ג'וזף בל היה מנתח ומרצה סקוטי שהפך התבוננות בפרטים זעירים לכלי אבחוני כמעט בלשי. ■ בין תלמידיו באדינבורו היה ארתור קונן דויל, שלימים הודה במפורש: את שרלוק הולמס הוא חייב במידה רבה למורה יוצא הדופן שלו.
הסטודנטים עמדו מול הפרופסור והביטו בבקבוקון שבתוכו נוזל מר בצבע ענבר. ג'וזף בל ביקש מהם לטבול אצבע בנוזל ולטעום אותו. המטרה, כך הסביר, הייתה לבחון עד כמה פיתחו את כושר ההתבוננות שלהם. בזה אחר זה ביצעו הסטודנטים את ההוראה, העוו את פניהם, ובל עצמו עשה לכאורה בדיוק כמותם.
רק לאחר שכולם סיימו הגיע השיעור האמיתי. הם אולי צייתו היטב, אמר להם, אבל לא התבוננו היטב: הוא הכניס לבקבוקון את האצבע המורה, אך לפיו הכניס את האצבע האמצעית.
זה היה ג'וזף בל במיטבו. לא קוסם, לא בלש ספרותי ולא אדם בעל יכולות על טבעיות, אלא רופא שהפך את הפרטים הקטנים ביותר למידע. ידיים, נעליים, מבטא, צורת הליכה, כתם על מכנסיים, אופן חבישת כובע ואפילו סימן זעיר על השפתיים היו בעיניו חלק ממערכת ראיות. אחד הצעירים שעמדו סביבו בבית החולים המלכותי של אדינבורו היה אָרְתוּר קוֹנַן דּוֹיְל. לימים ייקח דויל את השיטה הזאת, יגביר אותה לצורכי הספרות וייתן לה כתובת מפורסמת: רחוב בייקר 221B.
משפחה של רופאים באדינבורו
בל לא הגיע לרפואה במקרה. הוא נולד לססיליה ברברה קרייגי, שחיה בשנים 1813-1882, ולבנימין בל, שחי בשנים 1810-1883, והשתייך למשפחה שהרפואה הייתה חלק עמוק ממסורתה. הוא היה נינו של בנימין בל, שנחשב למנתח המדעי הסקוטי הראשון, וגם אביו, סבו ודודו הגדול היו רופאים בולטים.
במסורת המשפחתית הרחבה יותר הופיעו שוב ושוב השמות בנימין וג'וזף. סיפור המשפחה נקשר גם לראשית ימיו של בית החולים המלכותי ולבית הספר לרפואה באדינבורו. החומר מתאר את בית הספר כמי שנוסד ב-1697 בידי אלכסנדר מונרו, ולאחריו הגיע בנו, אלכסנדר מונרו סקונדוס, המזוהה עם הפתח בחדרי המוח שנשא את שמו, ולאחריו הנכד אלכסנדר מונרו טרטיוס.
בתמונה המשפחתית והמקצועית הזאת מופיעה גם אחת הדמויות האקסצנטריות ביותר בסיפור: ד"ר אלכסנדר ווד, שנהג לערוך סבבים רפואיים בלוויית עורב וכבשה ונחשב לאדם הראשון באדינבורו שנשא מטרייה. הסיבה המובאת לכך אינה בדיוק עניין של אופנה או של דאגה לעצמו: הוא חשש שהעורב יירטב. לאחריו הגיע ד"ר בנימין בל, ובהמשך נמשכה שרשרת הבנימינים והג'וזפים.
ג'וזף הצעיר למד באקדמיה של אדינבורו וב-1853, כשהיה בן 16 בלבד, החל ללמוד רפואה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת אדינבורו. בשנת 1859 קיבל תואר דוקטור לאחר שהגיש עבודת מחקר שעסקה בסרטן אפיתליאלי, בפתולוגיה שלו ובטיפול בו. ב-1863 התקבל לקולג' המלכותי למנתחים של אדינבורו.
אלה היו שנות ילדות ונעורים בעיר שאינה מתוארת כמקום קל לחיות בו. העבודה הייתה נדירה, תנאי התברואה היו ירודים ואבעבועות שחורות, טיפואיד וטיפוס היו נפוצים. בתוך הסביבה הזאת התקדם בל בהדרגה במדרג הרפואי: תחילה סטודנט לרפואה, אחר כך עוזר רפואי, רופא מסייע ללא שכר, רופא ולבסוף פרופסור.
הוא נודע כמחנך מצוין, כמנתח מוכשר ובעיקר כמאבחן בעל יכולת יוצאת דופן. ב-1866 פרסם את ספרו הרפואי "מדריך לניתוחים כירורגיים". ב-1867 נבחר לחבר באגודה ההרווייאנית של אדינבורו, וב-1897 כיהן כנשיאה. בשנת 1876 נבחר לחבר במועדון האסקולאפי, וב-1887 נבחר לנשיא הקולג' המלכותי למנתחים של אדינבורו.
"להתבונן היטב, להסיק בתבונה ולאמת באמצעות ראיות"
ליבת ההוראה של בל הייתה פשוטה בניסוחה ומורכבת מאוד בביצועה. הוא לימד שאבחון מוצלח דורש מן הרופא להתבונן בקפידה, להסיק בתבונה ולאשר את המסקנות באמצעות ראיות. לשיטה הזאת העניק את השם "השיטה".
החולים שהובאו בפני תלמידיו לא היו עבורו רק רשימת תסמינים. בל הסתכל על הדרך שבה הם נכנסו לחדר, על הידיים, הבגדים, הנעליים, ההליכה, הדיבור והמבטא. הוא ניסה לקבוע מהיכן הגיע האדם, במה הוא עובד, מה עשה לאחרונה ומה אפשר ללמוד עוד לפני שהחלה הבדיקה המקובלת. בכך הוא הפך את המרפאה לכיתת לימוד של התבוננות מעשית.
באחת ההדגמות הסיק שאישה ביקרה בגן הבוטני המלכותי של אדינבורו לאחר שזיהה על נעליה שרידי חרסית אדומה. גודל המעיל שנשאה אפשר לו להסיק כי השאירה ילד אצל קרובת משפחה, ואילו דלקת עור בידה הימנית הובילה אותו למסקנה שהיא עובדת במפעל לינולאום בבֶּרְנְטַיְילֶנְד.
במקרה אחר הבחין בכיב קטן בשפתה התחתונה של אישה מבוגרת ובצלקת מבריקה על לחייה, ומתוך הסימנים הללו הסיק שהיא נוהגת לעשן מקטרת בעלת קנה קצר. יכולות מן הסוג הזה תרמו לכך שהוא תואר כחלוץ בתחום המדע המשפטי ובייחוד בפתולוגיה משפטית, בתקופה שבה השימוש במדע בחקירות פליליות טרם היה נפוץ.
אבל אלה היו רק חלק מההדגמות שהפכו אותו לאגדה בקרב תלמידיו. אדם לבוש היטב הגיע למרפאה כשעל ידיו יבלות. בל הסיק שמדובר בשמש כנסייה, אדם שמצלצל בפעמונים בימי ראשון. שחיקה בחלק הפנימי של ברכי מכנסיו של אדם אחר הסגירה, בעיניו, סנדלר. חייל בדימוס שלא הסיר את כובעו לא היה, לדעת בל, אזרח זמן רב, מפני שבצבא לא נהגו להסיר את הכובע באותו אופן. מאופן הליכתו של חייל בדימוס אחר הסיק ששירת בארטילריה ולא בחיל הפרשים.
אחד החולים נכנס לחדר כשהוא צולע, והסטודנטים מיהרו להסיק כי הוא סובל מכאב במפרק הירך. בל עצר אותם. האם לא שמו לב, שאל, לכך שהאיש חתך חריצים בנעליו? הצליעה נבעה מיבלות כואבות בכפות הרגליים. אלא שגם זו לא הייתה הסיבה האמיתית להגעתו למרפאה.
בל הצביע על אפו האדום, פניו הנפוחות, עיניו האדומות והתנועות העוויתיות בידיו ובפניו. לדעתו האיש הגיע לטיפול באלכוהוליזם כרוני. ואם כל אלה לא הספיקו, נותרה ראיה אחת פשוטה למדי: בקבוק הוויסקי שבצבץ מן הכיס האחורי.
במקרה אחר נכנס אדם שצליעתו לוותה בבוץ על נעליו ובסימן חריכה על מכנסיו. בל שחזר את הסיפור: לאחר שקיבל את שכרו השתכר, החליק בדרכו הביתה ונפל לבוץ, ואז ניסה לייבש את עצמו ליד אש גלויה.
אדם אחר מסר שם כוזב. בל הפתיע אותו כאשר הושיט לו מרשם שעליו נכתב שמו האמיתי, מבלי שנראה כאילו השקיע בכך מחשבה מיוחדת. אחר כך הסביר לתלמידים שפשוט קרא את השם שהיה כתוב על פס החולצה שלו.
החייל מברבדוס ושיעור בהסקה
אחד הסיפורים המזוהים ביותר עם בל נשמר בזיכרונותיו של קונן דויל. אדם לבוש כאזרח נכנס למרפאה. עוד לפני חקירה מסודרת, בל החל להציג בפניו סדרת מסקנות.
שחזור הדגמה של ג'וזף בל בזיכרונותיו של ארתור קונן דויל:
"ובכן, איש יקר, שירתת בצבא."
"כן, אדוני."
"לא השתחררת לפני זמן רב?"
"לא, אדוני."
"רגימנט של ההיילנדס?"
"כן, אדוני."
"מש"ק?"
"כן, אדוני."
"הוצבת בברבדוס?"
"כן, אדוני."
אחרי שהדהים את תלמידיו, בל פירק את הקסם לחלקיו. האיש היה מכבד בהתנהגותו אך לא הסיר את כובעו. בצבא, הסביר בל, לא נהגו לעשות זאת, ואילו אילו היה משוחרר זמן רב כבר היה מסתגל להרגלים אזרחיים. הייתה בו גם נוכחות של סמכות, והוא היה בבירור סקוטי. את ברבדוס זיהה בל דרך מחלתו: פילריאזיס לימפתי, מחלה שאותה קישר לאיי הודו המערבית ולא לבריטניה.
בעיני קונן דויל ושאר התלמידים, שאותם יתאר מאוחר יותר כמעט כ"קהל של ווטסונים", ההישג נראה בתחילה כנס. לאחר ההסבר, הכול נראה פשוט כמעט באופן מעצבן. וזה היה בדיוק העיקרון שיעבור מאוחר יותר מן המרפאה אל הספרות.
המורה שפגש את התלמיד הנכון
קונן דויל הגיע לאוניברסיטת אדינבורו באוקטובר 1877. עד 1878 כבר עבד לצדו של בל במרפאת החוץ. תפקידו היה לאסוף את פרטי החולים, לערוך רשימות בסיסיות ולהכניס אותם לחדר בזה אחר זה, כאשר סביב בל עומדים מתמחים וסטודנטים.
בל העריך מאוד את התלמיד הצעיר. שנים לאחר מכן אמר עליו שהיה אחד התלמידים הטובים ביותר שהיו לו. הוא זכר את ההתעניינות יוצאת הדופן של דויל בכל הקשור לאבחון ואת נטייתו הבלתי פוסקת לחפש את אותם פרטים קטנים שרופא מאומן אמור לזהות.
דויל, מן הצד האחר, זכר כמעט כל פרט בדמותו של בל. באוטוביוגרפיה שלו, "זיכרונות והרפתקאות", שפורסמה ב-1923, תיאר את מורו כאחת הדמויות הבולטות ביותר שפגש. בל היה בעיניו אדם יוצא דופן בגופו ובמוחו: רזה, גידי וכהה, בעל פנים חדות ואף גבוה, עיניים אפורות חודרות, כתפיים זוויתיות והליכה קופצנית. קולו היה גבוה וצורם.
הוא היה מנתח מיומן מאוד, כתב דויל, אבל כוחו הגדול ביותר היה האבחון. לא רק אבחון של מחלות, אלא של עיסוק ואופי.
דויל מעולם לא הבין מדוע בחר בו בל מתוך קבוצת הסטודנטים הגדולה שהסתובבה במחלקותיו ומינה אותו לפקיד מרפאת החוץ. התפקיד הזה, מכל מקום, נתן לו נקודת תצפית מושלמת. הוא היה אוסף את החולים, מכין עליהם רשימות קצרות ומכניס אותם לחדר הגדול שבו ישב בל מוקף בתלמידיו.
שם ראה כיצד די היה לעיתים בכמה מבטים מהירים כדי שבל ילמד על החולה יותר מכפי שדויל עצמו הצליח ללמוד באמצעות שאלות. דויל גם לא הפך את מורו לדמות נטולת טעויות. הוא כתב כי לעיתים התוצאות היו דרמטיות מאוד, אך היו גם מקרים שבהם בל טעה. דווקא ההערה הזאת חשובה: גם בעיני תלמידו הגדול, הכוח לא היה קסם. זו הייתה שיטה, והיא עלולה הייתה להיכשל.
לאחר שתיאר את החייל ששירת בברבדוס כתב דויל כי אין פלא שלאחר לימוד דמות כזאת השתמש בשיטותיו של בל והרחיב אותן כאשר ניסה, בשלב מאוחר יותר בחייו, לבנות בלש מדעי שיפתור תעלומות בזכות יכולותיו שלו ולא מפני שהפושע נהג בטיפשות.
אולי יעניין אותך
בל עצמו התעניין מאוד בסיפורי הבלשים ואף הציע לדויל רעיונות. הסופר הודה, בחיבה מסוימת, שההצעות לא תמיד היו מעשיות במיוחד.
"אני חייב לך את שרלוק הולמס"
ב-4 במאי 1892 כתב דויל לבל מכתב שהסיר כמעט כל ספק באשר למקור ההשראה.
באוגוסט אותה שנה התראיין דויל בביתו לכתב העת "הסטרנד". הוא סיפר שהיה פקיד במחלקתו של בל וכי תפקידו היה לרשום את כל החולים שאמורים היו להיבדק ולרכז אותם יחד. לעיתים, לדבריו, עמדו לפניו שבעים או שמונים חולים.
כאשר הכול היה מוכן היה מכניס אותם בזה אחר זה אל בל, שסביבו התאספו הסטודנטים. "כוחות האינטואיציה שלו היו פשוט מופלאים", אמר דויל. ואז, במקרה הראשון, היה החולה מתקדם לעברו ובל מתחיל לעבוד.
באוקטובר 1892 נאספו שנים עשר סיפוריו הקצרים הראשונים של שרלוק הולמס לספר "הרפתקאותיו של שרלוק הולמס", שראה אור בהוצאת ג'ורג' ניונס. דויל הקדיש אותו למורה הוותיק שלו, ג'וזף בל, וציין גם את כתובתו: מלוויל קרסנט 2, אדינבורו.
ההקדשה הפכה את הקשר ביניהם לפומבי. בדצמבר 1892 התבקש בל לחוות את דעתו על תלמידו לשעבר ופרסם בכתב העת "הבוקמן" מאמר ביקורת על "הרפתקאותיו של שרלוק הולמס".
בל כתב כי השכלתו הרפואית של קונן דויל לימדה אותו כיצד להתבונן, וכי עבודתו הן כרופא כללי והן כמומחה הייתה הכשרה מצוינת לאדם שהתברך בעיניים, בזיכרון ובדמיון.
הוא תיאר את הכלים הדרושים למאבחן מצליח: עיניים ואוזניים המסוגלות לראות ולשמוע, זיכרון המסוגל לקלוט מיד את רשמי החושים ולהחזיר אותם בעת הצורך, ודמיון המסוגל לטוות תאוריה, לחבר שרשרת שבורה או להתיר רמז מסובך. אם לרופא יש בנוסף לכך כישרון טבעי לספר סיפורים, כתב בל, הרי שכמעט מדובר בשאלה של בחירה בלבד אם יכתוב סיפורי בלשים או ישמור את כוחו לרומן היסטורי גדול, כפי שעשה דויל ב"החברה הלבנה".
בל על דויל, דויל על בל
בדצמבר 1893 העניק בל ראיון ל"פאל מאל גאזט". גם שנים לאחר שהסטודנט עזב את המחלקה, זכר אותו היטב.
באותו ראיון הוסיף בל כי סיפוריו של חברו דויל החדירו בציבור סוג חדש של עניין. הוא השווה זאת לסוג הסקרנות שעוררו ריצ'רד ג'פריס ו"בן הביצות". אנשים שבעבר גילו עניין מועט בחייהם ובסביבתם היומיומית, אמר, עשויים לגלות שיש בחיים הרבה יותר מכפי ששיערו, אם רק ילמדו לפקוח את עיניהם.
גם בתקרית רחוב קטנה או באירוע שולי, הסביר, יכולה להסתתר בעיה שלמה, משחק שחמט שלם, אם רק לומדים כיצד לבצע את המהלכים.
התיאור הזה מתקרב מאוד לליבת עולמו של שרלוק הולמס. הרחוב היומיומי חדל להיות רק רחוב. שרוול, נעל, בוץ, כובע או מבט הופכים לחלק מפאזל.
דויל ניסח זאת מאוחר יותר באופן מפורש עוד יותר. הוא נזכר ב"ג'ו בל הזקן", בפניו הנשריות, בהרגליו המשונים וביכולת הכמעט מצמררת שלו לזהות פרטים. אילו בל היה בלש, חשב דויל, הוא בוודאי היה הופך את התחום המרתק אך הבלתי מאורגן הזה למשהו קרוב יותר למדע מדויק.
דויל רצה להשיג את האפקט הזה בספרות. לא היה די לכתוב שאדם חכם. הקורא, לדעתו, רוצה לראות את החוכמה בפעולה. הוא צריך דוגמאות, בדיוק כפי שבל סיפק אותן בכל יום במחלקות בית החולים.
אם הדבר היה אפשרי בחיים האמיתיים, שאל את עצמו, מדוע שלא יהיה אפשר להפוך אותו לאמין גם בסיפורת?
כשהשפה הסקוטית ניצחה את קונן דויל
בל לא לימד את תלמידו רק כיצד להביט. כשדויל החל לעבוד במרפאת החוץ הזהיר אותו המורה כי עליו להכיר את הביטויים הסקוטיים המקומיים. דויל, בביטחון הנעורים, הודיע לו שכבר רכש את הידע הדרוש.
לא חלף זמן רב עד שהמציאות החליטה לבחון אותו. איש זקן הגיע למרפאה וסיפר שיש לו "בילין באוקסטר". דויל לא הבין דבר. בל נהנה מן המצב. התברר שהאיש פשוט התכוון למורסה בבית השחי. זו הייתה תזכורת לכך שגם המתבונן הנלהב ביותר עלול לגלות שחלק מן הראיות מדברות בשפה שהוא עדיין אינו מכיר.
רפואה, זיהוי וחקירות פליליות
יכולותיו של בל לא נשארו רק בתחום ההוראה. הוא היה מעורב בכמה חקירות משטרתיות, בעיקר בסקוטלנד.
ב-1878 סייע בחקירת רציחתה של אליזבת צ'נטרל, לצד המומחה המשפטי מאדינבורו הנרי ליטלג'ון. ב-1893 נקראו בל וליטלג'ון לעסוק גם בתעלומת ארדלמונט. הם אף ביצעו ניתוח כתב יד במסגרת סיוע לסקוטלנד יארד בחקירות הקשורות לג'ק המרטש.
תיאור נוסף מספר כי לאחר פרישתו התבקש בל לסייע בפתרון השאלה מי היה ג'ק המרטש, אך ללא הצלחה. כך או כך, המעבר של שיטות תצפית רפואיות אל תחום החקירה הפלילית לא היה עבורו רק רעיון ספרותי.
הממד המשפטי בקשר בין בל לדויל הופיע שוב ב-1909. באותה שנה היו השניים מעורבים, לצד מנתחים ורופאים בולטים נוספים בבריטניה, במאמץ להגנתו של אלברט ט' פטריק, שהואשם ברציחתו של ויליאם מ' רייס.
הרופא שמאחורי הבלש
הדמיון בין בל להולמס היה ברור לקוראים שהכירו את הרופא הסקוטי. רוברט לואיס סטיבנסון, שחי אז בסמואה, קרא את הספרים ומיוחסת לו התגובה: "האם זה יכול להיות ידידי הוותיק ג'ו בל?" גם רודיארד קיפלינג, כאשר קרא אחד מסיפורי הולמס, זיהה מיד את השפעתו של המנתח מאדינבורו.
ובכל זאת, בל והולמס לא היו אותו אדם. הבלש עישן מקטרת, השתמש בקוקאין ונשאר רווק. ג'וזף בל היה נשוי באושר. מותה של אשתו היכה בו בעוצמה כה רבה, עד שעל פי התיאור שערו האפיר בתוך יום אחד. ב-1865 נשא בל לאישה את אֶדִית קָתֶרִין אֶרְסְקִין מָרֵיי, שנולדה ב-1840 והייתה בתו של ג'יימס ארסקין מאריי ממשפחת אליבנק. היא מתה ב-1874.
לזוג נולדו חמישה ילדים, ושלושה מהם שרדו את תקופת הינקות. ג'יין, או ג'ין, איזבלה ארסקין מאריי מקאנס, לבית בל, נולדה ב-18 בינואר 1866 ומתה ב-1923. ססיליה קרייגי סטיסטד, לבית בל, נולדה ב-7 בדצמבר 1867 ומתה ב-8 ביולי 1955. בנימין בל נולד ב-14 ביולי 1869 ומת ב-17 ביוני 1893. קתרין, או קתרין בל, נולדה ב-27 ביוני 1872, ומועד מותה אינו נמסר. בן נוסף נולד ללא רוח חיים ב-1874.
ב-1883 רכש בל את הבית במלוויל קרסנט 2 באדינבורו, בית עירוני גדול ששימש קודם לכן את המהנדס ג'ון מילר מליית'ן. זו הייתה הכתובת שאותה הזכיר דויל כעבור תשע שנים בהקדשת "הרפתקאותיו של שרלוק הולמס".
הבחירות של 1901 והקשר שלא נותק
הקשר בין המורה לתלמיד נמשך שנים רבות. כאשר קונן דויל התמודד באדינבורו ב-1901 כמועמד מן המחנה האיחודי, בל חלק עמו את הבמה ותמך בו. דויל עצמו הזכיר את התמיכה הזאת באוטוביוגרפיה שלו כאשר תיאר כיצד נשאר בקשר עם מורו לאורך השנים.
למרות המרחק בין המרפאה של שנות ה-1870 לבין הקריירה הספרותית של דויל, בל לא הפך לזיכרון נשכח מתקופת הלימודים. הוא היה חלק מסיפור חייו של הסופר, וגם דויל היה חלק מסיפורו של בל.
"כוחות האינטואיציה שלו היו פשוט מופלאים"
הזיכרונות שהשאיר דויל מאפשרים כמעט לראות את בל בחדר. הוא תיאר אותו כבעל שיער נוקשה, זיפי ואפור כברזל, עיניים אפורות בהירות שהיו בעת ובעונה אחת משועשעות וביקורתיות, פנים נמרצות ועור כהה. גופו היה רזה מאוד. הוא הלך בצעדים קופצניים ואנרגטיים, ראשו מורם וזרועותיו מתנדנדות.
היה לו הומור יבש ושליטה מרשימה בשפה המדוברת, שאליה עבר בקלות כאשר דיבר עם חולים. כישוריו כמנתח וכריזמת ההוראה שלו, כתב דויל, היו ידועים היטב.
המחווה האחרונה הזאת פורסמה ב-8 באוקטובר 1911 ב"וויקלי דיספאץ'", ימים ספורים לאחר מותו של בל. דויל פתח בהסתייגות מעניינת: הוא אמר כי למעשה לא הכיר את בל כאדם פרטי בביתו, אלא בעיקר כפרופסור שלו. דווקא בשל כך נשמרה בדמיונו דמות המורה בצורה חדה כל כך.
ג'וזף בל מת ב-4 באוקטובר 1911. הוא נקבר בבית העלמין דין באדינבורו, לצד אשתו אדית ובנם בנימין, ובסמוך לחלקות הוריו ואחיו. קברו נמצא בערך באמצע החומה הצפונית של החלק הצפוני בבית העלמין המקורי.
מורשתו בתרבות
הקשר בין בל להולמס לא הסתיים עם מותם של האנשים שהכירו זה את זה באדינבורו. הוא המשיך להתגלגל בספרות, בטלוויזיה ובקומיקס.
סדרת הטלוויזיה של הבי-בי-סי "חדרי רצח: ראשיתו האפלה של שרלוק הולמס" הציגה גרסה בדיונית לתקופה שבה עבד דויל כפקידו של בל. הסדרה ייתכן שהעצימה את היקף מעורבותו של בל בחקירות פליליות ואת מידת ההישענות של הולמס עליו. השחקן איאן ריצ'רדסון גילם את בל, ואילו דויל הוצב במעין תפקיד של ד"ר ווטסון לצדו.
ההפקה החד פעמית המקורית שהובילה לסדרה המאוחרת הופצה בארצות הברית ב-2003 על גבי די-וי-די וקלטות וידאו תחת השם "ד"ר בל ומר דויל: ראשיתו האפלה של שרלוק הולמס".
הקומיקס "תיקי פרופסור בל" מאת ז'ואן ספר עוסק בהרפתקאות על טבעיות בדיוניות של ד"ר בל.
גם הסדרה "האוס" המשיכה את שרשרת ההשפעה. בפרק ה-11 של העונה החמישית מעניק וילסון להאוס את ספרו של ג'וזף בל "מדריך לניתוחים כירורגיים" כמתנת חג מולד. הקשר בנוי שכבה על גבי שכבה: דמותו של האוס מבוססת על הולמס, והולמס עצמו נשען במידה ניכרת על בל. בפרק ה-14 של העונה השמינית והאחרונה משתכנע האוס לזמן קצר שאביו הביולוגי הוא אדם בשם תומאס בל, שאותו מגלם השחקן הסקוטי בילי קונולי.
ב-1997 יצא לאור הרומן "מר דויל וד"ר בל" מאת הווארד אנגל, תיאור בדיוני של ג'וזף בל והשפעתו על קונן דויל.
בסדרת הטלוויזיה האמריקאית "אלמנטרי", עיבוד מודרני לסיפורי שרלוק הולמס, עובדים הולמס ווטסון לעיתים קרובות עם בלש בשם מרקוס בל. השם מוצג כמחווה אפשרית לג'וזף בל.
בית עם לוח זיכרון
ב-8 באוקטובר 2011, במלאת מאה שנה למותו של בל, הותקן לוח זיכרון מארד במלוויל קרסנט 2, הבית שבו התגורר בעשורים האחרונים לחייו. הלוח מציג את הקשר בין בל, קונן דויל ושרלוק הולמס. את המיזם ארגן ומימן מועדון שרלוק הולמס של יפן. הבניין עצמו משמש כיום את הקונסוליה היפנית באדינבורו.
יש בכך סגירת מעגל כמעט מושלמת לסיפור שהחל בחדרי טיפול סקוטיים במאה ה-19. מורה לרפואה לימד את תלמידיו להביט בידיים, בנעליים, בבוץ ובפנים. אחד מאותם תלמידים הבין שהשיטה יכולה להפוך גם למנגנון ספרותי.
בסופו של דבר, ג'וזף בל לא היה שרלוק הולמס, ושרלוק הולמס לא היה ג'וזף בל. אבל כאשר קונן דויל ביקש לדמיין אדם שיראה בעולם יותר מכפי שרואים האחרים, הוא לא היה צריך להתחיל מאפס. הוא רק היה צריך להיזכר בפרופסור בעל הפנים הנשריות, בעיניים האפורות ובאותה נטייה מטרידה למדי לדעת על אדם דברים שאיש עדיין לא הספיק לספר לו.
אם הסיפור גרם לכם לבדוק פתאום אם יש בוץ על הנעליים או כתם חשוד על השרוול, אפשר לשתף את הכתבה ולהמשיך למסע הבא בין האנשים האמיתיים שהפכו, לפעמים בלי להתכוון, לדמויות גדולות מן החיים.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
