סיפורו של סֶלָאחַטִין אוּלְקוּמֵן חושף כיצד דיפלומט אחד הצליח להציל עשרות יהודים באי רודוס במהלך מלחמת העולם השנייה, תוך עמידה מול השלטון הנאצי.

בליל קיץ מתוח ביולי 1944, כשהיהודים באי רודוס נקראו להתייצב בפני הגסטפו, צעד דיפלומט טורקי אחד אל מול מפקד גרמני והחליט להתערב. זה היה סֶלָאחַטִין אוּלְקוּמֵן,  דיפלומט טורקי ששירת כקונסול כללי של טורקיה באי רודוס שביוון במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא נולד באַנְטַקְיָה ב-14 בינואר 1914 ושימש כדיפלומט במשלחות זרות עד שמונה לקונסול הכללי הטורקי ברודוס.

רודוס תחת שלטון משתנה

מהאימפריה העות'מאנית לכיבוש הנאצי

האי רודוס, שבו חיו רוב יווני ומיעוט טורקי משמעותי, נשלט במשך 390 שנים על ידי האימפריה העות'מאנית עד לשנת 1912, אז השתלטה עליו איטליה יחד עם איי הדודקאנס. בספטמבר 1943, לאחר שאיטליה פרשה מהמלחמה בעקבות הסכם שביתת הנשק עם בעלות הברית ונפילת המשטר הפשיסטי, עבר האי לשליטת גרמניה הנאצית. בשנות ה-40 מנתה הקהילה היהודית ברודוס כ-2,000 נפש. הקהילה הייתה מגוונת וכללה יהודים מטורקיה, יוון, איטליה ומדינות נוספות באזור הים התיכון, לצד ילידי האי.

19 ביולי 1944: נקודת המפנה

ב-19 ביולי 1944 הורה הגסטפו לכל יהודי רודוס להתייצב במפקדה. הם קיבלו הסבר כי מדובר ברישום לצורך "העברה זמנית לאי סמוך", אך בפועל נועדו להישלח למחנה ההשמדה אושוויץ ולתאי הגזים שבו. סֶלָאחַטִין אוּלְקוּמֵן הגיע אל מפקד הכוחות הגרמניים באי, הגנרל אולריך קלימן, והזכיר לו כי טורקיה היא מדינה נייטרלית במלחמת העולם השנייה. הוא דרש לשחרר את היהודים בעלי האזרחות הטורקית, וכן את בני זוגם וקרוביהם, שחלקם היו אזרחי איטליה ויוון.

תחילה סירב קלימן. לדבריו, על פי חוקי הנאצים כל היהודים נחשבים בראש ובראשונה ליהודים ועל כן עליהם להישלח למחנות ריכוז.

אולי יעניין אתכם גם

רודריק “רודי” אדמונדס: הסמל שסירב להפריד יהודים בשבי הנאצי

ההתנגדות האחרונה: על מרד גטו ורשה

יוליאן אליאש חורונז'יצקי: הרופא שהפך למנהיג מחתרת בטרבלינקה

ח'אלד עבד אל-והאב: בין הצלה אנושית להכרה שנויה במחלוקת

מילטון הרשי: האיש שהפך שוקולד למורשת עולמית

הירווארד "המתעורר": רובין הוד האמיתי?

בתגובה השיב אוּלְקוּמֵן:

לפי החוק הטורקי כל האזרחים שווים. איננו מבדילים בין אזרחים יהודים, נוצרים או מוסלמים.

סֶלָאחַטִין אוּלְקוּמֵן

בהמשך אף הזהיר כי אם לא ישוחררו יהודי טורקיה, הוא ייאלץ ליידע את ממשלתו, דבר שעלול ליצור תקרית בינלאומית. לאחר איום זה, הסכים קלימן לשחרר את היהודים שבחסותו.

בין שחרור לרדיפה

היהודים ששוחררו אכן ניצלו מהגירוש, אך לא חזרו לחיים רגילים. הרשויות הנאציות המשיכו להטרידם באופן מתמשך. אוּלְקוּמֵן המשיך להעניק להם הגנה ותמיכה מוסרית, לצד יהודים נוספים שנותרו באי. היהודים נדרשו להתייצב מדי יום בפני הגסטפו, ולא ידעו אם יצליחו לשוב לבתיהם. החשש מגירוש ריחף מעליהם ללא הפסקה.

זמן קצר לאחר שחרור היהודים בעלי האזרחות הטורקית, ריכזו הגרמנים את יתר יהודי רודוס, שמספרם הגיע ל-1,673 איש, וגירשו אותם לחלקים אחרים של יוון. משם הועברו למחנות השמדה. רק 151 מהם שרדו את המלחמה.

ההפצצה והמחיר האישי

במהלך המלחמה נהרגה אשתו של אוּלְקוּמֵן, מיהריניסה אוּלְקוּמֵן, בהפצצת הקונסוליה הטורקית ברודוס. היא הותירה אחריה את בנה התינוק מהמט, וכן נהרגו גם שני עובדים בקונסוליה. ההפצצה לא הייתה פעולת תגמול על פעילותו של אוּלְקוּמֵן. היא התרחשה ב-18 בפברואר 1944, כחמישה חודשים לפני גירוש יהודי רודוס. ככל הנראה הייתה זו תקיפה אווירית של חיל האוויר המלכותי הבריטי, כחלק מפעולות צבאיות נגד כלי שיט גרמניים בנמל רודוס. במהלך התקיפה נפלו פצצות גם על העיר, ואחת מהן פגעה בקונסוליה הטורקית. באותה עת, בנו של אוּלְקוּמֵן טרם נולד.

מעצר וגירוש

בהמשך עצרו הגרמנים את אוּלְקוּמֵן והעבירו אותו לפיראוס שביוון, שם הוחזק עד סוף המלחמה. במשך ששת החודשים שלאחר מכן, יהודים טורקים שנותרו ברודוס סבלו מהטרדות כמעט מתמשכות מצד הגסטפו. הם נעצרו לעיתים קרובות לפרקי זמן ממושכים, אך לא גורשו למחנות הריכוז כפי שתוכנן תחילה, ככל הנראה בשל קשיים לוגיסטיים בגרמניה הנאצית בימיה האחרונים של המלחמה.

בתחילת ינואר 1945, כאשר נודע למפקד הגרמני קלימן כי נציגי הצלב האדום הבינלאומי צפויים להגיע לרודוס לבחון את מצב האוכלוסייה, הוא הורה ליהודים שנותרו באי לעזוב לטורקיה. הם הפליגו למחרת בסירות קטנות דרך ים סוער והגיעו בשלום לנמל מרמריס.

לאחר המלחמה וההכרה

עם סיום המלחמה שוחרר סֶלָאחַטִין אוּלְקוּמֵן ושב לטורקיה. הוא מת מסיבות טבעיות ב-7 ביוני 2003 באיסטנבול, בגיל 89. מוריס סוריאנו, ראש הקהילה היהודית ברודוס לאחר המלחמה, שמנתה 35 איש בלבד, אמר:

אני חב את חיי לקונסול הטורקי שעשה מאמצים יוצאי דופן להציל אותי ואת בני עמי.

מוריס סוריאנו

ההכרה הרשמית הגיעה לאחר מאמצים של ההיסטוריון נאעים גולריוז, סגן נשיא קרן החמש מאות, שאסף עדויות מניצולים והגיש בקשה להכרה בישראל. ב-13 בדצמבר 1989 הכריזה קרן יד ושם על אוּלְקוּמֵן כחסיד אומות העולם. שמו נחקק באנדרטה, ועץ ניטע לכבודו ב"גן חסידי אומות העולם".

בשנת 1989 הוכר על ידי מדינת ישראל כחסיד אומות העולם, ושמו נרשם ביד ושם בירושלים. בתקופת השואה סייע ליהודי האי, ובסך הכול הצליח להציל כ-50 יהודים, מהם 13 בזכות אזרחותם הטורקית והשאר ביוזמתו האישית. בשנת 1998 הנפיקה ישראל בול דואר לכבודו. הוא מת ב-7 ביוני 2003 וב-5 ביוני 2012 נחנך בית ספר על שמו בעיר ואן, שנבנה בשיתוף פעולה בין הקהילה היהודית בטורקיה לבין ארגון הג'וינט האמריקאי.

סיפורו של סֶלָאחַטִין אוּלְקוּמֵן ממחיש כיצד אדם אחד, בתפקיד דיפלומטי לכאורה שגרתי, הצליח להשפיע באופן ישיר על חייהם של עשרות בני אדם בתקופה האפלה ביותר של המאה ה-20. פעולתו ברודוס, עמידתו מול הדרישות הנאציות והמחיר האישי ששילם, נחרתו בזיכרון ההיסטורי כדוגמה לאומץ אזרחי ומוסרי.