תאמל״ק לי
סיפורה של לֶנָה קִיכְלֶר-זילברמן הוא סיפור על אישה אחת שבחרה לאסוף יותר ממאה ילדים ניצולי שואה, לשקם אותם ולהעניק להם חיים חדשים – עד עלייתם לארץ ישראל.
היא עמדה שם, מול עשרות ילדים יתומים, גופם תשוש ונפשם מרוסקת, ובאותו רגע קיבלה החלטה שתשנה את חייהם לנצח.
לֶנָה קִיכְלֶר-זילברמן, הייתה מורה, מחנכת, פסיכולוגית וסופרת ישראלית ממוצא פולני. לאחר מלחמת העולם השנייה אספה יותר ממאה ילדים ניצולי שואה, הייתה להם לאם חלופית, טיפלה בהם ושיקמה אותם. בשנת 1948 עלתה עמם לישראל לאחר מסע ארוך וקשה, והפכה לדמות מרכזית בסיפור שיקומם של ילדים יהודים לאחר השואה.
ראשית חייה
לנה קיכלר נולדה ב־28 בינואר 1910 בשם לנה הולצר בעיירה וייליצ’קה שליד קרקוב שבגליציה המערבית, שהייתה אז תחת שלטון אוסטרו-הונגריה וכיום נמצאת בפולין. היא למדה בגימנסיה העברית בקרקוב והמשיכה ללימודי פסיכולוגיה ופדגוגיה באוניברסיטה היגלונית בעיר, שם סיימה את לימודי הפילוסופיה.
לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה עבדה כמורה בבית ספר יהודי בביילסקו ולימדה גם בסמינר למורים. כבר בשלב זה ניכרה זיקתה לעולם החינוך והטיפול, זיקה שתעמוד במרכז חייה בהמשך.
המלחמה: אובדן, בריחה והישרדות
עם פרוץ המלחמה חיה לנה קיכלר עם בעלה אלברט בעיר בוסקו-זדרויש שבפולין. כאשר המצב הידרדר, היא החליטה לחזור לעיירת הולדתה יחד עם אביה, שהיה חלש מכדי לברוח עם בעלה לשטח הרוסי.
כאשר הגיעה לווייליצ’קה, גילתה מציאות קשה: בעיירה נותרו רק נשים, לאחר טבח שבו נהרגו רבים מהגברים והניצולים נשלחו למחנה עבודה. קיכלר קיוותה לחבור לבעלה, שהיה באותה עת בעיר לבוב תחת שלטון סובייטי. היא הגיעה לשם, אך חייה היו קשים במיוחד. היא עבדה קשה וסבלה מתת-תזונה, ובתנאים אלו נפטרה בתה מירה זמן קצר לאחר לידתה.
ביוני 1941, במסגרת מבצע ברברוסה, השתלטו הגרמנים על לבוב. מצב היהודים הידרדר במהירות והוקם גטו בעיר. לנה ובעלה הצליחו להשיג תעודות מזויפות ולברוח מהגטו.
בעלה המשיך לבדו לוורשה ואילו לנה חזרה לווייליצ’קה אל אביה. היא נשארה שם עם אחותה פלה עד 28 באוגוסט 1942, יום חיסולה של העיירה. השתיים הצליחו להימלט כאשר קפצו מטרנספורט בדרך למחנה ההשמדה בלז’ץ יחד עם אנשים נוספים והצליחו להגיע לוורשה.
בוורשה התאחדה לנה עם בעלה, וחיה בצד הארי תחת זהות בדויה של נוצרייה בשם ליאונטינה רליץ, ילידת בוצ’אץ’. תחת זהות זו, תוך סיכון חייה, החלה להיכנס לגטו ורשה ולהוציא ממנו תינוקות יהודים יתומים, אותם העבירה למנזר קרוב. באותה תקופה התגרש ממנה בעלה, שעבר להתגורר עם גרמנייה נוצרייה.
בהמשך נתפסה לנה כמתחזה לפולנייה, אך הצליחה להימלט בעזרת חברה פולנייה. לאחר מכן מצאה עבודה כאומנת בכפר אולחובק, סמוך לגבול הרוסי, שם טיפלה בשתי ילדות פולניות במשך שנתיים עד תום המלחמה. במהלך תקופה זו אף הקימה בית ספר לילדי האיכרים, והייתה אהודה הן על התלמידים והן על הוריהם.
הידעת?
לנה קיכלר-זילברמן הקימה בית ספר לילדי איכרים בזמן המלחמה, למרות זהותה הבדויה והסכנה המתמדת.
המפגש ששינה הכול: מאה ילדים יתומים
בשנת 1945, כחודשיים לאחר תום המלחמה, ניסתה לנה למצוא את קרוביה. במהלך החיפושים גילתה שאחותה הוסגרה כפרטיזנית ונהרגה.
היא הגיעה לבית הוועד היהודי ברחוב דלוגה 38 בקרקוב כדי לברר על גורל יקיריה. בקומה השנייה של הבניין גילתה עשרות ילדים יתומים ניצולי שואה, בגילאי 3 עד 15, במצב גופני ונפשי ירוד. הילדים הגיעו מרקעים שונים: חלקם שרדו מחנות ריכוז, אחרים לחמו לצד הפרטיזנים, וחלקם הוסתרו במנזרים או אצל משפחות נוצריות. רבים מהם אף אימצו זהות נוצרית ואף פיתחו עמדות אנטישמיות.
המפגש הזה הוביל להקמת בית עבורם בעיירת הנופש זאקופנה. בית נוסף שהוקם בעיירה ראבקה הועבר במהרה לזאקופנה בעקבות התקפה אנטישמית. שם, בהשפעת משנתו של יאנוש קורצ’אק, הקדישה לנה את עצמה לשיקום כמאה ילדים.
הידעת?
הילדים שטיפלה בהם לנה קיכלר-זילברמן כללו ניצולי מחנות ריכוז, פרטיזנים וילדים שגדלו בזהות נוצרית.
הדרך לארץ ישראל
התקפות אנטישמיות אילצו את לנה לקחת את הילדים ולברוח. בעזרת תנועת הבריחה אורגנו תעודות מזויפות לכל הילדים והמטפלים, וכן אמצעי תחבורה מזאקופנה דרך צ’כוסלובקיה ועד צרפת.
בצרפת חיו הילדים במשך שלוש שנים. חלק מהבוגרים השתתפו בעלייה הבלתי ליגאלית על אוניית המעפילים אקסודוס. שאר הילדים עלו בשנת 1949 למדינת ישראל הצעירה במסגרת העלייה ההמונית, ונקלטו בקבוצת שילר ליד רחובות.
כתיבה, ספרים והשפעה תרבותית
בשנת 1948, בזמן שהותה בפריז, פרסמה לנה את ספרה הראשון בפולנית, שתורגם ליידיש על ידי אהרן צפנת בשם “מיינע קינדער” (“ילדיי”). הספר תיאר את סיפורי הצלת הילדים.
בהמשך, עם הגעתה לישראל, פרסמה ספרים נוספים. ספרה הידוע ביותר, “מאה ילדים שלי”, שיצא בשנת 1959, הפך לרב-מכר ותורגם ל-14 שפות, כולל יידיש, אנגלית, פולנית ויפנית. זה היה רב-המכר הראשון בארץ שתיאר את קורותיהן של נשים ומשפחות בתקופת השואה. הספר זכה לביקורות אוהדות, בין היתר משום שהציג סיפור עם סוף אופטימי: הילדים איבדו את הוריהם אך שרדו ועלו לישראל. על בסיס הספר הופק בשנת 1987 סרט בשם “מאה ילדים שלי”.
הידעת?
שניים מילדי קבוצתה של לנה קיכלר-זילברמן נפלו במלחמת סיני לאחר שעלו לישראל והתגייסו לצה"ל.
החיים בארץ
בשנת 1950 נישאה לנה למרדכי זילברמן. לזוג נולדה בת בשם שירה תורן, אומנית המתגוררת בניו יורק.
לנה התגוררה בתל אביב ולימדה פסיכולוגיה בסמינר למורים וגננות. בשנת 1968 הובילה את הקמת וניהול התחנה הפסיכולוגית בגבעתיים. בשנת 1969 נפטר בעלה, ובשנת 1972 פרשה לגמלאות.
בהמשך חייה התגוררה בגבעתיים. בשנת 1985 פרסמה את האוטוביוגרפיה שלה “בית אמי”. בשנת 1987 קיבלה את תואר יקירת העיר גבעתיים.
מותה והנצחתה
ב־6 אוגוסט 1987 נפטרה לנה קיכלר-זילברמן לאחר מחלה ממושכת בגיל 77. היא נקברה בבית העלמין הדרום בחולון בשם לאה זילברמן.
בשנת 2012 נקרא רחוב על שמה בתל אביב-יפו. בינואר 2019 הוסר הלוט מעל לוחית זיכרון לזכרה במרכז השירות הפסיכולוגי בקריית החינוך בגבעתיים, ברחוב השניים 3.
סיפורה הוא מסע יוצא דופן של הישרדות, אובדן ובחירה מודעת לקחת אחריות על גורלם של אחרים. מתוך חורבן מוחלט, היא בחרה להקים חיים מחדש עבור יותר ממאה ילדים, להעניק להם זהות, ביטחון ועתיד.
הסיפור הזה ממשיך להדהד גם כיום, דרך ספריה, הסרטים שנעשו בהשראתם והילדים שגדלו והפכו לחלק מהחברה הישראלית. מי שמבקש להבין את כוחה של פעולה אנושית בתוך מציאות בלתי אפשרית, ימצא כאן עדות חיה לכך.
חומר מעשיר לקריאה
״בית אמי", "מאה ילדים", ו"המאה לגבולם" מהווים חלק מטרילוגיית מאה ילדים שלי, שכתבה לנה קיכלר. הספרים תורגמו לעברית בהוצאת יד ושם ב־1959.
חומר מעשיר לצפייה
הסרט "לנה: מאה הילדים שלי" (Lena: My 100 Children) הוא דרמה היסטורית המבוססת על סיפורה האמיתי של לנה קיכלר, ניצולת שואה שהקדישה את חייה להצלת ילדים יהודים יתומים לאחר המלחמה.
הסרט מתחיל בסוף מלחמת העולם השנייה, כשקיכלר (בגילומה של לינדה לאבין) מגיעה לקרקוב שבפולין בחיפוש אחר משפחתה האבודה. היא אינה מוצאת את יקיריה, אך בבניין של הוועד היהודי היא נתקלת בעשרות ילדים יתומים, מורעבים ומוזנחים ששרדו את המלחמה ומסתתרים בפינות הבניין. במקום לשקוע ביגונה האישי, לנה מחליטה לאמץ את הילדים הללו כילדיה שלה. היא מקימה עבורם בית יתומים בעיירת הנופש זאקופנה שבהרי הטטרה, שם היא מנסה לשקם אותם פיזית ונפשית. היא משתמשת בשיטות חינוך וטיפול מתקדמות (בהשראת יאנוש קורצ'אק) כדי לעזור להם להתמודד עם הטראומות הנוראות שחוו.
הסרט מתאר את הקשיים העצומים שעמדו בפניהם: למרות שהמלחמה נגמרה, האנטישמיות בפולין עדיין הייתה חיה ובועטת. הילדים וצוות המוסד סבלו מהתנכלויות ואיומים מצד תושבים מקומיים ואף מהתקפות אלימות (כמו הפוגרומים שקרו באותה תקופה). כשמבינה לנה שהילדים אינם בטוחים בפולין, היא מארגנת מבצע נועז להברחת "מאה הילדים" שלה אל מחוץ למדינה.
הסרט עוקב אחר המסע המפרך דרך צ'כוסלובקיה וצרפת, עד שבסופו של דבר לנה מצליחה להעלות את הקבוצה כולה לישראל בשנת 1949, שם הם נקלטו בקיבוצים (בעיקר בקבוצת שילר).
הסרט מבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של לנה קיכלר, "מאה ילדים שלי", שהפך לרב-מכר עולמי.
הסרט התיעודי ״מאה ילדים שלי״ משנת 2003, מפגיש עשרה מילדי בית הילדים של לנה קיכלר שחוזרים אל עברם, אל הדילמות והקשיים שעימם נאלצו להתמודד בתום מלחמת העולם השניה.
