בשנת 1818 הציע קצין אמריקאי לצאת למסע אל תוך כדור הארץ, שלטענתו היה חלול ומיושב. ■ הרעיון עורר לעג, הגיע עד לבית הלבן, ובדרך בלתי צפויה סייע להניע את אחת ממשלחות המחקר החשובות בתולדות ארצות הברית.
ב-10 באפריל 1818 הופץ ברחבי ארצות הברית מכתב שהצליח להעניק משמעות חדשה למושג שאפתנות מדעית. מחברו, קצין צבא לשעבר בשם ג’וֹן קְלִיבְס סִימְס, ביקש להודיע לעולם שכדור הארץ חלול, שאפשר להתגורר בתוכו ושאי שם באזורי הקטבים קיימים פתחים המובילים אל עולם פנימי נסתר. הוא לא הסתפק בהצגת התאוריה, אלא הכריז על נכונותו לסכן את חייו כדי להוכיח אותה, בתנאי שהציבור יסכים לממן את המסע. כדי להסיר ספקות באשר לכשירותו הנפשית, צירף למכתב גם אישור המעיד על שפיותו.
סימס היה קצין ששירת במלחמת 1812, אב לעשרה ילדים ואדם שהתייחס ברצינות גמורה לאפשרות שמתחת לרגלי האנושות מתקיים עולם נוסף. הוא דמיין ארץ פנימית בעלת שמש משלה, ימים, צמחייה, בעלי חיים ואולי גם אוכלוסייה אנושית שלא הכירה את העולם החיצוני. הרעיון נשמע דמיוני אפילו בתקופתו, אך מסעו של סימס לא הסתיים בהתעלמות מהמכתב. במהלך שני העשורים הבאים התגלגלה התאוריה שלו אל הקונגרס האמריקאי, עוררה עניין אצל הנשיא ג’וֹן קְווִינְסִי אָדַמְס וסייעה בעקיפין להתגבשותה של משלחת המחקר האמריקאית שיצאה בשנת 1838 אל האוקיינוסים הדרומיים ואנטארקטיקה.
כשהמצפן הצביע על יותר מצפון אחד
שורשיה המדעיים לכאורה של תאוריית הארץ החלולה קדמו לסימס ביותר ממאה שנים. סיפורים על מעברים תת-קרקעיים, יצורים מסתוריים ותרבויות המתקיימות במעמקי האדמה היו מוכרים במשך אלפי שנים, אך אחד האנשים הראשונים שניסו להעניק להם מסגרת מדעית היה האסטרונום אֶדְמוּנְד הָאלִי, ששמו נקשר לימים גם לשביט המפורסם. בשנת 1681 הציג האלי בפני החברה המלכותית הבריטית מחקר שנועד להסביר תופעה שהטרידה יורדי ים: מחטי המצפנים לא הצביעו תמיד בדיוק לאותו כיוון, והסטיות השתנו בהתאם למקום ולזמן המדידה. האלי אסף במשך שנים נתונים על התנהגות המצפנים והגיע למסקנה שייתכן שקיימים בתוך כדור הארץ כמה מרכזים מגנטיים נפרדים.
ההסבר שהציע היה נועז. במקום לראות בכדור הארץ גוף מוצק, דמיין האלי קליפה חיצונית שבתוכה שלושה כדורים קונצנטריים, כלומר כדורים בעלי מרכז משותף, הנעים זה ביחס לזה. התנועות הפנימיות הללו נועדו להסביר את השינויים שנצפו בכיוון המצפן, ואילו המרווחים שבין השכבות הותירו, לפחות מבחינה תאורטית, אפשרות לקיומם של חיים. מדובר היה בניסיון להסביר תופעה ממשית באמצעות מבנה פלנטרי שלא הוכח, אך עצם מעמדו של האלי כאסטרונום העניק לרעיון נופך של רצינות.
במהלך המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 המשיכה האפשרות של עולם נסתר להתקיים במרחב שבין השערה מדעית לדמיון ספרותי. היא הציעה דבר שקשה היה לעמוד בפניו: יקום נוסף, בלתי מוכר, המצוי לכאורה במרחק מסע מן העולם הידוע. עבור סימס, האפשרות הזאת הייתה הרבה יותר מהרהור על מבנה כדור הארץ. היא הייתה יעד גאוגרפי שאפשר להגיע אליו, לחקור אותו ואולי אפילו ליישב אותו.
ג'ון קליבס סימס והעולם שמתחת לרגליים
חמש שכבות, שמש פנימית ושני פתחים בקטבים
סימס אימץ את רעיון השכבות של האלי, אך פיתח גרסה משלו. לשיטתו, כדור הארץ הורכב מחמש שכבות קונצנטריות, והחללים שביניהן הוארו באמצעות שמש פנימית. הפתחים שהובילו אל העולם הנסתר נמצאו באזורי הקוטב הצפוני והדרומי, ואילו זוהר הקוטב, המופיע בשמי האזורים הללו, היה בעיניו השתקפות של אור השמש הפנימית. גם נדידתם העונתית של בעלי חיים סיפקה לו הסבר שתאם את התאוריה: הוא האמין שאיילי צפון ודובים נמלטים בחורף אל החמימות שבמעמקי הארץ ושבים אל פני השטח באביב.
ההסברים הללו לא נשענו על ראיות לקיומו של עולם פנימי, אך סימס הציג אותם כחלק ממערכת רעיונית אחת. אם אכן קיימים פתחים בקטבים, ואם העולם שמתחת לפני השטח חמים ומאפשר חיים, הרי שמשלחת שתגיע לאחד הפתחים תוכל להכריע את העניין. כך הפכה השערה על מבנה כדור הארץ לתוכנית למסע חקר, על כל המשתמע מכך מבחינת כוח אדם, ציוד, מימון ותמיכה ציבורית.
במכתבו מ-10 באפריל 1818 הכריז סימס כי כדור הארץ חלול וראוי למגורים בתוכו, וכי הפתחים נמצאים בטווח של 12 או 16 מעלות מאזורי הקטבים. הוא ביקש לגייס מאה אנשים אמיצים ומצוידים היטב, שיצאו מסיביר בסתיו וינועו באמצעות איילי צפון ומזחלות על פני הים הקפוא. סימס העריך כי כאשר יגיעו לנקודה המרוחקת מעלה אחת צפונה מקו הרוחב 82, ימצאו ארץ חמימה ועשירה בצמחייה ובבעלי חיים, ואולי אף בבני אדם. הוא הבטיח שהמשלחת תשוב באביב הבא, לאחר שתחשוף לעולם את מה שהאמין כי הסתתר במשך דורות מתחת לפני השטח.
ההתעלמות הראשונית לא גרמה לסימס לוותר. במשך עשר השנים הבאות הוא נדד והרצה על התאוריה בפני כל מי שהיה מוכן להקשיב, לרבות חברי הקונגרס של ארצות הברית. הוא ניסה לשכנע את הממשל לממן משלחת לאנטארקטיקה, והצעתו הועמדה פעמיים להצבעה בקונגרס. בהצבעה השנייה זכתה ההצעה ל-25 קולות תמיכה, מספר שלא הספיק כדי להפוך את חלומו למציאות, אך העיד שהרעיון כבר הצליח לחדור אל השיח הפוליטי.
ספרות, פסאודו-מדע וחלומות על התיישבות
בשנת 1820 הופיע רומן בשם Symzonia: A Voyage of Discovery, שתיאר מסע דמיוני דרך אחד הפתחים שזכו לכינוי “החורים של סימס”. הספר פורסם תחת שמו של קפטן אָדָם סִיבּוֹרְן, אך מרבית החוקרים סבורים שסימס עצמו הסתתר מאחורי שם העט. הרומן העניק לתאוריה ביטוי ספרותי והציג בפני הקוראים עולם שאפשר להגיע אליו באמצעות מסע גאוגרפי. הפנטזיה כבר לא התקיימה רק בהרצאות ובמכתבים, אלא גם בסיפור הרפתקאות שניתן היה לקרוא ולהפיץ.
בשנת 1826 זכתה התאוריה לחיזוק נוסף עם פרסום הספר Symmes’ Theory of Concentric Spheres מאת ג’ֵיימְס מֶקְבְּרַייד, מתומכיו של סימס. מקברייד הציג את הרעיונות באמצעות מינוחים טכניים וטיעונים שנועדו להישמע מדעיים, ואף חישב כי גילוי העולם הפנימי עשוי להגדיל פי עשרה את שטח פני הארץ הראוי למגורים. הוא שב על הדרישה לממן משלחת ממשלתית לאנטארקטיקה, והעניק לחלום ממד כלכלי ואימפריאלי. אם העולם הפנימי אכן קיים, הרי שהוא עשוי להכיל אדמות פוריות, שטחי מרעה ויערות טרופיים שאפשר יהיה להתיישב בהם.
החוקר גִילֶן דָארְסִי ווּד, פרופסור לאנגלית באוניברסיטת אילינוי, בחן את פעילותם של סימס ומקברייד במסגרת מחקרו על תולדות גילוי אנטארקטיקה. הוא תיאר את ספרו של מקברייד כדוגמה לפסאודו-מדע: שימוש בשפה טכנית ובבחירה סלקטיבית של ראיות מדעיות כדי להעניק סמכות לטענות בלתי מבוססות. ווד הדגיש שהמטרה לא הייתה רק להגיע אל מקום חדש, אלא גם למצוא שטחים שאפשר יהיה ליישב. עבור סימס, הקצין לשעבר, החקר הגאוגרפי השתלב אפוא בחזון של התרחבות והתיישבות אמריקאית.
אולי יעניין אותך
האיש שהחליף את מרכז כדור הארץ באנטארקטיקה
אחד מתומכיו הנלהבים ביותר של סימס היה גֶ’רֶמַיָה רֵיינוֹלְדְס, עורך עיתון שנטש את עבודתו כדי להצטרף למסע ההרצאות על הארץ החלולה. במשך כמה שנים סייע ריינולדס להפיץ את התאוריה, אך בהדרגה איבד את אמונו בהשערות על שמש תת-קרקעית ותרבויות נסתרות. בניגוד לסימס, הוא לא ויתר על עצם הרעיון של משלחת חקר. במקום לחפש כניסה אל מעמקי כדור הארץ, החל ריינולדס לקדם תוכנית מדעית לחקר אנטארקטיקה.
השינוי הזה היה מכריע. ריינולדס הבין שאפשר להציג את המסע דרומה כמשימה לאומית בעלת ערך מדעי וכלכלי, בלי להתחייב לאף אחת מהנחות היסוד של סימס. בשנת 1826 הגיע לוושינגטון וניסה לשכנע את הממשל האמריקאי להקדים את בריטניה ואת צרפת, שתי המעצמות הימיות המתחרות, במרוץ אל הקוטב הדרומי. ההתמדה שלו משכה את תשומת לבו של הנשיא ג’ון קווינסי אדמס, שתמך במדע ובמסעות חקר.
אדמס ציין ביומנו כי ריינולדס נטש את התאוריה של סימס, שכבר הייתה מושא ללעג רב, וכי כעת הוא מציע מסע חקר של ממש. הנשיא הביע תקווה שיוכל לסייע בקידום התוכנית, ובשנת 1828 נראה היה שהמשלחת עומדת לצאת לדרך. ברישום מיומנו מ-17 בנובמבר הזכיר אדמס את ההכנות למשלחת לקוטב הדרומי, את מינויו המתוכנן של ג’ונס למפקדה ואת הצורך ברכישת מכשירים מדעיים. אלא ששבועיים בלבד לאחר מכן הפסיד אדמס בבחירות לנשיאות של 1828 לאַנְדְרוּ גֶ’קְסוֹן והתוכנית נזנחה.
המסע הכושל של 1829 והמאבק על תקציב ממשלתי
ריינולדס לא הסתפק בהחלטת הממשל לזנוח את היוזמה. בשנת 1829 הצליח לגייס מימון פרטי למשלחת לאנטארקטיקה, בתקווה להגשים לפחות חלק מחזונו. המסע הגיע עד לחצי האי פאלמר, אך נאלץ לשוב על עקבותיו בתוך זמן קצר. לאחר מכן פרץ מרד בקרב אנשי הצוות בצ’ילה, וריינולדס ננטש ונאלץ להמתין שנתיים עד שמצא דרך לחזור לארצות הברית.
החוויה הקשה לא חיסלה את שאיפותיו. בשנת 1836 שב ריינולדס אל בית הנבחרים האמריקאי ונשא נאום ארוך בזכות התועלת המדעית והכלכלית של משלחת לאזור אנטארקטיקה. הוא הציג את הקוטב הדרומי כזירה שבה יכולה ארצות הברית לבסס מעמד עצמאי, בעוד הבריטים והצרפתים ממשיכים להתחרות ביניהם על הקוטב הצפוני. הפעם לא נדרשה שום שמש פנימית, וגם לא עולם תת-קרקעי מיושב. די היה בהבטחה לגילויים גאוגרפיים, למחקר מדעי וליוקרה לאומית.
ווד תיאר את השינוי שעברה היוזמה כהתרחקות מוחלטת מתאוריית הארץ החלולה לטובת שיקולים של יוקרה לאומית, התרחבות והשקעה במדע. הנימוקים החדשים הצליחו במקום שבו נכשלו טענותיו של סימס. בשנת 1836 אישר הקונגרס סוף סוף את המימון למשלחת מחקר אל אזורי הקוטב. אחד הקולות המכריעים הגיע מג’ון קווינסי אדמס, שכבר לא כיהן כנשיא אלא ייצג את מסצ’וסטס בבית הנבחרים.
אדמס היה מרוצה מההחלטה עד כדי כך שכאשר בישר עליה לריינולדס, אמר שיוכל כעת למות שבע רצון. עבור ריינולדס, שהקדיש שנים לקידום הרעיון, הייתה זו הצלחה פוליטית משמעותית. הדרך מן ההרצאות על הארץ החלולה אל החלטת התקצוב הייתה ארוכה ומפותלת, אך המטרה המעשית החלה סוף סוף להתגשם.
משלחת וילקס: מהפנטזיה אל המחקר המדעי
בשנת 1838 יצאה לדרכה משלחת המחקר האמריקאית, שנודעה גם בשם משלחת וִילְקְס, על שם מפקדה צ’ארְלְס וִילְקְס. המשלחת כללה שש ספינות ופעלה בשנים 1838 עד 1842, תוך מיפוי שטחים נרחבים בימים הדרומיים. אל אנשי הצוות הצטרפו בוטנאים, חוקרי טבע ופחלצים, שתפקידם היה לאסוף דגימות וממצאים מדעיים. המסע העניק לארצות הברית הזדמנות להשתתף במחקר שיטתי של אזורים שעדיין לא מופו בהרחבה.
אלא שאדם אחד נעדר מן המשלחת: ג’רמיה ריינולדס. אף שהיה בין הדוחפים המרכזיים להקמתה, הוא לא צורף לצוות שיצא לדרך. ווד הסביר שריינולדס עדיין נשא עמו את הכתם הציבורי שהותירה עליו מעורבותו בתאוריית הארץ החלולה. הרעיונות שפתחו בפניו את הדלת לעולם מסעות החקר הפכו, ברגע שבו התגשמה מטרתו, למכשול שמנע ממנו להשתתף במסע עצמו.
יש בכך אירוניה היסטורית מדויקת למדי. סימס רצה למצוא ארץ חדשה בתוך כדור הארץ, אך האיש שהלך בעקבותיו סייע לקדם חקר של יבשת ממשית בקצהו הדרומי של העולם. ריינולדס הצליח לשכנע את הממשל לתמוך במשלחת מדעית, אולם נאלץ להישאר מאחור כאשר הספינות הפליגו. בסופו של דבר, הארץ החלולה לא התגלתה, אבל היוזמה שנולדה מן האמונה בקיומה תרמה להתפתחות חקר אנטארקטיקה.
הסיום שלא היה יכול להופיע בתחזיות של סימס
במכתבו משנת 1818 ביקש סימס מאה אנשים, מזחלות ואיילי צפון כדי להגיע אל עולם חמים המסתתר מעבר לקרח. עשרים שנה לאחר מכן יצאו שש ספינות אמריקאיות למסע מחקר באוקיינוסים הדרומיים, כשהן נושאות מדענים וציוד לאיסוף ממצאים. הדרך בין שתי התוכניות עברה דרך הרצאות, ספרים, הצבעות בקונגרס, חילופי נשיאים, מסע כושל ומאבק ממושך על תקציב ממשלתי.
סימס לא מצא את הפתחים שדמיין בקטבים, וריינולדס לא זכה להצטרף למשלחת שסייע להקים. ובכל זאת, הרעיון המוזר שהפיץ קצין אמריקאי בראשית המאה ה-19 הותיר אחריו תוצאה ממשית. ההיסטוריה של חקר העולם אינה מורכבת רק מתאוריות נכונות ומאנשים שידעו מראש לאן הם הולכים. לעיתים היא מתקדמת גם כאשר בני אדם טועים לחלוטין באשר למה שהם מקווים למצוא.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
Symzonia: A Voyage of Discovery הוא רומן הרפתקאות שפורסם בשנת 1820 בשם העט קפטן אדם סיבורן. הוא מתאר מסע דמיוני אל תוך כדור הארץ דרך אחד הפתחים שהציע סימס. מרבית החוקרים מייחסים את כתיבתו לסימס עצמו.
Symmes' Theory of Concentric Spheres הוא חיבור שפרסם ג'יימס מקברייד בשנת 1826. הספר מציג את תאוריית השכבות הקונצנטריות של סימס ומנסה להעניק לה בסיס מדעי, תוך קידום הרעיון של משלחת ממשלתית לאנטארקטיקה.
Land of Wondrous Cold: The Race to Discover Antarctica and the Secrets of its Ice הוא ספרו של גילן דארסי ווד, שחקר את סימס ואת מקברייד. הספר עוסק במרוץ לגילוי אנטארקטיקה ובתולדות חקר היבשת.
אם סיפורה של הארץ החלולה עורר בכם עניין, שתפו את הכתבה עם חובבי היסטוריה נוספים וקראו על מסעות חקר, רעיונות מדעיים שנויים במחלוקת והאנשים שהאמינו בהם.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
