הוא לא נטרף עם ספינתו ולא הגיע לאי במקרה: אלכסנדר סלקירק דרש לרדת מספינה שחשב כי עומדת לטבוע, התחרט כמעט מיד ונשאר לבדו יותר מארבע שנים. ■ סיפורו של הימאי הסקוטי, שחי בין עזים, חולדות וחתולים באי בלב האוקיינוס השקט, הפך לאחד מסיפורי ההישרדות המפורסמים שעמדו ברקע ל"רובינזון קרוזו".
ב-2 בפברואר 1709 התקרבו שתי ספינות בריטיות, "דיוק" ו"דאצ'ס", לאיי חואן פרננדס שבאוקיינוס השקט. אנשי הצוות היו מותשים מן המסע הארוך, ורבים מהם סבלו מצפדינה ומתת תזונה. הם ביקשו מים מתוקים ומזון, אך הפליגו בשטח עוין ולא יכלו פשוט לפנות אל החוף הדרום-אמריקאי. כשסירה קטנה יצאה לבדוק את האי הבלתי מיושב, אנשיה שבו כעבור שעות עם שלל מוזר: סרטנים גדולים ואדם יחף, מזוקן, עטוף בעורות עזים, שדיבורו נעשה כה משונה לאחר שנות הבדידות עד שקשה היה להבין אותו.
האיש היה אַלֶכְּסַנְדֶּר סֶלְקִירְק, ימאי סקוטי וקצין לעתיד בצי המלכותי, שנולד ב-1676 בלואר לארגו שבפייף. הוא לא היה קדוש מעונה ולא קורבן תמים של ספינה שנטרפה. הוא היה יורד ים קשוח, חם מזג, שתיין, פריבטיר ולעיתים גם אדם שקשה מאוד היה להסתדר איתו. בספטמבר או באוקטובר 1704, לאחר עימות קשה עם קפטן תומס סטרדלינג, הוא העדיף להישאר על האי מאס א טיירה מאשר להמשיך להפליג בספינה מתפוררת. כמה דקות לאחר שהבין שאיש מחבריו אינו מצטרף אליו, הוא כבר התחנן לחזור. הקפטן סירב. ארבע שנים וארבעה חודשים לאחר מכן, סלקירק עדיין היה שם.
הוא צד מאות עזים, תפר לעצמו בגדים מעורותיהן, אילף חתולים כדי שיגנו עליו מחולדות, בנה בקתות, קרא בתנ"ך, שר מזמורים, ברח מחיילים ספרדים והתרגל לרוץ יחף על סלעים עד שרגליו התקשו במידה שאפשרה לו להקדים כלב ציד. כשהציוויליזציה חזרה לבסוף לקחת אותו, התברר שהבדידות שינתה אותו בדרכים שלא תמיד היה קל להפוך. בתוך עשור ייכנס סיפורו לספרות וייקשר לעד לדמותו של רובינזון קרוזו.
לפני האי: הילד שלא נועד להישאר בלואר לארגו
סלקירק נולד בשם אלכסנדר סלקראיג בלואר לארגו, כפר דייגים בפייף שבסקוטלנד. אביו, ג'וֹן סֶלְקְרֵייג, היה סנדלר ומעבד עורות, ואמו אֶיוּפֶן מֶקִי גידלה כבר שישה בנים כשהבן השביעי נולד ב-1676. לפי אמונה עממית שהייתה מוכרת במקום, בן שביעי במשפחה ללא בנות עשוי להיות ילד בעל כישרונות יוצאי דופן ואף יכולת של "ראייה שנייה". אמו האמינה בכך, ושוכנעה שהעתיד של בנה הצעיר אינו טמון בסדנת הסנדלרות של אביו. כשהחל לדבר על הים, היא עודדה את החלום. ג'ון, שרצה שהבן יישאר בעסק המשפחתי, היה נלהב פחות.
לואר לארגו של סוף המאה ה-17 היה יישוב קטן, בן פחות מאלף תושבים, מעבר לפיורד פירת' אוף פורת' מאדינבורו, שבה חיו אז קרוב ל-30 אלף איש. אלכסנדר נחשב תלמיד מוכשר, ובייחוד במתמטיקה ובגאוגרפיה, יכולות שיהפכו מאוחר יותר לבסיס עבודתו כנווט. אך לצד הכישרון הופיע אופי מרדני ואלים.
הכנסייה המקומית לא הייתה אז מוסד שהסתפק בדרשות של יום ראשון. מועצת זקני הכנסייה, ה"קירק סשן", תפקדה למעשה כחלק מהממשל המקומי. היא טיפלה בסיוע לעניים, בבית הספר, בענייני צדק אזרחי ובהתנהגותם הפרטית של בני הקהילה. מי שנמצא אשם בעבירה מוסרית היה עשוי להידרש להתוודות בפני כל הקהילה במהלך תפילת יום ראשון ולשבת או לעמוד בחזית הכנסייה לעיני כולם.
כאן מתחילה אי אחידות בתארוך שנותיו המוקדמות. אחד התיאורים מציב את הזימון הראשון של סלקירק בפני מועצת הכנסייה באוגוסט 1693. תיעוד מפורט יותר מציין את 25 באוגוסט 1695, כשהיה כבן 19, בעקבות מה שכונה "התנהגות בלתי ראויה בכנסייה". יומיים לאחר מכן נרשם כי אלכסנדר לא התייצב משום ש"הלך אל הים", והדיון יידחה עד שישוב. כך או כך, הים העניק לצעיר הסקוטי דרך יעילה למדי להימנע ממשפט פומבי מול שכניו.
יש גם תיאור שלפיו סלקירק ברח אל הים כבר כשהיה בן כ-17, ועבד בשנים שלאחר מכן על ספינות פריבטירים בים התיכון ובאיים הקריביים, שם השתתף בפגיעה בספינות ספרדיות וצרפתיות. מסעותיו הראשונים אינם מתועדים היטב, ואף לא ברור באיזה סוג של ספינה רכש את ניסיונו הראשוני. דבר אחד בולט: הוא לא גויס בכפייה. בתקופה שבה כנופיות גיוס מטעם השלטון הסתובבו בנמלים ואילצו ימאים מנוסים לשרת בצי, סלקירק יצא לים מרצונו.
ב-7 בנובמבר 1701 הוא כבר היה שוב בבית ושוב בצרות. אחיו הצעיר אַנְדְרוּ צחק עליו לאחר שסלקירק שתה בטעות מי מלח מכלי. אלכסנדר הכה אותו במקל עץ, המריבה התרחבה, ולפי התיאור הוא תקף גם את אביו, את אחיו ג'ון ואת אשתו של ג'ון, מַרְגָרֶט בֶּל. הפעם הוא לא נמלט. הוא הופיע בפני הקהילה, הודה בחטאו, ננזף בפומבי והבטיח לתקן את דרכיו.
ההבטחה, כפי שיתברר, לא הפכה אותו לאדם נוח במיוחד.
פריבטירים: פיראטים עם רישיון
בריטניה של ראשית המאה ה-18 נזקקה לכמויות גדולות של ימאים. לצד הצי המלכותי וצי הסוחר פעלה קטגוריה שלישית ורווחית: הפריבטירים. אלה היו ספינות בבעלות פרטית שקיבלו מן השלטון רישיונות לתקוף ולבזוז כלי שיט של מדינות אויב. בזמן מלחמת הירושה הספרדית היו הספרדים יעד מרכזי.
ההבחנה בין פיראט לפריבטיר הייתה, מבחינת הקורבן, פילוסופית למדי. הפריבטיר שדד באישור הכתר. המשקיעים שמימנו את המסע קיבלו את מרבית הרווחים, חלק עבר למדינה, והיתרה חולקה לצוות לפי היררכיה ברורה שבה הקפטן והקצינים קיבלו יותר מן המלחים הפשוטים.
ב-1703 הצטרף סלקירק למשלחתו של וִילְיַאם דֶּמְפִּיר, פריבטיר, מגלה ארצות וחוקר טבע. דמפיר היה דמות מורכבת. כישוריו בתצפית מדעית זכו להערכה, והוא היה האדם הראשון שהקיף את העולם שלוש פעמים, אך פקודיו תיארו מנהיג קשה, שתיין, הססן ולעיתים חסר יכולת. הוא אף הועמד בעבר למשפט צבאי לאחר אובדן אוניית המלחמה "רובאק" סמוך לאוסטרליה.
המשלחת יצאה מקינסייל שבאירלנד ב-11 בספטמבר 1703. ברשות אנשיה היו כתבי הרשאה מן האדמירל העליון, שאפשרו לספינות המסחר החמושות לתקוף אויבים זרים. דמפיר פיקד על "סנט ג'ורג'", וסלקירק שירת כמאסטר וכנווט ב"סינק פורטס", הספינה המלווה.
הנתונים על "סינק פורטס" אינם אחידים ומעמידים את תפוסתה על כ-90 עד 120 טון. "סנט ג'ורג'" מתוארת כספינה בת 320 טון. היא צוידה למסע של שמונה חודשים ונשאה חמישה עוגנים, שתי מערכות מפרשים, 22 תותחים, 100 כלי נשק קלים ו-30 חביות אבק שריפה. כ-120 אנשים נדחסו לתוכה, מספר שהיה גדול בערך פי חמישה מן הכמות שאפשר היה לשכן בה בנוחות. העודף נועד גם לאייש ספינות שיילכדו בהמשך, אך היה בו גם חישוב אכזרי: במסעות כאלה צפויים היו אנשים למות ממחלות, בקרבות או בעריקה.
דמפיר הבטיח למשקיעים "עושר מעבר לחלומותיהם". המציאות הייתה פחות זוהרת.
רעב, מחלות ומרד באוקיינוס
כבר בלילה הראשון באירלנד הסתכסך דמפיר השיכור באלימות עם אחד מקציניו. בתוך שבועות החלו המחלוקות להתפשט. לאחר כשבועיים, כאשר כ-80 ק"מ נחשבו יום הפלגה מוצלח תחת ניווטו של סלקירק, הגיעו הספינות למדיירה, כ-560 ק"מ מערבית למרוקו, המשיכו לאיי כף ורדה ומשם חצו את האוקיינוס לברזיל.
עד אוקטובר נמאס לאנשים מביסקוויטים קשים כאבן, אפונה מיובשת ובשר מלוח. לעיתים השלימו את התפריט בכריש, דולפין או עוף ים מותש. המלחים ישנו בבגדים רטובים ועל מצעים מעופשים, והספינות הפכו לסביבה נוחה לטיפוס, דיזנטריה וכולרה. לאחר כחודש סבלו 15 גברים מחום ואחרים מצפדינה, שנגרמה ממחסור בוויטמין סי ונחשבה קטלנית יותר ממחלות מידבקות, אש אויב או טביעה.
בסוף נובמבר מת קפטן צ'רלס פיקרינג מחום, וסגנו בן ה-21, תּוֹמַס סְטְרַדְלִינְג, קיבל את הפיקוד על "סינק פורטס". הצוות לא אהב אותו. לאורך חופי ברזיל התרחשו קטטות וניסיונות מרד, והבשר והדגן היו מלאים תיקנים והפרשות חולדות.
בפברואר 1704, לאחר מסע קשה סביב כף הורן, כבר היו הספינות באוקיינוס השקט. בדרך ניהלו הפריבטירים קרב ממושך עם כלי השיט הצרפתי החמוש היטב "סנט ג'וזף", אך הוא הצליח להימלט ולהזהיר את בעלי בריתו הספרדים. ניסיון לפשוט על עיירת כריית הזהב סנטה מריה בפנמה נכשל כשהכוח שנחת בחוף נקלע למארב.
לכידת ספינת הסוחר "אסונסיון", שהייתה עמוסה בסחורות, עוררה תקווה חדשה. סלקירק מונה לפקד עליה, ודמפיר לקח ממנה יין, ברנדי, סוכר וקמח. אחר כך שחרר אותה בטענה שהרווח אינו מצדיק את המאמץ. המלחים, שכבר היו רעבים, חולים וזועמים, חשדו שמפקדם מקבל שוחד מקפטנים של ספינות שנלכדו ומשחרר אותן בלי לחלוק עמם את הרווח.
מערכת היחסים בין דמפיר לסטרדלינג התמוטטה. אחד התיאורים מייחס לסטרדלינג האשמה ארוכה שלפיה דמפיר היה שיכור, נטש קצינים, גנב אוצר, התחבא כשהגיע הזמן להילחם, לקח שוחד, התרברב בפרסים בלתי אפשריים ושחרר שלל כשהיה ממש בהישג יד.
במאי 1704 נפרדה "סינק פורטס" מ"סנט ג'ורג'" והמשיכה לבדה. בקיץ עסק אנשיה בשוד ימי. בספטמבר כבר דלפו מים דרך גוף הספינה בכמות שחייבה את המלחים לשאוב יום ולילה. תולעי ים כרסמו בקורות. מבחינתו של סלקירק, מי שהיה אחראי על הניווט והכיר היטב את הספינה, רצפתה, תרניה וגופה דרשו תיקון מיידי.
האי שנראה בטוח יותר מהספינה
"סינק פורטס" פנתה לארכיפלג חואן פרננדס. האי הגדול, שנודע לספרדים בשם מאס א טיירה, נמצא בערך 644 עד 673 ק"מ מחופי צ'ילה, בהתאם לנקודת המדידה ולתיאור שבו משתמשים. הוא היה בלתי מיושב וסיפק לימאים מקום להשיג מים, עצים, בשר ומזון צמחי.
אנשי הצוות נשארו בו ימים אחדים, ובתיאור אחר כחודש. הם מילאו מים מתוקים, אספו עצים, צדו עזים וכלבי ים והוסיפו לתזונתם עלים של מה שכונה "עץ הכרוב". אחרי חודשים של בשר מלוח, עז טרייה וירקות החזירו כוח לחולים.
סטרדלינג רצה לצאת שוב לים ולמצוא גליאון ספרדי עמוס זהב. מבחינתו, תיקון רציני של קורות רקובות היה בזבוז זמן. כאשר ילכדו ספינה טובה יותר, יוכלו ממילא לנטוש את "סינק פורטס".
סלקירק ראה את הדברים אחרת. הם כבר נפרדו מדמפיר לאחר שהבטחותיו הגדולות לא התממשו; כעת, לדעתו, יהיה זה טירוף לצאת אפילו לים רגוע בכלי שיט דולף כל כך. הוא דרש להישאר ולתקן אותו.
הוויכוח החריף. לבסוף הטיח סלקירק כי הוא מעדיף להישאר לבדו על האי ולא לצאת לים בספינה הזאת. סטרדלינג קיבל את ההצעה.
הרגע שבו הבלוף נכשל
סלקירק הורד לחוף עם ציוד שהרשימות עליו משתנות מעט: מצעים ובגדים, מוסקט, אקדח, אבק שריפה, גרזן קטן, סכין, כלי ניווט, סיר לבישול, תנ"ך, טבק ובאחד התיאורים כ-0.9 ק"ג טבק, גבינה, ריבה ובקבוק רום. הוא ניסה לשכנע גם אנשי צוות אחרים לעזוב את הספינה. איש לא הצטרף.
ברגע ש"סינק פורטס" החלה להתרחק ממפרץ קמברלנד התחלף הביטחון בפחד. סלקירק נכנס למים, התחנן בפני סטרדלינג שייקח אותו בחזרה וביקש סליחה. הקפטן סירב. מבחינתו הייתה זו גם הזדמנות להמחיש למלחים האחרים מה קורה למי שמערער על סמכותו.
סלקירק נותר על החוף וצפה בספינה נעלמת. הוא כנראה שיער שספינה ידידותית תגיע בתוך ימים או שבועות.
הוא טעה בארבע שנים וארבעה חודשים.
סטרדלינג עצמו שרד. הוא ואנשיו נכנעו לספרדים והועברו ללימה. סטרדלינג אף גנב קאנו בניסיון להימלט, נתפס מחדש ונענש. המושל הספרדי איים לשלוח את האסירים למכרות. חלק מן התיאורים מדברים על ארבע שנות מאסר לפני שחזרו לאנגליה.
אירונית למדי, האיש שנראה כחסר אחריות כאשר ביקש להישאר לבדו על אי צדק בנקודה החשובה ביותר: הספינה אכן לא הייתה ראויה להפלגה.
הוא לא היה הננטש הראשון
גם חואן פרננדס לא היה חסר תקדים כמקום הישרדות. כבר ב-1681 הסתתרו שם ספינות מפני כוח ספרדי. כאשר שלוש ספינות ספרדיות הופיעו באופק, נאלצו אנשי הצוות לעזוב במהירות כה רבה עד שלא הספיקו לאסוף אחד מאנשיהם, יליד אמריקה בשם וִילְיַאם, שהיה בהרים וצד עזים.
לוויליאם היו רק בגדיו, סכין, מוסקט ואבקת שריפה. הוא שרד לבדו יותר משלוש שנים, עד שחבריו שבו ומצאו אותו בחיים. סיפורים נוספים סיפרו על אנשים שחיו לבדם בחואן פרננדס שנים אחדות, ואחד מהם אף כחמש שנים. ויליאם, שנזכר גם בשם ויל ומשויך לקבוצת המוסקיטו, הוצע לימים כאחת ההשראות האפשריות לדמותו של ששת ברומן "רובינזון קרוזו".
כך שסלקירק ידע כי הישרדות על האי אינה בלתי אפשרית. ידיעה תאורטית, כמובן, היא נחמה מוגבלת למדי כאשר הספינה האחרונה נעלמת מאחורי האופק.
החודשים הראשונים: חרטה, רעב והחוף הרועש
בתחילה נשאר סלקירק סמוך לחוף. הוא סרק את הים מדי יום בחיפוש אחר מפרש, אכל סרטנים וחי בתוך בדידות, חרטה ואומללות. מושבות גדולות ורועשות של יונקים ימיים הגיעו לחוף בעונת הרבייה. אחד התיאורים מזהה אותם כפילי ים דרומיים, שהגדולים שבהם עשויים היו להגיע לכ-5.8 מטר ולמשקל של כשני טונות.
הרעש בלילות, הסערות ששברו עצים והחולדות שהגיעו לאי בספינות אירופיות הפכו את אזור החוף למקום לא נעים במיוחד. החולדות כרסמו בבגדיו ואף ברגליו בזמן שישן.
החודשים הראשונים היו קשים מבחינה נפשית. אחד התיאורים מספר כי סלקירק שקע בדיכאון כה עמוק עד ששקל התאבדות באמצעות אחד הכדורים המעטים שברשותו. הרעב היה כמעט נחמה, משום שלפחות נתן למחשבותיו מטרה מיידית. אך ככל שהתרחק מן החוף אל פנים האי, השתנה מצבו.
אי שנבנה כמעט במקרה עבור אדם בודד
מאס א טיירה לא היה גן עדן, אבל עבור אדם נטוש הוא היה נדיב באופן יוצא דופן. מזג האוויר היה מתון רוב השנה, מים מתוקים זרמו בנחלים, ולא היו בו בעלי חיים רעילים או טורפים מסוכנים. בלגונות היו דגים וסרטנים. על היבשה גדלו גרגרים, גרגיר הנחלים, לפת, צמח שטעמו הזכיר כרוב ופירות יבשים של שיח ששימשו כתבלין דמוי פלפל. עזים חיות בר סיפקו בשר וחלב. הן לא היו ילידות האי. חוקרים ספרדים הביאו לשם עזים כבר ב-1575, וספינות מאוחרות יותר הוסיפו חתולים, חולדות, צנוניות וגזר לבן.
המוצר שסלקירק התגעגע אליו במיוחד לא היה זהב, טבק או רום. הוא התגעגע ללחם ולמלח.
דגים היו זמינים, אך לפי תיאור בן התקופה הם גרמו לו ל"קלקול קיבה", ולכן העדיף את ה"לובסטרים" הגדולים של האי, שהיו למעשה סרטנים חסרי צבתות. מספר כלבי הים היה כה גדול עד שימאי שביקר במקום כשני עשורים קודם לכן כתב כי היה צריך להרוג אותם "כדי שיהיה היכן להניח את הרגל על החוף".
סלקירק בישל מרק עז עם לפת, גרגיר נחלים, עלי כרוב ותבלין פלפל שחור מקומי. ההישרדות, בהדרגה, הפכה לשגרה.
שתי בקתות, סכין חדשה ועורות עזים
סלקירק בנה שתי בקתות מעצים מקומיים. אחת שימשה לבישול והשנייה לשינה. כאשר סכינו נשחק, הוא חישל סכין חדשה מחישוקי מתכת של חביות שנותרו על החוף.
כל עוד היה לו אבק שריפה השתמש במוסקט כדי לצוד עזים. כאשר המלאי הידלדל, החל לרדוף אחריהן ברגל. הוא נעשה מהיר להפליא בשטח ההררי. הוא למד להשיג את העזים, להדביק אותן ולהפיל אותן תוך כדי ריצה.
פעם אחת הסתיים המרדף כמעט באסון. סלקירק נפל מצוק ונפצע קשה. במשך בערך יממה שכב חסר יכולת לזוז. העז שרדף אחריה נפלה מתחתיו וריככה את הפגיעה, וייתכן שבכך הצילה אותו מפגיעה קטלנית בגב.
כישורים שספג מאביו מעבד העורות הפכו לפתע שימושיים מאוד. כשבגדיו נקרעו, הכין לעצמו בגדים מעורות עזים כשפרוותם עדיין מחוברת והשתמש במסמר כמחט. כשהנעליים נשחקו, כבר לא נזקק להן. עור כפות רגליו התקשה עד שהסלעים הגעשיים לא הטרידו אותו.
קפטן וודס רוג'רס תיאר אחר כך כיצד סלקירק "רץ במהירות מופלאה דרך היערות ועל פני הסלעים והגבעות". כאשר אנשי הספינה ניסו לשלוח אחריו כמה מן הרצים המהירים שלהם וכלב בולדוג כדי לצוד עזים, סלקירק התיש גם את הכלב וגם את האנשים.
הוא סיפר כי הרג כ-500 עזים בשביל בשר ועורות ואף תיעד כל אחת מהן. רבות אחרות תפס ושחרר. הציד, מעבר למזון, הפך לסוג של פעילות גופנית ומשחק בעולם שבו לא היה לו שותף אנושי.
החתולים נגד החולדות
הבעיה הלילית דרשה פתרון אחר. סלקירק אילף חתולי פרא שחיו באי והרגיל אותם להתקרב למקום מגוריו. החתולים שימשו לו הן כחברה והן כמדבירים, והרחיקו את החולדות שנהגו לכרסם את רגליו בשנתו. הקשר עם בעלי החיים קיבל חשיבות מיוחדת משום שלא היה איש לדבר איתו. לצד תפילה ושירה, הם סיפקו נוכחות בעולם שבו במשך שנים לא נשמע קול אנושי אחר.
הבדידות עוררה גם שאלות אינטימיות יותר. תיאור מחקרי פופולרי מן המאה ה-21 מציין שסלקירק ככל הנראה סיפק את צרכיו המיניים באמצעות אוננות, ואף מזכיר מחלוקת וספקולציה בנוגע לאפשרות של מגע מיני עם עזים.
סלקירק מתחזק בדת
בין החפצים שנותרו בידי סלקירק היה תנ"ך. הוא קרא בו, התפלל, הרהר ושר מזמורים. הקריאה גם סייעה לו לשמור על השפה האנגלית בתקופה שבה לא היה איש לשוחח איתו. רוג'רס סיפר כי סלקירק אמר שהיה "נוצרי טוב יותר בבדידות הזאת משהיה אי פעם קודם לכן". ריצ'רד סטיל תיאר אדם שבשלב מסוים "השלים לחלוטין עם מצבו", עד שחייו, שבעבר היו בלתי נסבלים, הפכו בעיניו ל"משתה מתמשך".
הוא הפסיק להיות תלוי באלכוהול, בטבק ואפילו במלח. ציפורי קוליברי וצבים, שספק אם היו מעניינים אותו במיוחד בימיו כפריבטיר רודף שלל, הפכו לחלק מן העולם הקטן שבתוכו חי. אך סלקירק לא ויתר על החזרה לחברה. שעות ארוכות בכל יום הוקדשו למבט אל הים.
אך לא כל מפרש בים בישר הצלה. סלקירק היה בריטי ופריבטיר שפעל נגד הספרדים. אם ספינה ספרדית הייתה מגלה אותו, גורלו עלול היה להיות מוות, עבדות או מאסר. הוא ידע כי אסירים עשויים להישלח למכרות בדרום אמריקה וכי השבי יכול להיות אכזרי.
שתי ספינות ספרדיות אכן הגיעו לאי בתקופת שהותו. במקרה אחד הבחינו בו מלחים ספרדים ורדפו אחריו. סלקירק טיפס על עץ והסתתר בין ענפיו. רודפיו עברו ממש מתחתיו, ואף הטילו את מימיהם לרגלי העץ, בלי להבחין באדם שמעל ראשיהם. לבסוף ויתרו ועזבו.
סלקירק למד להסתיר את אש המדורה שלו. הוא הצליח להדליק אש בעזרת עץ מקומי ואבן הצור של המוסקט וניסה לשמור עליה דולקת יום ולילה, אבל היה חייב להחליט בכל פעם שראה מפרש אם האור יציל אותו או יסגיר אותו. לשם כך נזקק לנקודת תצפית.
תצפית מעל האוקיינוס
את מקום מגוריו בחר באזור מוגן על מדרון געשי, ולא על החוף החשוף. חפירות מאוחרות הצביעו על אתר בגובה של כמעט 300 מטר מעל פני הים. משם הייתה עוד עלייה תלולה של כ-300 מטר אל נקודת התצפית הגבוהה.
תיאור אחר של הדרך אל "תצפית סלקירק" מדבר על מסלול באורך מעט פחות מ-3.2 ק"מ העולה כ-550 מטר מעל הכפר סן חואן באוטיסטה. מכאן יכול היה לראות למרחק רב לכל כיוון. הופעת מפרש העניקה לו שעה או שעתיים להחליט אם להדליק אש או להסתתר.
במשך ארבע שנים וארבעה חודשים זו הייתה אחת הפעולות החשובות בחייו: להביט אל קו האופק ולנסות להבחין בין הצלה לבין סכנה.
2 בפברואר 1709: אש באי בלתי מיושב
ב-2 בפברואר 1709 הגיע סוף סוף המפרש הנכון. "דיוק", בפיקודו של וודס רוג'רס, ו"דאצ'ס" היו במסע הקפה של העולם. ויליאם דמפיר, האיש שסלקירק הכיר מהמשלחת הקודמת, שירת כנווט. רבים מן המלחים היו מותשים וצפדינה פגעה בצוות. הם נזקקו נואשות למים ולמזון טרי.
אולי יעניין אותך
אש נראתה על האי. למחרת יצאה קבוצה חמושה לבדוק אותה. את כוח הנחיתה הוביל תּוֹמַס דוֹבֶר.
האנשים חזרו אל הספינה עם סרטנים ועם "אדם לבוש בעורות עזים, שנראה פראי יותר מבעליהם הראשונים". רוג'רס תיאר אותו כאלכסנדר סלקירק, סקוטי שהיה באי ארבע שנים וארבעה חודשים.
סלקירק היה יחף, מזוקן ונרגש עד כדי כך שבתחילה בקושי הצליח לדבר באופן ברור. לאחר שנים כמעט ללא שימוש בשפה, כך כתב רוג'רס, "הוא שכח כל כך את לשונו מחוסר שימוש, שבקושי יכולנו להבינו, משום שנדמה היה שהוא אומר את מילותיו בחצאים".
הופעתו לא הייתה הדבר המפתיע היחיד. מצבו הגופני היה טוב בהרבה מזה של האנשים שבאו להציל אותו. מחצית מאנשי המשלחת סבלו מצפדינה. סלקירק, לעומתם, חי במשך שנים על עזים, דגים, סרטנים, ירקות ופירות. הוא היה מסוגל לתפוס שתיים או שלוש עזים ביום והכין לאורחיו מרק עז טרי.
ויליאם דמפיר זיהה אותו. הדבר סייע להוכיח שסיפורו של האיש בעורות העזים אינו הזיה של אדם שהופיע מן ההרים.
חזרה לים, אך עדיין לא הביתה
רוג'רס עזר לו להתגלח ונתן לו בגדים. המזון המלוח והישן של הספינה היה קשה לסלקירק, שגופו כבר התרגל למזון טרי. אלא שהימאי הוותיק לא איבד את מקצועו. רוג'רס מינה אותו לקצין שני ב"דיוק" ובהמשך נתן לו את הפיקוד על ספינת שלל בשם "אינקריס", עד שזו נפדתה בידי הספרדים. בהמשך חזר סלקירק לחיי הפריבטיר בכל המרץ.
בגואיאקיל, באזור אקוודור של ימינו, הוביל צוות במעלה נהר גואיאס בחיפוש אחר נשים ספרדיות עשירות שנמלטו והשתתף בביזת זהב ותכשיטים שהסתירו בבגדיהן.
בחיפוש אחר גליאוני אוצר לאורך חופי מקסיקו השתתף בלכידת "נואסטרה סניורה דה לה אנקרנסיון אי דסנגניו". הספינה שונתה לימים ל"בצ'לור", וסלקירק שירת בה כמאסטר תחת קפטן תומס דובר בדרכם אל הודו המזרחית ההולנדית.
לבסוף הקיף את כף התקווה הטובה ושב ל"דיוק" כמאסטר. ב-1 באוקטובר 1711 הגיעה הספינה לאזור המעגן "דה דאונס" מול אנגליה. תיאור אחר מציב את החזרה ללונדון במהלך אוקטובר. כך או כך, כששב לארצו עברו כשמונה שנים מאז שעזב אותה.
האיש מהאי הופך לידוען
אֶדְוַרְד קוּק, שהיה בין אנשי המשלחת, הזכיר את סלקירק בספר על מסעם שפורסם ב-1712. וודס רוג'רס פרסם באותה שנה תיאור מפורט יותר ב"מסע שיט סביב העולם". ב-1713 פרסם המסאי והמחזאי רִיצַ'רְד סְטִיל כתבה עליו בעיתון "דה אינגלישמן".
סלקירק הפך לדמות מוכרת. הוא הסתובב בפאבים של בריסטול ולונדון וסיפר על הים הדרומי תמורת ארוחות ומשקאות. חלקו בשלל הוערך בכ-800 לירות שטרלינג, סכום שהוערך כשווה לכ-140 אלף לירות במונחי 2025, אף שמחלוקות משפטיות מקשות לדעת כמה כסף קיבל בפועל.
האירוניה הייתה שהאיש שהיה עשיר יותר מכפי שהיה אי פעם בחייו לא היה משוכנע שהרוויח.
סטיל הבחין שבתוך חודשים האיש העליז שפגש תחילה נראה שוב כמי שהעולם מכביד עליו. הוא ראה בסיפורו דוגמה לכך שהאדם המאושר ביותר הוא מי שמצמצם את צרכיו לצרכים הטבעיים. הציוויליזציה, מתברר, לא הייתה בהכרח קלה יותר מן האי.
בריסטול, לואר לארגו ושתי נשים
בספטמבר 1713 הואשם סלקירק בתקיפת בונה ספינות בבריסטול, וייתכן שהוחזק במעצר במשך כשנתיים. לאחר מכן שב ללואר לארגו.
התארוך של חזרתו לסקוטלנד אינו אחיד. תיאור אחד מספר שכבר ב-1712 הופיע בכנסייה בלארגו לבוש בגדי זהב ותחרה והדהים בני משפחה שהיו משוכנעים כי מת. תיאור אחר קובע שחזר לכפר ב-1717, 22 שנה לאחר שעזב אותו לראשונה.
בלואר לארגו הכיר את סוֹפִיָה בְּרוּס, חולבת צעירה המתוארת באחד התיאורים כבת 16. השניים ברחו יחד ללונדון ונישאו ב-4 במרץ 1717. זמן קצר לאחר מכן יצא שוב לים והתגייס לצי המלכותי.
ב-1720, בעת ביקור בפלימות', נישא לאלמנה בעלת פונדק בשם פְרַנְסֶס קֶנְדִיס. משום שסופיה עדיין הייתה בחיים, הביוגרפיה של סלקירק כוללת אפשרות של שתי מערכות נישואים חופפות.
יש ביוגרפיות המספרות כי כששב ללואר לארגו נעשה מתבודד, שב לשתייה ולקטטות ואף ניסה לשחזר משהו מחיי האי באמצעות מקום מסתור דמוי מערה מאחורי בית אביו, שממנו הביט לעבר הנמל. חוקרים אחרים מטילים ספק בפרט הזה.
כאשר אלכסנדר סלקירק הפך לרובינזון קרוזו
ב-1719 פרסם דָּנִיֵּאל דֶּפוֹ את "חייו והרפתקאותיו המפתיעות של רובינזון קרוזו". הדמיון היה ברור: אדם מבודד על אי, לבוש עורות עזים, שנאלץ לבנות לעצמו חיים מן המשאבים שסביבו. אבל רובינזון קרוזו אינו סלקירק בשינוי שם.
האי של קרוזו ממוקם באזור הקריבי, כ-4,300 ק"מ מן האי שבו חי סלקירק, והדמות הספרותית עוברת אירועים שאין להם מקבילה בחייו של הסקוטי. גם "ששת", בן לווייתו של קרוזו, אינו חלק מסיפורו של סלקירק, שהיה לבדו לחלוטין.
הבגדים הפרוותיים באי קריבי טרופי נראים אפילו מעט משונים, וממחישים עד כמה דמותו של סלקירק בעורות עזים נדבקה לדמיון הציבורי. עם זאת, ההערכה הספרותית היא שסיפורו היה אחת מכמה וכמה עלילות הישרדות שדפו הכיר, ולא בהכרח המקור היחיד לרומן.
גם השאלה אם דפו וסלקירק נפגשו נותרה פתוחה. הארכאולוג דייוויד קולדוול העלה אפשרות שהם נפגשו באחד הפאבים שבהם סיפר סלקירק את סיפוריו. מנגד, מצוין כי דפו לא טען מעולם לפגישה כזו, אף שהיה עשוי להרוויח ממנה. ידוע, לעומת זאת, שהוא נפגש עם וודס רוג'רס.
"רובינזון קרוזו" פורסם באפריל 1719, כאשר דפו היה בן 59 וסלקירק בן 43. אלף עותקים במהדורה הראשונה הובילו במהירות למהדורות שנייה, שלישית ורביעית. הספר תורגם לצרפתית, הולנדית, גרמנית, ספרדית ורוסית. הוא שילב הרפתקה, אלגוריה נוצרית, רעיונות פוליטיים וביקורת חברתית והפך את קרוזו לאחת הדמויות הבדיוניות המוכרות בעולם.
דפו עצמו נותר בתחילה אנונימי. הוא כבר נכלא יותר מפעם אחת בשל התנגדותו לממשלה הבריטית ותקף בכתביו כוח תאגידי ואת הכנסייה הגבוהה של אנגליה. הביוגרף מַקְסִימִילְיַאן נוֹבָק ציין כי "לא הייתה זו תקופה נוחה לכותבים שנויים במחלוקת", וכי מוכר ספרים בריטי כבר הוצא להורג. הרומן הכניס לדפו כסף, אך לאחר שמכר את זכויות היוצרים קיבל רק חלק קטן מן הסכום שהיה עשוי להרוויח.
הדרך האחרונה: שוב אל הים
היבשה מעולם לא הצליחה להחזיק בסלקירק לאורך זמן. בנובמבר 1720, כשהיה בן 44, הצטרף לספינת המלחמה "ויימות'" של הצי המלכותי בתפקיד קצין, ובאחד התיאורים קצין ראשון. הספינה יצאה לעבר גינאה וחוף הזהב במערב אפריקה כדי לפעול נגד פיראטים.
במרץ 1721 הגיעה "ויימות'" סמוך לשפך נהר גמביה ונאלצה להשתהות בעקבות נזקי מזג אוויר. תושבים מקומיים תפסו כמה מאנשי הצוות והחזירו אותם תמורת "זהב ומזון".
כשהספינה המשיכה לאורך החוף יצאו אנשים ליערות לכרות עצים. חום צהוב, ואולי גם טיפוס, החל להתפשט. ארבעה מתו ביוני. עד ספטמבר היה מספר החולים והמתים גדול כל כך שבקרבת טירת קייפ קוסט הוקם בית חולים מאולתר על החוף. בנובמבר חלה גם סלקירק.
יומן הספינה תיעד עשרות מקרי מוות, לעיתים שלושה או ארבעה ביום. ב-13 בדצמבר 1721 נרשם: "מצפון לצפון-מערב. רוח קלה ומזג אוויר נאה… בשמונה בערב, אלכסנדר סלקירק… מת."
ויליאם קינג, איש צוות נוסף, מת באותו יום. שלושה נוספים מתו למחרת. גופתו של סלקירק הושלכה אל הים, כפי שנעשה עם האחרים. אחד התיאורים מציב את מותו דווקא ב-12 בדצמבר, אך התאריך המפורט החוזר ברישומי הביוגרפיה הוא 13 בדצמבר 1721. לוח הזיכרון שהוקם לו מאוחר יותר בלואר לארגו הרחיק עוד יותר וחרת בטעות את שנת 1723 ואת הגיל 47.
האיש שהצליח לחיות ארבע שנים וארבעה חודשים לבדו באי בלתי מיושב מת בגיל כ-45 בתוך ספינת צי מלאה בני אדם.
האי לאחר סלקירק
סלקירק לא נשכח מחואן פרננדס. ב-1750 חזרו הספרדים ליישב את האי כדי למנוע מאויביהם להשתמש בו כמקלט. היישוב סן חואן באוטיסטה, שהוקם באותה שנה, נותר היישוב היחיד באי. הוא פרוש סביב מפרץ בצורת חצי ירח למרגלות הר המתנשא לכ-914 מטר.
ב-1869 הניח צוות ספינת הצי "טופז" לוח ברונזה בנקודה שנקראה "תצפית סלקירק". ב-1 בינואר 1966 שינה נשיא צ'ילה אֶדוּאַרְדוֹ פְרֵיי מוֹנְטַלְבָה את שם מאס א טיירה ל"אי רובינזון קרוזו". מאס אפוארה, הגדול שבאיים האחרים, נקרא "אי אלחנדרו סלקירק". האחרון נמצא כ-180 ק"מ מערבה, וסלקירק כנראה מעולם לא ביקר בו.
בתיאורים מן העשור הראשון של המאה ה-21 האי עדיין היה מקום קטן ושקט ובו כ-600 תושבים, רבים מהם דייגי סרטנים. שטחו תואר ככ-75 קמ"ר, אורכו כ-11.9 ק"מ ורוחבו כ-3.9 ק"מ. היו בו כשני תריסרי כלי רכב וכבישים בלתי סלולים.
תיאור אחד מציין כי אין בו מסעדה ואפילו לא בר, בעוד תיאור ביקור אחר מתאר חנויות קטנות בבתים, שמונה או תשע בקתות קיץ ומקומות לינה פשוטים, שלוש כנסיות – אוונגליסטית, מורמונית וקתולית – אולם ספורט דולף, בית ספר לכיתות א' עד ח', בניין עירייה, מוזיאון קטן לרובינזון קרוזו וספרייה בעלת חיבור לווייני לאינטרנט שהוקם בסיוע קרן ביל ומלינדה גייטס.
כ-70% ממשפחות האי התפרנסו אז מלכידת סרטנים, אף שמספרם הלך ופחת והתיירות גדלה. פדרו ניאדה, מדריך שעבר לאי עם אשתו מסנטיאגו, ניסח זאת בפשטות: "אי אפשר לשקר. יש פחות ופחות סרטנים ויותר ויותר תיירים".
ההגעה לאי עצמה תוארה כחלק מההרפתקה. טיסה פעמיים בשבוע מסנטיאגו חצתה כ-644 ק"מ מן האוקיינוס השקט במטוס קטן בן שמונה מושבים. הטייס, רִיקַרְדוֹ שֶפֶר, לשעבר קולונל במשטרה הצ'יליאנית ובעל יותר מ-3,000 טיסות במשך 20 שנה, הרגיע את נוסעיו: "אנחנו יוצאים רק כשאני יודע שזה בטוח". המטוס נשא לאי בין השאר ספרי לימוד וחיתולים, ובדרך חזרה הביא סרטנים ותמנונים למסעדות בסנטיאגו.
כפר לואר לארגו זוכר את הבן הסורר
גם בסקוטלנד נותר סלקירק חלק מן הנוף. ב-11 בדצמבר 1885 נשא לורד אַבֶּרְדִין נאום בלואר לארגו, ואשתו ליידי אברדין חשפה פסל ברונזה ולוח זיכרון מחוץ לבית שנבנה במקום שבו עמד ביתו המקורי של סלקירק. את הפסל תרם דייוויד גיליס מקארדי האוס, מצאצאי משפחת סלקירק, והוא נוצר בידי תּוֹמַס סְטְיוּאַרְט בֶּרְנֶט.
הלוח מציג אותו כ"אלכסנדר סלקירק, ימאי, המקור לרובינזון קרוזו", ומזכיר את ארבע השנים וארבעת החודשים שבהם חי לבדו בחואן פרננדס. הוא כולל גם את השגיאות ביחס לשנת מותו ולגילו.
לואר לארגו המודרנית מתוארת כיישוב שקט בהרבה מזה שמיתוס כה מפורסם יכול היה לייצר במקום אחר. ברחוב הראשי הצר, שרוחבו במקומות מסוימים כ-4.6 מטר, חולפות מכוניות בין בתי אבן בני מאות שנים. סירות דיג ההרינג, מפעלי הרשתות ומפעלי הפשתן נעלמו. בכפר יש שוק קטן, פאב סמוך למסילת הרכבת ואף עסק המציע "עיסוי ראש הודי רייקי". סנט אנדרוז נמצאת במרחק נסיעה של כרבע שעה.
בחדר תצוגה קטן במלון קרוזו נשמרו תצלומים וחפצים הקשורים לארכיפלג. המבקרים נעצרים ליד הפסל של סלקירק בעורות העזים, מביטים בו וממשיכים הלאה. מבקר תיאטרון מקומי תמצת את יחס הכפר לבנו המפורסם באמירה שסלקירק היה "ממזר לא קטן, שזכה להערכה רבה יותר כשהיה רחוק מאשר כשהיה נוכח".
סטיוארט דייקס, שניהל את מלון קרוזו עם אשתו לֶסְלִי, חשב שהאיפוק מוגזם: "זה טירוף מוחלט שהקשר לקרוזו אינו מקודם יותר. יש לנו כאן משהו גדול בדיוק כמו המפלצת מלוך נס." בהתחשב בדמותו של סלקירק, ייתכן שהאיפוק הסקוטי דווקא מתאים לו.
הארכאולוגיה מחפשת את האדם שמתחת למיתוס
בפברואר 2005 יצאה משלחת ארכאולוגית לחואן פרננדס. אחד המשתתפים המרכזיים היה הארכאולוג דֵּיוִיד קוֹלְדְוֶול מן המוזיאון הלאומי של סקוטלנד באדינבורו, שהיה אז בן 57. מי שיזם את המסע היה דַּאִיסוּקֶה טַקַהַאשִׁי, חוקר וחובב נלהב של רובינזון קרוזו, שכבר ביקר באי והשיג מימון מן החברה נשיונל ג'יאוגרפיק.
במוזיאון הסקוטי כבר נשמרו שני פריטים שיוחסו לסלקירק: כלי שתייה שאולי גילף בעצמו ותיבת ים ממקור צפון-איטלקי שקולדוול חשב כי נלקחה שלל באזור הים התיכון. השניים בילו יותר מחודש באי וחפרו באזור שטקהאשי זיהה כאתר אפשרי למחנה סלקירק. המקום היה קרחת מוגנת על מדרון געשי בגובה כמעט 300 מטר, מוקפת סבך.
הם מצאו שרידים של תיבת תחמושת ספרדית מן התקופה שבה הספרדים חזרו לאי ב-1750. מתחתיה נמצאו שני מוקדי אש קדומים יותר ובהם עצמות חרוכות. בסביבה נמצאו גם חורים בקרקע שייתכן ששימשו עמודים של בקתה.
ואז הופיעה חתיכת מתכת קטנה. אורכה היה 1.6 ס"מ בלבד. זה היה שבר זוויתי ומחודד מסגסוגת נחושת. בתחילה קולדוול לא ייחס לו חשיבות. אחר כך הבחין שצורתו מתאימה לחלק התחתון של מחוגת ניווט מסוג שהיה בציודו של סלקירק.
בדיקה מטלורגית העלתה שהמתכת עשויה הייתה להגיע מקורנוול. סלקירק היה האדם היחיד הידוע שחי באתר באותה תקופה ושסביר כי החזיק כלי ניווט מן הסוג הזה. רוג'רס אף כתב שהיו ברשותו מכשירים כאלה.
קולדוול סבר שסלקירק אולי השתמש במחוגה לעבודות מלאכה ושבר אותה. "זה", אמר, "סוג הראיה החזקה שלעיתים נדירות מקבלים בארכאולוגיה."
בשנת 1825, במהלך עבודתו של ג'וֹן הָאוֶול על ביוגרפיה של סלקירק, דווח כי כלי השתייה שלו נמצא בידי בן משפחה בשם ג'ון סלקירק וכי המוסקט שלו נמצא ברשות מייג'ור לַמְסְדֶן מִלַתָ'אלָן.
הממצאים אינם מספרים את כל הסיפור, אך חתיכת מתכת באורך 1.6 ס"מ מחברת את דמות העזים והספרות בחזרה לנווט ממשי, עם כלי ממשי, שחי על מדרון ממשי.
אחד הפרטים המסתוריים ביותר הוא עצם קיומו של יומן. מצד אחד נאמר שאין ראיה שסלקירק כתב יומן, ואף הועלתה אפשרות שלא ידע לכתוב היטב, אם כי החוקרים חלוקים גם בכך. חלק גדול מהידוע על שנותיו באי נשען על וודס רוג'רס ועל ריצ'רד סטיל. מצד שני קיימת טענה שלפיה תיאורי מסעותיו מזכירים יומן כלשהו שכתב במאס א טיירה, וכי היומן אף מוזכר במכתב מאחת מאלמנותיו.
קולדוול הציע תאוריה מסקרנת: לאחר מותו הגיעו כתביו אל דוכס המילטון, אחד האצילים העשירים בסקוטלנד. במאה ה-19, כשצאצאיו נזקקו לכסף, הם מכרו ציורים ואוספים במכירות כריסטי'ס בלונדון. האימפריה הגרמנית הצעירה הייתה בין הקונים הגדולים. אם היומן אכן התקיים ואם שרד, קולדוול שיער כי הוא עשוי להימצא "על מדף נשכח בספריית המדינה בברלין – המורשת התרבותית הפרוסית".
אלכסנדר סלקירק בספרות
הקשר לרובינזון קרוזו פתח לסלקירק חיים שניים, ארוכים בהרבה מהראשון.
וִילְיַאם קָאוּפֶּר כתב את השיר "בדידותו של אלכסנדר סלקירק", שממנו התפרסם הביטוי "אני המלך של כל אשר אני רואה". בשיר מדבר סלקירק כדמות שהעולם כולו סביבו שייך לה משום שאין איש שיערער על שלטונה:
"אני המלך של כל אשר אני רואה,
אין איש שיערער על זכותי;
מן המרכז ועד הים סביב,
אני אדון העוף והחיה."
חוֹרְחֶה לוּאִיס בּוֹרְחֶס כתב סונטה הקרויה על שמו. סלקירק מתעורר בה מחלום על האי ומגלה שחזר לעולם בני האדם, אך מתייחס אל האדם שהיה באי כמעט כאדם אחר, מישהו מן העבר שהיה רוצה לנחם.
צָ'ארְלְס דִּיקֶנְס השתמש בסלקירק כדימוי בפרק השני של "רשומות מועדון פיקוויק" משנת 1836, כאשר שתי דמויות "נראו מאוד כמו זוג אלכסנדר סלקירקים – מלכים של כל אשר ראו". ההערה מפנה גם לשירו של קאופר.
המשורר פָּטְרִיק קָוָונָה השווה את בדידותו בדרכים לבדידות סלקירק בשיר "דרך איניסקין: ערב יולי":
"הו, אלכסנדר סלקירק הכיר את המצוקה
של להיות מלך וממשלה ואומה.
דרך, מייל אחד של הממלכה, אני המלך
של גדות ואבנים וכל דבר פורח."
וִילְיַאם שְׁוֶונְק גִּילְבֶּרְט השתמש בו ב"כללי נימוס" כמודל לניצולים אנגלים התקועים על אי. הנוסעים בשיר ניצודים למזונם כפי שעשה סלקירק, אבל אינם יכולים לשוחח זה עם זה משום שלא הוצגו רשמית.
ג'וֹשׁוּעַ סְלוֹקוּם הזכיר את סלקירק בספרו "הפלגה לבד מסביב לעולם" משנת 1900. בביקורו באיי חואן פרננדס נתקל באנדרטה המציינת את שהותו.
דִּיאַנָה סוּהָאמִי השתמשה בעדויות סלקירק ואנשים רבים נוספים בספרה "האי של סלקירק" משנת 2001, המתאר את הסיפור מן ההישרדות ועד החזרה הביתה והקשר לדפו.
בסדרת המדע הבדיוני "סטן" של אַלָן קוֹל וכְּרִיס בַּאנְץ', הדמות הסקוטית אלכס נזכרת בסלקירק לאחר נחיתת התרסקות ומתלוננת כי מעולם לא ציפתה למצוא את עצמה במצבו של אלכסנדר סלקירק.
עמוד שער של ספר אנונימי משנת 1835 אף נשא את השם "חייו והרפתקאותיו של אלכסנדר סלקירק, רובינזון קרוזו האמיתי". הקשר בין האדם לדמות כבר הפך אז לחלק מהתרבות.
"Cast Away": סלקירק של פרנצ'סקה דה טורס
ב-2026 חזרה הסופרת פְרַנְצֶ'סְקָה דֶה טוֹרֶס אל סלקירק ברומן ההיסטורי "Cast Away". היה זה ספרה ההיסטורי השני לאחר "Saltblood", שעסק במרי ריד, שודדת הים מן התקופה המכונה תור הזהב של הפיראטיות, וזכה בפרס וילבור סמית לכתיבת הרפתקאות לשנת 2024. הרומן החדש שונה באופיו. במקום הרפתקת ים רבת זירות, הוא נותר במידה רבה במקום אחד ועוסק בעולם הפנימי של האיש שנותר לבדו.
דה טורס פותחת אותו במהלך מוזר במכוון, באמצעות שורה שעובדה משירו "מיאקובסקי" של המשורר ומבקר האמנות פְרֶנְק אוֹ'הָרָה. סלקירק הבדיוני מסביר שהגיע אל האי "רק בשל הקטסטרופה של האישיות שלי".
ברומן הוא מבלה את שלושת הימים והלילות הראשונים שיכור ממשקה שנותר לו, זועם על גורלו. אחר כך מגיעה הבחירה האמיתית: לשרוד או להיעלם במקום שבו העכברושים יאכלו את בשרו, הרוח תפזר את עצמותיו ושום רישום לא יזכור את שמו.
דה טורס מתארת בפירוט את הציד, הפשטת עורות העזים, העישון, איסוף החומרים והעבודה היומיומית. סלקירק אומר לעצמו כי "כאן באי הזה, אני שאין לי דבר חייב להיות הכול", ולכן עליו להיות בו זמנית קולע חבלים, יצרן ציוד, מעבד עורות ונגר.
הספר אינו נמנע מן הגוף ומהמיניות. סלקירק הבדיוני מאונן, ובתחילה אפילו מחפש בתנ"ך אזכורים לשדיים, בין היתר בשיר השירים וביחזקאל. בהמשך היחס לכתבי הקודש משתנה והוא גוזר מהם שירי מחיקה, בעוד האי עצמו מקבל עבורו משמעות רוחנית.
ציפורי הקוליברי סביב האש נראות לו כ"מכונות אוויר מוזרות ומנצנצות", ומושבת אריות הים שמגיעה לחופים בכל שנה כ"מפולת של בשר". הוא מתאר את עצמו כ"יצור מוזר, מלא בבשר עזים ובמטאפורות" ומתחיל לשאול כיצד אדם יכול למצוא את "העצמי הטוב יותר" שלו.
הרומן דוחה עד סופו את ההסבר המלא לאופן שבו ננטש סלקירק. לאורך הדרך הוא משלב את ילדותו בסקוטלנד, את ששת אחיו הגדולים, את יחסיו המורכבים עם אמו ואת מעורבותו הצעירה במיזם ניו דאריין הכושל, ניסיון סקוטי להקים מושבה באזור פנמה של ימינו. אלה חלק מן העיצוב הספרותי של הדמות בתוך הרומן, ולא כל פרט בהם מוצג כחלק מהביוגרפיה ההיסטורית שניתנת לאימות.
הספר מתחיל כהרפתקת ים, אך הופך למדיטציה על בדידות, אשמה וזהות. במקום ששת, אין לסלקירק עם מי לדבר. האויב המרכזי שלו הוא לעיתים האיש שהגיע לאי.
סלקירק בקולנוע ובמסך
חייו של סלקירק עובדו גם לסרט הנפשה בטכניקת סטופ-מושן של וָולְטֶר טוּרְנְיֵיר, "סלקירק, רובינזון קרוזו האמיתי". הסרט הוקרן לראשונה במקביל בארגנטינה, צ'ילה ואורוגוואי ב-2 בפברואר 2012 והופץ בידי חברת וולט דיסני. הוא היה סרט ההנפשה הראשון באורך מלא שהופק באורוגוואי.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
"רובינזון קרוזו" מאת דניאל דפו, שפורסם ב-1719, הוא היצירה שהפכה את סיפור האדם הבודד על אי לאחת העלילות המוכרות ביותר בספרות. הקשר בינו לבין סלקירק ברור, אך אינו זהות מוחלטת, וסלקירק מתואר כאחת מהשראותיו של דפו ולא בהכרח היחידה.
"מסע שיט סביב העולם" מאת וודס רוג'רס, שפורסם ב-1712, כולל את אחד התיאורים החשובים של מציאת סלקירק, מצבו הגופני וחייו באי. רוג'רס היה האיש שפיקד על "דיוק" והחזיר אותו לחברה האנושית.
"מסע לים הדרומי וסביב העולם" מאת אדוארד קוק מ-1712 כולל אף הוא אזכור לחווייתו של סלקירק, ואילו ריצ'רד סטיל פרסם ב-1713 ב"דה אינגלישמן" תיאור המבוסס על מפגש עמו.
"חייו והרפתקאותיו של אלכסנדר סלקירק" מאת ג'ון האוול, משנת 1829, היה אחד החיבורים הביוגרפיים המוקדמים שסייעו לעצב את דמותו של סלקירק כצעיר מפונק וסורר שהים והבדידות שינו אותו.
"רובינזון קרוזו האמיתי" מאת ר. ל. מגרוז, משנת 1939, נמנה עם העבודות המאוחרות יותר שעסקו בדמות ההיסטורית מאחורי האגדה.
"Marooned: The Strange But True Adventures of Alexander Selkirk" מאת רוברט קרסקה, משנת 2005, מוקדש להרפתקאותיו האמיתיות של סלקירק ולשנות בידודו.
"In Search of Robinson Crusoe" מאת דאיסוקה טקהאשי, משנת 2002, קשור למסע המחקר בעקבות סלקירק ולחיפוש אחר שרידים ממשיים לחייו באי.
"The Man Who Was Robinson Crusoe: A Personal View of Alexander Selkirk" מאת ריק וילסון, משנת 2009, מציע מבט אישי על האיש שהפך מזוהה עם קרוזו.
"האי של סלקירק" מאת דיאנה סוהאמי, משנת 2001, משתמש בעדויות רבות כדי לעקוב אחר סלקירק מן המסעות הימיים, דרך ההישרדות ועד שובו והקשר לדפו.
"מתחת לדגל השחור" מאת דֵּיוִיד קוֹרְדִינְגְלִי מספק את ההקשר של עולם הפיראטים, הפריבטירים והעונשים האכזריים שנלוו אליו. בין היתר מתוארת בו תליית גופות פיראטים בכלובי מתכת סמוך לכניסות לנמלים כאזהרה לימאים.
"דניאל דפו: אמן הבדיון – חייו ורעיונותיו" מאת מקסימיליאן נובק מופיע בהקשר לתנאים הפוליטיים והספרותיים שבהם פעל דפו ולסיכונים שנלוו לכתיבה שנויה במחלוקת.
"Cast Away" מאת פרנצ'סקה דה טורס, שראה אור ב-2026, אינו ביוגרפיה אלא רומן היסטורי המבקש להיכנס לתודעתו של סלקירק ולהפוך את שנות הבדידות לדיון בזהות, אשמה והישרדות.
חומר מעשיר לצפייה
"סלקירק, רובינזון קרוזו האמיתי" של וולטר טורנייה הוא סרט הנפשה בסטופ-מושן המבוסס על חייו. הוא הוקרן לראשונה בארגנטינה, צ'ילה ואורוגוואי ב-2 בפברואר 2012 והיה סרט ההנפשה הראשון באורך מלא שהופק באורוגוואי.
אם סלקירק הצליח להחזיק ארבע שנים באי עם תנ"ך, מוסקט, חתולים ועקשנות בכמויות מסוכנות, אפשר לכל הפחות להמשיך מכאן לעוד סיפור היסטורי אחד באתר. אם הכתבה עניינה אתכם, שתפו אותה והמשיכו לקרוא.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
שאלות ותשובות
מי היה אלכסנדר סלקירק?
למה אלכסנדר סלקירק נשאר לבדו על האי?
איך אלכסנדר סלקירק שרד יותר מארבע שנים לבדו?
מתי וכיצד חולץ אלכסנדר סלקירק?
האם אלכסנדר סלקירק באמת היה רובינזון קרוזו?
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
