דלג לתוכן
איור של ג'ון פול ג'ונס עומד על סיפון אוניית מלחמה מהמאה ה-18 במהלך קרב ימי, כשברקע אוניות אמריקאיות ובריטיות מחליפות אש תותחים בים סוער.

ג'ון פול ג'ונס: מספינות העבדים ליצירת הצי האמריקאי

ג'ון פול ג'ונס על סיפון אונייתו בעיצומו של קרב ימי במלחמת העצמאות האמריקאית, ברגע שהפך אותו לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם ראשית הצי האמריקאי. איור מקורי שנוצר במיוחד עבור © HistoryIsTold. כל הזכויות שמורות.

מלח סקוטי שנמלט מפרשות אלימות נעשה לאחד ממפקדי הים הבולטים במלחמת העצמאות האמריקאית. ■ אחרי תהילה וניצחונות, שירות בצי הרוסי והאשמה חמורה בסנקט פטרבורג, הסתיים מסעו בקבר שנשכח בלב פריז.

ב־23 בספטמבר 1779, מול ראש פלמבורו שבמזרח יורקשייר, נאחזו שתי אוניות מלחמה זו בזו. האחת, בונהום רישאר, בערה ונפגעה שוב ושוב; האחרת, סרפיס, הייתה חמושה היטב ונאבקה להגן על שיירת הסוחר הבריטית שמאחוריה. על סיפון האונייה המוכה עמד מפקד שלא התכוון למסור את ספינתו. זוהי הסצנה המזוהה ביותר עם ג'ון פול ג'ונס, אך הדרך אליה התחילה הרבה קודם, והמשכה הרחיק אותו אל חצר הקיסרית הרוסית, אל שערורייה משפטית ואל קבר פריזאי שאבד במשך יותר ממאה שנים.

ג'וֹן פּוֹל ג'וֹנְס, שנולד בשם ג'ון פול ב־6 ביולי 1747 בארביגלנד שבדרום־מערב סקוטלנד ומת ב־18 ביולי 1792 בפריז, היה קצין ים בריטי־אמריקאי בצי הקונטיננטלי במלחמת העצמאות של ארצות הברית. הוא הוביל פשיטות על יעדים בריטיים ועל ספינות סוחר, הביס את HMS Drake ואת HMS Serapis, ונמנה עם המפקדים שזכו לכינוי "אבי הצי האמריקאי". כעבור שנים שירת כאדמירל משנה בצי האימפריה הרוסית. סיפורו כולל גם סחר בעבדים, מקרי מוות בנסיבות אלימות, מאבקי סמכות והאשמה באונס ילדה, שהוביל למעשה להוצאתו מן השירות הרוסי. מורשתו נשארה קשורה בהישגיו הימיים, אך גם במחלוקות שסבבו את אישיותו ואת מעשיו.

ילדות סקוטית והיכרות מוקדמת עם הים

ג'ון פול נולד באחוזת אַרְבִּיגְלַנְד, ליד קִירְקְבִּין, באזור סטיוארטרי של קִירְקְקוּדְבְּרַייטְשַׁייר (Kirkcudbrightshire), בחופה הדרום־מערבי של סקוטלנד. הוריו נישאו ב־29 בנובמבר 1733 ביישוב ניו אבי שבאותו אזור. בית הולדתו, המוכר לימים כמוזיאון ג'ון פול ג'ונס, נותר אחד האתרים הקשורים בזכרו. בארצות הברית נקשר בשמו גם בית ג'ון פול ג'ונס בפרדריקסבורג שבווירג'יניה: המבנה הנוכחי ניצב באתר שבו החזיק אחיו וִילְיָאם פּוֹל בית. אין לבלבל אותו עם בית ג'ון פול ג'ונס בניו המפשייר, שנקשר בשהותו בזמן בניית האונייה America.

בגיל שלוש עשרה החל פול את דרכו בים. הוא יצא מווייטהייבן שבמחוז קמברלנד בצפון אנגליה כשוליה על סיפון Friendship, בפיקודו של קפטן בֶּנְסוֹן. אחיו הבכור ויליאם כבר נישא והשתקע בפרדריקסבורג, במושבה הבריטית וירג'יניה, והיעד הזה חזר והופיע במסעותיו של ג'ון הצעיר. שנות ההתלמדות לא הוגבלו לסוג אחד של ספינות: הוא נדד בין אוניות סוחר שונות, למד את מלאכת ההפלגה ונחשף לתעשיות שהניעו את המסחר האטלנטי.

המסחר בבני אדם והפרישה ממנו

בשנת 1764 שירת כקצין שלישי בספינת העבדים King George. שנתיים לאחר מכן עבר לתפקיד קצין ראשון ב־Two Friends, אוניית עבדים באורך של כ־15.2 מטרים (50 רגל), שפעלה מקינגסטון שבג'מייקה. הוא השתתף בכמה מסעות אל מערב אפריקה. בשנת 1768, לאחר כמה הפלגות, פרש מסחר העבדים, שאותו כינה במילים "מסחר מתועב". כאשר Two Friends עגנה בקינגסטון, הזמין מקום בספינה שהפליגה חזרה לסקוטלנד.

הידעת? לפני שפיקד על ספינת מלחמה אמריקאית, שירת ג'ון פול בשתי ספינות עבדים, King George ו־Two Friends. מהעיסוק הזה פרש בשנת 1768.

רב חובל צעיר, עונשים קשים ובריחה

בשנת 1768 הפליג פול על הבריג John. במהלך המסע מתו לפתע רב החובל ואחד הקצינים הבכירים מקדחת צהובה. אנשי הצוות עודדו את פול לקבל פיקוד, והוא הצליח לנווט את הספינה לחוף מבטחים. בעלי האונייה הסקוטים הגיבו בהעלאתו לדרגת רב חובל ובהענקת עשרה אחוזים מן המטען. במעמדו החדש הוביל שתי הפלגות לאיי הודו המערבית. ההתקדמות המהירה, שנראתה כהוכחה לכישוריו הימיים, לוותה בהסתבכויות שהכבידו על שמו.

במהלך הפלגתו השנייה, בשנת 1770, הורה להלקות מלח בעקבות מרד שלא הצליח, שפרץ על רקע דרישה להקדים את תשלום השכר. התעוררו טענות שמשמעתו הייתה "אכזרית שלא לצורך". בתחילה נדחו ההאשמות, אבל כעבור שבועות אחדים מת המלח שהולקה. פול נעצר בגין מעורבותו במוות והוחזק בבית המעצר של קירקקודברייט, ה־Tolbooth, עד ששוחרר בערבות. המנוח היה בן למשפחה סקוטית בעלת השפעה, ולא מלח אלמוני נטול קשרים. המוניטין של פול נפגע קשות. מושל מקומי עודד אותו לעזוב את האזור ולשנות את שמו, בעודו משוחרר בערבות.

לאחר עזיבתו פיקד על Betsy, אוניית מסחר הרשומה בלונדון וחמושה ב־22 תותחים. במשך כשמונה עשר חודשים עסק במסחר וביוזמות עסקיות בטובגו. גם הפרק הזה הסתיים באלימות. בסכסוך שכר עם אחד מאנשי הצוות, שהוגדר כמי שהתמרד נגדו, הרג פול את האיש בחרב. שנים אחר כך, במכתב לבֶּנְגָ'מִין פְרַנְקְלִין (Benjamin Franklin), טען כי פעל מתוך הגנה עצמית. הוא לא היה מוכן להמתין חודשים לכינוס בית דין ימי, בייחוד כשמשפחתו של המלח שנהרג בתקרית הקודמת הייתה בעלת השפעה. פול נמלט מטובגו.

בביוגרפיה שלו נותר חלל של כשמונה עשר חודשים. האפשרות שעסק בפיראטיות בתקופה הזאת הועלתה בידי כמה חוקרים, ושמועות דומות ליוו אותו בהמשך חייו; הן אינן מוכיחות שהיה פיראט, וייתכן שהופצו גם בידי מתנגדיו. לבסוף הופיע מחדש בפרדריקסבורג שבווירג'יניה. הוא הותיר מאחוריו את הונו וניגש לטפל בענייני אחיו ויליאם, שמת ללא משפחה גרעינית שהותיר אחריו. מאוחר יותר הוענקה לו אדמה במחוז פרדריק שבווירג'יניה. בערך בתקופה הזאת הוסיף לשמו את שם המשפחה ג'ונס. מסורת מקומית ותיקה בצפון קרוליינה מייחסת את הבחירה לכבודו של וִילִי ג'וֹנְס מהליפקס שבצפון קרוליינה, אך היא נותרה מסורת ולא הסבר מוכח.

בווירג'יניה חיזר ג'ונס אחר דּוֹרוֹתֵיאָה סְפּוֹטְסְווּד דַּנְדְרִידְג', שלימים נישאה לפַּטְרִיק הֶנְרִי. הוא קשר ידידות משמעותית עם דוקטור ג'וֹן קֵיי רִיד. לאורך דרכו הכיר גם דמויות מרכזיות מן האליטה הפוליטית האמריקאית, ובהן ג'וֹן הֶנְקוֹק, תּוֹמָס גֶ'פֶרְסוֹן ופרנקלין. ג'ונס היה גם חבר במסדר הבונים החופשיים. קשריו החברתיים והפוליטיים יופיעו שוב ברגעים שבהם עתידו הצבאי יהיה תלוי בהחלטות של אחרים.

ממלח סוחר לקצין בצי הקונטיננטלי

בקיץ 1775 הגיע ג'ונס לפילדלפיה ופגש את ג'וֹזֶף הְיוּז ומנהיגים אחרים של המהפכה האמריקאית. בהמשך תיאר את אמריקה במילים "הארץ שבחרתי מרצוני", כפי שכתב לברון יוֹאָן דֶרְק וָאן דֶר קָפֶּלֶן טוֹט דֶן פּוֹל. הוא הצטרף לחברה הפילוסופית האמריקאית והציע את שירותיו לצי הקונטיננטלי, שזה עתה החל להתגבש. באותה עת נזקקו הצי והנחתים, שהיו בתהליכי הקמה, לקצינים ולמפקדי אוניות מנוסים. תמיכתו של רִיצַ'רְד הֶנְרִי לִי, שהכיר את יכולותיו, סייעה להביא אותו לתשומת לבם של מקבלי ההחלטות.

ב־7 בדצמבר 1775 מונה ג'ונס לקצין ראשון בפריגטה USS Alfred, שהוסבה לשירות צבאי והייתה חמושה ב־24 תותחים. בפברואר 1776 יצאה האונייה משפך נהר דלאוור להפלגת הבכורה של הצי הקונטיננטלי. על סיפונה הניף ג'ונס את דגל האיחוד הקונטיננטלי, ה־Continental Union Flag, המתואר כדגל האמריקאי הראשון שהונף על אוניית מלחמה אמריקאית. צי האוניות היה אמור לשייט לאורך החוף, אולם הקומודור אֵסֶק הוֹפְּקִינְס הורה לפנות לאיי בהאמה, שם פשט הכוח על נסאו כדי להשיג ציוד צבאי. בדרך חזרה התעמת עם ספינת דואר בריטית, ללא הצלחה.

לאחר מכן קיבל ג'ונס את הפיקוד על הסלופ USS Providence. הקונגרס הורה באותה תקופה לבנות שלוש עשרה פריגטות, ואחת מהן יועדה לו; הוא הסכים בינתיים לפקד על Providence הקטנה יותר. בקיץ 1776 העביר חיילים, ציוד ואספקה וליווה שיירות. הוא סייע לבריג שהגיעה מהיספניולה, נשאה ציוד צבאי ונרדפה בידי HMS Cerberus. הקונגרס רכש בהמשך את הבריג והכניס אותה לשירות כ־USS Hampden. בהפלגה נוספת, שנמשכה שישה שבועות והגיעה עד נובה סקוטיה, לכד ג'ונס שש עשרה אוניות שלל וגרם נזק ניכר בפשיטה על קנסו.

הופקינס הטיל עליו משימה נוספת: לשחרר מאות שבויים אמריקאים שנכפו עליהם עבודות במכרות פחם בנובה סקוטיה, ובו בזמן לפגוע בתנועת הספנות הבריטית. ב־1 בנובמבר 1776 יצא ג'ונס למשימה כמפקד Alfred. תנאי החורף מנעו את חילוץ השבויים, אבל הכוח לכד את Mellish, אונייה שנשאה מלאי חיוני של בגדי חורף שיועד לחייליו של הגנרל ג'וֹן בֶּרְגוֹיְן בקנדה.

הסכסוך עם הופקינס והדרך לצרפת

עם שובו לבוסטון ב־16 בדצמבר 1776 החריפו חילוקי הדעות בין ג'ונס להופקינס. ג'ונס סבר שהקומודור חוסם את קידומו ומזלזל בתוכניות הפעולה שלו. המתחים הובילו, בין השאר, להעברתו לפיקוד על האונייה החדשה והקטנה יותר USS Ranger ב־14 ביוני 1777. אף שהשיבוץ יכול היה להיתפס כנסיגה, הוא עתיד להעמיד את ג'ונס מול חופי מולדתו הבריטית.

ב־1 בנובמבר 1777 הפליג ג'ונס לצרפת, עם הוראה לסייע למאבק האמריקאי בכל דרך אפשרית. נציגי ארצות הברית בצרפת, פרנקלין, סַיְלַס דִּין ואַרְתוּר לִי, הקשיבו להצעותיו האסטרטגיות. הם הבטיחו לו את הפיקוד על Indien, אונייה שנבנתה באמסטרדם שבהולנד עבור האמריקאים. אלא שבריטניה הפעילה לחץ, והאונייה נמכרה לצרפת, שבאותה עת עדיין לא הייתה בעלת בריתה הרשמית של ארצות הברית. ג'ונס נותר שוב ללא הפיקוד שהובטח לו. במהלך התקופה הזאת התהדקה כנראה ידידותו עם פרנקלין, שאותו העריץ.

ב־6 בפברואר 1778 חתמה צרפת על ברית עם ארצות הברית והכירה רשמית בעצמאותה. שמונה ימים לאחר מכן הייתה Ranger, בפיקוד ג'ונס, לאוניית המלחמה האמריקאית הראשונה שזכתה להצדעה רשמית מצד צרפת: תשעה מטחי תותח נורו מאוניית הדגל של קפטן לָה מוֹט פִּיקֶה. ג'ונס כתב: "קיבלתי את הצעתו ביתר רצון, שכן אחרי הכול הייתה זו הכרה בעצמאותנו". ב־10 באפריל הפליג מברסט אל חופיה המערביים של בריטניה הגדולה.

הידעת? ב־14 בפברואר 1778 זכתה USS Ranger לתשעה מטחי תותח מצד אוניית דגל צרפתית. ג'ונס ראה בהצדעה הזאת הכרה רשמית בעצמאות האמריקאית.

פשיטה על עיר ילדותו: ווייטהייבן והצי הבריטי

ב־17 באפריל 1778 שכנע ג'ונס את אנשיו לתמוך בתקיפת ווייטהייבן, העיר האנגלית שממנה יצא לים כנער. אולם רוחות נגדיות אילצו אותו לוותר על הניסיון הראשון, ו־Ranger נדחקה לכיוון אירלנד תוך פגיעה נוספת בספנות הבריטית. בכתביו תיאר ג'ונס את התנהלותם של הקצינים הבכירים תחתיו בלשון קשה, בעוד שבדוח הרשמי הקפיד להימנע מפרטים מסוימים. לדבריו, אנשי הצוות ראו ברווח ולא בכבוד את יעדם, ניסו לקבוע בעצמם אם פקודותיו טובות והסיתו איש את רעהו לסרב לפעולה.

״מטרתם, כך אמרו, הייתה רווח ולא כבוד. הם היו עניים; במקום לעודד את רוח הצוות עוררו אותו לאי־ציות, ושכנעו את האנשים שזכותם לשפוט אם צעד שהוצע להם הוא טוב או רע.״
ג'ון פול ג'ונס, על קציניו באניית ריינג'ר

ב־20 באפריל שמע ג'ונס ממלחים שנשבו כי סלופ המלחמה הבריטי HMS Drake עוגן ליד קַרִיקְפֶרְגּוּס (Carrickfergus) שבאירלנד. לפי יומנו של רופא Ranger, כוונתו הראשונה הייתה לתקוף באור יום, אולם המלחים סירבו. גם ההסתייגות הזאת נעדרה מן הדוח הרשמי. ניסיון תקיפה שנעשה לאחר חצות נכשל כשהקצין שאמור היה להטיל עוגן לצד הספינה הבריטית שגה בעיתוי הפעולה בחשיכה; ג'ונס טען לימים שהיה שיכור. ג'ונס נאלץ לחתוך את חבל העוגן ולהסתלק. שינוי ברוח החזיר את Ranger מעבר לים האירי, לניסיון נוסף בווייטהייבן.

לילה של אש, פנסים שהתרוקנו ועצירה בפונדק

מעט לאחר חצות, ב־23 באפריל, התקרב ג'ונס לווייטהייבן בשתי סירות ובהן כוח של חמישה עשר איש. הוא ביקש להצית או להטביע את כלי השיט שעגנו בנמל, כ־200 עד 400 אוניות עץ, ובהן צי סוחר שלם וספינות פחם רבות. הכוח התכוון גם לעורר פחד בקרב תושבי העיר באמצעות הצתות נוספות. הרוח והגאות היורדת האטו את ההגעה לחוף. הפושטים הצליחו להשבית את התותחים הגדולים שהגנו על הנמל באמצעות תקיעת מסמרים במנגנוניהם, אך ההצתה עצמה הסתבכה: הדלק בפנסים של שתי הסירות אזל.

כדי להשיג חומר בעירה נשלחו כמה מן האנשים לפונדק על הרציף. שם התפתו לעצור לשתייה, ועיכבו עוד יותר את המתקפה. כאשר שבו החל השחר לעלות. המאמצים הופנו לספינת הפחם Thompson, בתקווה שהאש תתפשט אל כלי השיט הסמוכים שנחו על הקרקע בשל השפל. אלא שאחד מאנשי הצוות חמק מן הכוח והזהיר את התושבים ברחוב הנמל. האזעקה הוזעקה, המונים נהרו לרציף והאמריקאים נסוגו. שתי מכונות הכיבוי של העיר כיבו את השריפות. זכר הפשיטה נשמר גם בעיתונות המקומית: ביוני 2005 מסר יושב ראש ועדת הנמל של ווייטהייבן לקפטן מַיְיקְל גּוֹרְדוֹן מהצי האמריקאי עותק של העיתון המקומי מאפריל 1778, שתיאר את הלילה ההוא. תושבי ווייטהייבן לא יכלו להטביע את סירות הפושטים באש התותחים, משום שהללו כבר הושבתו, אבל גם תוכניתו הגדולה של ג'ונס לא הושלמה.

מהחוף האנגלי לאחוזה הסקוטית

ג'ונס חצה את שפך סולוויי לכיוון סנט מרי'ס אייל, ליד קירקקודברייט שבסקוטלנד. הפעם התכוון ללכוד את דַּנְבַּר דַּגְלַס, הרוזן הרביעי מסלקירק, כדי להחליפו במלחים אמריקאים שנכפו לשירות בצי המלכותי. אלא שהרוזן לא היה באחוזתו. רעייתו קיבלה את הקצינים וניהלה איתם משא ומתן. ההיסטוריון הקנדי פִּיטֶר סִי נְיוּמַן מייחס לאומנת הבית תפקיד בהגנה על היורש הצעיר, תּוֹמָס דַּגְלַס ולמשרת הראשי תחבולה: מילוי שק בחלקו בפחם והנחת כלי הכסף המשפחתיים מעליו.

ג'ונס טען שביקש לשוב מיד לאונייתו ולהמשיך בחיפוש אחר שלל, אך אנשיו רצו, כפי שתיאר, "לבזוז, לשרוף ולשדוד כל מה שיוכלו". כדי להרגיעם התיר להם לקחת מערכת צלחות כסף שנשאה את סמל המשפחה, אך לא רכוש נוסף. כשנמכרו הכלים לאחר מכן בצרפת, קנה אותם מכספו והחזירם לרוזן מסלקירק בתום המלחמה. לפשיטות על ווייטהייבן ועל סנט מרי'ס אייל לא היה רווח של ממש, והצוות, שציפה לחלוקת שלל, התנהג לעיתים כאנשי אוניית שוד מורשית יותר מאשר כמלחים באוניית מלחמה סדירה. סגן המפקד תּוֹמָס סִימְפְּסוֹן היה מעורב במתחים שהתגלעו על הסיפון.

הקרב עם דרייק והמשפט שהגיע אחריו

ב־24 באפריל שב ג'ונס אל חופי אירלנד. אחר הצהריים נפגשו Ranger ו־Drake בקרב, כשכוח האש שלהן דומה בקירוב. מוקדם יותר לכדו האמריקאים אנשי צוות של סירת סיור ולמדו שהבריטים העלו לסיפון עשרות חיילים, מתוך כוונה להצמיד את האוניות זו לזו ולהסתער על Ranger. ג'ונס נערך למנוע את התמרון הזה. לאחר כשעה של חילופי אש נכבשה Drake, ומפקדה הבריטי, קפטן ג'וֹרְג' בֶּרְדוֹן, נהרג.

סימפסון קיבל את הפיקוד על אוניית השלל בדרך חזרה לברסט. שתי הספינות נפרדו כאשר Ranger רדפה אחר יעד נוסף, והסכסוך בין ג'ונס לסימפסון החריף. ג'ונס דרש להעמיד את סגנו למשפט צבאי והחזיק אותו במעצר על הסיפון. ג'וֹן אָדַמְס, ששימש נציג אמריקאי בצרפת, השפיע על ההליכים, וסימפסון זוכה. בזיכרונותיו הציג אדמס את מרבית העדויות כתומכות דווקא בסימפסון, ורמז שג'ונס ביקש לרכז לעצמו את תהילת הניצחון כאשר המשיך לחגוג אותה עם נכבדים אירופים. גם התנהגות אנשי הצוות העידה על ניכור כלפי מפקדם. קשה לקבוע בוודאות את מלוא השתלשלות המריבה, אבל אין מחלוקת על משקלו של הניצחון: כיבוש Drake היה מן ההצלחות הצבאיות הימיות הבולטות של האמריקאים במלחמת העצמאות, וסייע לבסס את הדימוי של צי שיוכל להתקיים גם לאחריה.

בונהום רישאר: האונייה שהביאה את התהילה

בשנת 1779 קיבל ג'ונס את הפיקוד על USS Bonhomme Richard, אוניית סוחר של חברת הודו המזרחית שהוסבה לספינת מלחמה חמושה ב־42 תותחים. האונייה הועמדה לרשות המאבק האמריקאי באמצעות איל הספנות הצרפתי זָ'אק דּוֹנָטְיֶין לֶה רֵיי, שבקשריו הדיפלומטיים החשאיים של פרנקלין היה ככל הנראה גם מי שסייע להשגת הספינה. שמה נבחר כמחווה לפרנקלין. ב־13 במאי 1779 סקר ג'ון אדמס את אנשי הנחתים האירים של ג'ונס בלוריאן, אירוע שהונצח באיור מאוחר יותר. ב־14 באוגוסט יצא ג'ונס לים בראש כוח שכלל את הפריגטה USS Alliance בת 36 התותחים, USS Pallas בת 32 התותחים, USS Vengeance בת 12 התותחים ואת Le Cerf; אל השייטת נלוו גם שתי אוניות פרטיות, Monsieur ו־Granville. הפלגתו הייתה קשורה גם לתנועת צי פלישה צרפתי־ספרדי גדול שהתקרב לאנגליה, והייתה אמורה להסיט תשומת לב אל חופי אירלנד.

Monsieur נפרדה מהכוח ימים אחדים לאחר עזיבת גרואה (Groix), בעקבות מחלוקת בין מפקדה לג'ונס. הבריטים שלחו אוניות מלחמה בעקבות השייטת, אך ג'ונס המשיך להקיף את צפון סקוטלנד ולהיכנס לים הצפוני. מקור הקושי המרכזי בתוך הכוח לא השתנה: כפיפותם של קצינים אחרים לפקודותיו. במיוחד בלט פִּיֶיר לַנְדֶה, מפקד Alliance, שהפגין חוסר ציות חוזר ופגע בלכידות המבצעית.

ב־16 וב־17 בספטמבר נכנס הכוח למפרץ פורת' והכין מתקפה על לית' ועל אדינבורו שבסקוטלנד. סערה עזה החזירה את האוניות אל הים וסיכלה את הפשיטה. אף שהאיום לא התממש, הבהלה שיצר עודדה את הרשויות הבריטיות להקים במהירות את מבצר לית'. הייתה כאן גם אירוניה משפחתית ממשית: אביו של ג'ונס, ג'וֹן פּוֹל האב, נולד בלית' בשנת 1700.

23 בספטמבר 1779: ראש פלמבורו

קראו גם: קרב ראש פְּלַמְבּוֹרוֹ: 246 שנה לקרב שיצר את הצי האמריקאי

מול ראש פלמבורו שבמזרח יורקשייר נתקלה השייטת, ב־23 בספטמבר, בשיירת סוחר גדולה. הפריגטה הבריטית HMS Serapis, שנשאה 44 תותחים, ואוניית הליווי החמושה השכורה Countess of Scarborough, שנשאה 22 תותחים, התמקמו בין השיירה ובין הכוח של ג'ונס. בכך אפשרו לאוניות המסחר להימלט. מעט אחרי שבע בערב החל קרב ראש פלמבורו. Serapis התעמתה עם Bonhomme Richard, ואילו Alliance ירתה מרחוק לעבר Countess of Scarborough.

הנזק שגרמו תותחי Serapis, ובמידה מסוימת גם ירי ידידותי מכיוונה של Alliance, הותיר את Bonhomme Richard במצב קשה. ג'ונס הבין שלא יוכל להכריע בהתמודדות בין סוללות תותחים. כאשר הרוח נחלשה ניסה בכל כוחו להצמיד את האוניות, כך שאנשיו יוכלו להילחם על הסיפונים. כשעה לאחר תחילת הקרב הצליח לקשור את Bonhomme Richard אל Serapis, והעימות עבר לחילופי אש מטווח קרוב, תותחי סיפון, ירי נחתים מעמדות גבוהות וניסיונות השתלטות.

בזמן הזה הרחיקה Countess of Scarborough את Pallas במורד הרוח, והתחולל קרב נפרד. Alliance התקרבה אל הזירה הזאת כשעה אחרי שהחלה הלחימה, אך בהמשך שבה לכיוון שתי האוניות המרכזיות וירתה מטחי דופן נוספים. הם פגעו ב־Bonhomme Richard לפחות במידה שפגעו ב־Serapis. למרות זאת, Serapis לא הייתה יכולה להשתחרר ולתמרן בחופשיות. Countess of Scarborough כבר נפגעה קשות ולבסוף נכנעה ל־Pallas.

ב־Bonhomme Richard פרצו אש ונזקים כבדים, ודגלה הופל ככל הנראה מירי אויב. אחד הקצינים האמין שמפקדו נהרג וקרא לכניעה. קפטן פִּירְסוֹן (Pearson), מפקד Serapis, ביקש לדעת אם האמריקאים הורידו את דגלם. עם הרגע הזה נקשר המשפט המפורסם "עוד לא התחלתי להילחם!", אך ייחוסו המדויק לג'ונס אינו ודאי, והוא נחשב לנוסח מאוחר או מפוקפק. בזיכרונותיו תיאר ג'ונס תשובה בנוסח "אני נחוש לגרום לך להוריד את דגלך". מלחים אחרים סיפרו לעיתונים זמן קצר לאחר הקרב ששמעו תגובה גסה וחדה יותר: "אולי אשקע, אבל אהיה מקולל אם אוריד את דגלי". הגרסאות השונות מעידות גם על הקושי לשחזר משפט שנאמר בתוך עשן, ירי ומהומה.

״אולי אשקע, אבל אהיה מקולל אם אוריד את דגלי.״
תשובה שיוחסה לג'ון פול ג'ונס בעדויות מלחים מן הקרב

ניסיון בריטי לעלות אל סיפון Bonhomme Richard נהדף. רימון שהשליך מלח אמריקאי הביא להתפוצצות כמות גדולה של אבק שריפה בסיפון התותחים התחתון של Serapis. כאשר Alliance שבה וירתה שני מטחים נוספים, נפגעה שוב גם האונייה האמריקאית, אבל מצבם של הבריטים הלך ונעשה בלתי אפשרי. פירסון קיבל שהמשך הקרב לא יוכל להשיג הכרעה לטובתו ונכנע. הצוות האמריקאי עבר בחלקו לספינות אחרות; במשך יום וחצי ניסו אנשיו של ג'ונס לתקן את Bonhomme Richard, אך לבסוף נאלצו להניח לה לשקוע. ג'ונס העביר את דגלו אל אוניית השלל Serapis והפליג עמה לאי טסל שבהולנד הניטרלית, שנטתה לאהוד את האמריקאים.

במהלך הפעילות בהולנד נרשם גם דגל שכונה "דגל ג'ון פול ג'ונס" כדי להגן על הספינות מן הטענה שפעלו כפיראטים תחת דגל שאינו מוכר. תיעוד אחר עוסק בדגל אמריקאי בן שנים עשר כוכבים שהונף על Ranger. לצד סיפור הקרב נשמרו דימויים חזותיים רבים, ובהם ציור הפעולה בין Serapis ל־Bonhomme Richard שצייר רִיצַ'רְד פֵּייטוֹן בשנת 1780 וקריקטורה בריטית שתיארה את המפקד כ"פול ג'ונס הפיראט". המחלוקת על דמותו התקיימה, אפוא, עוד בימי חייו.

תהילה, תארים ואפשרות לשוב לים

ב־1780 העניק לו לוּאִי הששה עשר, מלך צרפת, את התואר שבלייה. ג'ונס קיבל אותו והקפיד שייעשה בו שימוש. הוא עוטר גם באות של מוסד ההצטיינות הצבאית הצרפתי וקיבל חרב. בבריטניה, לעומת זאת, המשיכו להשמיצו כמי שפעל כפיראט. הקונגרס הקונטיננטלי החליט ב־1787 להטביע לכבודו מדליית זהב על אומץ לבו ושירותו, שתוענק ל"שבלייה ג'ון פול ג'ונס". בשנת 1783 הצטרף כחבר מייסד לאגודת סינסינטי בפנסילבניה.

ביוני 1782 הופקד ג'ונס על USS America, אונייה חדשה בת 74 תותחים. גם הפעם לא זכה לצאת עמה לקרב. הקונגרס החליט להעביר את האונייה לצרפת כפיצוי על אובדן Le Magnifique, והפיקוד שהובטח לו בוטל. בשנת 1783 נשלח לאירופה כדי לגבות כספי שלל שלא שולמו לאנשיו. המשימה הסתיימה, וסיכוייו לקבל פיקוד אמריקאי פעיל הלכו והתמעטו. המפקד שעלה לגדולה בשירות ארצות הברית נאלץ לחפש עתה זירה אחרת.

בצי של יקטרינה: אדמירל אמריקאי מול העות'מאנים

ב־23 באפריל 1787 נכנס ג'ונס לשירות יֶקָטֵרִינָה השנייה, קיסרית רוסיה. בצי הרוסי הופיע גם בשם הרוסי פאבל דה ז'ונס והשתמש במעמדו כאזרח צרפתי. הקיסרית הביעה בו ביטחון ואף אמרה: "הוא יגיע לקונסטנטינופול". הוא קיבל דרגת אדמירל משנה ואת הפיקוד על אוניית הדגל ״ולדימיר״, שנשאה 24 תותחים. השירות החדש הציב אותו במערכה הרוסית־עות'מאנית של 1787 עד 1792, בפעולות ימיות בשפך הדנייפר והבוג הדרומי לים השחור.

כוחו של ג'ונס פעל לצד שייטת הדנייפר בפיקוד הנסיך שַׁארְל דֶּה נָסָאוּ־זִיגֶן, כנגד צי עות'מאני שעליו פיקד חַסַן אֶל־עָ'אזִי. הכוח העות'מאני כלל למעלה ממאה כלי שיט, בהם שמונה עשרה אוניות קו וארבעים פריגטות. האוניות שבפיקוד ג'ונס היו באיכות בנייה נמוכה, חלקן לא חומשו כראוי וצוותיהן כללו צמיתים שגויסו בכפייה. נוסף על כך נאלץ המפקד לתקשר עם אנשיו באמצעות מתורגמן. הקרבות התרחשו במערכה על אוצ'קוב, בשנת 1788, ונוסף על האויב שמעבר למים התנהלו מאבקי סמכות חריפים בתוך הפיקוד הרוסי.

מלכודת בצורת האות V

ג'ונס ביקש לנקוט מערך הגנתי בפתח נהר הבוג: הוא תכנן להציב את ספינותיו בצורת האות V, למשוך את הצי הטורקי אל הפתח הצר ולחשוף אותו לאש צולבת. נסאו־זיגן העדיף להתקדם במהירות ולתקוף. כאשר הרוח פעלה נגדם, נעזרו אנשיו של ג'ונס בעוגנים ובגרירת האוניות כדי להעמידן במערך הרצוי. התמרון הצליח, והכוח העות'מאני העדיף במספריו הובס. במהלך הקרב התרחקה אוניית הדגל של נסאו־זיגן למקום בטוח; לאחר הניצחון, כשהאונייה העות'מאנית המובילה עלתה על שרטון, הורה ג'ונס לספינתו להתקרב ולכבוש אותה. רב החובל הרוסי שלו עצר במקומו ועגן, וכך התאפשר לנסאו־זיגן לתבוע את השלל לעצמו.

בדו״ח ששלח לנסיך גְרִיגוֹרִי פּוֹטְיוֹמְקִין, המפקד הרוסי העליון, ג'ונס בכל זאת שיבח את התנהלות יריבו. בתיאורו סיפר כי בשעה שמונה, כששני המפקדים סיירו יחד בסירה קטנה ובחנו מקרוב את העמדות, פתחה השייטת העות'מאנית באש נמרצת. החטיבה הראשונה של האויב התקדמה לאורך החוף ותקפה את העתודה שהוצבה בין האוניות לחוף. אנשיו ספגו את האש זמן מה בלי להשיב, ואז מיהר ג'ונס להורות לסוללות ולסירות להגיב ולנסות להפוך את הקרב למכריע. כשהחטיבה השנייה של הכוח הרוסי הופיעה בקו הקרב, נסוגו העות'מאנים. הוא תיאר רדיפה שהתנהלה אף שהרוח לא הייתה נוחה, ושיבח את אומץ לבם ואת סדר פעולתם של הקצינים.

״בשעה שמונה, כשהנסיך מנסאו ואני היינו בסירה קטנה, בחנו את עמדתנו וסיירנו מעט קרוב יותר לאויב. השייטת שלהם החלה לירות עלינו בעוצמה. באותו זמן התקדמה החטיבה הראשונה של השייטת לאורך החוף ותקפה את העתודה שלנו, שהוצבה בין אוניותינו לבין החוף. ספגנו את האש במשך זמן מה בלי להשיב, אבל כשראיתי שהקרב הופך לרציני עשיתי כמיטב יכולתי לסייע לנסיך לבצע את התמרונים הנחוצים. אחר כך מיהרתי לאורך הקו כדי להפעיל את כל הסוללות ואת יתר הסירות בשייטת. הטורקים הביאו מצדם את החטיבה השנייה של השייטת שלהם, וקיוויתי לזמן מה שזה יהיה הקרב המכריע; אולם הגעת החטיבה השנייה שלנו לקו הקרב הביאה למנוסתם, ועם הרוח נגדנו רדפנו אחריהם עד השייטת שלהם. הנסיך גילה קור רוח ותבונה רבים. מר אלקסיאנו הגיע בסירה נוספת ועזר לנו לשמור על סדר טוב. התנהגות הקצינים שימחה אותי מאוד; הם היו אמיצים ומסודרים, ואינני סבור שקפטן פאשה, שפיקד בעצמו, יאכל את ארוחתו בהנאה.״
ג'ון פול ג'ונס, מתוך דוח הקרב ששלח לפוטיומקין

בדו״ח נזכר גם מַר אַלֶקְסִיאַנוֹ, שהגיע בסירה נוספת וסייע לשמור על הסדר. ג'ונס הזכיר במפורש את קפטן פאשה, חַסַן אֶל־עָ'אזִי, ואמר שלא ישמח לאכול לאחר התבוסה. אלא ששפת הנימוס של הדוח לא מנעה מאבקי חצר. במכתבי פוטיומקין לקיסרית זכה נסאו־זיגן לאשראי על הישגים שהחלישו את מעמדו של ג'ונס. כשמחָה ג'ונס וטען שפוטיומקין נתון למניפולציות של הנסיך, השיב לו המפקד כי "איש אינו מתמרן אותי, אפילו לא הקיסרית". דווקא הניצחון הפך את ג'ונס לפחות נחוץ, והמתח בינו לבין פוטיומקין והקצינים האחרים גבר.

ב־8 ביוני 1788 הוענק לג'ונס עיטור מסדר אנה הקדושה. הוא נקרא לחזור לסנקט פטרבורג כביכול לצורך העברה לפיקוד בים הצפוני. ברקע עמדו קנאתם ועוינותם של קצינים יריבים, לרבות קצינים בריטים לשעבר ששירתו בצי הרוסי וראו בו בוגד. ג'ונס היה זר בחצר הקיסרית, בעל גאווה מקצועית שאינה מתיישבת בקלות עם כללי הפוליטיקה המקומית. נטען שפוטיומקין החל להטיל עליו משימות בלתי אפשריות כדי להביא לכישלונו, אך הטענה הזאת אינה מבוססת באותה מידה כמו האירועים המתועדים של שירותו. בשנת 1789 הגיע לוורשה שבפולין, התיידד עם תָּדֵאוּשׁ קוֹשְׁצ'וּשְׁקוֹ, ותיק מלחמת העצמאות האמריקאית, ושמע ממנו עצה לעזוב את השירות הרוסי ולעבור לצי אחר, אולי לשוודיה.

ההאשמה בסנקט פטרבורג והגלות

ב־31 במרץ 1789 הוגשה נגד ג'ונס האשמה באונס יקָטֶרִינָה סְטֶפָּנוֹבָה, ילדה בת עשר, בתם של מהגרים גרמנים שהתגוררו בסנקט פטרבורג. אמה, סוֹפְיָה פְיוֹדוֹרוֹבְנָה, טיפלה בה ופעלה לפתיחת ההליך המשפטי. זו היתה האשמה פלילית חמורה שביחס אליה שרדו עדויות, גרסאות סותרות והליכים שבסופו של דבר לא הסתיימו בפסק דין מוסדר.

סטפנובה סיפרה למשטרה שנקראה לדירתו של ג'ונס כדי למכור לו חמאה, וכי גבר שלבש מדים לבנים בעלי עיטורי זהב וסרט אדום תקף אותה, היכה אותה בפניה, חסם את פיה במטפחת לבנה וביצע בה תקיפה מינית שכללה חדירה. רופא גדודי ומיילדת שבדקו אותה מצאו ממצאים התומכים בטענותיה לפגיעה גופנית ומינית. משרתו של ג'ונס, יוֹהָאן גוֹטְפְרִיד בַּאל, מסר שהאדמירל לבש את מדי השרד כשנכנסה הילדה לחדרו. לדבריו, כשהציץ דרך חור המנעול ראה את ג'ונס בחלוק ולא במדים. הוא גם תיאר כי ראה את הילדה יוצאת בוכה, פניה נפוחות ושפתיה מוכתמות בדם, וכי בהמשך אותו לילה מצא טיפות דם על רצפת חדרו של אדונו.

הדיווח על הפגיעה נמסר מעט יותר מיממה לאחר המועד הנטען. לפי הקוד המשפטי הרוסי שתואר בפרשה, עיכוב כזה היה עלול להביא להפסקת הדיון, שכן הוא התפרש לפי אותו כלל פסול כראיה להסכמה. יקטרינה התערבה אישית כדי לאפשר להליך להימשך; היא נודעה כמי שהתערבה במקרים שבהם נשים התקשו לקבל סעד משפטי. עורך הדין שג'ונס שכר עזב את הייצוג בתוך זמן קצר. הועלתה השערה שנסיגתו הושפעה מהוראות שהועברו בידי הקיסרית או מושל סנקט פטרבורג, אך אין לכך קביעה חד־משמעית.

בהודעה שהגיש לתובעים הודה ג'ונס כי שילם לסטפנובה בעבר, לדבריו "לעיתים קרובות", בעבור מגע מיני, אך הכחיש שאנס אותה. הוא טען שלא היה הראשון שקיים איתה יחסים ושסבר כי היא מבוגרת יותר מן הגיל שנמסר. בהצהרותיו כתב: "אני אוהב נשים, אני מודה בכך, ואת ההנאות שרק המין הזה יכול להעניק; אבל להשיג דברים כאלה בכוח הוא דבר נורא בעיניי". מאוחר יותר טען שההאשמה כולה שקרית והוצגה ביוזמת האם כדי להפיק ממנו כסף. במסגרת הגנתו הביא גם את אביה של הילדה, שְׁטֶפָאן הוֹלְצְוַוארְתֶן, שטען כי בתו בת שתים עשרה ולא בת עשר, וכי אמה נטשה אותו, התגוררה בבית בושת וניהלה אורח חיים מיני מתירני. אלו היו טענות שהוצגו להגנת ג'ונס; הן אינן שוללות את עדות הילדה ואינן הוכחה למה שהתרחש בדירה.

ג'ונס ביקש את עזרתו של הרוזן דֶּה סֶגּוּר (Comte de Ségur), נציג צרפת בחצר הרוסית ואחד מידידיו האחרונים בבירה. בפניו העלה גרסה שונה: סטפנובה באה לבקש פשתן או תחרה לתיקון, ביצעה לדבריו "מחוות מגונות", והוא רק נתן לה כסף והזהיר אותה שלא "תיכנס לדרך נלוזה כל כך". סגור בדק את הטענות והציע לפוטיומקין שמדובר במזימה של נסאו־זיגן נגד ג'ונס. הוא העלה גם השערות שג'ונס פגע באנשי חצר המקורבים לקיסרית או דחה כביכול חיזורים שלה. טענות אלה נותרו ספקולטיביות; הן אינן מחליפות את הראיות הפיזיות ואת העדויות שנאספו בתיק.

פנייתו של ג'ונס לפוטיומקין לא העניקה לו גיבוי רוסי. קשריו האמריקאיים והצרפתיים וסיועו של סגור יצרו לחץ מדיני, ובסופו של דבר הוענק לו אישור חופשה לשנתיים בחוץ לארץ, שהיה למעשה גלות מן השירות. באותה מסגרת משפטית העונש הרגיל על אונס בידי קצין היה עלול להיות עריפת ראש או עבודת כפייה לכל החיים. החוקר גֵ'ייקוֹב בֶּל, שבחן את הפרשה, ראה בהחלטת יקטרינה עדות למשקל שייחסה להאשמות: היא ויתרה בזמן מלחמה על מפקד מנוסה שנבחר במיוחד לשירותה, אף שעדיין יכלה להפיק תועלת צבאית מכישוריו.

פריז: תהילה ישנה ועתיד שננעל

במאי 1790 הגיע ג'ונס לפריז. הוא שמר רשמית על דרגת אדמירל משנה רוסי וקיבל קצבה שאפשרה לו לפרוש, אך שוב לא מצא דריסת רגל ממשית בחברה הפריזאית. הוא ביקש לחזור לשירות הצי הרוסי ופנה שוב ושוב לקיסרית, אך מכתביו לא נענו. יקטרינה הסבירה באמצעות הברון פוֹן גְרִים (Baron von Grimm) שהישגיו בצי הרוסי לא היו יוצאי דופן, וכי בעקבות התיק נגדו מסרבים מלחים רוסיים לשרת תחת פיקודו. היא אף הפעילה את השפעתה כדי לחסום ניסיונות שלו לקבל פיקוד בציים של דנמרק ושוודיה.

תּוֹמָס קַרְלַייל תיאר את מצבו של האיש במילים: "פול המסכן! הרעב ומפח הנפש רודפים את צעדיו הדועכים". בינתיים התפרסמו זיכרונותיו באדינבורו, וסיפור ההרפתקאות הימי שלו החל להזין ספרות בדויה. גֵ'יימְס פֶנִימוֹר קוּפֶּר שילב פרקים המבוססים באופן חופשי על פעילותו הימית ברומן The Pilot: A Tale of the Sea; גם אָלֶכְּסַנְדְר דּוּמָא כתב את Captain Paul, שנקשר ליצירתו של קופר. ג'ונס עצמו כתב את תיאור מסע המלחמה בלימאן, Narrative of the Campaign of the Liman. חיים שהתקשו להסתדר עם חצרות מלוכה נעשו בינתיים חומר גלם נוח לסיפורי גבורה.

ביוני 1792 מונה ג'ונס לקונסול אמריקאי שתפקידו לנהל מגעים עם הדיי של אלג'יר לשחרור שבויים אמריקאים. לפני שהספיק לצאת לשליחותו, נמצא ב־18 ביולי 1792 כשהוא מוטל על פניו במיטתו, בדירתו שבקומה השלישית ברחוב דה טורנון 19, ברובע השישי של פריז. בן ארבעים וחמש היה במותו. הגורם שנרשם למותו היה דלקת כליות בין־רקמתית. לפי אחת העדויות נכח לצדו סָמוּאֵל בְּלֶקְדֶן, איש קשר ותיק של מנהיגים אמריקאים ושליח בלתי רשמי. הוא נקבר בבית העלמין סן לואי בפריז, שהיה קשור למשפחת המלוכה הצרפתית. בהספדים בארצות הברית נדמה שחלק מהכותבים כבר שכחו את הישגיו הימיים, ואחרים הציגו אותו כגיבור מלחמה צרפתי.

החובות שלא נגבו והכתבים שנשכחו

מותו של ג'ונס הותיר מאחוריו מחלוקות כספיות רבות. מעולם לא שולם לו במישרין שכרו על שירותו ב־Bonhomme Richard, והוא נאלץ לקחת לעצמו חלק מן הסכום שניתן לקציני האונייה. שלוש משבע האוניות שלכד הוחרמו בידי דנמרק, שלא השיבה לו את תמורתן. מלך דנמרק הבטיח לו קצבה שנתית, אך גם היא לא שולמה. בנוסף החזיק תביעה לכ־5,300 הקטרים, שהם כ־13,000 אקרים, של אדמה במערב פנסילבניה, שרכש בשנת 1783 מווִילְיָאם טְרֶנְט (William Trent). בצוואתו הוריש את הזכויות הללו לאחייניתו גָ'נֶט טֵיילוֹר.

טיילור נסעה לארצות הברית ב־1830 כדי לנסות לממש את התביעות, אך מאמציה לא עלו יפה ככל הידוע. לאחר מותה ב־1843 המשיך יורשה, ג'וֹרְג' לֶקִי לַאוּדֶן, לפעול בנחישות רבה יותר: הוא השיג פיצוי בגין האוניות, אולם הקונגרס דחה את עתירתו ביחס לקרקעות. אפילו מסמכיו האישיים של ג'ונס נדדו בין ידיים שונות. בשנת 1824 הוצגו בחלון ראווה של מאפייה בניו יורק, שם הבחין בהם לקוח ורכש אותם. עיתון ניו יורקי שתיאר את התגלית מנה מסמכים השייכים לפרנקלין, הנקוק, לַפַאיֶיט ואדמס, אבל כלל לא הזכיר את ג'ונס.

החיפוש אחרי הגופה: קבר אבוד, ארון עופרת ומסע הביתה

מקום קברו של ג'ונס נשכח. ייתכן שמצבתו כלל לא הוצבה, וייתכן שנגנבה בזמן לא ידוע. עד שהחלו אמריקאים לחפש את ארונו בשנת 1899, גם הרישום של מקום הקבורה אבד: רשומות בית העלמין נשרפו בזמן "השבוע העקוב מדם" של הקומונה הפריזאית. במשך שנים לא הייתה דרך פשוטה לזהות היכן נטמן האיש שהצי האמריקאי ראה כאחד ממייסדיו.

הגנרל הוֹראס פּוֹרְטֶר, שגריר ארצות הברית בצרפת, הקדיש שש שנים לאיתור הגופה. הוא נעזר בהעתק פגום משנת 1851 של פנקס הקבורה החסר. עוד קודם לכן התברר שמעריץ צרפתי בשם פִּיֶירוֹ פְרַנְסוּאָ סִימוֹנוֹ (Pierrot François Simmoneau) תרם יותר מ־460 פרנקים לשימור גופתו של ג'ונס. הגופה טופלה באלכוהול ונקברה בארון עופרת, מתוך מחשבה שאם ארצות הברית תבקש אי פעם להשיבה, יהיה אפשר לזהותה. המידע הזה העניק לפורטר רמז מוחשי: עליו לחפש ארון עופרת.

באמצעות מפה ישנה של פריז איתר צוות החיפוש את אזור בית העלמין סן לואי לפרוטסטנטים זרים. לצוות הצטרף האנתרופולוג לוּאִי קַפִּיטָן. בדיקות בקרקע הביאו לחשיפתם של חמישה ארונות עופרת. הארון השלישי, שהוצא ב־7 באפריל 1905, זוהה מיד בידי החופרים כארונו של ג'ונס. הבדיקה שלאחר המוות, שערכו קפיטן ודוקטור ז'וֹרְז' פָּפִּיוֹ, חיזקה את הזיהוי ואישרה גם את סיבת המוות שנרשמה. הפנים הושוו לפסל ראש שיצר זָ'אן אַנְטוּאָן הוּדוֹן ובכך נוסף אמצעי זיהוי נוסף.

שרידיו של ג'ונס הועברו לארצות הברית על סיפון הסיירת USS Brooklyn ‏(CA-3), בליווי שלוש סיירות נוספות, ובהן USS Tacoma ‏(CL-20). עם ההתקרבות לחוף האמריקאי הצטרפו למסע שבע אוניות מערכה של הצי. ב־24 באפריל 1906 הוצב ארונו באולם בנקרופט באקדמיה הימית של ארצות הברית באנאפוליס, מרילנד. בטקס שנערך באולם דלגרן נאם הנשיא תֵּיאוֹדוֹר רוּזְווֶלְט בשבחו והציגו כדוגמה לקציני הצי. ב־26 בינואר 1913 הועברו שרידיו לקבורת קבע בסרקופג שיש וברונזה, שתכנן סִילְוֶון סַלְיֶיר, בקפלת האקדמיה.

הידעת? זיהוי שרידיו של ג'ון פול ג'ונס בשנת 1905 הסתייע בעובדה שגופתו נשמרה באלכוהול והונחה בארון עופרת, במיוחד כדי שאפשר יהיה לזהותה אם תתבקש השבתה לארצות הברית.

הזיכרון ההיסטורי: בין גיבור לאויב, בין צי אמריקאי לעיר אנגלית

הנצחתו של ג'ונס לא הסתיימה באנאפוליס. אנדרטה על שמו הוצבה בוושינגטון הבירה; בול דואר של הצי משנת 1936 הנציח אותו לצד ג'וֹן בֶּרִי (John Barry). דיוקנאות שונים המשיכו לעצב את דמותו, ובהם תחריט של זָ'אן מִישֶׁל מוֹרוֹ משנת 1781, ציור של סֶסִילְיָה בּוֹ משנת 1906, ויציקת גבס משנת 1908 שנעשתה על פי דגם מקורי של הודון מ־1781 ונקשרה למוזיאון הימי הלאומי בגריניץ'. תיאורים חזותיים נוספים כללו איור משנת 1903 של נטילת כלי הכסף מאחוזת סלקירק, את סמל האצולה של ג'ונס ואת דגלי אוניותיו.

גם הצי האמריקאי שמר את שמו בשמות כלי שיט. ב־1862 הוכנסה לשירות ספינת התותחים המונעת בקיטור USS Paul Jones, שהוצאה משירות ב־1867. המשחתת USS Paul Jones ‏(DD-10), מסדרת ביינברידג', שירתה מ־1902 עד 1919; המשחתת USS Paul Jones ‏(DD-230), מסדרת קלמזון, שירתה מ־1921 עד 1945. אחריהן באה USS John Paul Jones ‏(DD-932), מסדרת פורסט שרמן, שהוכנסה לשירות ב־1956 והוצאה משירות ב־1982. משחתת הטילים המונחים USS John Paul Jones ‏(DDG-53), מסדרת ארלי ברק, הוכנסה לשירות ב־1993 ומתוארת כאונייה פעילה.

בשנת 1999 העניקה עיר הנמל ווייטהייבן לג'ונס חנינה סמלית על הפשיטה שהוביל עליה ב־1778. בטקס השתתפו סגן סְטִיב לַיְאוֹנְס, כנציג הנספחות הימית האמריקאית בבריטניה, והשגריר הרוסי בבריטניה יוּרִי פוֹקִין. הצי האמריקאי זכה גם באות חירות הנמל, שהיה יחיד מסוגו בארבע מאות שנות הנמל. את המחווה ארגן גֵ'רַרְד רִיצַ'רְדְסוֹן במסגרת פתיחת סדרת אירועי פסטיבל ימי. בית העסק שלו בווייטהייבן, שהתמחה ביין ובקפה, נקשר בהמשך לתואר הקונסוליה המכובדת של צי ארצות הברית לעיר ולנמל. במאי 2017 כיהן בתפקיד הקונסול אדמירל משנה בדימוס סְטִיב מוֹרְגָּן וסגנו היה רוֹבּ רוֹמָנוֹ.

זוהי סגירת מעגל יוצאת דופן. הילד שהפליג לראשונה מווייטהייבן כשוליה חזר לעיר כמפקד של כוח שתקף את נמל הבית שלו. לאחר יותר ממאתיים שנה היה שמו לאמצעי של פיוס טקסי בין הנמל האנגלי לצי האמריקאי. ואילו באנאפוליס, מתחת לשיש ולברונזה, נותרו שרידיו של אותו אדם שהחל את דרכו במסחר האטלנטי, זכה לתהילה במערכה נגד בריטניה, איבד את מקומו בצי הרוסי וסיים את חייו הרחק מהסיפון.

מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה

חקר חייו של ג'ונס נסמך על ביוגרפיות, תכתובות מדיניות, יומני אוניות, מסמכי משפט וחיבורים מאוחרים על זכרו.

ביוגרפיות ומחקרים על האדם ועל הצי

סמואל אליוט מוריסון, John Paul Jones: A Sailor's Biography. הביוגרפיה משנת 1959, שהודפסה גם במהדורת 1964 ובמהדורת Naval Institute Press משנת 1999 (ISBN 1-55750-410-5), מלווה את שירותו הימי ואת מחלוקות חייו. במהדורת 1999 נכללו גם מפות מאת ארווין רייז.

איוון תומס, John Paul Jones: Sailor, Hero, Father of the American Navy. ספר ביוגרפי שפורסם בשנת 2003.

סיירוס טאונסנד בריידי, Commodore Paul Jones (1906). מחקר ביוגרפי בן 482 עמודים, בהוצאת D. Appleton & Co., ניו יורק, עם הפניות גם לעמודים 10 ו־164; עוסק בחייו ובשירותו הימי.

ג'ון הנרי שרברן, The Life of Paul Jones: From Original Documents in the Possession of John Henry Sherburne (1825). חיבור בן 320 עמודים בהוצאת John Murray בלונדון, הנשען על מסמכים שנאספו בידי מחברו. לשרברן מיוחסים גם Life and Character of the Chevalier John Paul Jones, שיצא ב־1825 בוושינגטון ובניו יורק אצל Wilder & Campbell, וכן The Life and Character of John Paul Jones: A Captain in the United States Navy During Their Revolutionary War, מהדורת 1851 בהוצאת Adriance, Sherman & Co., ניו יורק, בת 408 עמודים.

ג'רלד ו' ג'ונסון, The First Captain (1947), עמ' 49. ספר ביוגרפי מוקדם על ג'ונס ובו נכללו פרשות משנותיו כספן.

ג'וזף קאלו, John Paul Jones: America's First Sea Warrior (2011). ספר בן 289 עמודים בהוצאת Naval Institute Press (ISBN 978-1612510163). מאת אותו מחבר מוזכר גם המאמר John Paul Jones Makes Admiral, שפורסם באפריל 2006 ב־US Naval Institute Proceedings, כרך 2, גיליון 2, ונוגע לשירותו ברוסיה.

וולטר ר' הריק, ערך "Jones, John Paul". הערך באנציקלופדיה שערכו ג'ון א' גארטי וג'רום ל' סטרנשטיין, Encyclopedia of American Biography (1974), עמ' 598–599 (ISBN 978-0-06-011438-1), כולל הערכת אופי ביקורתית: ג'ונס היה מלח אמיץ ומוכשר, אך גם איש מדון, צבוע ושאפתן. הערכה זו מבדילה בין כישוריו המקצועיים לבין השאלה אם מקומו ראוי בפנתיאון הלאומי.

ל' אדוארד פרסל, Who Was Who in the American Revolution (1993). ספר ביוגרפי בהוצאת Facts on File (ISBN 0-8160-2107-4), שמציב את ג'ונס במסגרת דור הדמויות של המהפכה.

צ'רלס וולטר בראון, John Paul Jones of Naval Fame: a Character of the Revolution (1902). חיבור בן 271 עמודים שיצא בשיקגו בהוצאת M. A. Donohue & Co.; ביוגרפיה נוספת במסגרת הדיון בדמותו.

גברת רג'ינלד דה קובן, The Life and Letters of John Paul Jones (1913). חיבור בשני כרכים שיצא בלונדון בהוצאת Werner Laurie, המשלב תיאור חיים ואיגרות.

ג'ון פרוסט, The Pictorial Book of The Commodores (1845). חיבור על מפקדים בולטים בצי ארצות הברית, שיצא בניו יורק בהוצאת Nafis & Cornish, וכולל את עולם הפיקוד הימי שבו פעל ג'ונס.

מחקרי מסמכים, אוניות ומערכות

ג'יימס סי ברדפורד, עורך, The Papers of John Paul Jones (1986). פרסום בעשרה סלילי מיקרופילם בהוצאת Chadwyck-Healey, ובצדו Guide to the Microfilm Edition of the Papers of John Paul Jones, 1747–1792, שראה אור באלכסנדריה שבווירג'יניה. שניהם עוסקים בתיעוד הראשוני של פעולותיו.

ז'אן בודריו, John Paul Jones and the Bonhomme Richard (1987). מחקר טכני של האונייה בסדרת Collection archéologie navale française (ISBN 2-903178-20-8); חשוב להבנת כלי השיט שבו נלחם בראש פלמבורו.

ויליאם גילקרסון, The Ships of John Paul Jones (1987). מחקר טכני בהוצאת Naval Institute Press, אנאפוליס (ISBN 0-87021-619-8), על האוניות ששירתו בפיקודו.

דון זייץ, Paul Jones: His Exploits in English Seas during 1778–80 (1917). חיבור המתמקד בפשיטותיו ובקרבותיו במים הבריטיים בשנים 1778–1780.

צ'רלס אוסקר פולין, The Navy of the American Revolution: Its Administration, Its Policy and Its Achievements (1906). ספר בן 549 עמודים בהוצאת Burrows Brothers/Republican Printing באיווה, המסביר את המבנה ואת פעילותו של הצי שבו שירת ג'ונס. מאותו מחבר מוזכר גם Diplomatic Negotiations of American Naval Officers, 1778–1883 (1912), בהוצאת Johns Hopkins Press, הנוגע למשימות ימיות ודיפלומטיות.

ג'ונתן פלד, John Paul Jones's Locker: The Mutinous Men of the Continental Ship Ranger and the Confinement of Lieutenant Thomas Simpson (2017). פרסום של Naval History and Heritage Command, וושינגטון, המתמקד במרדנות אנשי Ranger ובמעצר סימפסון. הקישור לפרסום צוין כמאורכב מ־29 ביוני 2017.

פרנסיס וורטון, The Revolutionary Diplomatic Correspondence of the United States. במסגרת Journals of the Continental Congress, 1774–1789, כרך 1 מ־13 באוגוסט 1888, עמ' 611–614, מוזכר פרק 19 על שירותו הציבורי של ג'ון פול ג'ונס ועל השפעת מסעותיו.

Naval Documents of the American Revolution, כרך 6, עמ' 210. אוסף מסמכים ימי מן התקופה, המשמש לתיעוד שירותו וקורות אוניותיו.

Log of the 'Bon Homme Richard', 1779. יומן האונייה שפורסם במסגרת מוזיאון קוטג' ג'ון פול ג'ונס. הרשומה ציינה קובץ PDF שאורכב ב־19 בספטמבר 2011.

Cumberland Chronicle, דיווח מווייטהייבן, 25 באפריל 1778. דיווח עיתונאי סמוך לפשיטה על הנמל, המשמש תיעוד לצד יומני ג'ונס.

ג'ון אדמס, אוטוביוגרפיה, חלק שני, Travels, and Negotiations (1778). רשומותיו במסגרת החברה ההיסטורית של מסצ'וסטס, ובהן יחסו לסכסוך בין ג'ונס לסימפסון; צוין ארכוב ב־6 בפברואר 2011.

מריון בלדרסטון, The Flag John Paul Jones Really Fought Under (1969). מאמר ב־Huntington Library Quarterly, כרך 33, גיליון 1, עמ' 77–83, DOI 10.2307/3817016, על הדגלים המזוהים עם ג'ונס.

ג'ונתן מטקאלף, Original Members and Other Officers Eligible to the Society of the Cincinnati, 1783–1938 (1938). רשומות האגודה, תקנותיה וחבריה, הוצאת Shenandoah Publishing, עמ' 181, המתעדות גם את חברותו של ג'ונס.

אליזבת ה' קוטן, The John Paul Jones–Willie Jones Tradition (1966). ספר שיצא בשארלוט בהוצאת Heritage Printers, העוסק במסורת שלפיה אומץ שם המשפחה "ג'ונס" לכבוד וילי ג'ונס.

סמואל אליוט מוריסון, The Willie Jones–John Paul Jones Tradition (1959). מאמר ב־The William and Mary Quarterly, כרך 16, גיליון 2, עמ' 198–206, DOI 10.2307/1916823, המעמיד את המסורת הזאת לבחינה מחקרית.

פיטר סי ניומן, The Empire of the Bay: The Company of Adventurers that Seized a Continent (2000). ספר בהוצאת Penguin, עמ' 383 (ISBN 978-0-14029-987-8), ובו גרסת פרשת כלי הכסף באחוזת סלקירק.

רוברט הורניק, What Remains: Searching for the Memory and Lost Grave of John Paul Jones (2017). ספר בהוצאת University of Massachusetts Press, אמהרסט (ISBN 978-1613765180), החוקר את זכרו ואת הקבר שאבד.

סקוט מרטל, The Admiral and the Ambassador: One Man's Obsessive Search for the Body of John Paul Jones (2014). ספר בהוצאת Chicago Review Press (ISBN 978-1613747308), עמ' 102–106, על מפעל החיפוש שהוביל הורייס פורטר.

הורייס פורטר ופרנקלין סנבורן, עורכים, Letters of John Paul Jones (1905). קובץ מכתבים בהוצאת Bibliophile Society בבוסטון, עמ' 61–62, המשמש לתיעוד ימיו האחרונים והקשרים סביבו.

ג'ייקוב בל, "Я Тоже": The Rape of Katerina Stepanova and John Paul Jones' Russian Legacy (2019). מאמר ב־Past Tense: Graduate Review of History, כרך 7, גיליון 1, בעמודים 36, 41–48, העוסק בעדויות ובהשלכותיה של ההאשמה בפגיעה בקטינה. מחקר מרכזי להבנת ההבדל בין כתב ההאשמה, העדויות וגרסאות ההגנה.

ג'וזף א' ורובלבסקי, John Paul Jones and Thaddeus Kosciuszko: Encounter in Warsaw 1789 (2020). מאמר מ־14 באוקטובר 2020 ב־Journal of the American Revolution, המתמקד בפגישתו עם קושצ'ושקו בוורשה.

ויקטור קרבצביץ'־רוז'נצקי, Сидір Білий і Чорний Корсар. Як козаки із засновником ВМФ США воювали (2011). מאמר באוקראינית ב־Ukrayinska Pravda מ־30 במרץ 2011, על מלחמת הקוזקים לצד מי שכונה מייסד הצי האמריקאי.

חומר מעשיר לצפייה

חייו של ג'ונס הופיעו גם על המסך. הסרט John Paul Jones משנת 1959 מציג גרסה בדיונית ברובה של חייו האישיים. סרט תיעודי משנת 1995, שאורכו 45 דקות, עסק בדמותו ובפעילותו. אלו שתי יצירות צפייה שונות במהותן: האחת עיבוד דרמטי של הביוגרפיה, והאחרת עיסוק תיעודי בנושא.

גם בתרבות הטלוויזיונית המאוחרת יותר הופיע ג'ונס: בסדרת האנימציה ההיסטורית־בדיונית Liberty's Kids, בפרק Not Yet Begun to Fight, דיבב לִיאַם נִיסוֹן (Liam Neeson) את דמותו. במהלך הפרק ג'ונס עוזר לדמות בשם שרה להכריע בנאמנותה לאמריקה, על רקע קרב ראש פלמבורו. בשנת 1923 כתב פְרַנְקְלִין דֶּלָנוֹ רוּזְוֶלְט (Franklin Delano Roosevelt) תסריט לסרט על ג'ונס ושלח אותו לאַדוֹלְף זוּקוֹר, מייסד Paramount Pictures. זוקור דחה את ההצעה בנימוס.

ספרות, מוזיקה ואיור

הסופר ג'יימס פנימור קופר כתב את The Pilot: A Tale of the Sea, רומן היסטורי שבו ג'ונס משמש דמות מרכזית ושמסעותיו הימיים שולבו בו בדרך בדיונית. אלכסנדר דומא כתב את ״קפטן פול״ (Le Capitaine Paul), חיבור המשך או עיבוד מאוחר בהשראת קופר. הֶרְמָן מֶלְווִיל כלל את הפשיטה על ווייטהייבן ואת לכידת דרייק בספרו ״יזרעאל פוטר״.

בשנת 1960 כתב ג'וֹנִי הוֹרְטוֹן שיר מלחים על ג'ון פול ג'ונס. להקת הפולק האנגלית The Longest Johns הציגה נקודת מבט בריטית באמצעות השיר John Paul Jones Is a Pirate. האמירה על "הפיראט" חוזרת כאן כביטוי תרבותי למחלוקת שליוותה אותו עוד במאה השמונה עשרה, בשעה שבארצות הברית הונצח כאחד ממייסדי הצי.

ג'ון פול ג'ונס הוסיף לעורר עניין בכתיבה ביוגרפית וביצירות אמנות. לצד הציורים, ההדפסים והפסלים שכבר הוזכרו, נותרו תיעודים של דיוקן בית הולדתו בארביגלנד, דיוקן ווייטהייבן מהמאה השמונה עשרה מאת מַתַּיָאס רִיד שנעשה בין 1730 ל־1735, איור הכניסה לאחוזת סלקירק, דיוקן משנת 1781 מאת מורו, וסיפורו של העתק יציקת הודון משנת 1908. העיסוק בדימויים האלה משקף את הרצון המאוחר להעניק מראה קבוע למפקד שחייו נעו בין כמה ארצות וזהויות.

אם הכתבה הוסיפה נקודת מבט חדשה על האיש שמאחורי האגדה, שתפו את הכתבה עם מי שמתעניין בהיסטוריה הימית ובמחיר האישי של תהילה, והמשיכו לקרוא על הקרבות שעיצבו את הצי האמריקאי.

דרגו את הכתבה

0

היו הראשונים לדרג

בחרו בין כוכב אחד לחמישה כוכבים.

הגדרות פרטיות

אפשר לבחור אילו כלים אופציונליים יורשו לפעול. עוגיות הכרחיות נשארות פעילות כדי לאפשר לאתר לפעול באופן תקין.

בחירת קטגוריות פרטיות
עוגיות הכרחיות דרושות לפעילותו התקינה, לאבטחה ולשמירת העדפות הפרטיות.
פעיל תמיד
מאפשרים לנו להבין כיצד משתמשים באתר ולשפר אותו.
זוכרות העדפות ומאפשרות תכונות אופציונליות באתר.