לפני שהייתה לקיסרית צרפת ולצדה של אחת הדמויות הידועות בתולדות אירופה, ז׳וזפין דה בוארנה עברה מסלול חיים שכמעט דבר בו לא היה צפוי: ילדות בקריביים, נישואים כושלים, מהפכה, מאסר, סכנת מוות, חובות, חיי חברה סוערים ולבסוף מפגש עם גנרל צעיר בשם נפוליאון בונפרטה. היחסים ביניהם היו רצופים קנאה, בגידות, שאיפות פוליטיות וקשיים אישיים, אך גם בקשר עמוק שנמשך אפילו לאחר גירושיהם. ז׳וזפין הייתה דמות בעלת השפעה חברתית ופוליטית משלה, פטרונית של אמנות ומדע ואישה שהקיסר עצמו האמין כי היא מביאה לו מזל.
קמע שלא יסולא בפז
המצביא הגדול האמין שרעייתו הסוררת מביאה לו מזל. אחרי הכל, נפוליאון בונפרטה וז׳וזפין דה בוארנה היו נשואים במשך 15 שנה, וגם לאחר גירושיהם שמרו על קשר חזק זה לזה. ״אני מנצח בקרבות, אבל ז׳וזפין כובשת לבבות״, אמר הקיסר הצרפתי. אז כיצד התפתח גורלה של האישה שבלעדיה ייתכן שנפוליאון לא היה מגיע לפסגת כוחו?
מארי ז׳וזף רוז טאשה דה לה פאז׳רי נולדה ב-23 ביוני 1763. לפי הביוגרפיה הרשמית, הילדה נולדה בעיר טרואזילה שבאי מרטיניק שהיה שייך לצרפת, ולפי גרסה אחרת, באי השכן סנט לוסיה. בגיל 16 נישאה רוז לויקונט העשיר אלכסנדר דה בוארנה. הזוג הצעיר התיישב בפרברי פריז, אך הנישואים, שהביאו להם את בנם אז׳ן ואת בתם הורטנס, לא היו מאושרים. בשנת 1785 נפרדו בני הזוג, אף שמעולם לא הגיעו לידי גירושים רשמיים.
לאחר שנותרה לבדה ניהלה רוז דה בוארנה חיי חברה והסתובבה בחברה הגבוהה של פריז, אך בסוף שנות ה-80 של המאה ה-18 אילצו אותה קשיים כספיים לצאת למרטיניק יחד עם בתה. המהומות שעוררה המהפכה הצרפתית של 1789 הגיעו גם אל האי המרוחק, וב-1790 חזרה רוז לפריז יחד עם הורטנס. זמן קצר לאחר מכן חידשה לזמן מה את יחסיה עם בעלה, שכבר הספיק לפתח קריירה פוליטית: בשנת 1791 כיהן פעמיים כנשיא האספה המכוננת.
באותה תקופה הספיקה רוז ליצור קשרים מועילים, שסייעו לה בתקופת הטרור: בינואר 1794 נעצר אלכסנדר דה בוארנה באשמת כישלון ההגנה על מיינץ, שנכבשה לזמן קצר בידי הצרפתים. ביולי הוא הגיע אל הגיליוטינה. אותו גורל איים גם על רוז, שנעצרה יחד עם בעלה, אך מן ההוצאה להורג הצילה אותה הפיכת תרמידור ב-27 ביולי 1794. כמה ימים לאחר מכן שוחררה האלמנה דה בוארנה מן הכלא.
לאחר שיצאה לחופשי התיישבה רוז בפריז והפכה לפילגשו של פול באראס, אחד ממנהיגי ההפיכה. לרומן הקצר שלהם היה ככל הנראה רקע כספי: לאחר מות בעלה נותרה רוז ללא אמצעי מחיה ולקחה כסף בהלוואה ללא הרף, משום שלא רצתה לוותר על אורח החיים המפואר שאליו הורגלה. נימוסיה המעודנים, תבונתה החדה ויכולתה לרכוש את חיבתו של בן שיחה הפכו את רוז לאחת מנשות החברה הידועות ביותר בפריז.
״זה הגורל״
בסתיו 1795 הכירה רוז את הגנרל הצעיר והמבטיח נפוליאון בונפרטה. העידון והקסם של אשת החברה הרשימו אותו מאוד. זמן קצר לאחר מכן התפתח ביניהם רומן שהתאים לאינטרסים של שניהם: ז׳וזפין הצליחה לשפר את מצבה הכלכלי המעורער, ובונפרטה זכה לקשרים חדשים בחברה הגבוהה.
נפוליאון כינה את אהובתו ז׳וזפין, ובשם הזה נועדה להיכנס להיסטוריה. הם נישאו במרץ 1796. ביום החתונה העניק בונפרטה לאהובתו טבעת שעליה נחרט ״Au destin״, ״זה הגורל״. ז׳וזפין הייתה מבוגרת מבעלה בשש שנים. כדי להסתיר את פער הגילים, שעליו ריכלו בחוסר שביעות רצון בחברה, היא ״הפחיתה״ ארבע שנים מגילה בתעודת הנישואים, ואילו נפוליאון ״הוסיף״ לעצמו 18 חודשים.
חיי נישואים שלווים לא היו צפויים לנפוליאון ולז׳וזפין: בונפרטה היה קנאי, ורעייתו הייתה קלת דעת. נוסף על כך, ז׳וזפין לא הצליחה ליצור יחסים טובים עם קרוביו של בעלה. אמו של נפוליאון התייחסה לכלתה בהתנשאות, ואחותו של המצביא אף כינתה אותה זקנה.
בשנת 1798, במהלך המסע למצרים, גילה נפוליאון על מעשה ניאוף נוסף של ז׳וזפין והתכוון להתגרש, אך רעייתו התחננה בפניו למחילה. עם זאת, גם לגנרל עצמו היו קשרים רבים מחוץ לנישואים. כך, במצרים הוא ניהל רומן עם האמנית הנשואה פולין פורה, שכונתה קלאופטרה של נפוליאון.
למרות חוסר הנאמנות של שני בני הזוג, נישואיהם של ז׳וזפין ונפוליאון היו יציבים באופן מפתיע. ז׳וזפין הכירה את אופיו של בעלה טוב מכל אדם אחר והייתה מוכנה לתמוך בבחיר לבה במצבים קשים. בונפרטה, מצדו, האמין שאשתו מביאה לו מזל.
ז׳וזפין על המסך
דמותה של ז׳וזפין גולמה בעשרות סרטים וסדרות מתקופות שונות. אחת הראשונות שגילמו את רעייתו של נפוליאון הייתה השחקנית האמריקאית ג׳וליה גורדון, בסרט האילם הקצר ״נפוליאון והקיסרית ז׳וזפין״ משנת 1909. מעניין כי שבע שנים לאחר מכן היא גילמה גם את מלכת צרפת מארי אנטואנט, שהוצאה להורג לאחר המהפכה הצרפתית.
בשנת 1987, במיני-סדרה האמריקאית ״נפוליאון וז׳וזפין: סיפור אהבה״, גילמה את בת זוגו של בונפרטה אחת מכוכבות התקופה, ז׳קלין ביסט. כהכנה לתפקיד, לדברי השחקנית עצמה, היא קראה ספרים רבים על ז׳וזפין. היא אף ביקשה מן הבמאי לצלם אחת הסצנות במוסקבה, שבה ז׳וזפין האמיתית כמובן מעולם לא ביקרה, אך הרעיון לא זכה לתמיכה.
אולי יעניין אותך
בשנת 2023 יצא להפצה בינלאומית הסרט ״נפוליאון״ של רידלי סקוט, פרויקט רחב היקף שעורר תגובות מעורבות מצד מבקרים וצופים. הבמאי קיבל השראה מרעיון של עמיתו סטנלי קובריק, שכתב כבר בשנות ה-60 תסריט לסרט על נפוליאון, אך מעולם לא הצליח לממש את התוכנית השאפתנית הזאת. קובריק רצה להציע את תפקיד הקיסר לג׳ק ניקולסון, ואילו לתפקיד ז׳וזפין תכנן להזמין שחקנית אלמונית יחסית.
ב״נפוליאון״ של רידלי סקוט, כמו גם בתסריט לסרטו שלא הופק של קובריק, מושם דגש על היחסים בין נפוליאון לז׳וזפין, שאת דמותה בסרט החדש גילמה בהצלחה ונסה קירבי, אף שבתחילה תוכנן להעניק את התפקיד לשחקנית ג׳ודי קומר.
״ז׳וזפין הטובה״
ז׳וזפין עשתה רבות לקידום הקריירה הפוליטית של בעלה. ערב הפיכת 18 בברימר היא סייעה לבעלה ליצור קשרים עם נציגי האצולה הישנה ולהבטיח את תמיכתם. הדירקטוריון פוזר, והקונסולאט בראשות בונפרטה הפך לגוף השלטוני המרכזי במדינה. זמן קצר לאחר מכן התיישבו בני הזוג בארמון טווילרי בפריז, שם ערכה ז׳וזפין נשפים מעודנים.
בני דורה של ז׳וזפין היו משוכנעים שסוד הצלחתה היה בכנותה: רעייתו של נפוליאון התמסרה באותה התלהבות לעזרה לנזקקים, הוציאה סכומים דמיוניים על חפצי נוי יפים ועסקה במחקרים מדעיים שזיכו אותה בהערכתם של מדענים אירופים.
כאשר נעשה נפוליאון לקונסול הראשון, קיבלה ז׳וזפין דרך קבע בקשות של מהגרים שעזבו את צרפת לאחר מהפכת 1789. היא מעולם לא סירבה לעזור להם וניסתה להשיג את חזרתם ואת השבת זכויותיהם. ייתכן שהסיבה לאכפתיות הזאת הייתה זיכרונותיה של ז׳וזפין מן הימים הנוראים בכלא, כאשר הייתה כפסע מן המוות. בני ארצה אסירי התודה העניקו לה את הכינוי la bonne Joséphine, ״ז׳וזפין הטובה״.
קורבן למען השושלת
בשנת 1804 קיבל נפוליאון את התואר קיסר. במהלך הטקס החגיגי הוא, בניגוד למסורת, הכתיר את עצמו. ״מצאתי את כתר צרפת בבוץ שבתעלת ביוב, והרמתי אותו בחוד חרבי״, אמר הקיסר, כפי שטענו בזיכרונותיהם כמה מן המשתתפים בטקס. גם את הכתר על ראשה של ז׳וזפין הניח נפוליאון בעצמו.
בונפרטה חלם לייסד שושלת ולהעביר את כס המלוכה ליורש, אולם לו ולז׳וזפין לא היו ילדים. בדצמבר 1809 נאלצו בני הזוג להתגרש. מקובל לחשוב שהם חתמו על מסמכי הגירושים כשדמעות בעיניהם. חצי שנה לאחר מכן נשא נפוליאון לאישה את הנסיכה האוסטרית מארי לואיז. אך הוא לא שכח את אשתו לשעבר. בונפרטה וז׳וזפין שמרו על יחסי ידידות והתכתבו זה עם זה.
אף שהקיסרית החדשה הצליחה להעניק לבונפרטה יורש, מעטים חשו כלפיה אהדה. ״ז׳וזפין לא נראתה מגוחכת בעיני איש כאשר ישבה על הכס שעליו החליפה אותה, ללא כל תהילה, בת הקיסרים״, כתב שר החוץ הצרפתי שארל-מוריס דה טליראן-פריגור.
לאחר הגירושים התיישבה ז׳וזפין במלמזון, אחוזה בפרברי פריז שרכשה עוד בשנת 1799. ביתה המשיך להיות מוקד משיכה לאצולה הצרפתית. נפוליאון עצמו הגיע למלמזון כמה פעמים, בין היתר כדי להראות לז׳וזפין בחשאי, מבלי שאשתו הקנאית תדע על כך, את יורשו.
גן הפרחים של הקיסרית
האטרקציה העיקרית של מלמזון הייתה החממה של ז׳וזפין, שחוממה בתנורי פחם. האוסף שצברה הקיסרית כלל כמה מאות צמחים אקזוטיים, ובהם 200 זנים של ורדים, הפרחים האהובים עליה. מכריה של ז׳וזפין ידעו כי המתנה הטובה ביותר שאפשר להעניק לה היא שתילי פרחים.
אהבתה לבוטניקה אילצה לעיתים את ז׳וזפין לעבור על החוק. כך, במהלך המצור היבשתי דיווחו סוכני המשטרה כמה פעמים על מקרים של מסחר עם אנגליה שנאסר בידי נפוליאון: בהוראת הקיסרית הביאו לה סוחרים מן האי הבריטי זנים חדשים של ורדים.
ז׳וזפין לא רק התפעלה מן הוורדים, אלא גם שאפה לארגן באופן שיטתי את הידע עליהם. היא הזמינה למלמזון את האמן והמדען פייר-ז׳וזף רדוטה, שיצר 186 איורים לחיבור ״הוורדים״, שראה אור לאחר מותה של ז׳וזפין. לזכר מחקריה הבוטניים של אהובתו של נפוליאון, כמה זני ורדים קיבלו שמות הקשורים אליה: ״לפאז׳רי״, על פי שם נעוריה, ״ז׳וזפיניה״ ו״מזכרת ממלמזון״.
באחוזתה הקימה ז׳וזפין גם גן חיות. בין בעלי החיים שהוחזקו בו היו קנגורו, זברות, קופים, יענים וברבורים שחורים. לבסוף, במלמזון אספה רעייתו לשעבר של נפוליאון גם אוסף עשיר של ציורים.
מורשת מוזיאלית
ב-30 באפריל 1812 ביקר נפוליאון את ז׳וזפין במלמזון, ולאחר מכן יצא לכבוש את רוסיה. הפעם המזל לא עמד לצדו. המערכה של 1812 הפכה לאסון עבור הצבא הנפוליאוני, ובאפריל 1814, לאחר כניעת פריז לצבאות בעלות הברית של מדינות אירופה, נאלץ בונפרטה לוותר על כס המלוכה.
באותו חודש חזרה ז׳וזפין למלמזון מנורמנדי. זמן קצר לאחר מכן הכירה את הקיסר אלכסנדר הראשון. יחסיהם היו ידידותיים מאוד אך קצרים: במהלך אחד מטיוליה עם השליט הרוסי הצטננה ז׳וזפין קשות. המחלה התפתחה לדלקת ריאות, וממנה מתה ז׳וזפין דה בוארנה ב-29 במאי 1814. נפוליאון חי שבע שנים אחריה. לפי עדויות עדי ראייה, מילותיו האחרונות היו: ״צרפת, הצבא, ראש הצבא, ז׳וזפין״.
האחוזה של ז׳וזפין עברה בירושה לבנה אז׳ן, שמכר חלק מאוסף האמנות של אמו לאלכסנדר הראשון. לאחר מכן נרכשה מלמזון בידי הבנקאי השוודי יונאס הגרמן, ובשנת 1842 הפכה האחוזה לרכושה של מריה כריסטינה דה בורבון, אלמנתו של מלך ספרד פרננדו השביעי. בשנות ה-60 של המאה ה-19 הייתה מלמזון בבעלותו של הקיסר נפוליאון השלישי, אחיינו של בונפרטה ונכדה של ז׳וזפין.
במהלך מלחמת צרפת-פרוסיה בשנים 1870-1871 הפכו הגרמנים את מלמזון לקסרקטין שלהם, והפארק היפה שלה נהרס כמעט לחלוטין. את מלמזון הצליח להציל הנדבן הצרפתי דניאל איפלה. בשנת 1896 הוא רכש את האחוזה והחל בשיקומה. בתוך כמה שנים אסף איפלה במלמזון אוסף עשיר של חפצים מתקופת נפוליאון, שאותו הוריש למדינה. האוסף הפך לבסיס תצוגת המוזיאון הפועל במלמזון עד היום.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
