ניצחונה, שאושר על ידי בית המשפט לבחירות של פרו, הופך אותה לאישה הראשונה שנבחרת לנשיאות במדינה האנדית ולנשיאה התשיעית בתוך עשור אחד בלבד של חוסר יציבות פוליטית מטלטלת. מועד השבעתה נקבע ל-28 ביולי.
ניצחון דחוק זה, שהושג תוך הבטחות למאבק נוקשה בפשע המאורגן, מצטרף לגל ימני ששוטף את אמריקה הלטינית. ממש במקביל, בקולומביה נבחר אבלארדו דה לה אספריאלה, שייכנס לתפקידו ימים ספורים אחריה, לאחר שניצח גם הוא בפער זעום עם הבטחות דומות למיגור הפשע. מנהיגים אלו, לצד נאיב בוקלה באל סלוודור ודניאל נובואה באקוודור, מבקשים ליישר קו עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שגילה עניין גובר בענייני אמריקה הלטינית בכהונתו השנייה.
צל נעורים: משחקי כס בארמון
סיפורה של קייקו פוחימורי מתחיל ב-25 במאי 1975, ברובע חסוס מריה שבלימה. היא הבכורה מבין ארבעת ילדיהם של אלברטו פוחימורי וסוסנה איגוצ'י. בין אחיה הצעירים בולט קנג'י פוחימורי, שלימים הפך לחבר קונגרס וליריב פוליטי מר. ילדותה התנהלה בצל נישואים רעועים של הוריה, וכבת הבכורה מצאה עצמה לא פעם כמתווכת ביניהם. היא ואחיה התחנכו בבית הספר הקתולי "קולחיו סגראדוס קוראסונס רקולטה" בלימה. על פי הביוגרפים שלה, כבר כנערה חשה לחץ עצום לרצות את אביה, והשתמשה ברכבי נשיאות במימון ציבורי, כולל המטוס הנשיאותי, לצרכים אישיים.
ב־1990, בהיותה בת 15, נבחר אביה לנשיא פרו ושלט עד שנת 2000. שנות שלטונו היו תערובת של בנייה והרס. הוא יישם את "תוכנית ירוקה" (Plan Verde), מבצע שנועד לשלוט בתקשורת, לבצע עיקורים בכפייה ולבסס כלכלה ניאו-ליברלית, זאת לאחר שפיזר את הקונגרס ב"הפיכה עצמית" בשנת 1992. ממשלו התאפיין בשחיתות ובהפרות קשות של זכויות אדם במהלך הסכסוך הפנימי במדינה, כולל הוצאות להורג ללא משפט ועיקור כפוי של אלפי נשים, רובן עניות, כפריות וילידות, כפי שתוכנן בתוכנית הירוקה. מנגד, ממשל פוחימורי פיקח על התאוששות כלכלית והביס את המרידה של ארגון הטרור "הנתיב הזוהר" (Shining Path). מורשתו של האב הותירה את פרו שסועה ועמוק בתוך מחלוקת שטרם התאחה.
עם סיום לימודיה התיכוניים ב-1993, זמן קצר לאחר ההפיכה העצמית של אביה, עברה קייקו לארצות הברית והחלה בלימודי מנהל עסקים באוניברסיטת סטוני ברוק. לימים, חוקרים יטענו כי עלות הלימודים שלה ושל אחיה, שהוערכה בכ-918,000 דולרים, שולמה מתוך קופת הביון של המדינה על ידי ראש המודיעין של אביה, ולדימירו מונטסינוס. מזכירתו לשעבר אף העידה כי קייקו קיבלה חלק מהכסף באופן אישי. עיתון ה"לה פרנסה" (La Prensa) דיווח כי קרן בפנמה מימנה את המשך לימודיה באוניברסיטת בוסטון, שם סיימה את התואר במאי 1997.
הגברת הראשונה הצעירה ביבשת
שגרת הסטודנטית נקטעה באלימות ב-1994, כאשר הוריה נפרדו בטריקת דלת פומבית. אמה, סוסנה איגוצ'י, האשימה את הנשיא בשחיתות ובכך שהורה לענות אותה. בתגובה, סילק אלברטו את סוסנה מתפקידה הסמלי כגברת הראשונה. קייקו הוזעקה מסטוני ברוק הביתה, וב-23 באוגוסט 1994, בגיל 19 בלבד, הושבעה לגברת הראשונה של פרו – הצעירה ביותר בתולדות היבשת.
אביה בחר בה בעיקר בזכות נאמנותה, תפקידה היה סמלי ברובו. היא עמדה בראש "הקרן לילדי פרו", גוף שבאופן מסורתי נוהל על ידי הגברת הראשונה, וייסדה ארגון צדקה שסיפק ניתוחי לב לילדים הסובלים ממומי לב מולדים. כבר ב-1995, במהלך טקס ההשבעה של נשיא ברזיל פרננדו אנריקה קרדוזו, הביעה קייקו לראשונה את שאיפתה להיות האישה הראשונה בנשיאות פרו, אף שהודתה כי היא נרתעת מפוליטיקה, שפירקה את משפחתה ונעוריה.
הגירושין הרשמיים של הוריה התרחשו ב-1996. איגוצ'י המשיכה לטעון שעונתה שוב ושוב במהלך הנשיאות וכי אלברטו הורה לולדימירו מונטסינוס לרצוח אותה – האשמה שמונטסינוס הכחיש. כגברת ראשונה, קייקו המעיטה בערך טענותיה של אמה ופטרה אותן כ"אגדה". האופוזיציה ביקרה אותה קשות על אי-ההגנה על אמה. לימים, השתיים התפייסו, והאם אף תמכה במסעות הבחירות של בתה. באותן שנים, התקרבה קייקו לאנה הרץ דה לה וגה, שהפכה למנטורית מלווה לכל חייה.
חרף התנגדותה הפומבית ב-1998, קייקו תמכה באביה בקמפיינים של 1995 ו-2000. כאשר טבעת השחיתות סביב מונטסינוס התהדקה, אביה האציל עליה סמכויות נרחבות יותר, לרבות ההחלטה לפרק את שירות המודיעין הלאומי (SIN) שנשלט על ידי מונטסינוס. בנובמבר 2000, נמלט הנשיא פוחימורי ליפן והתפטר מתפקידו על רקע סערת שחיתות כוללת. קייקו קראה לו לחזור ולהגן על עצמו בבית המשפט, אך ב-21 בנובמבר 2000, כשהקונגרס הדיח אותו סופית, היא עזבה את ארמון הממשל. היא דחתה את הצעת אמה לגור יחד, ועברה להתגורר אצל דודתה מצד אביה.
גלות, נישואין והשיבה לפוליטיקה
בשנת 2001, לאחר שביקרה את אביה הגולה בטוקיו, עברה קייקו בשנת 2002 לארצות הברית כדי ללמוד תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת קולומביה. היא לקחה צעד אחורה מהחיים הפוליטיים, החלה לעבוד בתאגיד ג'נרל מוטורס והתמקדה בחייה האישיים. ב-2004, נישאה למארק ויטו וילאנלה בטקס שנערך בלימה ונוהל על ידי הארכיבישוף של לימה, חואן לואיס סיפריאני טורנה, לאחריו שבו בני הזוג לניו יורק.
שנת 2005 טרפה מחדש את הקלפים. אלברטו הודיע לבתו על כוונתו לעבור לצ'ילה כדי לנהל משם קמפיין לבחירות הכלליות של 2006. הוא נחת בסנטיאגו ב-6 בנובמבר 2005, אך נעצר כמעט מיד על ידי האינטרפול ונפסל מהתמודדות, יחד עם קואליציית "כן הוא מקיים" (Sí Cumple) שהקים. בעקבות המעצר, סיימה קייקו את שהותה בארצות הברית ושבה לפרו כדי להתמודד על משרה ציבורית, בין היתר כדי לנהל קמפיין לשחרור אביה.
מכיוון שאלברטו היה מנוע מהתמודדות ב-2006, תומכיו הקימו את "הברית למען העתיד" (Alianza por el Futuro). קייקו, אז בת 31 וצעירה מכדי להתמודד לנשיאות לפי החוקה, עמדה בראש רשימת הקונגרס מטעם אזור לימה. היא נבחרה ברוב עצום של 602,869 קולות – הנתון הגבוה ביותר למועמד כלשהו ברחבי המדינה ושיא דאז למחוקק פרואני. מועמדת הקואליציה לנשיאות, מרתה צ'אווס, הגיעה למקום הרביעי, והברית זכתה ב-13 מתוך 120 המושבים בקונגרס. קייקו ייחסה את הישגה האדיר בעיקר להכרת התודה הציבורית כלפי אביה.
ימיה בקונגרס (2006-2011)
במהלך כהונתה בקונגרס בין השנים 2006 ל-2011, הנהיגה פוחימורי את הגוש ה"פוחימוריסטי" ונקטה בעמדה של "אופוזיציה בונה" מול הנשיא אלן גרסיה ומפלגת APRA שלו. היא שמרה על דיאלוג עבודה רציף, דבר שמבקריה מיהרו לקשר ליחס מקל לו זכה אביה הכלוא. כמחוקקת, היא שמרה על פרופיל נמוך אך כיהנה כדוברת בולטת של התנועה. התמקדותה הייתה בעיקר צעדי אכיפה פלילית: היא ניסתה, ללא הצלחה, להחזיר את עונש המוות למחבלים ופושעים חמורים, וקידמה החמרת ענישה לעבריינים מועדים. מתוך כ-20 הצעות חוק שהגישה בחמש שנים, עברו שש. היא ספגה ביקורת נוקבת על היעדרות מכ-500 ישיבות קונגרס במהלך קדנציה בה לקחה חופשת לידה והרבתה לנסוע אל מחוץ למדינה, כולל לצורך השלמת תואר ה-MBA שלה בקולומביה.
בינואר 2008 השיקה פוחימורי מפלגה חדשה, "כוח 2011" (Fuerza 2011, שלימים תשנה את שמה ל"כוח פופולרי"), במטרה לאחד את הפוחימוריזם לקראת התמודדות נשיאותית ב-2011. החלטתה ליטול לידיה את מורשת אביה יצרה קרע בתוך התנועה. ארגונים כמו "שינוי 90" (Cambio 90) ו"רוב חדש" בחרו לשמור על עצמאותם. הקרע חילק את התנועה ל"אלברטיסטים" שראו באב את המנהיג הבלתי מעורער, ול"קייקיסטים" שהעדיפו את קייקו כאלופת התנועה החדשה. מזכירת המפלגה החדשה הייתה המנטורית שלה, אנה הרץ דה לה וגה, אך אביה הוא זה שקבע מי ייכלל ברשימות הקונגרס של המפלגה.
מערכת הבחירות של 2011: הכישלון הראשון
ב-9 במרץ 2010 הוכרה מפלגת "כוח 2011" על ידי ועדת הבחירות הלאומית, לאחר שאספה מעל מיליון חתימות (854,000 יותר מהדרוש). ב-19 במאי הושקה המפלגה רשמית, וב-17 בדצמבר הכריזה פוחימורי על מועמדותה משכונה בלימה. סגניה המיועדים היו רפאל ריי (שר ההגנה, נציג לפרלמנט האנדי מטעם מפלגת "התחדשות לאומית" השמרנית) וחימה יושיאמה (שר לשעבר של אביה).
במהלך הקמפיין, גייסה פוחימורי את ראש עיריית ניו יורק לשעבר, רודי ג'וליאני, כיועץ למדיניות ביטחון פנים. היא הגנה בחירוף נפש על יוזמותיה, ובהן עונש מוות על פשעים מוסימים, יצירת מקומות עבודה, מאבק בעוני, בקרה על חשבונות ציבוריים, סחר חופשי, מאבק בפשע ובשחיתות, ושיפור מערכת החינוך דרך תמרוץ מורים מצטיינים ומדידת כישוריהם. קמפיין זה נשען על הגנת ממשל אביה שניצח את הטרור וייצב את הכלכלה, אך בד בבד ניסתה קייקו להתרחק מהשערוריות, הטילה את אשמת זכויות האדם והשחיתות על מונטסינוס, הבטיחה שלא תחון את אביה (סמכות חוקתית של הנשיא), והודתה ב"טעויות" ו"הגזמות" של הממשל הקודם.
הקמפיין לא חף משערוריות. פוחימורי הודתה כי בקמפיין לקונגרס ב-2006 קיבלה תרומה של 10,000 דולרים משתי נשים שהורשעו בסחר בסמים, שלטענתה היו קורבנות של רדיפה. למרות זאת, בסיבוב הראשון קיבלה 23.551% מהקולות (3.4 מיליון), וסיימה שנייה אחרי המועמד הלאומני-שמאלי אויאנטה אומאלה שגרף 31.699%. פדרו פבלו קוצ'ינסקי (פי.פי.קי) סיים שלישי עם 18.512%, ואחריו אלחנדרו טולדו וראש עיריית לימה לשעבר, לואיס קסטניידה. קוצ'ינסקי וקסטניידה העבירו את תמיכתם לפוחימורי, בעוד טולדו חבר לאומאלה. מפלגתה זכתה ב-37 נציגים והפכה לכוח השני בקונגרס, כשקנג'י פוחימורי זוכה במספר הקולות הגבוה ביותר כנציג לימה.
לקראת הסיבוב השני שרר שוויון כמעט מוחלט בסקרים בתוך טעות הדגימה. הפרופסור סינסיו לופס מהאוניברסיטה הקתולית האפיפיורית של פרו תיאר את המצב כהפחדה הדדית: אומאלה, שסומן כאוטוריטר צ'אביסטי, עורר אימה בקרב עסקים קטנים; בעוד קייקו עוררה חרדה מחזרת השחיתות והפגיעה בזכויות האדם של ימי אביה. שניהם ספגו התנגדות של כ-50% מהציבור. על פי מכון ברצלונה לעניינים בינלאומיים, שמונה מיליון אזרחי המרכז נאלצו לבחור ב"רע במיעוטו". ב-5 ביוני, נחלה קייקו את תבוסתה הראשונה לאומאלה בתוצאה של 51.34% (7,937,704 קולות) מול 48.66% (7,490,647 קולות). בסיס התמיכה שלה כלל את הקהילה העסקית, השמרנים, רוב התקשורת, מקצועות חופשיים, עסקים קטנים, הכנסייה וחלק ניכר ממעמד הביניים של לימה. כש-90% מהקולות נספרו, היא הודתה בהפסד ובירכה את אומאלה אישית.
התעצמות האופוזיציה ומערכת 2016
תבוסת 2011 לא שברה את רוחה של פוחימורי, אלא הפכה אותה למכונה פוליטית יעילה יותר. ב-29 ביוני 2012 הכריזה על שינוי שם מפלגתה ל"כוח פופולרי" (Fuerza Popular), שינוי שנכנס לתוקף ב-4 בינואר 2013, במטרה "להחזיק מעמד לאורך זמן". הלוגו – כתום עם האות K הלבנה – נותר בעינו, והיא המשיכה להנהיג ללא מצע אידיאולוגי רשמי לוועדת הבחירות, אך עם מחויבות לכלכלה ניאו-ליברלית, יציבות פיננסית וביטחון מחמיר. במקביל, המשיכה להתרחק בזהירות מצל אביה, אך באוקטובר 2012 הגישו היא ואחיה בקשה לחנינה הומניטרית לאלברטו עקב בעיות בריאותיות, בקשה שנדחתה ביוני 2013 על ידי הנשיא אומאלה בנימוק רפואי. בינואר 2015 ספג אלברטו הרשעה שלישית ונידון ל-8 שנים נוספות על מעילה בכספי ציבור לקניית צהובונים בבחירות 2000.
בין 2011 ל-2016 חרשה פוחימורי את המדינה, ניקתה גורמים מושחתים ממפלגתה ופנתה לצעירים, הכל כדי לנתק את ההקשר הישיר לאביה. אף שלא נשאה בשום תפקיד ציבורי, היא הובילה את הסקרים לאורך 2015 עם למעלה מ-30% תמיכה, נהנית משקיעתו של אומאלה ששיעורי התמיכה בו צנחו ל-20% עקב חשדות לשחיתות.
ב-4 בדצמבר 2015 הכריזה על מועמדותה מחדש, עם חוסה צ'ילימפר אקרמן וולדימירו אוארוק פורטוקררו כסגניה. היא הציגה שישה "עמודי תווך" לממשלה הכוללים עצמאות רשויות, זכויות אדם, כלכלת שוק פתוח, קיצוצי מס, התרחבות תשתיות חשמל ואינטרנט באזורים כפריים ועוד. הבחירות החלו עם 19 מתמודדים, אך רבים נפסלו, כולל ססר אקוניה וג'וליו גוזמן. גם נגד קייקו עלו דרישות פסילה עקב תרומות מופרזות, אך ועדת הבחירות דחתה אותן וקבעה כי היא לא חילקה כספים תמורת קולות, פסיקה שעוררה חשד לאפליה לטובתה.
ביום השנה להפיכת 1992, יצאו למעלה מ-50,000 מפגינים, שאורגנו על ידי העמותה "לא לקייקו" (No a Keiko), לכיכר סן מרטין וקראו "פוחימורי לעולם לא עוד". קייקו התחייבה פומבית לא לחון את אביה ולפצות נשים שעוקרו בכפייה, חתמה על מסמך מול המצלמות והצהירה שתכהן רק קדנציה אחת. היא אף הביעה לראשונה תמיכה בוועדת האמת והפיוס שחקרה את פשעי שנות ה-80 וה-90. בסיבוב הראשון באפריל, זכתה בכ-40% מהקולות, בעוד קוצ'ינסקי וורוניקה מנדוסה זכו בכ-20% כל אחד. "הכוח הפופולרי" השיג רוב מוחלט בקונגרס (73 מתוך 130 מושבים).
אך הסיבוב השני נצבע בשחור. תחקיר של רשת Univision והתוכנית Cuarto Poder ב-15 במאי 2016 חשף כי מזכ"ל מפלגתה, חבר הקונגרס חואקין רמירס, נחקר על ידי המינהל האמריקאי לאכיפת סמים (DEA) בחשד להלבנת הון. ההקלטה תיארה לכאורה את רמירס אומר ש"הסינית" (קייקו) העבירה לו 15 מיליון דולרים כדי להלבין אותם דרך תחנות דלק לקמפיין 2011. קייקו וה-DEA הכחישו תחילה מעורבות (אם כי ב-2023 יאשר ה-DEA את החקירה). החשש מפרו כ"מדינת סמים" והתלכדות השמאל סביב קוצ'ינסקי, הכריעו את הכף. ב-5 ביוני חזרה קייקו וראתה כיצד הנשיאות חומקת מבין אצבעותיה, כשהפסידה בתוצאה המצמררת 50.12% מול 49.88%. רק ב-9 ביוני, ארבעה ימים לאחר הבחירות, הוכרז קוצ'ינסקי כנשיא הווירטואלי. ב-10 ביוני הודתה קייקו בהפסד, איחלה לו בהצלחה, אך האשימה אותו בניצחון שהושג בסיוע "מפיצי שנאה" וכוחות שלטוניים ותקשורתיים.
כוח, נקמה ומעצר (2016-2020)
מרגע זה, פוחימורי ותומכיה הכריזו על זיופים והאשימו את אומאלה וקוצ'ינסקי בקנוניה, אך בזכות 73 המושבים שלה בקונגרס, שלטה למעשה בפרלמנט והפכה למנהיגת אופוזיציה אימתנית. בדצמבר 2017 תמכה מפלגתה בהליך הדחה ראשון נגד הנשיא קוצ'ינסקי. ההליך כשל, ושלושה ימים לאחר מכן, ב-24 בדצמבר 2017, העניק קוצ'ינסקי חנינה לאלברטו פוחימורי. מהלך זה העמיק את הקרע בין קייקו לאחיה קנג'י.
במרץ 2018 התפטר קוצ'ינסקי והנשיאות עברה למרטין ויסקרה. קייקו בירכה אותו תחילה בטוויטר, אך עד מהרה תקפה את משאל העם שיזם נגד בחירה מחודשת של חברי קונגרס, וכינתה זאת "פופוליזם של המרכז".
אולם המכה הקשה באמת נחתה עליה ב-10 באוקטובר 2018, כשנעצרה על ידי משרד התובע הציבורי בחשד להלבנת הון כחלק מפרשת השחיתות של תאגיד אודברכט (Lava Jato). בית המשפט קבע כי ניהלה "ארגון פשע בתוך כוח 2011". למרות ששוחררה ב-18 באוקטובר, ב-31 באוקטובר הורה השופט ריצ'רד קונספסיון קרוואנצ'ו לעצרה ל-3 שנות מעצר קדם-משפט בגין סכנת הימלטות.
בספטמבר 2019 חשף עיתון לה רפובליקה כי פוחימורי השתמשה בשם הבדוי "רות" בקבוצת טלגרם חשאית של בכירי המפלגה שנקראה "קבוצת טיטאניק". בדצמבר אותה שנה, איש העסקים חוסה קמאיו העיד כי האדם שזכה לכינוי "Señora K" (גברת קיי) והיה מעורב בפרשת שחיתות אחרת, אינו אלא קייקו עצמה, טענה שהיא הכחישה בתוקף. לאחר מאבקים משפטיים סבוכים ושביתת רעב של בעלה מול הכלא, ולאחר שהקונגרס הפוחימוריסטי ניסה לחוקק חוקי מימון בחירות מקלים, היא שוחררה סופית בערבות ב-5 במאי 2020. אולם לא לפני שהשופט ויקטור סוניגה אורדאי הטיל עליה, בינואר 2020, 15 חודשי מעצר קדם-משפט שבוטלו בערעור באפריל.
כישלון שלישי, חקירות ותקופת ההמתנה (2021-2025)
לקראת סוף 2020 חזרה פוחימורי לפוליטיקה בשיא הכוח. היא רצה לנשיאות מפלגתה עם לואיס גלארטה ופטריסיה חוארס כסגניה. היא תמכה בהדחתו השנויה במחלוקת של ויסקרה והחלפתו במנואל מרינו, אך לאחר שהמחאות דוכאו באלימות ושני סטודנטים נהרגו, היא קראה למרינו להתפטר. בקמפיין 2021 שוב שינתה טון, חזרה להתגאות במורשת אביה, טענה שממשלו "לא היה דיקטטורה", והבטיחה פומבית לחון אותו אם תיבחר. היא קראה לשלטון בעל "יד קשה", לבניית בתי כלא ולסמכויות נרחבות למשטרה.
בבחירות 2021 מיסגרה את המרוץ כמאבק בין "שווקים למרקסיזם" נגד המועמד השמאלי פדרו קסטיו. כשהפסידה, שוב בפער זעיר, זעקה לזיופים. משקיפים בינלאומיים כמו ארגון מדינות אמריקה והאיגוד הבין-אמריקאי דחו את טענותיה, והגארדיאן הבריטי השווה את התנהגותה לניסיונותיו של דונלד טראמפ להפוך את הבחירות בארה"ב.
ההפסד הותיר אותה חשופה פלילית. בדצמבר 2021, בתיק שכונה "תיק הקוקטיילים", הגיש התובע חוסה דומינגו פרס 1,900 ראיות נגדה, והאשימה במרמה, קשירת קשר, והלבנת מיליון דולרים מחברת אודברכט דרך חשבונות בינלאומיים של איש העסקים גונסלו מונטברדה. בנובמבר 2023 פרצה סערה סביב התובעת הכללית פטריסיה בנאווידס, לאחר שיועצה חימה ויליאנואבה הפך למודיע וטען שקייקו שיתפה עמה פעולה לחמוק מחקירות, טענה ששתיהן הכחישו.
בדצמבר 2023 שוחרר אלברטו פוחימורי ממאסר, ואף שקייקו הכריזה על מועמדותו ביולי 2024 למרות גילו ובריאותו, הוא הלך לעולמו ב-11 בספטמבר 2024. לבסוף, ב-20 באוקטובר 2025, ביטל בית המשפט החוקתי את משפטה של קייקו והתיק נסגר בינואר 2026.
2026: להתחתן עם פרו
כשעננת המשפט הוסרה, הכריזה פוחימורי ב-30 באוקטובר 2025 על ריצתה לנשיאות פעם נוספת, שוב עם לואיס גלארטה ועם מיקי טורס כסגניה. בסיבוב הראשון שנערך באפריל 2026, על רקע התראות של ארגונים כמו Human Rights Watch, Associated Press והמועצה האטלנטית על כך שהקונגרס בשליטתה העביר חוקים המקלים על פשע מאורגן, היא סיימה ראשונה עם 17.18%. היא הותירה מאחור את רוברטו סנצ'ס משמאל, שגבר בקושי על איש העסקים הימני הקיצוני רפאל לופס אליאגה (שאותו הגדירה קייקו כ"ימין קיצוני" בעוד היא ממצבת עצמה כימין-מרכז).
הכל התנקז לאותו יום ראשון, 7 ביוני 2026. הקרב המכריע, מערכת הבחירות הקוטבית, טענותיו של סנצ'ס כי הבחירות "נפגעו קשות" במיוחד בקולות הפרואנים בחו"ל, דרישותיו לפסילתן, ושבועות של בדיקות בבית המשפט לבחירות. ובסופם – ניצחון. בראיון הראשון כנשיאה הנבחרת, כשנשאלה על חייה האישיים לאחר גירושיה ממארק ויטו, סיפקה קייקו את התשובה שאולי מסכמת טוב מכל את המסע הארוך והמפותל הזה:
גלגלי ההיסטוריה טוחנים לאט, אך בפרו הם טוחנים במעגלים מושלמים. אותה נערה שעזבה את הארמון בחסות החשיכה הפוליטית של שנת 2000, שבה אליו עטורת צלקות, לאחר שאיבדה מערכות בחירות על שברי אחוזים, ישבה בכלא, קברה את אביה והפכה לאלופת המנגנון הפוליטי המסועף ביותר במדינה. ב-28 ביולי היא תישבע אמונים. השאלה איננה האם הצליחה לנקות את כתמי העבר של משפחתה, אלא איזה עתיד תכתיב לאומה שנראית שבויה לעד בדרמות של שושלת פוחימורי.
אם נהנית להביט אל תהום ההיסטוריה ולגלות כיצד אירוניה פוליטית חוזרת על עצמה במדויק מדהים, אנו מזמינים אותך להירשם לניוזלטר שלנו. מבטיחים ששם המציאות מוצגת בלי פילטרים וללא חנינות נשיאותיות.
תאמל״ק לי