בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה התפשט נגיף שפעת ברחבי העולם, וגל קטלני במיוחד הפך מחנות צבא, ערים וכפרים לזירות של משבר רפואי ואנושי. ■ מגפת 1918-1920, שנודעה בטעות בשם ״השפעת הספרדית״, חשפה את מחיריה של מלחמה עולמית ואת מגבלות הרפואה והבריאות הציבורית.
ב-28 בספטמבר 1918 יצאו המונים לרחובות פילדלפיה. העיר ביקשה להפגין פטריוטיות ולגייס תמיכה במאמץ המלחמתי, ומצעד איגרות החוב הביא אל הרחובות כ-200 אלף צופים. באותו חודש כבר התפשטה מחלת השפעת בעיר. כעבור ימים ספורים החלו בתי החולים להתמלא בחולים, והמנהלים, האחיות והרופאים נאלצו להתמודד עם אסון שהלך וגדל. הצעידה החגיגית נחרתה בזיכרון כראיה כואבת למחיר שעלול להיות להתכנסות המונית בעיצומה של התפרצות.
מגפת השפעת של 1918, הנקראת גם מגפת השפעת הספרדית, נגרמה מנגיף שפעת A מסוג H1N1, והגיעה ליבשות רבות בזמן מלחמת העולם הראשונה ובשנים שלאחריה. הגלים המרכזיים התרחשו ב-1918 וב-1919; באזורים שונים נרשמה תחלואה גם ב-1920. לפי הערכת המרכזים האמריקאיים לבקרת מחלות ומניעתן (CDC), כשליש מאוכלוסיית העולם, בסביבות 500 מיליון בני אדם, נדבק. האומדנים לתמותה משתנים מאוד בין מחקרים, אך אין ספק שמדובר באחד ממשברי הבריאות הקטלניים ביותר של העת החדשה. המגפה הפכה את הצפיפות, התנועה הצבאית, פערי הבריאות ומדיניות הרשויות לשאלות של חיים ומוות.
העולם ערב המגפה: מלחמה, תנועה וצפיפות
ארבע שנות לחימה הכינו את הרקע
כשהשפעת החלה להתפשט בשנת 1918 הייתה אירופה שקועה במלחמת העולם הראשונה. צבאות החזיקו מיליוני חיילים במחנות, בתעלות ובבסיסי אימונים, ואוניות הסיעו אנשים ואספקה בין מדינות ויבשות. החיילים שהגיעו למקומות חדשים נשאו עמם לא רק נשק ומכתבים מהבית; הם היו גם חלק מרשת תנועה אנושית צפופה שאפשרה למחלה נשימתית לעבור במהירות בין אוכלוסיות.
המלחמה לא הייתה ההסבר היחיד למגפה. גם אוכלוסיות אזרחיות, עובדים, מהגרים ונוסעים הושפעו מתנאי מגורים צפופים ומהעדר יכולת להתרחק מאחרים. אך המאמץ הצבאי הגדיל את תדירותם של המעברים בין מחנות, נמלים וערים, והפחית במקומות רבים את מספרם של אנשי הרפואה האזרחיים, שהוצבו לשירות צבאי. כשמספר החולים גדל, אותו מחסור באנשי צוות נעשה חלק מן האסון עצמו.
למה דווקא ״השפעת הספרדית״?
השם המוכר אינו הוכחה לכך שהמגפה החלה בספרד. המדינה שמרה על ניטרליות במלחמת העולם הראשונה, ועיתוניה דיווחו בחופשיות יחסית על התפשטות המחלה. במדינות הלוחמות הושפעה העיתונות גם מן הרצון שלא לפגוע במורל הציבור והצבא. דיווחים ממדריד, ובכללם הידיעות על מחלתו של המלך אַלְפוֹנְסוֹ הַשְּׁלוֹשָׁה עָשָׂר, עוררו מחוץ לספרד רושם מטעה שלפיו שם היה מוקד ההתפרצות.
מוצאו הגאוגרפי המדויק של הנגיף נותר שנוי במחלוקת. חוקרים הציעו במשך השנים מוקדי מוצא שונים, ותיעוד מוקדם של מקרים בארצות הברית אינו מאפשר להסיק שהנגיף נולד בה. הכינוי הספרדי שרד משום שכך נכתב בעיתונים ונשמר בזיכרון הקולקטיבי, לא משום שנמצא מסמך המזהה בוודאות מקום שבו הופיע הנגיף לראשונה.
מה השתיקה העיתונות ומה יכלו אזרחים לדעת?
מסרים ציבוריים על מחלה אינם עוברים בחלל ריק. מדינות שנלחמו במלחמת העולם הראשונה רצו למנוע חשיפת חולשה של הצבא והעורף, והדיווח על התפרצויות עבר במקומות שונים דרך מסנני צנזורה ואינטרסים שלטוניים. אלא שמחלות נשימתיות אינן ממתינות למסקנות של מערכות עיתונים. אנשים פגשו את השפעת בבית, ברכבת ובמקום העבודה גם כאשר התמונה הרשמית הייתה חסרה. הפער הזה הקשה על הציבור להבין מתי מדובר בהתפרצות רחבה ומתי בשמועות מקומיות.
עיתוני ספרד דיווחו על תחלואה רבה והפכו למקור גלוי לחדשות על מגפה שהתפשטה הרבה מעבר לגבולותיהם. במדינות אחרות נקראו הידיעות הללו לצד דיווחי החזיתות, ולעיתים יוחסה להן משמעות גאוגרפית שלא היה לה יסוד. גם היום המחקר ההיסטורי אינו מכיר דיווח יחיד שניתן להעמידו כראיה מספקת למוצא הנגיף. הלקח מן הכינוי הוא שהחברה עשויה לזכור את המקום שממנו התקבל מידע, במקום את המקום שבו החלה התופעה שעליה דווח.
האביב של 1918: מחלה שנראתה תחילה מוכרת
המחנה הצבאי בקנזס
במרץ 1918 זוהו מקרי תחלואה דמויי שפעת במחנה פַנְסְטוֹן שבפורט ריילי, במדינת קנזס בארצות הברית. במסמכי ה-CDC מתוארים יותר ממאה מקרים במחנה, ודוחות של מערך הרפואה הצבאי מראים תחלואה במחנות נוספים. הרישומים האלה מעניקים להיסטוריונים נקודת אחיזה חשובה: אפשר לתאר בעזרתם את נוכחות המחלה באביב, אבל לא להכריע על פיהם מאין הגיע הנגיף.
הגל הראשון היה בדרך כלל מתון מן הגל שבא אחריו, אף שגם הוא שיבש פעילות וגרם לאובדן חיים. התסמינים המוכרים של שפעת לא אפשרו לרופאים להבחין מיד בכך שהעולם ניצב בראשית מגפה חריגה בהיקפה. עם זאת, המחלה כבר ניצלה את תנועת החיילים, את נתיבי התחבורה ואת השהייה הממושכת במרחבים משותפים כדי להתפשט בהדרגה למרחקים גדולים.
השפעת מגיעה אל אירופה ואל העולם
תנועת הכוחות האמריקאיים מעבר לאוקיינוס האטלנטי, הפעילות בנמלים והקשרים בין מדינות יצרו תנאים להתפשטות רחבה. לא היה מדובר במסלול יחיד של אונייה אחת או של אדם מזוהה. מספר רב של מוקדי תחלואה הופיע בתוך עולם שנעשה קשור יותר ויותר, גם כשהגבולות בין מעצמות היו חזיתות לחימה. השפעת נעה במקביל לקצב העבודה, למנגנוני אספקה ולתנועת היחידות הצבאיות.
השם ״מגפה״ מתאר לא רק נגיף המצוי באנשים רבים, אלא גם חוויה חברתית: משפחות הבינו שמחלה המופיעה אצל שכן, עובד או חייל עלולה להגיע אל ביתן בתוך זמן קצר. באביב 1918 נבנה הרקע לתחושה הזאת, אך השלב הקטלני ביותר עדיין עמד לבוא.
הסתיו של 1918: כשהשפעת נעשתה קטלנית
גל שני ומערכת בריאות תחת לחץ
בסתיו 1918 התרחשה התפרצות עזה במיוחד, המזוהה עם עיקר האבדות בארצות הברית ועם תמותה קשה באזורים רבים אחרים. בתי חולים התמלאו, כוח האדם הרפואי נשחק והמחלה פגעה לעיתים גם באחיות, ברופאים ובסדרנים שנדרשו לטפל בחולים חדשים בלי הפסקה. בקהילה מסוימת נדרש היה למצוא מקום לחולה; בקהילה אחרת כבר נוצר מחסור באנשים שיוכלו לטפל במתים.
הקצב היה חלק מרכזי באימה. אדם שנראה בריא יחסית בראשית השבוע יכול היה לפתח מחלה קשה, ובהמשך גם דלקת ריאות. העדויות ההיסטוריות מתארות קשיי נשימה, חום, תשישות וכישלון נשימתי בחלק מן המקרים. כמה מקרים התקדמו במהירות יוצאת דופן. עם זאת, לא כל מי שנדבק חלה באופן קשה: בין מספר החולים העצום לבין מספר החולים שנפטרו התקיים פער משמעותי, והתמונה השתנתה מאוד ממקום למקום.
הסיכון החריג לצעירים
מגפות שפעת רבות גובות מחיר מיוחד מתינוקות ומבני אדם מבוגרים. ב-1918 הופיע דפוס חריג: לצד הסיכון לילדים צעירים ולמבוגרים נרשמה תמותה גבוהה גם אצל בני 20 עד 40. חוקרים מכנים זאת עקומת תמותה דמוית האות W, בניגוד לדפוס המוכר יותר של האות U. המשמעות האנושית הייתה קשה: גברים ונשים בשנים שבהן הקימו משפחות, עבדו וגידלו ילדים נפגעו לעיתים באופן חריף.
הסיבה המדויקת לדפוס הגילים החריג לא הוכרעה לחלוטין. מחקרים בוחנים שילובים אפשריים של התכונות הביולוגיות של הנגיף, זיהומים חיידקיים משניים וחסינות שנרכשה בעקבות חשיפות קודמות לנגיפי שפעת. לכן, גם כאשר המספרים נראים ברורים, הסבר ביולוגי אחד ופשוט לכל מקרי התמותה יהיה מטעה.
מה הרג את החולים?
המחקר על רקמות ריאה מדגימות שנשמרו ועל תיאורי נתיחות לאחר המוות מלמד כי זיהומים חיידקיים משניים, ובמיוחד דלקת ריאות, היו גורם מרכזי במותם של חולים רבים. בין החיידקים שזוהו במחקרים נמנים פנאומוקוק, סטפילוקוקוס ומחוללי זיהומים נשימתיים נוספים. גם המחלה הנגיפית עצמה יכלה לגרום לפגיעה ריאתית קשה, ולכן אין לצמצם את כל האסון לגורם יחיד.
לרופאי 1918 לא היו אנטיביוטיקות מודרניות לטיפול בזיהומים חיידקיים משניים, וגם לא חיסון ממוקד נגד נגיף המגפה. כאשר המחלה התקדמה במהירות, הם יכלו לתת טיפול תומך מוגבל בלבד, להציע מנוחה ולעקוב אחרי החולים. המוסדות הרפואיים ניסו להרחיב את מספר המיטות ולגייס עובדים ומתנדבים, אבל הגידול בחולים היה לעיתים מהיר מן היכולת לארגן מענה.
אחיות, רופאים ומתנדבים בחזית לא צבאית
ארכיוני התקופה חושפים קבוצה של אנשים שקשה לכתוב על המגפה בלעדיהם: אנשי הצוות הרפואי. בזמן שהצבא דרש כוח אדם רפואי למאמץ המלחמה, נדרשו בתי החולים האזרחיים להגיב לגלי חולים גדלים. עבודה זו הייתה מסוכנת במיוחד, מפני שאחות שנדרשה להיכנס שוב ושוב לחדריהם של חולים נחשפה למגעים רבים, ורופא שחלה הותיר מאחוריו גם מטופלים שעתידים היו להזדקק לו. במוסדות מסוימים הפכו מטפלים בעצמם למטופלים בתוך ימים.
התיעוד הצבאי והאזרחי כולל מברקים על מות חיילים, תצלומים של עובדי סיוע המייצרים מסכות ומסמכים המבטלים פגישות ציבוריות. בצד הרופאים פעלו גם אנשים שלא הכשרתם הראשונית הייתה רפואית: נהגים, מתנדבים, פקידים ועובדי משק. המגפה חשפה שאפילו טיפול בסיסי תלוי ברשת שלמה של עבודות. מיטה פנויה אינה מספיקה אם אין מי שירחץ מצעים, יספק מזון או יעביר מסר למשפחתו של חולה.
פילדלפיה: מצעד מול מגפה
28 בספטמבר והימים שבאו אחריו
פילדלפיה מספקת אחד המקרים המתועדים ביותר של החלטת מדיניות בזמן מגפה. ב-28 בספטמבר 1918 התקיים בה מצעד גדול לגיוס תמיכה ברכישת איגרות חוב למלחמה. כ-200 אלף איש התכנסו לצפות בו, אף שהמחלה כבר הופיעה בעיר. הסמיכות בין ההתקהלות לבין החרפת התחלואה הפכה את המצעד לדוגמה היסטורית מוכרת לסיכון של אספות ציבוריות בעת התפרצות.
בשבוע שלאחר מכן הפך המשבר גלוי יותר. בתי חולים דיווחו על עומסים קשים, וב-3 באוקטובר החלו הרשויות לסגור מוסדות לימוד ולמנוע התקהלויות. יש להיזהר מן הניסוח הפופולרי שלפיו כל בתי החולים ״התמלאו בתוך 72 שעות״, משום שתיעוד ההתרחשות מורכב יותר. ברור, עם זאת, שהעיר ניצבה מול עלייה חדה במספר החולים והמתים, ושהתגובה המגבילה הגיעה לאחר התקהלות המונית.
סנט לואיס והבדל העיתוי
מחקר השוואתי של התערבויות בריאות הציבור בערים בארצות הברית הצביע על הבדל ניכר בין פילדלפיה לבין סנט לואיס. רשויות שהגבילו מוקדם יחסית התכנסויות והנהיגו אמצעים נוספים הצליחו במקרים מסוימים להפחית את שיא התמותה. לעומת זאת, צעדים שהוטלו לאחר שהמגפה התפשטה בקהילה התקשו לעצור את הגל שכבר התפתח.
ההשוואה אינה ניסוי מעבדה, ואף עיר לא הייתה זהה לאחרת בתנאי הדיור, האוכלוסייה או מערך הרפואה. אך היא ממחישה כלל מנהלי חשוב: בזמן התפרצות מהירה, לעיתוי החלטות יש לעיתים משמעות לא פחותה מסוג ההחלטה. גם כעבור עשרות שנים, חוקרי בריאות הציבור המשיכו לחזור אל הנתונים הללו כדי להבין את הקשר שבין מדיניות מקומית לבין היקף התחלואה.
מה נותר מאותה תהלוכה?
התחקיר ההיסטורי של אוניברסיטת פנסילבניה מתאר כיצד הפכה פילדלפיה בתוך ימים לעיר שבה עבודת בתי החולים כמעט לא עמדה במספר הפונים. ב-3 באוקטובר 1918 נרשמו בה 117 מתים ביום אחד, והרשויות החלו להורות על סגירת בתי ספר ומקומות כינוס. עדויות מאוחרות מצביעות על אלפים רבים של נפטרים במהלך שבועות ספורים. חשוב להדגיש שהמצעד לא יצר לבדו את הנגיף ולא היה המקור לכל מקרי התחלואה בעיר. אולם אישור התקהלות כה גדולה בזמן שהמחלה כבר התפשטה תרם לתנאים שבהם גל התחלואה הוסיף להתרחב.
ההחלטה להמשיך במצעד התייחסה למטרה שהייתה עצמה דחופה בעיני הרשויות: תמיכה במלחמה. בדיעבד קל יותר לזהות את הסיכון של ההתכנסות, אך בזמן אמת עמדו מול אנשי הממשל צרכים מתחרים ועצות סותרות. משום כך הפך המקרה לשיעור בממשל ציבורי, ולא רק לסיפור על טעות של אדם אחד.
מסכות, סגרים וקריאות לציבור
סן פרנסיסקו מנסה להגן על רחובותיה
רשויות ערים הנהיגו בידוד, סגר, סגירת בתי ספר, הגבלות על התכנסויות וקמפיינים להיגיינה אישית. בסן פרנסיסקו נעשה שימוש נרחב במסכות גזה, ואף נקבעו כללים שחייבו עטייתן במרחב הציבורי. המהלך עורר תמיכה, התנגדות ואכיפה. המסכות ההיסטוריות לא היו זהות למסכות רפואיות מודרניות, וההבטחות הפרסומיות לגבי יעילותן היו לעיתים מופרזות.
בסוף נובמבר 1918 הורשו תושבי סן פרנסיסקו להסיר את המסכות, אך גם שם הופיעה תחלואה מחודשת לאחר שההגבלות הוסרו. התפרצות נוספת בדצמבר הבהירה שהכרזה על סיום סכנה רפואית אינה מחסלת את הנגיף. בין צווים מנהליים, אזעקות, מסכות וחיי מסחר פעלו הרשויות בתנאי אי-ודאות, כשלעיתים לא ניתן היה לדעת בזמן אמת אם החלטה התקבלה מוקדם מספיק.
אולי יעניין אותך
מה יכלו הרשויות לעשות ללא חיסון?
בהיעדר חיסון או טיפול אנטי-ויראלי יעיל, האמצעים המרכזיים היו צמצום מגעים, בידוד חולים, היגיינה והגבלת התקהלות. היישום היה שונה בין רשויות ולעיתים גם בתוך אותה מדינה. מקומות שהנהיגו הגבלות נדרשו להתחשב בפרנסה, בצרכי המלחמה ובמוסדות חיוניים. בשל כך המאבק במגפה היה גם מאבק פוליטי וחברתי: את מחירו של צעד ציבורי שילמו אנשים שחייהם היו תלויים בעבודה יומיומית, בהסעות ובמוסדות קהילתיים.
לצד המתחים הללו פעלו ארגוני סיוע ואנשי צוות רפואי ללא הפסקה. מתנדבים הכינו מסכות, סייעו בחלוקת ציוד וניסו להקל על משפחות שנותרו ללא מטפלים. בתצלומים מן הארכיונים נראים עובדים בבתי חולים, אנשי שירותים ציבוריים ודוורים עטויי מסכות. הם מזכירים שהחברה נדרשה להמשיך לפעול גם כשהמחלה צמצמה את כוח האדם שהיה נחוץ לה.
האיזון הקשה בין אכיפה לאמון
בסן פרנסיסקו הוטלו בתקופות מסוימות חובות עטיית מסכות, והעיר השקיעה מאמץ בהסברה. ב-21 בנובמבר 1918 הוסרו מגבלות המסכות לאחר שנדמה היה כי גל התחלואה נחלש, אך כבר בדצמבר דווח על אלפי מקרים חדשים. לפי התיעוד ההיסטורי של PBS, במסגרת הגל הראשוני נספרו בעיר 23,639 מקרי תחלואה ו-2,122 מתים; לאחר גל נוסף עלה מספר המתים המצטבר ליותר מ-3,500. גם כאן המספרים שייכים לנתוני הדיווח ההיסטוריים ולא לתמונה מלאה של כל ההדבקות האפשריות.
תושבים יכלו לקבל הוראה לעטות מסכה, אך כדי לציית לה היה עליהם להבין את משמעותה ולהאמין בה. קמפיינים הציעו לעיתים הבטחות מוגזמות ליעילות, ובמקביל הוטלו עונשים על מי שלא פעלו לפי החוקים. החיבור בין כפייה להסברה היה חלק מן המדיניות, ואפשר ללמוד ממנו כיצד ניסו רשויות ליצור שיתוף פעולה כאשר הכלים המדעיים והתקשורתיים שהיו בידיהן היו מוגבלים.
המגפה אינה מסתכמת בארצות הברית
הודו: אסון בקנה מידה עצום
בהודו הנתונה לשלטון בריטי הייתה התמותה מן השפעת קטסטרופלית. מחקרים שונים מעריכים את מספר המתים בכ-14 מיליון, בעוד אומדנים אחרים מצביעים על מספרים גבוהים יותר. עבודות דמוגרפיות חדשות מזהירות מפני הסקת מספרים ישירים ממפקדי אוכלוסין ומצביעות על הקשיים להפריד בין השפעת עצמה, רעב, מחלות רקע ושינויים דמוגרפיים אחרים. בלי קשר לאומדן המדויק, הודו הייתה אחד המוקדים הקשים ביותר של המגפה.
לפי מחקרים על דפוסי התפשטותה, גל התחלואה הגדול זוהה בסביבת בומביי בספטמבר 1918 והתקדם אל פנים היבשת. לא היה מדובר בחברה אחת בעלת תנאי חיים אחידים. הבדלים בין אזורים, צפיפות, נגישות לטיפול ורישום לידות ופטירות סיבכו את התמונה. כך נחשף פער יסודי בכתיבת ההיסטוריה של המגפה: המקומות שספגו חלק גדול מן האבדות אינם בהכרח המקומות שעליהם השתמר התיעוד העשיר ביותר.
סמואה: בידוד שהופר באונייה אחת
ב-7 בנובמבר 1918 הגיעה האונייה טלונה לאפיה שבסמואה לאחר מסעה מאוקלנד. נוסעים חולים הורשו לרדת מן האונייה למרות הסיכון, והמחלה התפשטה במהירות באיים. מערכת בריאות מקומית שהתקשתה להתמודד עם היקף ההתפרצות התמודדה עם גידול חד במספר החולים, עם מותם של מטפלים ועם קושי לקיים אפילו מנהגי אבל מסורתיים.
לפי ההיסטוריה המוסדית של ניו זילנד, אומדן התמותה עמד על כ-8,500 בני אדם, כ-22% מן האוכלוסייה בסמואה שתחת הממשל הניו זילנדי. זהו שיעור חריג בקיצוניותו, הממחיש מדוע בחינת המספר העולמי לבדו מסתירה את האסונות המקומיים. החלטה בנמל, מערך בידוד חסר ומשבר רפואי מקומי התחברו לטרגדיה עצומה בקהילה אחת.
אי-שוויון בתוך אסון עולמי
התחלואה וההשלכות לא התחלקו שווה בשווה. לאנשים שחיו בדיור צפוף או הרחק משירותי רפואה היה קושי מיוחד להימנע ממגע עם חולים ולקבל טיפול כאשר מחלתם החמירה. במדינות ובמושבות שונות עיצבו תנאים פוליטיים וכלכליים את האפשרויות לנקוט צעדי מיגון. התיעוד מן הארכיונים מלמד כי גם קהילות ילידיות ומרוחקות סבלו קשות, כאשר המחלה הגיעה למקומות שהיכולת לספק בהם סיוע מהיר הייתה מוגבלת.
המלחמה העניקה לתנועה החוצה גבולות הקשר דרמטי, אך השפעת אינה סיפור אירופי בלבד. הניסיון להבין את ממדי המגפה מחייב להביא בחשבון אסיה, אפריקה, אוקיאניה ואמריקה, וגם להודות בקיומם של פערי מידע עמוקים בין המדינות. מספר מתים מדויק לכפר שאיש לא ספר בו פטירות אינו יכול להופיע בדיעבד רק משום שהיסטוריון מעוניין בסך עולמי אחד.
כשהמגפה פוגשת חברה קולוניאלית
הודו מספקת דוגמה חריפה לפער בין הנתון הסטטיסטי לבין הקהילה שבה הוא נוצר. חלק מן האומדנים המוקדמים חושבו באמצעות השוואות של גודל אוכלוסייה, אך שינוי באוכלוסייה עשוי לנבוע לא רק מתמותה אלא גם משינוי בשיעורי לידה ומתנועות אוכלוסייה. נוסף על כך, בעת משבר שבו מחלות שונות פוגעות באותה אוכלוסייה, לא תמיד ניתן לקבוע האם פטירה מסוימת נגרמה מן השפעת, מדלקת ריאות או ממצב רפואי אחר.
חוקרים שניתחו מחדש את הנתונים על הודו הבריטית הגיעו בחלקם לתוצאות נמוכות מן ההערכות הישנות והדגישו כי התיקון משנה גם את החישוב העולמי. המחלוקת אינה מפחיתה מעוצמת החורבן שנגרם בהודו. היא מדגישה את הצורך להפריד בין אמירה ברורה, שלפיה המגפה גרמה שם לאובדן עצום של חיי אדם, לבין טענה אחרת לגמרי שלפיה אנו יודעים לחשב את מספרם באופן מדויק לחלוטין.
כיצד סופרים את המתים?
המספר המוכר והערעור המחקרי
ה-CDC מציג אומדן מוכר של כ-500 מיליון נדבקים ולפחות 50 מיליון מתים ברחבי העולם, ומתוכם כ-675 אלף בארצות הברית. אלה אומדנים היסטוריים, לא ספירה בזמן אמת של כלל הנדבקים והמתים. גם מחקרים המתמקדים במדינה אחת אינם תמיד מסכימים: לעיתים נספרו רק מקרי מוות שהוגדרו כשפעת או כדלקת ריאות, ולעיתים חושבו פטירות עודפות מכל הסיבות ביחס לשנים אחרות.
מחקר דמוגרפי שפורסם ב-2018 הציע אומדן נמוך בהרבה, כ-17.4 מיליון פטירות עודפות בשנים 1918-1919, על בסיס מערך נתונים ושיטת חישוב מוגדרים. מחקרים אחרים מציגים מספרים גבוהים יותר, בין היתר בשל הבדלים בהנחות לגבי הודו וביחס לאזורים שהתיעוד בהם חלקי. אין להסיק שהמחלוקת מבטלת את חומרת המגפה; היא מלמדת שהיסטוריה של אסון עולמי כוללת גם מאבק על ההגדרה של מה נספר וכיצד.
הנתונים אינם אחידים גם בין מדינות
נתון אמריקאי המופיע בתיעוד הרשמי לא בהכרח תואם מספר שחושב במחקר בינלאומי בשיטה אחידה. כך, חלק מהניתוחים הכלכליים משתמשים בכ-550 אלף מתים בארצות הברית, בעוד ה-CDC מציג כ-675 אלף. ההבדלים אינם בהכרח טעות חשבונית: הם משקפים שיטות, טווחי זמן ותיקוני אומדן שונים. לקורא ראוי להציג את ההבחנות האלה ולא לצרף את כל המספרים לנתון אחד שנראה מדויק יותר מן הידע הקיים.
החורף והאביב של 1919 וההדים עד 1920
גל שלישי אחרי שביתת הנשק
לאחר הפסקת הלחימה בנובמבר 1918 נמשכה התחלואה. גל נוסף התפתח בחורף 1918 ובאביב 1919, ובחלקים שונים של העולם נרשמו התפרצויות גם מאוחר יותר. ה-CDC מתאר שלושה גלים עיקריים עד קיץ 1919, ואילו השימוש בתאריכים 1918-1920 מביא בחשבון תחלואה שנמשכה או שבה באזורים מסוימים עד השנה שלאחר מכן. אין הכרח שכל מדינה חוותה את אותו רצף, באותם חודשים ובאותה עוצמה.
במישור הפרטי, המגפה נמשכה גם כשנתוני התחלואה ירדו. משפחות התמודדו עם אובדן הורים, ילדים ומפרנסים; מוסדות בריאות שבו בהדרגה לפעילות רגילה, ועובדים שנעדרו ממקומות עבודתם ניסו לשקם את חייהם. מנקודת מבטם של מי ששרדו, סוף גל תחלואה לא היה בהכרח סוף האסון.
החזרה אל הנגיף: מה גילה המדע המאוחר?
פתולוגיה, גנום וחקירת העבר
במהלך המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 חזרו חוקרים אל דגימות שנשמרו מתקופת המגפה והשתמשו בשיטות חדשות כדי להבין את הנגיף. סדרת מחקרים הובילה לפענוח מקטעי הגנום של נגיף 1918, וב-2005 הושלם הרצף הגנטי שלו ושוחזר הנגיף בתנאי מעבדה מבוקרים לצורכי מחקר. הניתוחים סייעו להעמיק את הידע על נגיפי שפעת, על תכונות פתוגניות ועל הקשר בין מחלה נגיפית לזיהומים חיידקיים.
למרות ההתקדמות המדעית, שאלות מסוימות נותרו פתוחות: מה היה מוקד ההתפרצות הראשון, מדוע התמותה הייתה כה חריגה אצל צעירים, ומה בדיוק יצר את ההבדלים בין אזורים? חלק מן התשובות מבוססות יותר מאחרות. העובדה שניתן לחקור היום את הגנום של הנגיף אינה מעניקה לנו מצלמה שמחזירה אותנו אל הרגע שבו הופיע לראשונה.
מה השתנה ברפואה ובבריאות הציבור?
העולם הרפואי של 1918 היה חסר חיסונים מותאמים לנגיף, תרופות אנטי-ויראליות מודרניות ואנטיביוטיקות לטיפול בדלקות ריאה חיידקיות משניות. מאז התרחבו יכולות המעקב, האבחון והטיפול, אך לקחי 1918 אינם טכנולוגיים בלבד. הם כוללים את חשיבות המידע הגלוי, את הצורך להגן על אנשי הצוות הרפואי ואת ההכרה בכך ששירותי בריאות אינם יכולים להתעלם מתנאי מגורים ומאי-שוויון חברתי.
מה נותר בידי ההיסטוריונים?
כאשר חוקרי המגפה משווים בין המקומות שבהם חלו אנשים, הם נשענים על סוגים שונים של תיעוד: רישומי מוסדות רפואיים, דיווחים צבאיים, מודעות עיתונות, תעודות פטירה וסטטיסטיקות ממשלתיות. אין מדובר במקורות בעלי אותה רמת דיוק. בית חולים יכול לתעד את מי שאושפזו בו בלבד; עיתון עשוי להדגיש אירועים חריגים; מדינה יכולה לאסוף נתונים בשיטות שונות מאלה של שכנתה. מכאן נובעת החשיבות של הצגת טווחי הערכה במקום מספר בודד הנראה כאילו נרשם במונה עולמי אחד.
הקריאה במסמכים הישנים מאפשרת גם לזהות את האופן שבו הציבור הבין סכנה. מברק על מותו של חייל לא נכתב כדי לעזור להיסטוריון לחקור מגפה. הוא נכתב מפני שמשפחה הייתה צריכה לדעת שאדם לא יחזור. הודעת סגירת מפגש ציבורי לא נועדה להנצחה, אלא כדי למנוע הדבקות נוספות. דווקא בשל מטרותיהם המיידיות, המסמכים הללו מעניקים כיום תמונה של עולם שניסה להמשיך בשגרת חייו בעוד עצם השגרה נעשתה מסוכנת.
הזיכרון: המגפה שלצד המלחמה
מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בטקסים, הסכמים ומצעדים; המגפה התפזרה בין רישומי בתי חולים, מודעות אבל, צילומי אחיות ותעודות מוות. בארכיונים נותרו מסכות מאולתרות, דיווחים על סגירת מפגשים ציבוריים והודעות למשפחות של חיילים. אלה מסמכים שקטים יחסית לתותחים ולשמות הקרבות, אך יחד הם מתארים עולם שבו פחד ממגע אנושי נעשה חלק מן היומיום.
משמעותה ההיסטורית של מגפת השפעת הספרדית טמונה גם בכך שחשפה את תלותם של חיי אדם במוסדות, בתשתיות ובאמון הציבורי. פילדלפיה, סנט לואיס, הודו וסמואה לא סיפרו אותו סיפור בדיוק. הן חלקים באותה היסטוריה: נגיף שחצה גבולות, רשויות שניסו לעמוד מולו ותושבים שנאלצו לחיות עם התוצאות. כשסיימו להוריד את המסכות, לא נעלמו הזיכרונות, גם אם לסיפור הגדול של המאה ה-20 נמצאו לעיתים כותרות רועשות יותר.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
History of 1918 Flu Pandemic – CDC – סקירת יסוד של המרכזים האמריקאיים לבקרת מחלות ומניעתן. כוללת את זיהוי הנגיף, אומדני ההדבקה והתמותה והסבר על היעדר חיסונים וטיפולים יעילים בתקופה. מתאימה להבנת היקף המגפה תוך הכרה בכך שמדובר באומדנים היסטוריים.
1918 Pandemic Influenza: Three Waves – CDC – ציר זמן מוסדי של שלושת הגלים המרכזיים בארצות הברית ובזירה הבינלאומית. הוא מבחין בין האביב של 1918, גל הסתיו הקטלני והתחלואה בחורף ובאביב 1919, ומעניק בסיס לתיאור כרונולוגי של ההתפרצות.
The Influenza Epidemic of 1918 – US National Archives – אוסף של תצלומים, מברקים והודעות מנהליות המתאר את ההתמודדות היומיומית עם המגפה. הוא שימושי במיוחד להבנת פעולות עובדי ציבור, בתי חולים, יחידות צבא ושירותי רפואה, ולהצגת חוויית המשבר מעבר לסטטיסטיקה.
The Flu Pandemic of 1918 – US National Archives – סקירה ארכיונית המתארת את התפשטות השפעת ואת השפעתה על החיים הציבוריים בארצות הברית. כוללת הקשר לתצלומי מסכות ולפעולות סיוע, ומרחיבה על ההשלכות החברתיות של המחלה.
1918 Influenza: The Mother of All Pandemics – CDC Emerging Infectious Diseases – מחקרם של ג'פרי טאובנברגר ודיוויד מורנס על מאפייני מגפת 1918 ועל דפוס התמותה החריג אצל מבוגרים צעירים. מקור חשוב להבנת עקומת התמותה דמוית האות W והקשיים להסביר את חומרת המחלה באופן יחיד.
Back to the Future: Lessons Learned From the 1918 Influenza Pandemic – מחקר מדעי על המנגנונים הפתולוגיים, תחלואה נלווית וזיהומים חיידקיים משניים. מסייע להבין מדוע רבים מן הנפטרים סבלו מדלקת ריאות, וכיצד יכולת הטיפול המוגבלת של התקופה העמיקה את האסון.
Public Health Interventions and Epidemic Intensity During the 1918 Influenza Pandemic – מחקר השוואתי על החלטותיהן של רשויות מקומיות בארצות הברית. חשוב להבנת הקשר בין עיתוי צעדים ציבוריים, כגון סגירת בתי ספר והגבלת התקהלויות, לבין עוצמת גלי התמותה בערים שונות.
1918 Flu Timeline – University of Pennsylvania – ציר זמן מפורט המתבסס על ההיסטוריה של הסיעוד בפילדלפיה ומתאר את ההתרחשויות סביב מצעד ספטמבר 1918, העומס על בתי החולים ופעילות האחיות. מתאים במיוחד להבנת המשבר מתוך חוויות מוסדות הרפואה והעובדים בהם.
The Flu in San Francisco – PBS American Experience – תחקיר היסטורי על מדיניות המסכות, פעילות הרשויות וההתפרצות החוזרת בסן פרנסיסקו. מאפשר להבין כיצד שילבה עיר אחת צעדי הסברה ואכיפה, וכיצד התקשתה לקבוע מתי הסכנה חלפה.
Influenza in Samoa – NZ History – תיעוד היסטורי ממשלתי של הגעת האונייה טלונה, התפשטות המחלה והתמותה החריגה בסמואה. מקור חיוני להרחבת הפרספקטיבה הגאוגרפית ולהבנת השפעתן של החלטות בידוד על קהילה שלמה.
Mortality from the Influenza Pandemic of 1918-1919: The Case of India – מאמר דמוגרפי מאת סידהארת' צ'נדרה ועמיתיו על אומדני התמותה בהודו הבריטית. מדגים את הקושי להבחין בין מספרים הנגזרים ממפקדי אוכלוסין לבין מספרים המחושבים במודלים של תמותה עודפת.
Spatiotemporal Patterns and Diffusion of the 1918 Influenza Pandemic in British India – מחקר על רצף התפשטות השפעת בהודו ועל הבדלים בין אזורים. שימושי להצגת ההקשר ההודי מעבר למספר קורבנות כולל, ולבחינת תנועה גאוגרפית, צפיפות ותנאים מקומיים.
Reassessing the Global Mortality Burden of the 1918 Influenza Pandemic – מחקר המציג אומדן מחודש של תמותה עודפת, נמוך מן המספר העולמי המצוטט בדרך כלל. חיוני להבנת חוסר הוודאות בנתונים ולאופן שבו הנחות דמוגרפיות שונות משנות את התוצאה.
The Deadliest Flu: Reconstruction of the 1918 Pandemic Virus – CDC – סקירה של הדרך שבה הצליחו מדענים לפענח את החומר הגנטי של הנגיף ולשחזרו לצורכי מחקר. מקור נגיש להבנת תרומתו של המחקר המודרני לפתרון שאלות שנותרו פתוחות מאז 1918.
The Spanish Influenza Pandemic: A Lesson From History 100 Years After 1918 – סקירה היסטורית רפואית המרחיבה על ההקשר של מלחמת העולם הראשונה, צנזורה ודיווחי עיתונות. מסייעת להסביר את מוצאו של השם ״השפעת הספרדית״ ואת הצורך להבחין בין הכינוי לבין המוצא הגאוגרפי של הנגיף.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לרשימת התפוצה וקבלו כתבות נבחרות ועדכונים בדוא״ל. ניתן לבטל את ההרשמה בכל עת.
