דלג לתוכן
איור של הרפורמציה הפרוטסטנטית: מרטין לותר מצמיד את 95 התזות לדלת כנסייה בוויטנברג, כשסביבו תלמידים, תושבים ובית דפוס פעיל.

הרפורמציה הפרוטסטנטית: המרד הדתי ששינה את אירופה

הרפורמציה הפרוטסטנטית: המחשה אמנותית של מרטין לותר בוויטנברג, על רקע פרסום 95 התזות, התפשטות הדפוס והוויכוח הדתי שהוביל לפילוג הכנסייה המערבית ולשינוי עמוק באירופה. איור מקורי שנוצר במיוחד עבור © HistoryIsTold.com.

באוקטובר 1517 ביקש נזיר גרמני לערער על הדרך שבה הכנסייה הציעה מחילה על עונשי החטא. ■ בתוך עשורים הפכה המחלוקת על שטרי מחילה למאבק על סמכות האפיפיור, לחידוש הפולחן, לפילוג הכנסייה המערבית ולמלחמות ששינו את מפת אירופה.

בסוף אוקטובר 1517 לא עמדו צבאות מול חומות ויטנברג. לא נחתם הסכם שלום ולא הוכתר מלך חדש. ובכל זאת, מן העיר הגרמנית הקטנה יצאה אז מחלוקת שנועדה מלכתחילה להתנהל בין מלומדים. מַרְטִין לוּתֶר, נזיר אוגוסטיני ומרצה לתאולוגיה, הציג תשעים וחמש טענות נגד השימוש בשטרי מחילה. המסורת הציבה אותו מול דלת כנסיית הטירה, אוחז פטיש ומסמרים; עצם תליית הטענות על הדלת שנויה במחקר במחלוקת. מה שוודאי הוא שהן הועברו, הודפסו והופצו במהירות שלא הייתה אפשרית בדורות קודמים. אלה היו רגעים שבהם טקסט לטיני שנכתב לצורך דיון אקדמי החל לחרוג מכל גבול שנקבע לו.

הרפורמציה הפרוטסטנטית הייתה שורת תנועות לשינוי הנצרות המערבית, שראשיתן מזוהה עם מחאת לותר בשנת 1517 באימפריה הרומית הקדושה, והתפשטותן נמשכה ברחבי אירופה במאות ה-16 וה-17. מאבק על סמכות כתבי הקודש, הדרך לישועה, מוסדות הכנסייה וסדרי הפולחן הפך למאבק על שלטון, רכוש, חינוך וחיי משפחה. לצד לותר פעלו הוגים ומנהיגים נוספים, ובראשם הוּלְדְרִיךְ צְוִוינְגְלִי וזָ'אן קַלְוִוין, אך לא הייתה ביניהם הסכמה בכל שאלה. הכנסייה הקתולית הגיבה ברפורמות ובחידוד משנתה, ואילו השליטים האירופיים למדו כי הכרעה דתית יכולה להעניק להם כוח, אך גם להצית מלחמות אזרחים.

כנסייה אחת, בעיות רבות

לפני לותר: שאיפה לתיקון מבפנים

באירופה של שלהי ימי הביניים הייתה הכנסייה הלטינית מוסד דתי, משפטי וכלכלי שחדר כמעט לכל שלב בחייו של אדם. הטבילה, הנישואים, החגים, הקבורה ורבים ממוסדות החינוך והצדקה התנהלו במרחב הכנסייתי. לאנשי דת היו נכסים, הכנסות, בתי משפט וסמכויות שניצבו לצד סמכויותיהם של נסיכים, מלכים ועיריות. לכן כל ביקורת על סדרי הכנסייה נגעה, גם כשהחלה בעניין רוחני, לאנשים שהחזיקו בכסף, באדמות ובכוח.

בקשות לתיקון הכנסייה נשמעו הרבה לפני 1517. הוגים הומניסטים דוגמת דֶזִידֶרְיוּס אֶרַזְמוּס מרוטרדם קראו לשוב ללימוד המקורות הנוצריים ולחינוך דתי עמוק יותר, בלי להוביל בהכרח לפילוג. עוד קודם לכן הפכה פרשתו של יָאן הוּס מבוהמיה לאזהרה קשה על גבולותיה של מחלוקת: הוס הוצא להורג בשנת 1415 לאחר שנידון בוועידת קונסטנץ. לותר עתיד היה להידרש לוויכוח על דעותיו של הוס, וכך לגלות שהמרחק בין דיון אקדמי לקרע כנסייתי עלול להיות קצר מאוד.

לקראת המאה ה-16 התחברו ביקורת דתית, התעוררות הלימוד ההומניסטי והתפתחות הדפוס. בתי דפוס הדפיסו חיבורים בכמויות שמעטים היו מסוגלים לייצר קודם לכן בכתבי יד; ערים ועיירות יכלו להיחשף לאותם ויכוחים גם בלי שמטיף אחד עבר ביניהן. החידוש הטכנולוגי הזה לא קבע מראש מי ינצח במחלוקת, אך שינה מן היסוד את מהירות הפצתה.

מה היה שטר מחילה, ומדוע עורר מחאה?

במסורת הקתולית הבחינו בין מחילת אשמה בעקבות תשובה לבין עונשים זמניים שנותרו בעינם. שטרי המחילה, או האינדולגנציות, היו קשורים להפחתת עונשים כאלה במסגרת סמכות הכנסייה. הם לא היו, לפי ההוראה הרשמית, כרטיס קנייה לגן עדן או אפשרות אוטומטית למחיקת אשמה. אלא שבאופן שבו הוצגו לציבור, ובעיקר כאשר נקשרו לתרומה כספית, נוצר הרושם שאפשר להשיג ביטחון רוחני בתשלום. הפער שבין ההסבר התאולוגי לבין שיטות השיווק היה קרקע פורייה להתנגשות.

בקמפיין שטרי המחילה שפעל בסביבות ויטנברג נקשרו כמה אינטרסים. הארכיבישוף אַלְבְּרֶכְט מִבְּרַנְדֶנְבּוּרְג נזקק להכנסות על רקע הסדרים כספיים הכרוכים במשרותיו הכנסייתיות; חלק מן ההכנסות יועד גם לבניית בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא. המטיף יוֹהַאן טֶצֶל נעשה מזוהה במיוחד עם מסע ההטפה והמכירה. לותר התנגד להצגת התרומה כסוג של עסקה המבטיחה תוצאה בעולם הבא. משם צמחה השאלה המסוכנת באמת: מי מוסמך לקבוע מה נעשה לנפשו של אדם, ובשם איזו סמכות?

31 באוקטובר 1517: תשעים וחמש טענות

מסמך לדיון שהפך לכתב מחאה

מַרְטִין לוּתֶר נולד בשנת 1483, הצטרף למסדר האוגוסטיני והיה למורה לתאולוגיה באוניברסיטת ויטנברג. ב-31 באוקטובר 1517 פנה אל בעלי סמכות כנסייתיים וצירף מסמך בלטינית שכותרתו הזמינה ויכוח על כוחן של האינדולגנציות. הניסוח היה אקדמי, אך התוכן נגע בשאלות עממיות ביותר: האם אדם בעל אמצעים יכול לקנות הקלה בעונש? מה דינו של אדם עני? ומה קורה כאשר הדאגה להכנסות הכנסייה גוברת על הדאגה למאמינים?

הטענה הראשונה הציגה את התשובה לא כפעולה חד-פעמית שאפשר לשלם כדי להשלים אותה, אלא כדרך חיים. בטענה ה-27 תקף לותר את הדרשנים שקשרו בין צליל המטבע בקופה לבין שחרור הנשמה מכור המצרף. בטענה ה-43 העדיף נתינה לעניים על רכישת שטרי מחילה, ובטענה ה-62 הגדיר את הבשורה הנוצרית כאוצרה האמיתי של הכנסייה. לא כל הטענות שללו את סמכות האפיפיור באופן מוחלט. דווקא מורכבות זו מלמדת עד כמה רחוק היה המסמך הראשוני מן החלוקה החדה שהלכה והתפתחה בשנים הבאות.

״יש ללמד את הנוצרים כי נתינה לעניים או הלוואה לנזקקים עדיפה על קניית שטרי מחילה.״
מרטין לותר, טענה 43 מתוך 95 הטענות (1517), בתרגום לעברית

הפטיש והדלת: בין מסורת לתיעוד

התמונה המוכרת של לותר תולה את תשעים וחמש הטענות על דלת כנסיית הטירה בוויטנברג הפכה לסמל שכמעט אי אפשר להפריד מן הרפורמציה. אולם השאלה אם ההתרחשות התקיימה ממש באותו אופן אינה מוכרעת. הדלת שימשה מקום מקובל לפרסום הודעות אקדמיות, אך אין בכך הוכחה מספקת לפרטי הסצנה שנחקקו בזיכרון הציבורי. המחלוקת ההיסטוריוגרפית אינה גורעת מחשיבות הפרסום: בתי דפוס בלייפציג, בנירנברג ובבזל הדפיסו עותקים מן הטענות כבר בשנת 1517, וכעבור זמן קצר נודעו מעבר לקהל שבו התחיל הדיון.

הידעת? ספריית הקונגרס האמריקאית מתעדת שלוש מהדורות מודפסות של 95 הטענות שכבר יצאו לאור בשנת 1517, בלייפציג, בנירנברג ובבזל. לכן הסיפור ההיסטורי החשוב אינו תלוי בשאלה אם לותר אכן השתמש בפטיש ובמסמרים.

מן המחלוקת על כסף אל המחלוקת על הסמכות

הוויכוחים שהחריפו את הקרע

הביקורת על שטרי המחילה התרחבה במהירות למחלוקת על סמכות האפיפיור, המסורת הכנסייתית ופירוש כתבי הקודש. בשנת 1519 התעמת לותר בלייפציג עם התאולוג יוֹהַאן אֶק. בשלב זה כבר לא היה מדובר רק בניסוח מאוזן יותר של שטרי מחילה: לותר החל להתעמת עם השאלה אם כנסיות ומועצות כנסייה מסוגלות לשגות. ההידרשות להוס, שנשרף על המוקד יותר ממאה שנים קודם לכן, הגבירה את חומרת המחלוקת. מי שחשב בתחילה כי מדובר בתיקון של שיטות גיוס כספים נתקל כעת בדיון על יסודות סמכותה של הכנסייה המערבית.

בשנת 1520 פרסם לותר חיבורים שהרחיבו את תוכניתו הדתית. הוא פנה לאצולה הנוצרית בגרמניה, בחן מחדש את מעמדם של הסקרמנטים והדגיש את חירותו הרוחנית של הנוצרי. האמונה, ולא האפשרות לצבור הישגים או תשלומים המבטיחים ישועה, עמדה במרכז מחשבתו. הוא ביקש להעמיד את כתבי הקודש מעל סמכויות מאוחרות יותר, אך גם היה משוכנע שפירושם מחייב לימוד, הטפה ומשמעת דתית. הקריאה לשינוי לא שיקפה תמיכה באנרכיה דתית.

ב-15 ביוני 1520 הוציא האפיפיור לֵאוֹ הָעֲשִׂירִי בולה שאיימה בנידוי אם לותר לא יחזור בו. לותר לא נכנע, ובינואר 1521 נודה מן הכנסייה. ההכרעה הרומית הפכה אותו למי שניצב מול המערכת הכנסייתית, אך הוויכוח הפך גם לעניין מדיני: לותר חי בתוך הקיסרות הרומית הקדושה, רשת של נסיכויות, ערים חופשיות ונחלות הנתונות למערך סמכויות מורכב. הקיסר נדרש לפעול, אך לא שלט בכל נסיך כפי שמלך יכול היה לצוות על פקידיו.

וורמס 1521: מצפון מול קיסר

הקיסר קָרְל הַחֲמִישִׁי כינס בשנת 1521 את דיאטת וורמס, אספת נציגי הקיסרות. לותר הגיע בחסות מעבר בטוח והתייצב לשימועים ב-17 וב-18 באפריל. הוא נדרש להתכחש לכתביו ולא עשה כן. התשובה שיוחסה לו בדורות הבאים במילים הידועות ״כאן אני עומד״ אינה מאומתת כציטוט מדויק מן הפרוטוקול, אך סירובו לחזור בו מן העיקרון של נאמנות למצפון ולכתבי הקודש מתועד היטב.

בצו וורמס הוכרז לותר כמי שמחוץ להגנת החוק הקיסרי, ונאסרו כתביו. אלא שהחלטה משפטית לא הספיקה כדי להעלים רעיון שכבר מצא לעצמו מגינים פוליטיים ובתי דפוס. הנסיך הבוחר פְרִידְרִיךְ הֶחָכָם מסקסוניה סידר את הסתרתו של לותר בטירת וארטבורג. ההסתתרות נראתה כהיעלמות, אך למעשה יצרה מרחב עבודה חדש. הנזיר שהסתבך עם שתי רשויות כבדות משקל, האפיפיור והקיסר, החל כעת לתרגם את הברית החדשה לגרמנית.

הספר שנעשה נגיש יותר: דפוס, תרגום ושפה

טירת וארטבורג והברית החדשה

בווארטבורג שהה לותר בשם הבדוי ״האביר גיאורג״. בתוך שבועות אחדים ב-1521 וב-1522 הכין תרגום של הברית החדשה מן היוונית לגרמנית, ולאחר מכן נערך הטקסט בסיוע מלומדים נוספים, ובהם פִילִיפּ מֶלַנְכְתּוֹן. בספטמבר 1522 יצאה המהדורה הראשונה, ובעקבותיה מהדורה נוספת בדצמבר. התנ"ך המלא בגרמנית, שכלל את ספרי הברית הישנה והחדשה, נדפס בשנת 1534 לאחר שנות עבודה ממושכות. לותר לא היה האדם הראשון שתירגם כתבי קודש לגרמנית, וגם לא הראשון שהדפיס תרגום גרמני; עוצמת מפעלו הייתה בניסוח הנגיש יחסית, בהפצה הרחבה ובהשפעה על השפה הכתובה.

איורים וחיתוכי עץ, ובהם עבודות הקשורות לבית המלאכה של לוּקָאס קְרָאנַאךְ הַזָּקֵן, סייעו להמחיש סיפורים וטענות גם בפני קוראים שהשכלתם מוגבלת. הדפוס לא ביטל את הפערים בחינוך, ובני התקופה לא הפכו לפתע כולם לקוראי ספרים. אבל הוא הרחיב את המעגל של מי שיכלו להאזין לטקסטים בשפתם, לקנות חוברות, להתווכח על דרשות ולחשוב על כתבי הקודש כעל תוכן שאינו שמור בלעדית לאנשי דת הדוברים לטינית.

אמונה, חסד וסמכות

כמה עקרונות המזוהים עם הרפורמציה הלותרנית עומדים מאחורי השינויים האלה. רעיון ״ההצדקה באמונה״ הדגיש כי אדם אינו יכול להשיג את ישועתו מכוח מעשיו בלבד; הישועה ניתנת בחסד האל ונקלטת באמונה. העיקרון המכונה ״כתבי הקודש לבדם״ קבע את מעמדם העליון של כתבי הקודש בקביעת ההוראה הנוצרית, בניגוד למסורת שמעניקה משקל עצמאי גם לסמכות כנסייתית נמשכת. רעיון ״כהונת כלל המאמינים״ התנגד להבחנה הרוחנית המוחלטת בין אדם מן השורה ובין איש דת, אף שלא ביטל את תפקידי המטיפים והכמרים בקהילות המתוקנות.

מחלוקות נגעו גם לפולחן ולסקרמנטים. לותר שמר על הטבילה ועל סעודת האדון, בעוד הפרקטיקות ומספר הסקרמנטים בכנסייה הרומית השתנו בגישות הרפורמטוריות. הביקורת על נדרי נזירות, על פולחן הקדושים ועל חלק ממנהגי הכנסייה הביאה לשינויים במנזרים, בתמונות, במוזיקה ובסדרי התפילה. לא בכל מקום יושמו השינויים באותה מהירות או באותה חומרה. דווקא הניסיון להגדיר מהי נצרות נקייה משיבושים יצר במהרה דעות מתחרות, שכל אחת מהן הייתה משוכנעת כי היא נאמנה יותר לכתבי הקודש.

כאשר האיכרים דרשו חירות

שנים 1524-1525: לא כל חירות הייתה אותה חירות

בשנים 1524 ו-1525 התפשטו מרידות איכרים בחלקים גדולים של הארצות הגרמניות וסביבתן. העול הפאודלי, תשלומי החובה, זכויות המרעה והגישה ליערות ולמשאבים עוררו זעם שהיה עתיק יותר מן המחלוקת על שטרי מחילה. עם זאת, לשון הכתבים החדשים וקריאת הרפורמטורים לשפוט דברים לאור דבר האל העניקו לחלק מן המורדים שפה להצגת דרישותיהם. התנועה לא הייתה זרוע צבאית של לותר, ולא כל כפר ביקש את אותן רפורמות. היא עירבה שינויים דתיים ותביעות חברתיות שהשליטים ראו בהן איום ממשי.

בממינגן ניסח סֶבַּסְטְיָאן לוֹצֶר, בסיוע המטיף כְּרִיסְטוֹף שַׁפֶּלֶר, את ״שנים עשר הסעיפים״. המסמך דרש, בין השאר, אפשרות לקהילות לבחור מטיף, הגבלות על חובות עבודה, הקלות בצמיתות והסדר צודק יותר של שימוש באדמות וביערות. הטענות הוצגו כאילו ראוי למדוד גם את הסדר החברתי לאור הבשורה הנוצרית. בתוך שבועות הודפס המסמך פעמים רבות. בעלי האחוזות והנסיכים לא ראו בכך ויכוח מופשט על משמעות פסוק, אלא דרישה לשנות מי נושא בנטל ומי רשאי להטיל אותו.

לותר דחה את השימוש באלימות מצד המורדים ויצא בחריפות נגד ההתקוממות. בכך התגלתה מגבלה מכרעת של המהפכה הדתית: האיש שהתנגד לסמכות כנסייתית מוחלטת לא התכוון לבטל את הסדר המדיני ולהעמיד את האיכרים מעל שליטיהם. דיכוי המרד היה אכזרי, ואלפים רבים נהרגו. ממדיו של המשבר מלמדים שהרפורמציה נגעה בשאלות של חירות, אבל התשובות שניתנו לחירות רוחנית, לחירות קהילתית ולחירות חברתית לא היו זהות.

חיי בית חדשים, כללים חדשים

קתרינה פון בורה ומשפחת הרפורמטור

ב-13 ביוני 1525 נשא לותר לאישה את קָתָרִינָה פוֹן בּוֹרָה, נזירה לשעבר שעזבה את המנזר. הם גידלו שישה ילדים, וביתם בוויטנברג אירח גם תלמידים ואורחים. נישואיהם המחישו את השינוי שחל במעמדם של נדרי פרישות ושל נישואי אנשי דת. ביתו של מטיף יכול היה להיעשות מוסד חברתי מובהק, ומעמדה של רעייתו נעשה חלק מן התמונה הציבורית של הכנסייה המתוקנת. קתרינה ניהלה את משק הבית ואת ההוצאות והייתה שותפה חיונית בחיי המשפחה.

השינוי לא ביטל את ההיררכיה המגדרית. הרפורמציה העניקה משמעות חדשה לחיי המשפחה ולחינוך הילדים, ובמקומות מסוימים תרמה להרחבת הלימוד והקריאה, אך גם הגבילה אפשרויות שהיו קיימות בחיי המנזר לנשים שביקשו לפעול מחוץ לנישואים. המתח הזה ליווה את ההתחדשות הדתית: מוסדות ישנים איבדו מסמכותם, אבל במקומם נבנו דפוסים חדשים של פיקוח על התנהגות, משפחה וקהילה.

שווייץ: רפורמציה אחרת נולדת

צווינגלי וציריך

הרפורמציה לא צמחה בענף גרמני יחיד. ב-1 בינואר 1519 החל הוּלְדְרִיךְ צְוִוינְגְלִי לשמש מטיף בכנסיית גרוסמינסטר בציריך. הוא עסק בביקורת על הרגלי דת, באיסורים על מזון ובמחלוקות על השירות של שכירי חרב שווייצרים בצבאות זרים. בשונה מן החסות הנסיכית שקיבל לותר בסקסוניה, המאבק בציריך עבר דרך מועצת העיר. בינואר 1523 אישרה המועצה מהלך רפורמטורי לאחר ויכוח פומבי, ובמהלך אותה שנה החלו שינויים שהשפיעו על הכנסיות, הדרשות והסמלים הדתיים בעיר.

הפולחן בציריך השתנה, ותמונות ופסלים דתיים הוסרו מכנסיות. לא הייתה בכך רק החלטה אסתטית. עבור הרפורמטורים, תמונות עשויות היו לעורר חשש מפני ייחוס קדושה לחפצים; עבור אחרים, הסרתן פירושה פגיעה בסדר הפולחן המוכר ובזיכרון קהילתי בן דורות. הפרשה הראתה שמחלוקת על כתבי הקודש מסוגלת לשנות את מראה הרחוב, פנים הכנסייה וחיי הציבור. היא גם הבליטה את תפקידם של מוסדות עירוניים כמי שהכריעו מה תיחשב אמונה ראויה בתחומי שלטונם.

מדוע לותר וצווינגלי לא התאחדו?

לותר וצווינגלי חלקו ביקורת על סמכות רומא, אך נחלקו בשאלת סעודת האדון. לותר התעקש על נוכחותו הממשית של ישו בסקרמנט, בעוד צווינגלי הסביר אותה בדרך שונה שהדגישה את זיכרון המעשה ואת משמעותו. בשנת 1529 ניסו הצדדים להגיע להסכמה בוועידת מרבורג, אך המחלוקת לא נפתרה. התמונה של ״מחנה פרוטסטנטי״ אחד שמתייצב מול ״מחנה קתולי״ אחד אינה מתאימה כבר לשנותיו הראשונות של הפילוג. גם מי שמתחו ביקורת על אותו מוסד לא הצליחו להסכים על השאלה מה צריך לקום במקומו.

האנבפטיסטים: חירות המצפון והרדיפה

בציריך התגבשה גם תנועה רדיקלית יותר, שלימים נקראה אנבפטיסטית. אנשיה הדגישו טבילה של מאמינים מתוך בחירה ולא של תינוקות, וביקשו קהילה הנוצרת מרצון ולא מכוח שיוך אוטומטי לכנסיית המדינה. בין ראשוני הפעילים בלטו קוֹנְרָד גְרֶבֶּל, גֵאוֹרְג בְּלַאוּרוֹק ופֶלִיקְס מַנְץ. טבילות חוזרות נערכו בשנת 1525 והביאו לעימות עם הרשויות העירוניות. בציריך הפכה טבילה מחדש לעבירה שהעונש עליה עלול להיות מוות.

ב-5 בינואר 1527 הוטבע מנץ בנהר לימאט. גורלו מדגים את הסתירה שמלווה חלקים בתולדות הרפורמציה: מאבק שנפתח בקריאה לבחון מחדש את הסמכות הכנסייתית לא הבטיח חופש דת לכל מי שחלקו על מייסדיו. אנבפטיסטים סבלו רדיפות גם מידי קתולים וגם מידי פרוטסטנטים, והאופן שבו הוצגו כמאיימים על הסדר המדיני תרם לחומרתן. המאבק על גבולות האמונה הפך גם למאבק על הזכות להתקיים כקהילה נפרדת.

הידעת? פליקס מנץ, מן הדמויות המוקדמות של האנבפטיסטים בציריך, הוצא להורג בטביעה בשנת 1527 בידי שלטונות עיר שכבר אימצה רפורמציה פרוטסטנטית. הקרע בין תנועות הרפורמה לא היה מחלוקת תאולוגית בלבד.

ז'אן קלווין: העיר שמבקשת לארגן מחדש את האמונה

ספר אחד, קהילה אחת ומשמעת נוקשה

זָ'אן קַלְוִוין, יליד צרפת משנת 1509, הגיע אל מרכזי הוויכוח הדתי מתוך רקע לימודי משפט והומניזם. בשנת 1536 פרסם את המהדורה הראשונה של ספרו ״יסודות הדת הנוצרית״, חיבור שהתפתח למהדורות רחבות והשפיע על תפיסות פרוטסטנטיות ברחבי אירופה. באותה שנה הגיע לז'נבה והוזמן בידי גִיוֹם פַארֶל להישאר בעיר שהצטרפה לתנועה הרפורמטורית. קלווין ביקש לבנות קהילה המנוהלת באמצעות דרשה, לימוד, פיקוח מוסרי ומוסדות כנסייתיים מאורגנים.

הניסיון לא התקבל ללא התנגדות. בשנת 1538 גורשו קלווין ופארל מז'נבה לאחר סכסוכים על סדרי הפולחן וסמכויות המשמעת. קלווין עבר לשטרסבורג, שירת קהילה של פליטים צרפתים והמשיך לפתח את כתביו. בשנת 1541 שב לז'נבה. עם שובו עזר להקים מבנה של פיקוח קהילתי, ובו גוף של כמרים וזקנים שנועד לבחון חיי דת ומוסר. קלווין העניק חשיבות רבה לריבונות האל ולבחירתו בישועה, אך גם לארגון מדוקדק של חיי הקהילה; בעיניו, סדר דתי וציבורי לא היו תחומים נפרדים לחלוטין.

גבולות הסובלנות בז'נבה

המערכת שגיבש קלווין לא הייתה מדינה חופשית מכפייה דתית. בשנת 1553 נידון למוות בז'נבה מִיכָאֵל סֶרְוֶוטוּס, הוגה שהתנגד לאמונה המקובלת בשילוש הקדוש, והוא הוצא להורג בשרפה. קלווין היה מעורב בעימות התאולוגי עמו ותמך בהענשתו, אף שהמשפט וההוצאה להורג בוצעו בידי רשויות העיר. הפרשה מלמדת שהמאבק להשתחרר מסמכות הכנסייה הרומית לא פירושו בהכרח הכרה בזכותו של אדם להאמין בכל מה שיבחר.

מז'נבה התפשטה מסורת פרוטסטנטית שהשפיעה על צרפת, סקוטלנד, ארצות השפלה ומקומות נוספים. ב-1559 נוסדה בעיר אקדמיה שנעשתה מרכז חשוב להכשרת אנשי דת, ובאותה שנה הופיעה מהדורה מאוחרת ומורחבת של ״יסודות הדת הנוצרית״. הקלוויניזם הלך ונעשה זרם בעל מבנה אינטלקטואלי ומוסדי מובהק, אך גם הוא השתנה עם מעברו לארצות ולחברות אחרות.

קיסרות גרמנית מתפלגת

השם ״פרוטסטנטים״ נולד מן המחאה

לא כל שליט באימפריה הרומית הקדושה הסכים לדכא את תנועת לותר. בכינוס הדיאטה בשפייר בשנת 1526 הותר למעשה מרחב פעולה רחב יחסית לנסיכים ולאחוזות הקיסרות. בשנת 1529, כשהוחלט לצמצם את הסובלנות הזאת, מחו כמה נסיכים וערים על ההחלטה. מן המחאה הזאת צמח השימוש בשם ״פרוטסטנטים״. הוא לא היה בתחילה שם כולל לכל זרם דתי חדש באירופה, אלא סימן לעימות מדיני ומשפטי סביב הדרישה לשמור על אפשרות לדבוק ברפורמה.

ב-1530 הוצגה בדיאטה של אוגסבורג ״הצהרת אוגסבורג״, שנוסחה בעיקר בידי פיליפ מלנכתון והציגה את עיקרי האמונה הלותרנית. היא כללה עשרים ושמונה סעיפים ונתנה לתנועה שפה תיאולוגית מסודרת מול הקיסר והנציגים הקתולים. מכאן הלך והתגבש תהליך של יצירת קהילות וזרמים מוסדרים. הרפורמציה שינתה צורה: מוויכוח על תיקון הכנסייה היא נעשתה גם מערכת של בתי ספר, חוקים, דרשות, מסורות תפילה ונאמנויות פוליטיות.

בריתות צבאיות ושלום אוגסבורג

נסיכים שתמכו בלותר התארגנו בבריתות שנועדו להגן על מעמדם מול הקיסר ומול שליטים קתוליים. בשנות ה-30 בלטה הברית השמאלקלדית, ובשנים 1546-1547 התרחשה מלחמה בין הקיסר לבין הכוחות הפרוטסטנטיים. לותר עצמו מת בשנת 1546, אך המאבק לא הסתיים עמו. אפילו ניצחון צבאי של הקיסר לא הבטיח שיוכל להחזיר את אחידות האמונה בכוח. הפערים בין המסגרות הפוליטיות בקיסרות היו חלק מן התנאים שאפשרו את הישרדות המחנה החדש.

ב-25 בספטמבר 1555 נחתם שלום אוגסבורג. ההסדר הכיר, בתנאים מסוימים, בקיומם של שלטונות קתוליים ולותרניים בתוך הקיסרות, והעניק לנסיכים סמכות לקבוע את הדת הרשמית של נחלותיהם, תוך מתן אפשרות מוגבלת לנתינים לעבור למקום אחר. הוא לא התיר חופש דת כללי לבני כל הזרמים, ולא העניק אז מעמד שווה לקלוויניסטים או לאנבפטיסטים. זה היה ניסיון לנהל חלוקה קיימת, לא סוף לכל העימותים.

הרפורמציה באנגליה: כשהמלך נעשה ראש הכנסייה

הנרי השמיני מנתק את הקשר עם רומא

באנגליה התחולל שינוי שצמח מנסיבות אחרות. הֶנְרִי הַשְּׁמִינִי, מלך אנגליה, ביקש לסיים את נישואיו לקָתֶרִין מֵאָרָאגוֹן ולשאת את אַן בּוּלֵין. המחלוקת עם רומא, והסירוב לאשר לו את מבוקשו, הפכו למשבר של סמכות מלכותית. בשנים 1533-1536 קידם השלטון האנגלי, בעזרת השר תּוֹמָאס קְרוֹמְוֶול והפרלמנט, חקיקה שהעבירה את סמכות השיפוט הכנסייתי לתוך הממלכה. חוק העליונות משנת 1534 הכריז על המלך כעל הראש העליון של הכנסייה האנגלית.

לא הייתה זו העתקה פשוטה של שיטת לותר. הנרי שמר על חלקים ניכרים ממבנה הכנסייה הישן ומן הפולחן, אף שקשריה של הכנסייה עם האפיפיור נותקו. דווקא משום כך היה השינוי רדיקלי מבחינת חלוקת הכוח: מעתה הוכרעו שאלות על מבנה הכנסייה וחוקיה דרך מוסדות השלטון האנגליים. סירוב להכיר בסמכות המלך הפך לסיכון פוליטי ומשפטי. הדת שוב הראתה כי אינה עניין של אמונה פרטית בלבד.

פירוק המנזרים וגורלו של הרכוש

בשנים 1536-1540 פורקו באנגליה, בוויילס ובחלקים מאירלנד מסדרים ומוסדות נזיריים רבים, ונכסים והכנסות הועברו לכתר. בשנת 1535 נערך סקר מקיף של שווי ההכנסות הכנסייתיות, והחקיקה שלאחר מכן אפשרה להשתלט על אדמות ועל רכוש שנצברו במשך דורות. מנזרים היו מרכזי תפילה, השכלה וסיוע לנזקקים, ולכן פירוקם השפיע לא רק על נזירים ונזירות, אלא גם על קהילות שהיו קשורות אליהם מבחינה כלכלית וחברתית. רכושם חולק מחדש, והכנסייה האנגלית השתלבה במערכת פוליטית שונה מאוד מזו שבה פעלה קודם לכן.

ההתנגדות לשינויים כללה גם מרידות, ובהן ״עליית החסד״ בשנת 1536. המאבקים סביב רכוש ואמונה נעשו מסוכנים למי שנחשדו כחסרי נאמנות. גלי השינוי באנגליה לא הביאו לביטול מיידי של השיטות הקתוליות, ולא הייתה בהם תוכנית אחת ברורה שהתגשמה ללא שינויים. מלכים ופרלמנטים עיצבו מחדש את הדרך שבה התפללה הממלכה כמעט בכל חילוף שלטון.

אדוארד, מרי ואליזבת: שינוי כיוון בכל דור

בימי אֶדְוַרְד הַשִּׁשִּׁי קודמו רפורמות פרוטסטנטיות ברורות יותר. בשנת 1549 נקבע בספר התפילה המשותפת סדר פולחן באנגלית, במסגרת חוק אחידות. בתקופת מֵרִי הָרִאשׁוֹנָה, שמלכה מ-1553 עד 1558, הוחזרה הזיקה לרומא ונרדפו מתנגדים פרוטסטנטים. עם עליית אֱלִיזָבֶּת הָרִאשׁוֹנָה נעשה ניסיון נוסף לגבש הסדר מדיני וכנסייתי: חוקי 1559 קבעו מחדש את סמכות הכתר ואת סדרי הפולחן. גם הסדר זה לא יצר שוויון מלא בין כל הזרמים, ובשנים מאוחרות יותר הוטלו עונשים על קתולים שהוסיפו לדבוק בפולחנם.

הסיפור האנגלי ממחיש את צדדיה המעשיים של הרפורמציה. משפחה יכולה הייתה לחיות תחת כמה משטרי דת בתוך שנים מעטות, ופקידים, כמרים, בעלי קרקעות ומאמינים נדרשו להסתגל שוב ושוב לשינויים שנקבעו מלמעלה. את השאלה מהי אמונה נכונה הכריעו כאן לא רק הטקסטים של מלומדים, אלא גם המנגנון המשפטי והפרלמנטרי של המדינה.

מצפון, מדינה וממלכות צפוניות

סקוטלנד והארצות הנורדיות

הרפורמציה הגיעה גם לסקנדינביה ולסקוטלנד, אך האופנים שבהם התקבלה היו שונים. בדנמרק ובממלכות הנורדיות התערבו שליטים בעיצוב מוסדות הכנסייה, ברכושה ובבחירת הכמרים; חלק מן השינויים התבססו בהדרגה כחלק מן המינהל המלכותי. בסקוטלנד היה ג'וֹן נוֹקְס מן הדמויות המזוהות ביותר עם התנועה הפרוטסטנטית. בשנת 1560 קבע הפרלמנט הסקוטי מהלך של ניתוק מרומא ואימוץ דת פרוטסטנטית, שינוי שהשפיע על הפוליטיקה, החינוך והזהות הדתית של הארץ.

מה שקשר בין המהלכים היה השינוי במוקד הסמכות. שליטים ומועצות ביקשו להחליט מי מוסמך להטיף, אילו ספרים יילמדו וכיצד ייראה טקס דתי. עם זאת, לא כל מקום שהצטרף לרפורמציה אימץ את אותן תפיסות באשר לסעודת האדון, למעמד הבישופים או ליחס בין אנשי דת לשלטון. השם ״פרוטסטנטיות״ הלך ונעשה שם משפחה רחב של זרמים קרובים אך מתחרים.

תגובת הכנסייה הקתולית

רפורמה פנימית במקום כניעה

הכנסייה הקתולית לא נותרה קפואה. בקשות לתיקון התקיימו בה גם לפני הופעת לותר, אך התפשטות הרפורמציה יצרה צורך דחוף לחדד את משנתה, לבחון ליקויים בחינוך אנשי הדת ולהגדיר גבולות אמונה. התהליך מכונה לעיתים ״קונטרה-רפורמציה״ ולעיתים ״הרפורמציה הקתולית״, שתי הגדרות המדגישות זוויות שונות של אותה תקופה. זו הייתה תגובה ליריב חדש, אך גם תנועה של חידוש מוסדי ורוחני מתוך העולם הקתולי עצמו.

ועידת טרנט התכנסה בכמה שלבים בין 1545 ל-1563. היא קבעה הבהרות דוקטרינריות על כתבי הקודש והמסורת, על הסקרמנטים ועל משמעות הישועה, והניחה יסודות לשינוי המשמעת הכנסייתית ולהכשרה מסודרת יותר של כמרים. היא דחתה עקרונות מרכזיים של הזרמים הפרוטסטנטיים, אך גם עסקה בתיקון שיטות פנימיות שעוררו ביקורת. במקום שיבה לאחדות אירופית תחת אותה סמכות, התגבשו בהדרגה מסגרות נוצריות מתחרות וממוסדות.

הישועים: חינוך, שליחות ומשמעת

ב-27 בספטמבר 1540 אישר האפיפיור פָּאוּלוּס הַשְּׁלִישִׁי את מסדר הישועים, שהוקם בהנהגתו של יְגְנַצְיוּס מִלּוֹיוֹלָה. המסדר הדגיש לימוד, משמעת דתית, עבודת שליחות ונכונות לפעול במקום שבו יידרש שירותו. הוא נעשה כוח בולט בהוראה ובהפצת הקתוליות באירופה ומעבר לה. הזירה הדתית כבר לא הוגבלה לוויכוח בין מלומדים גרמנים: במאה ה-16 החלו להתפתח רשתות חינוך ושליחות שעמדו להפיץ את הדת הנוצרית גם באסיה, באפריקה ובאמריקות.

תמונות, מוזיקה וחיי פולחן

הבדלי התפיסה בין הזרמים ניכרו גם באמנות. בקהילות פרוטסטנטיות אחדות הוסרו פסלים ותמונות, ואילו אחרות שמרו על שימוש מבוקר בדימויים דתיים. הכנסייה הקתולית שבה והדגישה את חשיבותן של תמונות ככוח הוראה והתמסרות, לצד ביקורת על שימושים לא ראויים. ציורים, חיתוכי עץ, ספרי תפילה, דרשות ומוזיקה הפכו לדרכים שבהן מוסדות מתחרים ניסו להגיע אל המאמינים. העימות על אמונה השפיע לפיכך גם על האופן שבו ראו אירופים את חלל הכנסייה, את גוף האדם, את הסיפור המקראי ואת מעמד האמנות בחיי הציבור.

צרפת: כשהמחלוקת הפכה למלחמת אזרחים

מן ההוגנוטים אל שמונה מלחמות דת

בצרפת התבססו קהילות פרוטסטנטיות שזוהו עם המסורת הקלוויניסטית, ונודעו בשם הוגנוטים. מרבית האוכלוסייה נותרה קתולית, אך קבוצות של אצולה, אנשי ערים ואחרים הצטרפו לרפורמה. מחלוקות על מקום הפולחן ועל זכויות פוליטיות נקשרו למאבקי חצר ולתחרות בין משפחות אצולה. ב-1 במרץ 1562 נערך טבח במתפללים פרוטסטנטים בוואסי, אירוע שנעשה לנקודת פתיחה מוכרת של מלחמות הדת בצרפת. בשנים 1562-1598 נערכו שמונה מלחמות לסירוגין, עם הסכמי שלום שהתקשו להחזיק מעמד.

בלילה שבין 23 ל-24 באוגוסט 1572 פרץ בפריז טבח בליל ברתולומיאו הקדוש, ובהמשך התפשטו מעשי הרג למקומות נוספים. האלימות הוכיחה עד כמה שביר היה הביטחון של קהילה דתית בתוך ממלכה שבה דתה של האוכלוסייה נתפסה כעניין של נאמנות מדינית. מלחמות הדת לא היו מלחמות על תאולוגיה בלבד: קשרי משפחה, בריתות אצילים וחששות לשליטה על הממלכה נכרכו באמונה, עד שפשרה נראתה שוב ושוב כבגידה.

צו נאנט 1598: סובלנות מוגבלת

ב-1598 פרסם המלך הֶנְרִי הָרְבִיעִי את צו נאנט. הצו סיפק להוגנוטים הכרה מוגבלת בזכויות פולחן ובמעמד אזרחי, בלי להפוך את צרפת למדינה של חופש דת מלא. לאחר עשרות שנות מלחמות הייתה עצם האפשרות להסדיר דו-קיום הישג פוליטי חשוב, אך ההסדר נותר מותנה ברצון השליט ובאיזון כוחות משתנה. בשנת 1685 בוטל הצו, עדות לכך שהפשרה לא פתרה אחת ולתמיד את בעיית היחסים בין אמונה לשלטון.

והיהודים? מי לא קיבל חירות חדשה

מילותיו של לותר והתגוננות הקהילות

הרפורמציה לא הייתה תנועת שחרור כללית לכל המיעוטים הדתיים. לותר פרסם בשנת 1543 כתבים חריפים ועוינים ליהודים, ובראשם ״על היהודים ושקריהם״. אין הצדקה לטשטש את האנטי-יהדות הזאת בשם תרומתו לשינוי עולם הנצרות. היא השתלבה במורשת ארוכה של דעות קדומות ודיכוי דתי, ועוררה חששות קונקרטיים בקהילות יהודיות שחיו תחת שליטים נוצרים. יחס השלטונות ליהודים לא היה אחיד, ומנגד פעלו גורמים שהציעו הגנה משפטית מסוימת או הסדרים מוגבלים לחייהם.

בין דמויות התקופה בלט יוֹזֶל מֵרוֹסְהַיים, נציג יהודי מאלזס שפעל אצל הקיסר ונציגיו להגנה על זכויות יהודים ולהתמודדות עם עלילות והגבלות. הוא פנה לערכאות ולשליטים, התנגד להתקפות לותר על היהודים וניסה למנוע את השלכותיהן. סיפורו מעמיד תמונה אחרת בצד סיפורי הנסיכים והתאולוגים: בשעה שהזרמים הנוצריים התווכחו על הדרך הנכונה לעבוד את האל, קהילות יהודיות נאלצו להגן על עצם אפשרותן להתקיים בביטחון ולנהל חיי קהילה.

מה נותר אחרי הרפורמציה?

אירופה שאינה חוזרת לאחדות דתית אחת

גם הסדרים דוגמת שלום אוגסבורג לא סיימו את הסכסוכים. בשנת 1618 פרצה מלחמת שלושים השנים באימפריה הרומית הקדושה, שהתרחבה למאבק אירופי רחב שבו שיקולים דתיים, פוליטיים ושושלתיים נשזרו אלה באלה. ב-1648 חתם שלום וסטפליה על סדרה של הסכמים שקבעו, בין השאר, כללים חדשים ליחסים בין הזרמים המוכרים בקיסרות, ובכללם הכרה בקלוויניסטים לצד קתולים ולותרנים. הוא לא המציא את המדינה המודרנית ביום אחד ולא מחק את האיבה הדתית, אבל נתן ביטוי לעובדה שהניסיון להשיב בכוח את כל אירופה לכנסייה מערבית אחידה כשל.

בית הספר, הספר המודפס והמצפון

המורשת של הרפורמציה ניכרה בכנסיות שהוקמו, בבתי הספר שהופעלו, בכתבי הקודש שהודפסו בשפות מדוברות ובתמורות במעמדן של רשויות מקומיות ונסיכים. חינוך דתי ויכולת לקרוא טקסט נעשו מרכיבים מרכזיים בהתנהלות הקהילות, גם אם שיעורי האוריינות והאפשרויות ללמוד נותרו שונים מאוד בין מעמדות, אזורים ומגדרים. לצד המאבק על פרשנות כתבי הקודש צמחה תרבות פולמוס שלמה, שבה חוברות, כרוזים, איורים ודרשות הפכו את הציבור לשותף בדיונים שבעבר נוהלו במעגלים מצומצמים יחסית.

ועדיין, חופש המצפון המוכר לנו כיום אינו מסקנה ישירה ופשוטה של שנת 1517. אנשי דת פרוטסטנטים וקתולים רבים היו משוכנעים שחברה זקוקה לאמונה אמתית אחת ולמשמעת שתשמור עליה. הרפורמציה הרחיבה את מספר הדרכים המוכרות לקרוא את הנצרות, אך גם עודדה משטרי פיקוח חדשים ופולמוסים אלימים. התנועה שעסקה בישועת נפש היחיד הראתה שוב ושוב עד כמה קשה להפריד בין אמונה של אדם לבין החלטת שליט על גורל נתיניו.

הידעת? שלום אוגסבורג משנת 1555 הכיר בהסדרים בין קתולים ולותרנים, אך לא העניק חופש דת לכל הנוצרים. רק שלום וסטפליה בשנת 1648 הרחיב את ההכרה החוקית בקיסרות גם למסורת הקלוויניסטית.

סוף הדרך שלא הייתה לו נקודת סיום אחת

הנזיר מוויטנברג מת בשנת 1546, הרבה לפני שהמלחמות הגדולות על דמותה הדתית של אירופה הגיעו לסיומן. הטענות ששלח לדיון בשנת 1517 השתנו בידיהם של נסיכים, מטיפים, מדפיסים, מלומדים ומאמינים רגילים. חלקם ביקשו לתקן את הכנסייה, אחרים לבנות מוסד חדש, ויש שביקשו לקבוע את גבולות האמונה לממלכה שלמה. ההיסטוריה לא העניקה להם פתרון אחד. היא הותירה יבשת שבה תפילות בשפות שונות, כנסיות מתחרות וחוקים מדיניים נושאים את עקבות העימות ההוא.

אפשר לדמיין את דפי הטענות הלטיניים, בתחילת דרכם, כמסמכים צנועים למדי. איש לא היה חייב לראות בהם תוכנית למאה שנים של מרידות, שינויים חברתיים ומלחמות. אבל מרגע שהמילה המודפסת החלה לנוע בין הערים, המנזרים והארמונות, לא היה עוד אדם אחד, גם לא מחברה המקורי, שיכול להחליט היכן יסתיים הוויכוח.

מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה

95 הטענות של מרטין לותר, מהדורת אוניברסיטת אוקספורד: מהדורה דיגיטלית המציגה תעתיק ותרגום לאנגלית של הטקסט משנת 1517, בצירוף הערות מפורטות. היא מאפשרת לבחון את ניסוח הטענות ואת ההבחנה שבין הביקורת הראשונית על האינדולגנציות לבין עמדות מאוחרות יותר של לותר.

95 הטענות, אוסף ספריית הקונגרס: מידע על אחת ההדפסות המוקדמות של המסמך, שראתה אור בנירנברג בשנת 1517. הפריט ממחיש את חלקה של תרבות הדפוס בהפצת הדיון.

מסמכי ההיסטוריה הגרמנית: תשעים וחמש הטענות: מסמך ראשוני בסביבה היסטורית מבוארת, המתייחס גם למחלוקת על תלייתו בכנסיית ויטנברג.

The Oxford History of the Reformation, בעריכת פיטר מרשל: מחקר מקיף של הרפורמציה, הבוחן את השפעותיה על תאולוגיה, פוליטיקה, חברה ותרבות באירופה. הטקסט המלא עשוי לדרוש גישה מוסדית.

אוניברסיטת ייל: מדריך למקורות ראשוניים של הנצרות בעת החדשה המוקדמת: מדריך איתור לחיבורים ולמאגרי תיעוד מתקופת הרפורמציה, שימושי למי שמבקש להתקדם מן הסקירה הכללית אל עדויות התקופה.

הארכיון הלאומי הבריטי: פירוק המנזרים: מדריך לסדרות המסמכים המתעדות את חוק העליונות, סקר הרכוש הכנסייתי, סגירת מוסדות הנזירות והעברת נכסים לכתר באנגליה.

ספריית ציריך המרכזית: הרפורמציה בשווייץ: סקירה המבוססת על אוספים היסטוריים של פעילות צווינגלי ומועצת העיר, השינוי בפולחן והמתחים הפוליטיים והדתיים של ציריך.

מסמכי ההיסטוריה הגרמנית: שנים עשר סעיפי האיכרים: תביעות המורדים משנת 1525, המסייעות להבין כיצד שפת התיקון הדתי השתלבה בדרישות חברתיות.

הפרלמנט הבריטי: הרפורמציה באנגליה: סקירה של החקיקה שהפרידה את הכנסייה האנגלית מרומא ושל השינויים בתקופות הנרי השמיני, אדוארד השישי, מרי הראשונה ואליזבת הראשונה.

מסמכי ההיסטוריה הגרמנית: שלום אוגסבורג: נוסח היסטורי מבואר של ההסדר משנת 1555, המראה כיצד ניסו שליטי הקיסרות להתמודד משפטית עם הפילוג.

הספרייה של אוניברסיטת שיקגו: קלווין וז'נבה: תיעוד מחקרי על גלגולי פעילותו של קלווין, גירושו מן העיר, חזרתו והקמת מוסדות הרפורמציה בז'נבה.

המוזיאון הפרוטסטנטי: מלחמות הדת בצרפת: סקירה של שמונה מלחמות הדת בין 1562 ל-1598, ובהם הטבח בוואסי, ליל ברתולומיאו הקדוש וצו נאנט.

מסמכי ההיסטוריה הגרמנית: יוזל מרוסהיים: עדות על מאמציו של נציג יהודי מרכזי במאה ה-16 להגן על קהילות יהודיות במרחב הקיסרי, מול עלילות והגבלות ומול מתקפות אנטי-יהודיות.

אנציקלופדיית סטנפורד לפילוסופיה: מרטין לותר: סקירה מחקרית של הגותו של לותר, יחסו לסמכות, לאמונה ולפילוסופיה, והמורכבויות שעלו מתוך עמדותיו במהלך חייו.

אוקספורד: ועידת טרנט: מאמר ביבליוגרפי אקדמי הבוחן את גיבוש הרפורמה הקתולית בשלושת כינוסי הוועידה בין 1545 ל-1563. העיון בטקסט המלא עשוי לדרוש מנוי.

המסדר הישועי: אישור היסוד בשנת 1540: תיאור תולדות אישור המסדר בידי האפיפיור פאולוס השלישי, ומטרותיהם הראשוניות של איגנטיוס מלויולה ושותפיו.

המוזיאון המטרופוליטני: הרפורמציה והאמנות: מחקר על השפעת הפילוג הדתי על תמונות, תעמולה חזותית וייצוגים אמנותיים בכנסיות קתוליות ופרוטסטנטיות.

האם שינויים גדולים מתחילים ברעיונות, או שבני אדם מזהים ברעיון חדש את האפשרות לשנות מציאות שכבר אינה נסבלת בעיניהם? הרפורמציה הפרוטסטנטית מזמינה לשוב ולבחון את היחסים בין דת לשלטון. אם הכתבה פתחה בפניכם כיוון חדש, שתפו אותה והמשיכו לקרוא סיפורים על אירופה בעת החדשה המוקדמת כאן, ב-HistoryIsTold.com.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.

דרגו את הכתבה

0

היו הראשונים לדרג

בחרו בין כוכב אחד לחמישה כוכבים.

הגדרות פרטיות

אפשר לבחור אילו כלים אופציונליים יורשו לפעול. עוגיות הכרחיות נשארות פעילות כדי לאפשר לאתר לפעול באופן תקין.

בחירת קטגוריות פרטיות
עוגיות הכרחיות דרושות לפעילותו התקינה, לאבטחה ולשמירת העדפות הפרטיות.
פעיל תמיד
מאפשרים לנו להבין כיצד משתמשים באתר ולשפר אותו.
זוכרות העדפות ומאפשרות תכונות אופציונליות באתר.