ירבעם בן נבט: בין מלוכה, פולחן ופילוג

יָרָבְעָם בֶּן נְבָט עלה לשלטון לאחר קריעת הממלכה ונדרש להפוך את ממלכת ישראל החדשה לישות עצמאית מול יהודה ובית דוד. ■ מרכזי הפולחן בבית אל ובדן, הכוהנים החדשים ושינוי לוח המועדים היו חלק מרפורמה דתית ופוליטית שעיצבה את הממלכה והפכה את ירבעם לאחת הדמויות השנויות במחלוקת בתנ״ך.

ממלכה זקוקה למוקדי כוח, למוסדות, לסמלים ולנאמנות של מי שחיים בתוכה, הרבה לפני שהיא נדרשת לגבולות, צבא ומלך. אלא שזו הייתה הבעיה שניצבה בפני ירבעם בן נבט לאחר התפרקות ממלכת ישראל המאוחדת. הוא קיבל לידיו את הנהגת עשרת השבטים והפך למלכה הראשון של ממלכת ישראל, אך מרכז הכובד הדתי נותר בירושלים, בתחומי ממלכת יהודה ובשליטת בית דוד. כל עלייה לרגל אל בית המקדש הייתה מבחינתו גם מפגש מחודש של נתיניו עם הממלכה שממנה נפרדו זה עתה.

ירבעם הגיב לאתגר הזה במהלך רחב שהפך את הפילוג המדיני גם לפילוג דתי. הוא ייסד מרכזי פולחן בבית אל ובדן, הציב בהם עגלי זהב, מינה כוהנים שלא משבט לוי ושינה את לוח המועדים. במקביל הוא ניסה לבסס את שלטונו באמצעות מרכזים חדשים בשכם, בפנואל ובתרצה. כך נוצרה בהדרגה ממלכה שביקשה לעמוד בזכות עצמה, לא רק מול יהודה מבחינה פוליטית אלא גם מול ירושלים מבחינה דתית וסמלית.

דווקא כאן נעוצה המורכבות של דמותו. ירבעם היה איש שבט אפרים שהתקדם בימי שלמה, זכה לנבואה מאחיה השילוני ותואר במסורת חז"ל כבעל יכולת תורנית יוצאת דופן. אלא שהמלך שקיבל הזדמנות להקים ממלכה חדשה הפך במסורת המקראית והחז"לית לדמות המזוהה יותר מכל עם תחילתו של קלקול ממושך, עד שנחרת בזיכרון כמי ש"חטא והחטיא את ישראל". בין שתי הנקודות האלה, ההבטחה הגדולה מצד אחד והגינוי החריף מצד אחר, נמצא סיפורו של ירבעם בן נבט.

לפני ירבעם: הממלכה שמתחילה להיסדק

כדי להבין מדוע בכלל נדרש מלך לשנות את חג הסוכות, יש לחזור לסוף ימי שְׁלֹמֹה. ירבעם היה איש שבט אפרים, בנה של אלמנה בשם צרועה. ספר מלכים מתאר אותו כמי שהתמנה לתפקיד הקשור לעבודות של בית יוסף, כלומר שבטי אפרים ומנשה, ובשלב מסוים היה מעורב ככל הנראה בניסיון מרד נגד המלך. התיאור המקראי של אותו עימות אינו מפורט, אך הוא קושר אותו לעבודות הבנייה שיזם שלמה בירושלים.

הפסוק המתאר את הרקע למרד אומר: "וְזֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ: שְׁלֹמֹה, בָּנָה אֶת-הַמִּלּוֹא – סָגַר, אֶת-פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו". המדרש העניק לעימות משמעות אידאולוגית ברורה יותר. על פי הסבר זה, ירבעם מחה נגד הדרך שבה השתמש שלמה במרחב שבעיר דוד לצורכי בית המלוכה ואמר לו: "אביך פרץ פרצות בחומה ליכנס בו עולי רגלים ואתה גדרת אותה לעשות אנגריא לבת פרעה להושיב שם עבדיה ומשרתיה".

באותה תקופה פגש ירבעם את הנביא אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי. אחיה לבש שלמה חדשה, קרע אותה לשנים עשר חלקים ונתן לירבעם עשרה מהם. המעשה הסמלי בישר את מה שעתיד להתרחש לאחר מות שלמה: הממלכה תיקרע, ועשרה מן השבטים יעברו לשלטונו של ירבעם. בעקבות הדברים ניסה שלמה להמית את ירבעם, והוא נמלט למצרים.

לצד הסיפור המוכר מצויה בתרגום השבעים מסורת נוספת על שנות גלותו במצרים, הדומה לסיפורו של הדד האדומי. על פי אותה מסורת קיבל ירבעם משישק אישה מבית פרעה: "ושישק נתן לירבעם את אנו אחות תחפניס הגבירה". במהלך שהותו במצרים ילדה אותה אישה את אביה, בנו של ירבעם.

קראו גם: איך מקדש שלמה השפיע על פולחן הדת? | רציחות פוליטיות בתנ"ך: סופם הטרגי של מלכי ישראל | על ממלכת ישראל המחולקת

הבקשה הפשוטה שהפכה למשבר ממלכתי

לאחר מותו של שלמה התכנסו שבטי ישראל בשכם כדי להמליך את בנו רְחַבְעָם. ירבעם, ששמע במצרים על מות המלך, חזר מן הגלות והיה לדמות מרכזית במפגש שבין המלך החדש לבין נציגי השבטים. בקשתם הייתה ישירה: להקל את העול שהטיל עליהם שלמה.

אותו עול לא הסתכם במס כספי. הוא כלל תוצרת חקלאית ובה חיטה, שעורה, בקר וצאן, ולצדה דרישה אנושית כבדה: אנשים גויסו לעבודות במפעלי הבנייה רחבי ההיקף של שלמה. העבודות החלו בהקמת בית המקדש ונמשכו במיזמי בנייה במקומות נוספים ברחבי הממלכה ואף בלבנון. על רקע זה פנו נציגי השבטים לרחבעם בבקשה: "וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ – וְנַעַבְדֶךָ".

הזקנים ששירתו כיועצים הציעו לרחבעם לקבל את הבקשה. אלא שהמלך פנה גם אל בני דורו, והיועצים הצעירים הציעו להפגין דווקא כוח. עצתם הולידה תשובה שהייתה קשה אף מן השאלה שהופנתה אליו.

התשובה לא השיגה כניעה אלא בדיוק את ההפך. השבטים הצפוניים השיבו: "מַה-לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא-נַחֲלָה בְּבֶן-יִשַׁי, לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל". הממלכה נקרעה. רחבעם נותר מלך ממלכת יהודה, שכללה את יהודה ובנימין, ואילו עשרת השבטים האחרים הקימו ממלכה נפרדת והמליכו את ירבעם. ממלכת ישראל החדשה מתוארת כגדולה בערך פי שלושה מן הממלכה הדרומית.

כך הפך אדם שנמלט למצרים מחשש לחייו למלך. לפי הכרונולוגיה המקראית מלך ירבעם במשך 22 שנים, בשנים 928-907 לפנה"ס. דמותו מתוארת בעיקר בספר מלכים א', בפרקים י"א עד י"ד, ובספר דברי הימים ב', בפרקים י"ב וי"ג. אולם מהרגע שבו הוכתר, הוא נאלץ להתמודד עם בעיה שמפת הממלכות החדשה לא פתרה: מדינה אפשר לחלק בגבול, מסורת דתית הרבה פחות.

הממלכה נפרדה, אבל בית המקדש נשאר בירושלים

ירבעם הקים תחילה את מרכז שלטונו בשכם שבהר אפרים, המקום שבו התכנסו השבטים ושבו התרחש הפילוג. שכם הייתה אפוא בירתה הראשונה של ממלכת ישראל. העיר נשאה גם זיכרון מוקדם יותר של ברית יהושע, והייתה המקום שאליו הגיע רחבעם כדי לקבל את המלוכה על שבטי הצפון, רק כדי לראות את ירבעם נבחר במקומו.

אולם שכם לא הייתה בירתו היחידה. לאחר מכן עבר ירבעם לפנואל שבעבר הירדן המזרחי. ספר מלכים מתאר: "וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם וַיֵּשֶׁב בָּהּ וַיֵּצֵא מִשָּׁם וַיִּבֶן אֶת פְּנוּאֵל". בשלב מאוחר יותר קבע את מרכזו בתרצה שבצפון השומרון. תרצה המשיכה לשמש בירת ממלכת ישראל עד ימי עמרי, שהקים את הבירה החדשה בשומרון.

אין הסבר ודאי לכך שירבעם החליף שלושה מרכזי שלטון. אחת האפשרויות שנזכרו היא קשר למסע שישק לכנען בשנה החמישית למלכות ירבעם, שבמהלכו הגיע הצבא המצרי גם לשומרון ולפנואל שבעבר הירדן. יהיה ההסבר אשר יהיה, תנועת מרכזי השלטון ממחישה עד כמה הממלכה החדשה הייתה עדיין מצויה בתהליך של התבססות.

אלא שהבעיה המטרידה ביותר של ירבעם הייתה בירושלים. בית המקדש היה בשטח ממלכת יהודה. בכל פעם שנתיניו יצאו לעלייה לרגל, ובמיוחד בשלושת הרגלים, פסח, שבועות וסוכות, הם עברו אל תחומו של רחבעם והשתתפו בפולחן שמרכזו בבירת היריב. ספר מלכים מעניק לירבעם מחשבה פוליטית מפורשת מאוד.

"וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד. אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלַ‍ִם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה".

מבחינת המלך החדש, המסלול לירושלים עלול היה להפוך למסלול חזרה לבית דוד.

בית אל, דן ועגלי הזהב

תגובתו של ירבעם הייתה להקים מערכת פולחן שתאפשר לממלכת ישראל לעמוד בפני עצמה גם מבחינה דתית. הוא הקים שני מרכזים, בית אל בדרום הממלכה ודן בצפונה, והציב בהם שני עגלי זהב. דבריו לעם מוצגים במלכים כחלק מאותו מהלך: "רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". אחד העגלים הוצב בבית אל והשני בדן, והמספר המקראי מסכם את המהלך במילים: "וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת".

באתר תל דן, המזוהה עם דן המקראית, נחשף בחפירות ארכאולוגיות מתחם פולחני מתקופת הברזל השנייה. המתחם מתוארך למאה התשיעית לפנה"ס, תקופתו של אחאב, אך בסמוך אליו נתגלה מבנה מוקדם יותר המתוארך לשלהי המאה העשירית לפנה"ס. חלק מן החוקרים זיהו אותו עם אתר הפולחן של ירבעם המתואר בספר מלכים. מסורת של פולחן בדן מופיעה כבר בסיפור פסל מיכה, ויש הסבורים שסיפור זה עוצב בדיעבד גם במטרה לגנות את פולחן העגלים שהונהג בממלכת ישראל.

גם בית אל מוכרת כמקום פולחן קדום מן המסורת המקראית ומן הארכאולוגיה. ייתכן שאחד ממרכזי פולחן העגלים הוקם בנחלת בנימין מתוך התחשבות מיוחדת בשבט שישב בין שתי הממלכות ובקרבת ירושלים. בכך קיבלה המערכת החדשה לא רק מרכז צפוני בדן אלא גם מוקד דרומי שנועד להתחרות במשיכתה של ירושלים.

עצם דמות העגל אינה מוסברת בדרך אחת בלבד. פולחני עגלים מוכרים גם מסיפור חטא העגל וגם מתרבויות שכנות, ולכן הוצעה אפשרות שמדובר במסורת פולחנית עתיקה. יש שקישרו אותה לפולחן אפיס המצרי ולתקופת שהותו של ירבעם במצרים. דון יצחק אברבנאל הציע הסבר אחר וקשר את העגלים לברכת משה לבני יוסף, השבט שאליו השתייך ירבעם: "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ, וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה". לפי הסבר זה, העגלים יכלו לשמש סמל שבטי, כשם שעיטורי האריות בכיסא שלמה נתפסו בעיני רבים כרמז לברכות שבט יהודה.

ירבעם עשוי היה לראות בעגלים מקבילה לכרובים הסמוכים לארון הברית. ההצעה נשענת על חזון המרכבה של יחזקאל, שבו מתוארות ארבע חיות שרגליהן ככף רגל עגל, ופניהן כוללים פני אדם, אריה מימין, כלומר מדרום, ושור משמאל, כלומר מצפון, צדה של ממלכת ישראל. בחזון מאוחר יותר של יחזקאל מוחלפים פני השור בביטוי "פני הכרוב".

אולי יעניין אותך

החיים המסתוריים של משה: מילד עבד למושיע

איך מקדש שלמה השפיע על פולחן הדת?

רציחות פוליטיות בתנ"ך: סופם הטרגי של מלכי ישראל

העיר האבודה של רעמסס השני: תעלומת מסן וחידת יציאת מצרים

רפורמה בשלושה ממדים: מקום, אדם וזמן

בניית בית אל ודן הייתה רק חלק אחד מן השינוי. הרפורמה של ירבעם נגעה בשלושה תחומים מרכזיים: קדושת המקום, קדושת האדם וקדושת הזמן. בקדושת המקום, המרכז בירושלים הוחלף בשני מוקדים חדשים. בקדושת האדם, המלך מינה כוהנים שלא היו מבני שבט לוי, ובכך הרחיב את האפשרות לשרת במקדשים החדשים גם למי שלא השתייכו לקבוצה הכוהנית המסורתית.

לרעיון הזה היה גם כוח משיכה אפשרי. שאלתו של קורח למשה נשמעת בהקשר הזה כמעט כהד רחוק: "כִּי כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" האפשרות לומר לציבור רחב יותר שגם הוא רשאי להשתתף בתפקידים דתיים מרכזיים העניקה לשינוי ממד חברתי לצד הממד הפוליטי.

התחום השלישי היה הזמן עצמו. לקראת חג הסוכות עמדה בפני ירבעם אותה בעיה שממנה נולדה כל מערכת הפולחן החלופית: אם בני ישראל יעלו לירושלים, הם עלולים לשוב ולפתח זיקה לבית דוד ולרחבעם. לכן קבע ירבעם חג בחודש השמיני, המקביל למרחשוון כאשר הספירה המקראית מתחילה בניסן, במקום המועד בחודש השביעי. מלכים א' מתאר את המלך עולה על המזבח בחמישה עשר בחודש השמיני, במועד שאותו "בדה מלבו", ומקריב במקדש שבנה אף שלא היה כוהן. במילים אחרות, ירבעם לא הסתפק בשינוי כתובת. הוא יצר לוח פולחני חלופי.

למה בכלל להזיז את חג האסיף?

לצד ההיגיון הפוליטי, שינוי מועד חג הסוכות קיבל גם הסבר חקלאי. לוח השנה העברי נדרש להתמודד עם פער בין שנת הירח לשנת החמה, ולכן נוסף בו אדר נוסף אחת לשנתיים או שלוש כדי לשמור את פסח בעונת האביב. בעולם שבו חלק גדול מאוד מן האוכלוסייה עסק בחקלאות, שאלת מועדו של חג האסיף לא הייתה עניין מופשט של לוח שנה אלא סוגיה שהשפיעה ישירות על העבודה בשדה.

בסוף הקיץ היו הגברים יוצאים אל השדות ואל הכרמים, קוטפים את הפירות ואוספים את הגידולים. מאחר שאזורים חקלאיים היו לעיתים מרוחקים מן הבית, הוקמו בשדות סוכות שבהן אפשר היה ללון בזמן העבודה, להשגיח מקרוב על היבול ולצמצם את סכנת הגניבות. אלא שלא כל הפירות הבשילו באותו זמן. לעיתים הגיע חג הסוכות בעוד חלק מן האסיף עדיין לא הסתיים, ובכל זאת נדרשו האנשים לעזוב את עבודתם ולעלות לירושלים.

בהסבר החקלאי למהלך, ירבעם הציג את השנה כאילו נוסף בה אלול נוסף, וכך נוצר למעשה פער של חודש בין לוח השנה הנהוג בממלכתו לבין המועד המקובל ביהודה. הרעיון היה לאפשר לאיכרי הצפון להשלים את עבודת האסיף לפני העלייה לחג. הטענה התחזקה בכך שככל שמתקדמים צפונה, האסיף עשוי להתאחר, ולכן המועד המתאים לאזור יהודה לא בהכרח חפף את קצב העבודה החקלאית בצפון.

שתי צורות התיאור מובילות לאותה תוצאה מעשית: במקום חג בט"ו בתשרי התקיים בממלכת ישראל חג בט"ו בחודש שלאחר מכן, בחשוון. האחת מתארת קביעה של מועד חדש בחודש השמיני, והאחרת מסבירה את ההזזה באמצעות יצירת חודש נוסף לפני תשרי. בשני המקרים נשבר הסנכרון הדתי בין שתי הממלכות.

סוכות היה הרבה יותר מעוד חג

חשיבות השינוי ברורה יותר כשמבינים את מעמדו של חג הסוכות בחברה חקלאית. סוכות הוא גם חג האסיף, נקודת הסיום של איסוף פירות הקיץ. התורה קושרת את הישיבה בסוכה לזיכרון יציאת מצרים: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". דווקא בשלב שבו העבודה החקלאית מגיעה לשיאה והיבול נאסף, האדם נדרש לזכור שההצלחה אינה מובנת מאליה.

חג האסיף נשא גם מבט אל העתיד. לצד השמחה על התוצרת שנאספה, עמד החשש מפני השנה הבאה ומפני האפשרות שהגשמים והיבולים לא יגיעו כפי שקיוו. בהפטרת סוכות, מתוך פרק י"ד בספר זכריה, מופיעה נבואה על אחרית הימים שבה יהפוך סוכות לחג בעל משמעות אוניברסלית והעמים יבואו לירושלים. על מי שלא יבוא נאמר: "לֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם".

מכאן אופיו הכפול של החג. ההלל מבטא הודיה, ואילו ההושענות כוללות בקשות הנוגעות לשנה החקלאית הבאה. לאחר החג, בשמחת תורה, נאמרת תפילת הגשם לקראת החורף. שינוי מועדו של חג כזה לא היה רק תיקון טכני בלוח. הוא נגע במחזור החקלאי, בעלייה לרגל, במקדש, בזיכרון הדתי ובתקווה לגשם.

מי היה ירבעם בן נבט?

ירבעם בן נבט היה מלכה הראשון של ממלכת ישראל לאחר התפלגות הממלכה המאוחדת. הוא השתייך לשבט אפרים, ולפי הכרונולוגיה המקראית מלך בשנים 928-907 לפנה"ס. ראשית דרכו מוצגת באופן שונה מאוד מן האופן שבו נזכר לימים במסורת: איש מוכשר מבית יוסף, פקיד בכיר שהצליח לבלוט תחת שלמה, אדם שנבחר על ידי הנביא אחיה לקבל חלק מן המלוכה ולבסוף מי שהוביל את השבטים הצפוניים לאחר כישלונו של רחבעם.

חז"ל אף הדגישו את גדולתו התורנית בתחילת דרכו. על הפסוק "וימצא אותו אחיה השילוני הנביא בדרך והוא מתכסה בשלמה חדשה ושניהם לבדם בשדה" דרש רב נחמן כי "שלמה חדשה" מרמזת לכך שכשם שבשלמה חדשה אין פגם, כך "תורתו של ירבעם לא היה בה שום דופי". הסבר נוסף אומר שהשניים "חידשו דברים שלא שמעה אזן מעולם".

גם הביטוי "ושניהם לבדם בשדה" זכה לפרשנות המעצימה את דמותם. רב יהודה בשם רב הסביר שכל תלמידי החכמים נדמו לפניהם כעשבי השדה, ולפי מסורת אחרת כל טעמי התורה היו גלויים להם כשדה. דווקא משום כך הופכת נפילתו של ירבעם במסורת חז"ל לחריפה יותר. לא מדובר במלך חסר יכולת או באדם שמעולם לא עמד בפני אפשרות אחרת, אלא בדמות שמוצגת כבעלת פוטנציאל רוחני יוצא דופן.

מהעגלים אל הבעל והאשרה

המקרא וחז"ל ראו ברפורמה של ירבעם נקודת פתיחה לתהליך ארוך יותר. כמאה שנים לאחר מכן, עם עליית בית עמרי, הנהיג המלך אחאב פולחן של הבעל והאשרה. לקראת סוף ימי בית המקדש הראשון הופיעה עבודה זרה גם בממלכת יהודה, ובימי המלך מנשה עבדו שם את הבעל.

אף שעבודת הבעל והאשרה המאוחרת לא הייתה זהה לפולחן העגלים של ירבעם, האחריות הראשונית להידרדרות יוחסה לו. חז"ל תיארו אותו כ"חוטא ומחטיא" מפני שלא הסתפק במעשה פרטי אלא יצר מערכת שלמה שהשפיעה על העם אחריו. בתלמוד נאמר: "אמר ר' יוחנן קלות שעשה אחאב כחמורות שעשה ירבעם. ומפני מה תלה הכתוב בירבעם? מפני שהוא היה תחילה לקלקלה".

במשנה המובאת במסגרת הדיון התלמודי בפרק חלק נמנה ירבעם עם שלושה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא… ואלו שאין להם חלק לעולם הבא… שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא. שלשה מלכים: ירבעם, אחאב ומנשה".

מלחמת האחים שלא הסתיימה עם הפילוג

חלוקת הממלכה לא הביאה לשקט בין שתי הישויות שקמו ממנה. בימי ירבעם התנהלה מלחמה נגד אֲבִיָּה מלך יהודה. ספר מלכים מזכיר אותה בקצרה, ואילו דברי הימים ב' פרק י"ג מציג תיאור רחב יותר. על פי התיאור, יהודה גייסה 400,000 לוחמים וממלכת ישראל 800,000.

לפני הקרב פנה אביה אל ירבעם ואל צבאו וטען כי המאבק נגד יהודה הוא למעשה מאבק נגד האל, משום שהמלוכה ניתנה לדוד ולזרעו ובית המקדש נמצא ביהודה, שם ממשיכים להקריב את הקורבנות. מול זאת הציב את פולחן העגלים של ירבעם בבית אל ובדן. ירבעם לא קיבל את האזהרה. במקום לסגת חילק את כוחותיו ושלח חלק מהם אל עורפו של צבא יהודה במטרה להציב מארב.

ספר דברי הימים מתאר תוצאה קטסטרופלית לממלכת ישראל: צבא ירבעם הובס ו-500,000 מבחורי ישראל נהרגו. בנוסף לכך איבדה הממלכה הצפונית ערים שנכבשו בידי יהודה. יוחנן אהרוני, בספרו "אטלס כרטא לתקופת המקרא", ראה במלחמת אביה וירבעם חלק ממלחמת אחים ממושכת שהחלה בימי רחבעם והמשיכה בימי אביה ואסא בממלכת יהודה, ובמקביל בתקופות בית ירבעם ובית בעשא בממלכת ישראל. חלק ניכר מן המאבקים התרכז בנחלת בנימין, שהייתה אזור גבול רגיש בין שתי הממלכות. הפילוג, אם כן, לא הסתיים בהחלטה פוליטית בשכם. הוא הפך לעימות מתמשך על גבולות, על שושלת, על מקדש ועל השאלה מי מייצג את ישראל הלגיטימית.

המחיר האישי של בית ירבעם

בשנותיו המאוחרות של ירבעם חלה בנו אביה באופן אנוש. היחסים בין המלך לבין אחיה השילוני, הנביא שבישר לו בעבר על המלוכה, כבר היו עכורים. לכן שלח ירבעם את אשתו אל הנביא בתחפושת כדי לשאול על גורל הילד.

התחפושת לא הועילה. אחיה, שכבר התנבא על הגעתה, זיהה אותה בטרם נכנסה אליו והודיע לה שבית ירבעם עתיד להיכרת בשל מעשי המלך. כאשר שבה לבית המלוכה נודע לה שבנה מת. מאוחר יותר מת גם ירבעם עצמו, ואת מקומו ירש בנו נדב. בכך החל להתממש האיום על המשך השושלת.

במסורת חז"ל מקבל סיפורו של ירבעם סיום מסוג אחר, כמעט אינטימי, שבו השאלה הגדולה של מלוכה ודת מצטמצמת לרגע אחד של גאווה. התלמוד מפרש את הפסוק "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה" באמצעות מדרש שבו האל עצמו מציע לו דרך חזרה והסיפור התלמודי מרכז במשפטים ספורים את הפרשנות המסורתית לדמותו. מי שהיה יכול לשוב עדיין אינו מסוגל לקבל שמישהו מבית דוד ילך לפניו.

שם שמכיל ריב, עם וריבוי

גם שמו של ירבעם זכה לפרשנויות שונות. אחת קוראת בו "ירבה עם", מן השורש ר.ב.ה, במשמעות של הגדלת העם. פרשנות אחרת דורשת את שמו כ"ריבע עם", ביטוי של השפלה וריבוץ של ישראל. אפשרות שלישית קוראת בו "עשה ריב עם", שם שהופך כמעט לתמצית גורלו של מי שמלכותו נקשרה בקרע פנימי ובמאבק מול האל.

שלוש הקריאות שונות מאוד זו מזו. הראשונה נושאת ברכה והתרחבות, ואילו השתיים האחרות נטענות בביקורת לאור סיפור חייו. הפער מתאים לדמות שמסורת אחת זוכרת כבעלת ידע תורני ופוטנציאל גדול, אך גם כאדם שהפך לראשון בשרשרת של מה שנחשב לקלקול דתי בממלכת ישראל.

ומה המחקר עושה עם סיפור ירבעם?

לצד חוקרים המקבלים את עיקרי התיאור המקראי של ירבעם והקמת ממלכת ישראל, קיימת במחקר גם עמדה ספקנית יותר. חוקרים המטילים ספק בעצם קיומה של ממלכה מאוחדת בימי דוד ושלמה מטילים ממילא ספק גם בתיאור של ממלכה אחת שהתפלגה לשתי ממלכות בתקופת רחבעם וירבעם.

השאלה הזאת נוגעת למסגרת ההיסטורית הרחבה של הסיפור ואינה מבטלת את מקומו העצום של ירבעם בתוך המסורת המקראית והיהודית. גם כאשר מתווכחים על היקף הממלכה שקדמה לו או על האופן שבו התגבשו הסיפורים, דמותו נותרת ציר מרכזי בדיון על לידתה של ממלכת ישראל הצפונית, מרכזי הפולחן שלה והאופן שבו הסיפור המקראי מסביר את הפער שבין ישראל ליהודה.

ירבעם מחוץ למקרא: רומן ומחזה

דמותו של ירבעם המשיכה להעסיק יוצרים גם בספרות ובתיאטרון המודרניים. הסופרת יוֹכִי בְּרַנְדֶּס העמידה אותו במרכז חלק מן העלילה של ספרה "מלכים ג", לצד בית שאול ומיכל בת שאול. ברנדס יוצרת בספר קשר משפחתי שאינו מופיע בסיפור המקראי: ירבעם מתואר כנכדה של מיכל וכנינו של שאול המלך, אף שבמקרא מיכל מתוארת כמי שלא היו לה ילדים ולא נזכר קשר משפחתי בינה לבין ירבעם.

הספר מציע נקודת מבט אוהדת ושונה על בית שאול ועל ירבעם. בתוך תפיסת העולם שמוצגת בו, התיאור השלילי המקראי נתפס כתוצר של סופרים מממלכת יהודה שכתבו לאחר חורבן ממלכת ישראל ולכן נטו לטובת בית דוד. זהו עיבוד ספרותי, לא המשך של הסיפור המקראי עצמו, אך הוא מדגים עד כמה דמותו של ירבעם מאפשרת קריאה מחודשת של אותו מאבק ישן בין בית דוד, בית שאול וממלכת ישראל.

גם המחזאי נִסִּים אַלּוֹנִי פנה אל התקופה במחזה "אכזר מכל המלך", העוסק במאבק בין רחבעם לירבעם. הקרע הפוליטי שהחל בוויכוח על מסים ועבודות כפייה הפך כך, אלפי שנים לאחר שהסיפור עוצב במקרא, לחומר דרמטי שממשיך לעורר שאלות על שלטון, נאמנות ופילוג.

מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה

"אטלס כרטא לתקופת המקרא" מאת יוחנן אהרוני נזכר בהקשר של מלחמת אביה וירבעם. אהרוני מציג את הקרב כחלק ממאבק ממושך יותר בין שתי הממלכות, שנמשך לאורך מלכויות רחבעם, אביה ואסא ביהודה ובמקביל בימי בית ירבעם ובית בעשא בישראל. לפי התיאור, אזור נחלת בנימין היה מוקד מרכזי לסכסוכי הגבולות.

הספר "מלכים ג" מאת יוכי ברנדס הוא יצירה ספרותית המציעה קריאה מחודשת ואוהדת יותר של בית שאול ושל ירבעם. ברנדס יוצרת לירבעם שושלת משפחתית הקושרת אותו למיכל בת שאול, קשר שאינו קיים בסיפור המקראי, ומשתמשת בכך כדי להציג את העימות בין בתי המלוכה מזווית שונה.

חומר מעשיר לצפייה

המחזה "אכזר מכל המלך" מאת נסים אלוני עוסק במאבק שבין רחבעם לירבעם. הסכסוך שהחל בשכם סביב עול המסים והתפתח לפילוג הממלכה משמש בו בסיס ליצירה דרמטית על המאבק בין שני המלכים ועל הקרע שנוצר בין יהודה לישראל.

סיפורו של ירבעם מראה עד כמה מהלך שנולד מתוך מאבק על שלטון יכול להגיע במהירות אל המקדש, אל השדה ואל לוח השנה עצמו. אם הכתבה עוררה מחשבה על המקומות שבהם פוליטיקה, דת וזיכרון היסטורי נפגשים, אפשר להמשיך לכתבות נוספות מתקופת התנ"ך באתר ולשתף את הכתבה עם מי שעדיין חושב שוויכוח על תאריך של חג הוא עניין מנהלי בלבד.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.