דלג לתוכן
איור עבר כתבה על המגנה כרטה: המלך ג׳ון יושב מול ברונים חמושים ואנשי כנסייה סביב שולחן עם קלף חתום, על רקע מחנה ליד נהר.

המגנה כרטה: המרד שהכריח מלך לציית לחוק

המגנה כרטה, 1215: המחשה אמנותית של העימות בין המלך ג׳ון לברונים המורדים בראנימיד, שם נכפה על הכתר להסכים למסמך שהפך לימים לאבן דרך בהגבלת כוח השלטון. איור מקורי שנוצר במיוחד עבור © HistoryIsTold.com.

ביוני 1215 נאלץ ג'ון, מלך אנגליה, להסכים להגבלות על סמכויותיו מול אצילים מורדים. ■ המסמך שנועד לעצור מלחמת אזרחים קרס בתוך שבועות, אך גרסאותיו המאוחרות הפכו לאבן דרך בתולדות השלטון והמשפט.

בשדה המרעה של ראנימיד, על גדת התמזה בין וינדזור לסטיינס, לא התכנסה אספה חגיגית לכבוד חירות האדם. מן העבר האחד ניצב מלך שהסתבך במלחמות יקרות, ומן העבר השני ברונים שהחליטו כי אין בכוונתם לשלם עוד את מחיר החלטותיו בלי לקבל דבר בתמורה. חמישה ימים של מיקוח קדמו ליום 15 ביוני 1215, שבו הוטבע חותמו של המלך ג'וֹן על כתב זכויות והתחייבויות. השם שנקשר אליו לימים, מגנה כרטה, נשמע כיום ככותרת של יצירה חוקתית נצחית. למשתתפים באותם ימים הוא נשמע הרבה יותר כמו ניסיון אחרון למנוע מלחמה.

המגנה כרטה, שפירושה בלטינית "המגילה הגדולה", נולדה במשבר של המלוכה האנגלית בראשית המאה ה-13. הברונים ביקשו לעצור מיסוי וכפייה שרירותיים, להגן על רכושם ולהעמיד מנגנון שיאכוף את הבטחות המלך. היא עסקה גם בבתי משפט, בחובות, בנשים, בסחר, ביערות המלכותיים ובמעמד הכנסייה. אלא שההסכם לא יצר שוויון לכל תושבי הממלכה, והנוסח המקורי בוטל במהירות. דווקא לאחר כישלונו, דרך המלחמה, השלטון של יורש קטין והוצאות מחודשות, נבנה המעמד ההיסטורי שבזכותו הוא מוכר גם כעבור יותר משמונה מאות שנה.

ממלכה עשירה, כתר יקר ושלטון שמאבד את סבלנות נתיניו

1199: ירושה גדולה ושאלת הנאמנות

ג'ון עלה לכס המלוכה האנגלי בשנת 1199, לאחר מות אחיו רִיצַ'רְד הראשון. תאריו השתרעו מעבר לאנגליה: הוא היה גם דוכס נורמנדי ואקוויטניה, רוזן אנז'ו ואדון אירלנד. זה היה עולם פוליטי שבו חובות צבאיות, נאמנות אישית והחזקה בקרקעות היו קשורים זה בזה. המלך העניק אישורים, הכריע בסכסוכים, החזיק מבצרים ונזקק לשירותם של גדולי בעלי האדמות. אותם ברונים לא היו קהל בוחרים במובן המודרני, אבל בלי תמיכתם היה קשה לקיים שלטון יציב או לנהל מערכות צבאיות ממושכות.

למערכת הזאת היו כללים מקובלים. יורש של נחלה פיאודלית היה עשוי לשלם תשלום בעת כניסתו לירושה, וקטין שירש אדמה הועמד תחת אפוטרופסות. אפשר היה לגבות סכומים גם בהקשרים צבאיים ובאירועים משפחתיים מסוימים. עוצמתו של המלך ניכרה לא רק בזכותו לגבות את התשלומים אלא גם ביכולתו לפרש מה מגיע לו ובאיזה מחיר. תחת ג'ון הפכה האפשרות הזאת למוקד מרירות. ברונים שהתנגדו לו לא ביקשו בהכרח לפרק את המערכת הפיאודלית: רבים ביקשו להשיב לעצמם ביטחון בתוך כללים שנראו להם מוכרים, ולעצור שימוש קיצוני בסמכויות המלוכה.

1204: נורמנדי אובדת, והחשבון נשלח לאנגליה

בשנת 1204 איבד ג'ון את נורמנדי ואת אנז'ו לכוחותיו של פִּילִיפּ השני, מלך צרפת. השלכות האובדן חרגו מן ההשפלה האישית. בני בית המלוכה האנגלי החזיקו זה דורות שטחים נרחבים בצרפת, וג'ון היה נחוש להשיבם. כדי לגייס צבאות, להחזיק חיילים ולשוב ולפעול מעבר לתעלה, נדרש כסף רב. הפתרון שמצא המלך היה להכביד את גביית הכנסותיו באנגליה ולהפעיל את פקידיו במרץ שהיה לעתים אגרסיבי למדי.

אחד ממקורות המתח היה תשלום שנקרא סקוטג', כסף ששילמו בעלי חובות צבאיות במקום שירות אבירי בפועל. גבייתו לא הייתה המצאה של ג'ון, אך היקף הדרישות והדרך שבה הוטלו עוררו כעס. לצד זאת התרחב השימוש בקנסות ובתשלומים שנדרשו תמורת טובות הנאה מן הכתר, השבת רכוש או השגת הכרעה בענייני קרקע. למי שהיה תלוי בהחלטה מלכותית, עצם ההמתנה להכרעה עלולה הייתה לעלות הון. בדרך הזאת למד מלך שנזקק לכסף כי המשפט יכול לשמש גם קופה, והברונים למדו כי הבטחות בעל פה מספקות להם הגנה מועטה מאוד.

המלך והכנסייה: שותפות כפויה

גם היחסים עם הכנסייה נקלעו למשבר. המחלוקת על מינוי הארכיבישוף מקנטרברי הציבה את ג'ון מול האפיפיור אִינוֹקֶנְטְיוּס השלישי. הכנסייה הייתה בעלת נכסים וכוח עצמאי, ומינוי בכיריה לא היה עניין רוחני בלבד: הוא השפיע על סמכויות, קרקעות ונאמנויות פוליטיות. ההתנגשות נמשכה שנים, עד שב-1213 השלים ג'ון עם האפיפיור והעמיד את מלכותו במסגרת יחסי כפיפות לאפיפיורות. המהלך נתן לו תומך רב השפעה דווקא כאשר היחסים עם הברונים הלכו והידרדרו. לימים יתברר שגיבוי זה יהיה חשוב גם למאבק נגד המגנה כרטה עצמה.

דמות מכרעת מן הצד הכנסייתי הייתה סְטִיבֶן לַנְגְטוֹן, הארכיבישוף מקנטרברי. הוא היה מעורב בניסוח ובתיווך שהביאו להסדר של 1215. בכך נכרכו יחד בעיות של סמכות מלכותית, עצמאות הכנסייה והצורך להעמיד כללים כתובים לסכסוך. אף צד לא פעל בשם תפיסה מודרנית של הפרדת רשויות; אנשי הכנסייה ביקשו, בין השאר, לשמר את חירויות מוסדותיהם. ואולם שיתוף הפעולה בין מנהיג דתי לבין אצילים מתקוממים סייע להעניק לתביעותיהם משקל משפטי ומוסרי.

1214: הקרב בצרפת שהאיץ את המרד באנגליה

בובין: תבוסה שהפכה למשבר שלטוני

בשנת 1214 יצא ג'ון למהלך צבאי נוסף שנועד לשקם את מעמדו בצרפת. התוצאה המכריעה הגיעה בקרב בובין, שבו הובסו בעלי בריתו בידי פיליפ השני. החלום להחזיר במהירות את הנחלות שאבדו הלך והתרחק. בתוך אנגליה עוררה התבוסה תחושה חמורה עוד יותר: שנים של דרישות כספיות גדולות לא הביאו את הניצחון שבשמו הוטלו. הברונים, שכבר התרעמו על התנהלות המלך, קיבלו עילה נוספת לערער על סמכותו.

התסיסה לא נולדה ביום אחד. כבר ב-1212 נפוצו שמועות על קשר נגד המלך, והמתח בין הכתר לבין קבוצות של בעלי אדמות הלך והצטבר. באוקטובר 1214 שב ג'ון לאנגליה לאחר המערכה הכושלת. בראשית 1215 התכנסו מתנגדיו סביב תביעות לשינוי התנהלות השלטון, ובאביב כבר לא דובר עוד בהגשת בקשה אדיבה. הברונים התארגנו ככוח מרדני, הכריזו שהם משחררים עצמם מנאמנותם למלך וניסו להביא אותו למשא ומתן מחייב.

מאי 1215: הברונים מפסיקים להעמיד פנים

ב-5 במאי 1215 התנערו הברונים המורדים מנאמנותם לג'ון, ובראשם בלט רוֹבֶּרְט פִיצְווֹלְטֶר. כשבועיים לאחר מכן, ב-17 במאי, נפתחה בפניהם לונדון. השליטה בעיר העניקה למורדים כוח מיקוח שלא היה אפשר להתעלם ממנו. בירת המסחר האנגלית הייתה מקור הכנסות ומוקד פוליטי, והיכולת להחזיק בה פגעה בתקוות המלך להכריע את המשבר במהירות. כעת עמדה מולו קבוצה חמושה בעלת בסיס ממשי, ולא אוסף אצילים ממורמרים הממתינים למכתב תשובה.

ההתנגשות הייתה מסוכנת גם למורדים. ג'ון נותר מלך חוקי ובידיו היו מבצרים, פקידים ומשאבים; הברונים נזקקו להסכמה שתשמור על הישגיהם גם אם יפסיקו לאיים בכוח. הצורך הזה מסביר את אחת התכונות החריגות של המגנה כרטה: היא לא הסתפקה ברשימת הבטחות, אלא ניסתה ליצור מנגנון שיאפשר לאצילים לפקח על המלך ולכפות תיקון כאשר יפר את התחייבויותיו. נייר, מוצק ככל שיהיה, לא יכול היה להיות חזק יותר מן הצד שמוכן לאכוף אותו.

ראנימיד: חמישה ימים של משא ומתן והסכמה שבירה

מהסעיפים של הברונים למגילה המלכותית

הצדדים נפגשו בראנימיד, ליד נהר התמזה ובין וינדזור לסטיינס, ב-10 ביוני 1215. המשא ומתן התבסס על תביעות שכונו סעיפי הברונים, מסמך שקיבץ דרישות קונקרטיות לתיקון נוהגי המלוכה. במהלך הדיונים אורגנו הסעיפים מחדש, הורחבו, פוצלו ותוקנו. ביום 15 ביוני הסכים ג'ון לנוסח שהפך למגנה כרטה. כעבור ארבעה ימים, ב-19 ביוני, חידשו הברונים את נאמנותם למלך במסגרת שלום רשמי. הפער הקצר הזה בין קבלת התנאים לבין השלמת ההסדר ממחיש עד כמה נדרש תהליך פוליטי שלם, מעבר למעשה החתימה המוכר מן הציורים המאוחרים.

התמונה הרווחת של מלך היושב ליד שולחן וחותם בעט על מגילה מטעה. מסמכים מלכותיים מאותו זמן קיבלו תוקף באמצעות חותם שעווה, ולא באמצעות חתימה אישית בנוסח המקובל כיום. נוסח המגילה נכתב בלטינית, שפת המנהל, המשפט והכנסייה, ואחר כך הועתק על גבי יריעות קלף ונשלח להפצה. הנוסח לא נשמר רק כדי שדור אחד של ברונים יוכל להתבונן בו. היה צורך להודיע לפקידי הכתר, לשופטים ולאזורים השונים מה הובטח, שהרי בהיעדר ידיעה על ההוראות לא ניתן היה לדרוש את קיומן.

המגילה של 1215 מוכרת כיום כמסמך בעל 63 סעיפים, אף שבמקור הכתוב לא היו מספרי הסעיפים המאוחרים האלה. היא התייחסה לעניינים רחוקים מאוד מהכרזת זכויות כללית: ממעמדה של הכנסייה ועד אופן ניהול חובות, מחובת שירות במשמרת טירה ועד הסדרי סחר, וממתן משפט הוגן ועד מכשולים בנתיבי מים. הדיוק המנהלי הזה חיוני להבנת המסמך. מי שמבקש למצוא בו חוקה דמוקרטית מודרנית יופתע לגלות מסמך שמודאג במיוחד מגביית תשלומי ירושה ומדידה אחידה של בירה.

הידעת? ארבעה עותקים מקוריים בלבד של מגנת 1215 שרדו: שניים בספרייה הבריטית, אחד בקתדרלת סולסברי ואחד בקתדרלת לינקולן. אחד מעותקי הספרייה הבריטית ניזוק קשות בשריפה בשנת 1731. ההעתקות נעשו במהירות משום שהיה צריך להפיץ את ההתחייבויות ברחבי הממלכה.

מה ביקשו הברונים: כסף, ירושה וגבולות הכוח המלכותי

תשלום ירושה שאינו משעבד משפחה שלמה

הסעיפים הראשונים חושפים חברה שבה בעלות על קרקע ונאמנות פוליטית היו קשורות זו בזו. סעיף 2 קבע תשלומי ירושה מקובלים: בין היתר, לגבי ירושת ברונות מרכזית הופיע הסכום 100 לירות, ואילו לגבי אחוזת אביר הוזכר תשלום של 100 שילינג. אין טעם להמיר את הסכומים הללו באופן מלאכותי לשקלים בני זמננו: ערכם נבע מן הכלכלה והמבנה החברתי של אנגליה בימי הביניים. חשיבותם טמונה בהצבת גבול מספרי במקום דרישה שרירותית שניתן היה להגדיל כרצון השלטון.

סעיפים אחרים טיפלו ביורש קטין, באפוטרופסות על נחלה ובמצב שבו מי שמנהל זמנית את אדמות היורש פוגע בהן או גורף מהן רווחים מעבר למותר. דרישות אלה נועדו למנוע מן השלטון לנצל את התקופה שבין מות בעל הנחלה לבין התבגרות יורשו. לעתים קרובות נכסים פיאודליים היו גם בסיס הכוח של המשפחה עצמה, ולכן סכסוך על אפוטרופסות היה מסוגל לשנות את מעמדה לדורות. ברונים שנחשפו לתביעות כבדות על ירושות לא ראו בכללים הללו תוספת משנית; מבחינתם, היה זה חלק מלב הסכסוך.

אלמנות, נישואים והגנה לצד מגבלות

סעיף 7 הגן על זכותה של אלמנה לקבל את נדונייתה ואת חלקה ברכוש בעלה בלי תשלום שנדרש ממנה כתנאי לקבלתם, וסעיף 8 קבע כי אין לחייב אלמנה להינשא מחדש כל עוד היא מבקשת להישאר ללא בעל. ההגנות לא ביטלו את סמכויות בעלי האדמות ואת חובתן של נשים מסוימות להעמיד ערבויות בנוגע לנישואים עתידיים. ובכל זאת, הן מראות שלצד החשש מהכנסות המלך נידונה גם האפשרות של ניצול נשים בעלות רכוש לאחר מות בעליהן. לעתים היה ביכולתה של אלמנה להגן על רכוש משמעותי דווקא מפני הזיקה ההדוקה בין משפחתה לבין השלטון.

מנגד, סעיף 54 קבע כי אין לעצור אדם בעקבות ערעור של אישה על מותו של אדם שאינו בעלה. זהו פרט שקשה ליישב עם הדימוי המאוחר של המגנה כרטה כמסמך של זכויות לכול. במסמך אחד הוכרה הגנה מסוימת לאלמנות בעלות רכוש, ונקבעה גם מגבלה מפורשת על הליך פלילי שיזמה אישה. הסתירה לכאורה אינה תוצאה של ניסוח מבולבל: היא נובעת מן המבנה החברתי והמשפטי שהמגילה ביקשה להסדיר, ולא לבטל.

מסים רק בהתייעצות: סעיפים 12 ו-14

סעיף 12 הציב מגבלה על גביית סקוטג' ותשלומי סיוע מן הממלכה ללא הסכמת המועצה הכללית של הממלכה. נקבעו חריגים מקובלים לתשלום סביר, כגון פדיון המלך משבי, הכנסתו לאבירות של בנו הבכור ונישואיה הראשונים של בתו הבכורה. סעיף 14 הוסיף דרך זימון לדיון כזה: ארכיבישופים, בישופים, ראשי מנזרים, רוזנים וברונים גדולים יוזמנו אישית, ואחרים שמחזיקים נחלה ישירות מן המלך יקבלו זימון באמצעות פקידי השלטון. הזימון נועד להינתן לפחות ארבעים יום מראש, בציון המקום, המועד והסיבה לדיון.

זה לא היה פרלמנט נבחר או הכרזה כללית שלפיה כל אזרח רשאי היה להצביע על מסיו. מי שכן קיבלו מעמד בדיון היו בעלי תפקידים ונחלות בחברה פיאודלית היררכית. ובכל זאת, הרעיון שלפיו הכתר אינו פועל באופן חד-צדדי בכל דרישה כספית קיבל כאן ביטוי מוקפד. זו אחת הנקודות שבגללן התגלגלה המגנה כרטה אל הדיון המאוחר בהתפתחות המוסדות הפרלמנטריים באנגליה. סעיפי המס עצמם לא נשמרו במלואם בנוסחים המאוחרים, אבל המאבק על הסכמת הממלכה לגבייה לא הסתיים בראנימיד.

בתי המשפט: המקום שבו זיכרונה של המגילה נותר חד במיוחד

לפני המשפט: מי רשאי לעצור, לשפוט ולהחרים?

סעיף 17 התייחס למקום שבו יידונו תביעות אזרחיות מסוימות, כדי שהמשפט לא ינוע תמיד בעקבות חצר המלך. סעיף 18 נגע לסידורים של דיונים משפטיים במחוזות, וסעיפים נוספים הגבילו את כוחם של פקידים מקומיים. סעיף 24, למשל, ביקש למנוע משריפים ופקידים אחרים לנהל הליכים שנועדו להתברר לפני שופטי המלך. מאחורי ההוראות האלה עומדת בעיה מעשית: אדם התלוי בצו של שריף, בגביית תשלום או בזמינותו של בית משפט עלול היה להישאר ללא פתרון אם אותו מנגנון עצמו פעל נגדו.

סעיף 20 דרש כי עונש כספי ייקבע ביחס לחומרת ההפרה, וכי אדם חופשי לא יאבד עקב הקנס את מקור מחייתו. לגבי סוחר הודגש הצורך שלא לשלול ממנו את סחורתו, ולגבי איכר לא חופשי הוזכרו כלי עבודתו. גם כאן לא הוענקה שוויוניות חברתית: מיקומם של הסוחר, בן החורין והאיכר הכפוף לא היה זהה. אולם ההסתייגות מפני ענישה שמשאירה אדם ללא פרנסה היא מסוג הפרטים שבכוחם להסביר מדוע סעיפים ישנים עשויים להישמע מובנים גם בחברה רחוקה מאוד מן המאה ה-13.

סעיף 39: לא על פי גחמת המלך

סעיף 39, מן המפורסמים ביותר במגילה, עסק באדם החופשי שאסור לעוצרו, לאוסרו, להגלותו, לשלול ממנו את נכסיו או לפעול נגדו באופן אחר, אלא על יסוד הכרעה חוקית של שווי מעמדו או בהתאם לחוק הארץ. הניסוח הזה צמח בסביבה שעדיין הבדילה הבחנות משפטיות עמוקות בין קבוצות אוכלוסייה. הביטוי "אדם חופשי" לא כלל באופן שווה את כל יושבי אנגליה, ואין לזהות את "הכרעת השווים" אוטומטית עם חבר מושבעים מודרני. זו הייתה התחייבות להגביל פעולה שרירותית של הכתר לפי מושגי המשפט של הזמן ההוא.

״לא ייעצר אדם חופשי ולא ייאסר ולא יישללו ממנו זכויותיו או רכושו, אלא על פי פסק דין חוקי של שווי מעמדו או על פי חוק הארץ.״
סעיף 39 במגנה כרטה של 1215, בתרגום לעברית

החשיבות המוקדמת של ההוראה הייתה פוליטית ומשפטית כאחד: היא הציבה את דרך הפעולה של המלך לבחינה ביחס לכללים המוכרים למערכת המשפט. בדורות מאוחרים יותר אפשרו מילותיה לפרשנים ולמשפטנים לנסח טענות רחבות הרבה יותר בדבר הליך משפטי תקין. אלא שחשוב לשמור על המרחק בין מה שניסחו הברונים ב-1215 לבין הזכויות שאנשים מייחסים למגילה בימינו. את תולדותיה של זכות צריך לחפש במאות שנים של דיון ושינוי, ולא להעמיס אותן כולן על יום אחד ליד התמזה.

סעיף 40: כשהצדק אינו למכירה

סעיף 40 היה קצר עוד יותר, ובהתאם לכך חד. הוא דרש מן הכתר שלא למכור צדק, לא לדחותו ולא למנוע אותו. מאחוריו עמדו חוויות קונקרטיות של נתינים שנדרשו לשלם כדי להניע הליכים או לזכות בהתייחסות מלכותית. הצירוף בין סעיף 39 לסעיף 40 נעשה מאוחר יותר לעיקרון מרכזי בדיון על שלטון החוק: לא די בכך שלשליט יהיו בתי משפט, עליו גם להכיר בכך שההליכים והסעדים אינם טובת הנאה פרטית שאפשר להעניק למי שמוכן לשלם.

״לא נמכור לאיש, לא נמנע מאיש ולא נעכב לאיש זכות או צדק.״
סעיף 40 במגנה כרטה של 1215, בתרגום לעברית

בין השדות לשוק: מגילה על המסחר ועל חיי היומיום

סוחרים, סחורות, מידות ונהרות

המגנה כרטה התייחסה גם לעולם שבו התוצרת החקלאית, היין, הבירה והבדים עברו מיד ליד. סעיף 35 קרא להנהיג מידות אחידות ליין, לבירה ולתבואה ולהסדיר את רוחבם של סוגי בד; הוא קבע גם עיקרון דומה ביחס למשקלות. הסיבה לא הייתה עניין של נוחות מופשטת. בכלכלה שבה סוחרים פועלים בין ערים ושווקים שונים, הפער בין יחידות מדידה עלול היה להפוך אמצעי למרמה, מקור לסכסוך ומכשול לגבייה סדירה. כאן דווקא נפגשו האינטרסים של סוחרים ושל שלטון מבקש סדר.

סעיף 41 ביקש להבטיח לסוחרים זרים כניסה ויציאה בטוחות מן הממלכה וחופש מסוים לנוע ולסחור, בכפוף למנהגים המוכרים ולהסתייגויות בשעת מלחמה. סעיף 13 הגן על חירויותיה ומנהגיה העתיקים של לונדון ושל ערים ונמלים נוספים. סעיף 33 הורה להסיר מתקנים שחסמו נתיבי מים, ובייחוד בנהרות התמזה והמדווי, כדי לאפשר מעבר. גם אם כל ההוראות הללו לא נשמרו ללא שינוי, הן מגלות עד כמה ההסכם ביקש לטפל בקשיי שלטון מוחשיים, לא רק להכריז על עקרונות נשגבים.

מה שפקיד המלך אינו רשאי לקחת

סעיפים 28, 30 ו-31 ביקשו לרסן תפיסה של תבואה, כלי תחבורה, סוסים ועצים לצורכי השלטון ללא תשלום הולם או ללא הסכמת בעליהם במקרים המתאימים. מנקודת מבטו של פקיד מלכותי, דרישה להביא ציוד או אספקה הייתה עוד חלק מהפעלת הסמכות; מנקודת מבטו של בעל אדמה או סוחר, היא הייתה עלולה לגרוע מרכושו ללא מסלול ברור להשבה. המגילה ביקשה להכניס גם את כוח הנטילה המלכותי למערכת כללים. אלו לא היו עקרונות זרים לחלוטין לנוהגי התקופה, אלא ניסיון לקבע אותם בכתב לאחר תקופה של חריגות ומחלוקות.

סעיפים אחרים עסקו בשכרן של יחידות מנהליות, במבנה ההכרעות המקומיות ובבחירת בעלי תפקידים המסוגלים להבין את הדין ולשמור עליו. סעיף 45 דרש למנות לשיפוט ולאכיפת החוק אנשים שמכירים את החוק ומוכנים לקיימו. סעיף 50 אף דרש לסלק מן המשרות שורה של מקורבים למשפחת זֶ'רָאר דֶה אַתֶה, שהיו מזוהים עם הנהגת המלך. הדרישה הזאת נושאת חותם אישי מאוד של מלחמת הכוחות: המורדים לא הסתפקו בשינוי נוהל, אלא ביקשו להרחיק אנשים שנחשבו חלק מן השיטה שעליה יצאו למאבק.

הידעת? סעיף 35 במגנה כרטה עסק בין היתר במידות אחידות ליין, לבירה, לתבואה ולבדים. לצד הסעיפים המוכרים על הליך משפטי, הברונים ביקשו לפתור גם מחלוקות מסחריות יומיומיות ולאפשר שימוש במידות ומשקלות אחידים.

החלקים הפחות נוחים בסיפור: יהודים, איכרים וזכויות מוגבלות

סעיפים 10 ו-11: חובות ליהודים ושאלת האנטישמיות

שני סעיפים במגילה עסקו במפורש בחובות שנלקחו ממלווים יהודים. סעיף 10 הגביל צבירת ריבית על חוב כאשר יורש החייב היה קטין, וקבע הסדר מסוים למצב שבו הזכות לגבות את החוב עברה לידי הכתר. סעיף 11 התייחס לחובת תשלום החוב לאחר מות הלווה ולהגנה על חלק מרכושם של בני משפחתו, ובמקביל התייחס גם לחובות לנושים אחרים. המגילה אינה כוללת כאן הצהרה בדבר שוויון דתי. היא משקפת מערכת שבה בני הקהילה היהודית היו כפופים למלוכה, עסקו בין היתר במתן אשראי והיו חשופים הן לניצול מלכותי והן לעוינות מצד חלק מן החברה הנוצרית.

ג'ון ניצל את תלותם של מלווים יהודים בהגנה המלכותית ואת כוחו לגבות מהם תשלומים כבדים. החובות שחייבים נוצרים התחייבו לפרוע יכלו להפוך למכשיר של גבייה מלכותית. במאי 1215, כאשר נכנסו המורדים ללונדון, נהרסו בתים יהודיים וחומרי הבנייה שלהם שימשו לחיזוק ביצורי העיר. זהו פרק חיוני בהבנת המחיר ששילמו קבוצות שלא ישבו בשולחן המשא ומתן. תנועה שדרשה לעצמה ריסון של השררה הייתה יכולה, באותה עת, לפגוע בבני קבוצה אחרת שנזקקה להגנת השלטון.

מי נשאר מחוץ למעגל?

הברונים היו חלק מעילית חברתית שביקשה לשמר זכויות ומנהגים. איכרים לא חופשיים, עבדים במובן המשפחתי-פיאודלי של הכפיפות לקרקע, רוב הנשים וקבוצות אחרות לא קיבלו במגנה כרטה מעמד של אזרחים בעלי זכויות שוות. חלק מן ההגנות יכלו להועיל בעקיפין גם למי שהיו נמוכים יותר בסולם החברתי, אבל המסמך לא ביטל את ההיררכיה שיצרה את הפערים. אפילו כשהוא עסק בקנסות שאינם שוללים מאיכר את כלי עבודתו, אין פירוש הדבר שראה בו שווה מעמד לברון המחזיק בנחלתו.

סעיף 60 קבע כי גם האדונים האחרים בממלכה צריכים לנהוג כלפי אנשיהם בהתאם לחירויות ולמנהגים שהמלך העניק. היקפו ומשמעותו דרשו פרשנות, אך עצם קיומו מעניין: מי שתבעו מן המלך ריסון של סמכויותיו ידעו שהכוח לפגוע בחלש אינו מצוי רק בידי הכתר. אין בכך כדי להפוך את המגנה כרטה למסמך של שוויון חברתי, אך יש בכך הכרה בקיומו של רצף סמכויות ואחריות בין שלטון מרכזי לבין בעלי כוח מקומיים.

היערות, גבולות הממלכה והסדרי הכוח שמאחורי המשפטים

חוקי היער שלא היו קשורים רק לעצים

היערות המלכותיים היו אזורים שהיו כפופים למשטר מיוחד של זכויות שימוש וסמכות השלטון. תושבי אזורים כאלה יכלו להיתקל במגבלות ובענישה על פעולות שנראו להם חלק מחיי היומיום. סעיפים 44, 47 ו-48 עסקו, בין השאר, בסמכות בתי המשפט של היערות, בהוצאת קרקעות מסוימות מתחום שיפוט היער ובבירור נוהגים שנתפסו כמכבידים. המחלוקת הזאת הייתה קשורה לרכוש, למנהגי שימוש בקרקע ולמידת חדירת השלטון לחייהם של תושבים. היא לא נפתרה סופית בנוסח של 1215, אך הייתה חשובה דיה כדי לקבל מסמך נפרד בהמשך.

ויילס וסקוטלנד בתוך ההסכם האנגלי

המגילה לא התעלמה לגמרי מן היחסים שבין אנגליה לשכנותיה. סעיפים 56 עד 58 דנו בהחזרת זכויות, קרקעות ובני ערובה הקשורים לאנשים מוויילס, והבחינו בין יישום משפט אנגלי, משפט וולשי וכללי אזורי הספר. סעיף 59 התייחס לאֲלֶכְּסַנְדֶּר השני, מלך סקוטלנד, ובכלל זה לאחיותיו, לבני ערובה ולזכויותיו, תוך אזכור מסמכים שנגעו לאביו וִילְיָאם, מלך סקוטלנד שקדם לו. ההוראות מלמדות שהסכסוך לא הוגבל לגבולות הדיון בין המלך לברונים האנגלים. המדיניות שהפעיל ג'ון הותירה אחריה תביעות ומחלוקות גם מעבר להן.

נושאים אחרים היו קשורים להחזרת קרקעות ומבצרים שנלקחו ללא פסק דין מתאים, לבירור קנסות שהוטלו שלא כדין ולהחזרת בני ערובה. היו גם התחייבויות להרחיק שכירי חרב זרים מן הממלכה לאחר השלום. לא נדרש ידע מאוחר על מלחמת האזרחים כדי להבין מדוע דרישות כאלה הופיעו בהסכם: כאשר שני הצדדים החזיקו בכוחות חמושים, בחיילים זרים ובאחוזות שנלקחו מאחרים, לא היה די בהכרזה משפטית כללית. השלום דרש פתרון גם לשאלות מי יקבל חזרה את רכושו ומי ימשיך להחזיק בנשק.

סעיף 61: עשרים וחמישה ברונים נגד מלך אחד

סעיף 61 היה הניסיון המובהק ביותר להמיר חוסר אמון במנגנון פיקוח. הוא קבע כי 25 ברונים ייבחרו כדי לשמור על קיום ההסכם. אם המלך או פקידיו יפרו סעיף כלשהו, ארבעה מתוך הברונים יוכלו לפנות אליו ולדרוש תיקון. אם לא יינתן מענה בתוך 40 יום, יוכלו העשרים וחמישה להפעיל אמצעי כפייה, לרבות תפיסת מבצרים, אדמות ורכוש של המלך, עד להשגת התיקון. ההוראה ביקשה לשמור מחוץ לפגיעה את גופם של המלך, המלכה וילדיהם, ולהחזיר את חובת הנאמנות הרגילה לאחר השבת הזכויות.

עבור מלך שהורגל לראות בנאמנות האצילים יסוד השלטון, ההסדר הזה היה כמעט היפוך של סדר הדברים. מסמך שאמור היה להבטיח שלום התיר, בנסיבות מסוימות, פעולה מאורגנת נגד נכסי הכתר. הברונים ראו בכך מנגנון חיוני נגד הפרת הבטחות; ג'ון ראה בכך פגיעה קשה בסמכותו. מובן מדוע נוסח כזה התקשה לשרוד לאורך זמן, ומדוע דווקא סעיף האכיפה החריף לא היה חלק מן הסדרים המתונים יותר שהוצאו מחדש לאחר מותו של המלך.

הידעת? סעיף 61 לא הסתפק בדרישה שהמלך יכבד את המגילה. הוא הקנה ל-25 ברונים מנגנון אכיפה, שבמסגרתו יכלו לפעול נגד נכסי הכתר אם דרישות תיקון לא נענו בתוך ארבעים יום. הסעיף הזה לא נשמר בנוסחיה המאוחרים של המגנה כרטה.

ההסכם מתפרק: האפיפיור, החרם ומלחמת האזרחים

אוגוסט 1215: רומא מבטלת את ההסכם

למגנה כרטה הוקדשה תשומת לב עצומה בדורות מאוחרים, אך חייה כהסכם שלום היו קצרים להפליא. ג'ון פנה אל האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, שתמך בעמדת המלך וראה בהגבלות שנכפו עליו כפגיעה בסמכות המלכותית. באוגוסט 1215 בוטל כתב ההתחייבויות באמצעות צווים אפיפיוריים, וצעד זה פגע ביסוד ההסכמה שגובשה בראנימיד. אנשי הכנסייה לא פעלו כאן כגוף אחיד: לנגטון נמנה עם הדמויות שסייעו לכינון ההסדר, בעוד האפיפיור בחר להתייצב לצדו של המלך בביטולו.

בספטמבר התחדשה מלחמת האזרחים. הברונים המורדים לא הסכימו לוותר על הישגיהם, והמלך לא התכוון לקיים מנגנון שנתן לאויביו אפשרות לתפוס את מבצריו. התנהלו מערכות על ערים ומעוזים; נאמנויות התחלפו, והמלחמה הפכה מהר מאוד למאבק לא רק על מגילה אלא על זהותו של מי שישלוט באנגליה. הברונים הזמינו את לוּאִי, בנו של מלך צרפת, לקבל את הכתר האנגלי, והוא הגיע לאנגליה בשנת 1216. המהלך החריף את המשבר: כעת עמדה הממלכה בפני מלחמת ירושה ומשטר בהשתתפות כוח חיצוני.

מותו של ג'ון והאפשרות לפתוח מחדש את המשחק

באוקטובר 1216 מת ג'ון בניוארק. בנו, הֶנְרִי השלישי, היה בן תשע בלבד כשהוכתר למלך בגלוסטר ב-28 באוקטובר. לעתים בהיסטוריה המלך שמתיר לעצמו כוח רב מדי מעניק למתנגדיו הזדמנות דווקא לאחר מותו: עם היעלמותו של ג'ון, תומכיו יכלו לפנות לברונים המורדים בלי להגן על כל מעשה שעשה האב. שלטון בשם ילד הציע אופק אחר, ונדרש בדחיפות להשיב את הנאמנות לבית המלוכה מול תביעתו של לואי הצרפתי.

וִילְיָאם מַרְשַׁל, רוזן פמברוק מהדמויות הבכירות במחנה המלוכני, היה בין האנשים שנשאו באחריות לשלטון בתקופת קטינותו של הנרי. ממשלת העוצרים בחרה בנובמבר 1216 להוציא מחדש נוסח מקוצר ומשונה של המגנה כרטה בשם המלך הצעיר. היא השמיטה חלק מן הסעיפים שעוררו מחלוקת קשה, ובהם מנגנון הכפייה של 25 הברונים. זו הייתה החלטה פוליטית מעשית: להבטיח לברונים שהכתר החדש מוכן להגביל עצמו, בלי להותיר על כנו הסדר שנחשב בלתי אפשרי למימוש.

1217 ו-1225: המסמך שכשל זוכה לחיים חדשים

ממלחמת אזרחים לצמד מגילות

בשנת 1217 הלך ונחלש מעמדו של לואי באנגליה. הכוחות שתמכו במלך הצעיר השיגו ניצחון חשוב בלינקולן בחודש מאי, ובהמשך הוכרע גם המאבק הצבאי בים. המלחמה הסתיימה בהסדר שהוביל לנסיגת לואי ולהמשך שלטונו של הנרי השלישי. באותה שנה הוצאה המגנה כרטה מחדש, וההוראות הנוגעות ליערות המלכותיים זכו לנוסח נפרד שנודע בשם מגילת היער. ההבחנה בין המגילות הקלה על הצגתן כמערכת של חירויות ונוהגים שהכתר מבקש לקיים.

השם "מגנה כרטה" עצמו, "המגילה הגדולה", התבסס בהקשר הזה של הוצאת מגילה לצד מגילה אחרת, זו של היער. אין פירוש הדבר שהמסמך של 1215 היה קטן בהיקפו, אלא ששם המוכר לכל תלמיד משפטים נולד מתוך תהליך היסטורי מאוחר יחסית לניסוח הראשון. לניסוח מחודש היו יתרונות נוספים: הוא ניתק את ההתחייבויות מחלק מן ההקשר המיידי של המרד נגד ג'ון והפך אותן להצהרת מדיניות של המלוכה החדשה.

1225: מסמך קבוע במקום פתרון זמני

בשנת 1225 הוציא הנרי השלישי שוב את המגנה כרטה ואת מגילת היער, בנוסח שנעשה יסודי במיוחד להמשך הדרך. לא הייתה זו השבה פשוטה של כל מילות מסמך 1215. הטקסט קוצר ושונה לאורך ההוצאות המחודשות; לא מעט סעיפים שנועדו להתמודד עם הכפייה של ימי ג'ון הושמטו או אורגנו מחדש. אולם המעשה שידר רציפות: הכתר אינו נוהג כאילו ההתקוממות וההסדר לא אירעו מעולם, אלא מאמץ עקרונות מסוימים ומקבע אותם במסגרת שלטונו.

ההוצאה של 1225 התקיימה גם בהקשר של צורכי מימון והסכמה לתשלום מס. במובן זה, המתח שהוליד את המגנה כרטה לא נעלם; הוא למד לדבר בשפה חדשה. המלוכה הייתה זקוקה לכסף, בעלי הכוח בממלכה דרשו תמורה פוליטית או משפטית, והקשר בין הסכמה לגבייה לבין הכרה בחירויות קיבל ביטוי מתמשך. במקום הסכם חד-פעמי שהתפרק בתוך שבועות, החלה להתקבע מסורת של אישורים מחודשים למגילה מול דרישות השלטון.

1297: המגנה כרטה נכנסת לחוק

בתקופת אֶדְוַורְד הראשון התעורר שוב הצורך לממן מערכות צבאיות. בשנת 1297, על רקע דרישות כספיות ומאבקי כוח עם האצולה, אושרה המגנה כרטה מחדש והוכנסה למסגרת החקיקה האנגלית. הגרסה הזאת, שנשענה על הנוסח המאוחר של המאה ה-13, היא הבסיס להבנת מעמדה המשפטי המאוחר של המגילה. אין פירוש הדבר שב-1297 נחקק מחדש כל מה שהברונים דרשו ב-1215, או שכל סעיף נשאר תקף לאורך הדורות.

במאות שלאחר מכן נדונו הסעיפים בבתי המשפט, אושרו, פורשו ולעתים נדחקו הצדה. רבים מן הסעיפים הקשורים למנגנונים פיאודליים איבדו את משמעותם המעשית, וחלקם בוטלו במפורש במהלך תיקוני חקיקה במאות ה-19 וה-20. לפי בדיקת ספריית בית הנבחרים הבריטי, רק שלושה סעיפים מהנוסח של 1297 נותרו בתוקף בחלקי הממלכה המאוחדת הרלוונטיים: סעיף 1 על חירות הכנסייה, סעיף 9 על חירויות העיר לונדון, וסעיף 29, המגלם את הרעיונות שנוסחו במקור בסעיפים 39 ו-40. המספור משתנה משום שהנוסח המאוחר אינו זהה למגילה של 1215.

ההבטחה גדולה מן הטקסט שנותר

השפעתה של המגנה כרטה במחשבה המשפטית אינה נמדדת רק במספר הסעיפים ששרדו בחקיקה. מן המאה ה-16 ואילך התרחבה ההתעניינות בה כעדות לעקרונות עתיקים של המשפט האנגלי. במאות הבאות התפרשו סעיפיה בהקשרים רחבים יותר של גבולות כוח הכתר והגנה מפני שלטון שרירותי. גם המושבות הבריטיות בצפון אמריקה פנו אליה במסגרת הדיונים על זכויותיהן ועל היחסים עם הכתר. הקשר הזה ניכר בהיסטוריה החוקתית של ארצות הברית, אך הוא תוצאה של מאות שנות פרשנות ושימוש פוליטי, לא של כוונה מפורשת מצד הברונים בראנימיד.

מכאן נובע פער חשוב בין תולדות המסמך לבין המיתוס שלו. המגנה כרטה לא העניקה בשנת 1215 זכות בחירה לכלל הציבור, לא ייסדה פרלמנט דמוקרטי במתכונתו הנוכחית ולא יצרה לבדה את שיטת חבר המושבעים של המשפט המודרני. חלק מן הרעיונות שיוחסו לה התפתחו בהמשך, ובמקרים רבים נבנו על נוסחיה המפורסמים למרות ההבדל בינה לבין חוקת זכויות מודרנית. אבל השימוש המאוחר במסמך אינו הופך אותו לחסר ערך. לעתים כוחו של טקסט היסטורי נעוץ במאבקים שניהלו אנשים אחריו על משמעות המילים שנכתבו בו.

איך נראתה המגנה כרטה באמת?

ארבעת עותקי המקור ששרדו משנת 1215 נשמרים כיום בספרייה הבריטית בלונדון ובקתדרלות סולסברי ולינקולן. הם אינם עותקים שהודפסו ממקור אחד מכני, אלא כתבי יד שיצרו מעתיקים שונים. פרויקט שימור ומחקר של הפרלמנט הבריטי מתאר כיצד עבדו הסופרים במהירות, ניסו לדחוס אלפי מילים על יריעות קלף והשתמשו בקיצורים כדי לנצל את השטח. במקרים מסוימים הושלמו מילים שנשמטו מחוץ למקומן הרגיל בשורות. המסמך שאנו נוטים לדמיין כמצע של הצהרה נשגבת היה גם מלאכה גופנית של סופרים, קלף, דיו, מקום מוגבל וחותמות.

מתוך העותקים המקוריים ניכר גם מדוע יש להבחין בין כתב היד לבין גרסאותיו המודפסות והמתורגמות. החלוקה המקובלת ל-63 סעיפים עוזרת לקוראים בני זמננו, אך לא הייתה חלק מהעימוד המקורי. מתרגמים ומשפטנים בחרו ניסוחים שיאפשרו לקורא מודרני להבין מונחים משפטיים מימי הביניים, ואילו חוקרים ממשיכים לברר הבדלי נוסח והקשרים היסטוריים. ארבע היריעות שבידינו הן שרידים של ניסיון להפיץ הוראות שלטוניות בעת משבר, והן מלמדות על המציאות המנהלית של אותה תקופה לא פחות מן הרעיונות שהוצאו מהן לאחר מכן.

מגילה שנכשלה בשנת 1215 והצליחה לשרוד את המלכים

באופן כמעט פרדוקסלי, המגנה כרטה של ג'ון לא ניצחה את האיש שנאלץ להעניק אותה. הוא ביקש לבטלה, האפיפיור נענה לו, והברונים חזרו אל שדה הקרב. בהמשך אפילו הוזמן יורש עצר צרפתי לקחת את כתר אנגליה, והמלך שהוטבע חותמו על המגילה מת לפני שנמצא פתרון יציב למשבר. ואף על פי כן, בעלי כוח שהיו נאמנים לבית המלוכה הבינו לאחר מותו שאי אפשר להשיב את הסדר הישן בלי להתייחס לתביעות שעלו נגדו. הם הוציאו מחדש את ההבטחות, שינו את נוסחן והשתמשו בהן כדי לבסס נאמנות למלך הילד.

משום כך אין צורך לייחס לברונים חזון דמוקרטי שלא היה להם כדי להבין את חשיבות מעשיהם. בראנימיד הם פעלו מתוך אינטרסים חברתיים, משפטיים ופוליטיים מוגדרים, ולעתים גם מתוך פחד ואיבה אישית. הם לא הקימו מדינה שוויונית, ומקצתם פגעו בזכויותיהם של אחרים. ובכל זאת, המאבק שלהם השאיר אחריו התחייבות רשמית של המלוכה לפעול בגבולות כללים שניתנים לדיון, לביקורת ולאישור חוזר. כל דור שביקש לצמצם את כוחו של השלטון מצא בטקסט הזה מילים ישנות שעדיין אפשר להתווכח עליהן.

ג'ון, שרצה להבטיח שלטון שאיש אינו יכול לכפות עליו תנאים, הותיר אחריו מסמך שרבים מממשיכיו נאלצו לאשר מחדש. מן הדשא של ראנימיד נשארו ארבע יריעות קלף ושרשרת ארוכה של ויכוחים, פרשנויות ומאבקים. המלכים התחלפו; המחלוקת בשאלה מה מותר לשלטון לעשות לאנשיו נשארה.

מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה

פרויקט המגנה כרטה של קינגס קולג' לונדון ואוניברסיטת מזרח אנגליה מציג את הנוסח הלטיני של המגילה משנת 1215 לצד תרגום לאנגלית והערות מחקר על הסעיפים. הוא שימושי במיוחד למי שרוצה להבין את ההבדל בין לשון המגילה לבין הפרשנות המאוחרת שניתנה לה.

הארכיון הלאומי הבריטי מציג מסמכי שלטון הקשורים לג'ון ולהוצאות המאוחרות של המגילה, לרבות עותקים משנות 1225 ו-1297. חשיבותו היא האפשרות לעקוב אחר המעבר מהסכם שנכפה על מלך למסמך שעמד במרכז המסורת המשפטית של הכתר.

הפרלמנט הבריטי, The Making of Magna Carta עוסק במלאכת העתקת המגילה ובהשתמרות ארבעת כתבי היד המקוריים. הוא מסייע להבין את הצד החומרי של המסמך ואת הדרך שבה הופץ לאחר אישורו.

ג'ון צ'רלס הולט, Magna Carta הוא חיבור מחקרי מרכזי בתולדות המגילה. הפרק על ההיסטוריה של המסמך מדגיש את כישלון ההסכם ב-1215 ואת משמעות ההוצאות המחודשות. הקישור מוביל לתקציר אקדמי; העיון בספר המלא עשוי לדרוש גישה מוסדית.

דייוויד קרפנטר, Magna Carta, שראה אור בשנת 2015, משלב תרגום ופירוש מחקרי עם דיון בחיי החברה האנגלית, במאבק בין המלך לברונים ובדרך שבה המגילה שרדה. זהו ספר מתאים למי שמעוניין להעמיק מעבר לסעיפים המוכרים ולבחון את ההקשר החברתי שלהם. הקישור מציג מידע על הספר, ולא את מלוא תוכנו.

ספריית בית הנבחרים הבריטי, Magna Carta: Does it still matter? היא סקירה משפטית עדכנית העוסקת גם בהבדל בין המיתוסים של המגילה לבין הסעיפים שנותרו בתוקף במערכת המשפט של בריטניה.

אם הסיפור על כתב התחייבות שנועד למנוע מלחמה דווקא מפתה אותך להמשיך לקרוא על תקופות שבהן שליטים ונשלטים נאבקו על גבולות הסמכות, אפשר להמשיך לגלות סיפורים היסטוריים נוספים באתר ולשתף את הכתבה עם מי שחושב שמסמכים משפטיים אינם יודעים להיות דרמטיים.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.

דרגו את הכתבה

0

היו הראשונים לדרג

בחרו בין כוכב אחד לחמישה כוכבים.

הגדרות פרטיות

אפשר לבחור אילו כלים אופציונליים יורשו לפעול. עוגיות הכרחיות נשארות פעילות כדי לאפשר לאתר לפעול באופן תקין.

בחירת קטגוריות פרטיות
עוגיות הכרחיות דרושות לפעילותו התקינה, לאבטחה ולשמירת העדפות הפרטיות.
פעיל תמיד
מאפשרים לנו להבין כיצד משתמשים באתר ולשפר אותו.
זוכרות העדפות ומאפשרות תכונות אופציונליות באתר.