באוקטובר 1986 ישבו נשיא ארצות הברית רוֹנַלְד רֵייגֶן ומנהיג ברית המועצות מִיכָאִיל סֶרְגֵיֶיבִיץ' גּוֹרְבָּצ'וֹב בבית קטן ברייקיאוויק, איסלנד ודיברו על אפשרות שבמשך רוב המלחמה הקרה נשמעה כמעט דמיונית: עולם שבו ארצות הברית וברית המועצות יוותרו על נשק גרעיני. בחוץ נשבה רוח איסלנדית מקפיאה. בתוך הבית הצטופפו מנהיגים, מתורגמנים, שרי חוץ, סוכני ביון ואנשי צוות שנאלצו לעבוד אפילו בחדרי השירותים. במרחק מטרים ספורים זה מזה עמדו שני קצינים, אמריקאי וסובייטי וכל אחד מהם נשא תיק ובו הקודים שבאמצעותם ניתן היה להורות על השמדת ארצו של האחר.
השיחות הסתיימו ללא הסכם. מילה אחת, "מעבדה", היתה בין הדברים שעליהם נתקעו שני הצדדים. ובכל זאת, דווקא הפסגה שנחשבה בתחילה לכישלון הפכה לאחת התחנות המובהקות בדרך לסיום המלחמה הקרה. היא גם סיפרה משהו עמוק יותר על גורבצ'וב: הוא היה קומוניסט שניסה להציל את ברית המועצות, אך היה מוכן לבחון מחדש כמעט כל הנחה שעליה נשענה עוצמתה. הוא ביקש רפורמה ולא פירוק, סוציאליזם מתוקן ולא קפיטליזם, ברית מועצות מחודשת ולא קץ האימפריה. ההיסטוריה, מצדה, לקחה את המהלכים שלו הרבה מעבר לכוונותיו.
גורבצ'וב, שנולד ב-2 במרץ 1931 בכפר פריבולנויה שבאזור סטברופול בדרום רוסיה ומת ב-30 באוגוסט 2022 במוסקבה, היה המזכיר הכללי האחרון של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ומנהיגה האחרון של המדינה הסובייטית. בין 1985 ל-1991 הוא חולל שינויים עמוקים בפוליטיקה, בחברה, בכלכלה וביחסי החוץ הסובייטיים. מדיניות הגלסנוסט (שקיפות), הפרסטרויקה (בנייה מחדש) והדמוקרטיזציה שלו הרחיבה את חופש הביטוי, פתחה את התקשורת לביקורת, החלישה את המונופול הפוליטי של המפלגה הקומוניסטית וניסתה להפוך כלכלה קפואה וגוש פוליטי מזדקן למערכת שתוכל לשרוד בעולם משתנה. אותם תהליכים גם ערערו מוסדות שהחזיקו את ברית המועצות יחד במשך עשרות שנים, עודדו תנועות לאומיות ובסופו של דבר השתלבו בשרשרת האירועים שהביאה לפירוק המדינה בדצמבר 1991.
בן הכפר שהגיע לקרמלין
מיכאיל גורבצ'וב נולד למשפחת איכרים ממוצא רוסי ואוקראיני בדרום ברית המועצות. הוריו עבדו בחוות קולקטיביות, ומשפחתו נפגעה מן הדיכוי הסטליניסטי. ילדותו עברה תחת שלטונו של יוֹסֵף סְטָלִין, וחוויות מלחמת העולם השנייה, שבברית המועצות נודעה כמלחמה הפטריוטית הגדולה, וכן הפלישה הנאצית לברית המועצות, השפיעו עמוקות על השקפת עולמו.
כנער עבד גורבצ'וב על קומביין בחווה ממלכתית באזור סטברופול. בשנת 1946 הצטרף לקומסומול, ברית הנוער הקומוניסטית, ובמשך ארבע השנים שלאחר מכן עבד כנהג קומביין. הוא התבלט כחבר מבטיח בארגון, וב-1952 החל ללמוד משפטים באוניברסיטת מוסקבה והצטרף למפלגה הקומוניסטית. במהלך לימודיו הכיר את רַאִיסָה טִיטַרֶנְקוֹ, שאותה נשא לאישה ב-1953. בשנת 1955 סיים את לימודיו וקיבל תואר במשפטים.
כשחזר עם ראיסה לסטברופול החל להתקדם במהירות במנגנון הקומסומול והמפלגה. ב-1961 כבר היה המזכיר האזורי של ליגת הנוער הקומוניסטית ונציג בקונגרס המפלגה. עבודתו בתחום החקלאות העניקה לו הזדמנות לקדם חידושים, ומעמדו במפלגה העניק לו השפעה הולכת וגדלה באזור. לאחר מותו של סטלין הפך לתומך נלהב במדיניות הדה-סטליניזציה שהוביל נִיקִיטָה חְרוּשְצ'וֹב.
בשנת 1970 מונה למזכיר הראשון של הוועדה האזורית של המפלגה בסטברופול, ובמסגרת תפקידו פיקח בין היתר על בניית תעלת סטברופול הגדולה. ב-1971 צורף לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. בשנת 1978 עבר למוסקבה ומונה למזכיר הוועד המרכזי לענייני חקלאות. שנה לאחר מכן היה למועמד לחברות בפוליטביורו, וב-1980 נעשה חבר מלא בגוף השלטוני העליון של המפלגה.
לעלייתו המתמשכת תרמה תמיכתו של מִיכָאִיל סוּסְלוֹב, אחד האידאולוגים החשובים במפלגה. בתקופת כהונתו הקצרה של יוּרִי אַנְדְרוֹפּוֹב כמזכיר הכללי, בין 1982 ל-1984, נעשה גורבצ'וב לאחד מחברי הפוליטביורו הפעילים והבולטים ביותר. הוא יצא לכמה ביקורים בחו"ל, והעולם שמחוץ לברית המועצות החל להכיר פוליטיקאי סובייטי מסוג אחר.
אחד האנשים שהשפיעו עליו היה גם הקומוניסט הצ'כוסלובקי אַלֶכְּסַנְדֶר דוּבְּצֶ'ק, שהנהיג רפורמות משמעותיות בארצו בזמן האביב של פראג ב-1968. גורבצ'וב עצמו יתמודד שנים מאוחר יותר עם אותה שאלה שעמדה בבסיס ניסיונו של דובצ'ק: עד כמה אפשר לפתוח מערכת קומוניסטית מבלי לפרק אותה.
האיש שמרגרט תאצ'ר חשבה שאפשר לעבוד איתו
בדצמבר 1984 הגיע גורבצ'וב ללונדון. ראש ממשלת בריטניה מַרְגָרֶט תַ'אצֶ'ר התרשמה ממנו. בראיון ל-BBC אמרה כי היא אופטימית באשר ליחסים העתידיים עם ברית המועצות.
תאצ'ר עודדה את הנשיא האמריקאי רונלד רייגן להיפגש עם הפוליטיקאי הסובייטי הצעיר. באותה תקופה לא היה ודאי כלל שגורבצ'וב יהיה המנהיג הבא של ברית המועצות. לאחר מותו של אנדרופוב ב-1984 נבחר קוֹנְסְטַנְטִין צֶ'רְנֶנְקוֹ החולה לתפקיד המזכיר הכללי. הוא מת בתוך כשנה, ב-10 במרץ 1985.
למחרת, 11 במרץ, בחר הפוליטביורו בגורבצ'וב למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית. הוא היה אז החבר הצעיר ביותר בפוליטביורו וגם המזכיר הכללי הראשון שנולד לאחר מהפכת 1917. אחרי השנים האחרונות של שלטון לֵאוֹנִיד בְּרֶזְ'נֶב ולאחר התקופות הקצרות של אנדרופוב וצ'רננקו, סגנונו נראה כמעט כמו משב רוח חדש. הוא התלבש באופן מודרני יותר מקודמיו, דיבר בישירות ובפתיחות, וראיסה הופיעה לצדו בציבור באופן שהזכיר יותר רעיית נשיא אמריקאי מאשר אשת מזכיר כללי סובייטי.
אבל מאחורי השינוי בסגנון עמד משבר עמוק בהרבה.
מערכת עייפה וכלכלה שנתקעה
כאשר הגיע גורבצ'וב לשלטון במרץ 1985, ירש מדינה וכלכלה שסבלו מהאטה ממושכת. מוצרי צריכה היו קשים להשגה בחנויות, אמונתם של רבים בקומוניזם נשחקה, והמערכת הביורוקרטית נעשתה כבדה ובלתי יעילה. גורבצ'וב הציג לעיתים את המצב כקריטי אף יותר מכפי שהיה בפועל, אך הצורך בשינוי היה ברור אפילו לאנשים שמרניים בתוך המפלגה.
מטרתו הראשונית היתה להחיות את הכלכלה הסובייטית לאחר שנות הקיפאון והצמיחה הנמוכה בתקופת ברז'נב. הוא דרש מודרניזציה טכנולוגית מהירה, עלייה בפריון העבודה ומנגנון מדינה יעיל ומגיב יותר. הוא גם הבין שרפורמה כלכלית לא תוכל להצליח אם המבנה של המפלגה הקומוניסטית עצמה יישאר כפי שהיה.
שלוש מילים רוסיות נעשו מזוהות עם עידן גורבצ'וב: פרסטרויקה, כלומר ארגון מחדש; גלסנוסט, פתיחות; ודמוקרטיזציה, דמוקרטיזציה של המערכת.
בפגישה עם ראשי המפלגה בלנינגרד הטיח בהם:
אלא שגורבצ'וב לא התכוון להפוך את ברית המועצות לכלכלת שוק חופשי. בנאום בפני צירי המפלגה ב-1985 הזהיר מפני הרעיון שהשוק לבדו יציל את המערכת.
זו היתה הסתירה המרכזית של הפרסטרויקה. גורבצ'וב ביקש להפוך את המערכת לגמישה יותר בלי לוותר עליה. הוא אפשר הקמת עסקים שיתופיים, הקל הגבלות על סחר חוץ וצמצם חלק מן השליטה המרכזית בעסקים, אך נמנע ממעבר מלא לבעלות פרטית ולכלכלת שוק. השינויים נועדו להניע מחדש את הכלכלה, אולם הוצאות הממשלה תפחו, הגירעון גדל, האינפלציה ומחירי המזון עלו, והחקלאות המסובסדת, שנעה בהדרגה לכיוון ייצור למטרת רווח במקום מחירים מפוקחים בלבד, הוסיפה לטלטלה.
כאשר השינויים הראשונים לא הביאו תוצאות מספקות, העמיק גורבצ'וב ב-1987 וב-1988 את הרפורמות. המערכת שהיתה אמורה להשתפר החלה להשתנות מן היסוד.
צ'רנוביל והרגע שבו הגלסנוסט נעשה אמיתי
באפריל 1986 התרחש אסון תחנת הכוח הגרעינית בצ'רנוביל. עבור גורבצ'וב היתה זו אחת הבחינות הראשונות של השאלה האם הפתיחות שהבטיח תהיה סיסמה או מדיניות של ממש.
בעקבות האסון הרחיב את האפשרות של התקשורת הסובייטית לדווח ולחקור נושאים שבעבר הוסתרו. עיתונאים קיבלו מרחב גדול יותר, ואזרחים הורשו לדון בפומבי בשאלות פוליטיות, חברתיות והיסטוריות שבעבר היה מסוכן לעסוק בהן. הגלסנוסט אפשרה לחברה הסובייטית להביט לאחור בעברה בזמן שניסתה להחליט מה יהיה עתידה.
גורבצ'וב עצמו ראה בצ'רנוביל נקודת מפנה.
הפתיחות התפשטה במהירות. תחילה הופנו הזרקורים לעידן סטלין, אולם עד מהרה נשברו גם טאבו אחרים. אפילו דמותו של לנין חדלה להיות חסינה מביקורת. ההיסטוריון וִילְיַאם טַאוּבְּמַן, שהיה באותה תקופה במוסקבה, תיאר חברה שצמאה פתאום למידע.
הבעיה היתה שברגע שמתחילים לפתוח ארכיון, עיתון ושיחה ציבורית, קשה מאוד לקבוע היכן תיעצר הביקורת. חשיפת פשעי העבר הובילה לביקורת על שחיתות, חוסר יעילות וכשלים של המערכת בהווה. מוסדות שבעבר נתפסו כמובנים מאליהם נדרשו פתאום להסביר את עצמם.
דמוקרטיזציה בתוך מדינה חד-מפלגתית
גורבצ'וב לא הסתפק בפתיחות תקשורתית. הוא החל לפרק בהדרגה גם את המבנה הפוליטי שהעניק למפלגה הקומוניסטית שליטה כמעט מוחלטת.
במסגרת הפרסטרויקה הוכנסו בחלק מן הבחירות למשרות מפלגתיות וממשלתיות כמה מועמדים והצבעה חשאית. בשנת 1988 שונו מוסדות המדינה. בדצמבר אותה שנה הוקם קונגרס צירי העם של ברית המועצות, פרלמנט חדש שחלק מחבריו נבחרו בבחירות תחרותיות. בשנת 1989 נערכו הבחירות שנחשבו לבחירות הדמוקרטיות האמיתיות הראשונות בתולדות ברית המועצות.
באותה שנה בחר קונגרס צירי העם מתוכו סובייט עליון חדש, שבניגוד לגוף בעל אותו שם שפעל לפניו נועד להיות פרלמנט קבוע בעל סמכויות חקיקה ממשיות. במאי 1989 נבחר גורבצ'וב ליושב ראש הסובייט העליון.
השינויים פעלו לשני הכיוונים. מצד אחד, אזרחים קיבלו אפשרויות פוליטיות שלא היו בידיהם במשך עשרות שנים. מצד שני, המנגנון הקומוניסטי שעליו נשען גורבצ'וב עצמו איבד כוח. הוא ביקש להעביר סמכות מן המפלגה למוסדות נבחרים, אך בכך גם החליש את בסיס הכוח שאמור היה לאפשר לו לנהל את הרפורמה.
דמויות ליברליות שכבר לא נאלצו לשתוק דרשו ממנו ללכת רחוק יותר. הפיזיקאי, חתן פרס נובל ופעיל זכויות האדם אַנְדְרֵיי סַחַרוֹב מתח ביקורת על קצב הרפורמות ועל היקפן ודרש מעבר מלא יותר לכלכלת שוק ולליברליזציה פוליטית רחבה יותר.
מן הצד האחר ניצבו השמרנים, שחלקם אמנם הכירו בצורך בשינוי אך נבהלו כאשר גילו שהרפורמות מחלישות את מעמדם ואת האורתודוקסיה הקומוניסטית עצמה. באופן אירוני, החופש העיתונאי החדש אפשר גם להם להשתמש בגלסנוסט כדי לתקוף בפומבי את האיש שהנהיג אותה.
בתווך עמד גורבצ'וב, מנסה ללחוץ על דוושת ההאצה ועל הבלם כמעט באותו זמן.
מהקרמלין לנשיאות ברית המועצות
במרץ 1990 הגיע תהליך העברת הסמכות מן המפלגה למדינה לשיא נוסף. קונגרס צירי העם יצר את משרת נשיא ברית המועצות ובחר את גורבצ'וב לתפקיד לחמש שנים. נקבע כי הבחירות הבאות, ב-1995, אמורות להיערך בהצבעה ישירה של הציבור.
הבחירה היתה רחוקה מלהיות הליך טקסי נטול ביקורת, אף שגורבצ'וב התמודד למעשה ללא יריב ממשי. הוא זכה ב-1,329 קולות לעומת 495 נגד. יוּרִי אוֹסִיפְּיַאן, יו"ר ועדת ספירת הקולות, הכריז בפני הקונגרס כי גורבצ'וב נבחר לנשיא.
שני מועמדים אפשריים, ראש הממשלה נִיקוֹלַאי רִיזְ'קוֹב ושר הפנים וָאדִים בַּקַאטִין, הסירו את מועמדותם עוד לפני ההצבעה. היו צירים שהתקשו להתעלם מן האירוניה: דווקא האיש שהפך את "הדמוקרטיזציה" לסיסמת תקופתו נבחר לתפקיד הנשיאות כמעט באותו דפוס חד-מועמדי שאפיין את העבר.
הציר הארמני גֶנְרִיך אִיגִיטְיַאן עלה לדוכן בזעם.
לֵאוֹנִיד סוּחוֹב, נהג מהעיר חרקוב שבאוקראינה, היה חריף עוד יותר.
אוֹלְזַ'אס סוּלֵיימֶנוֹב מקזחסטן טען כי מדיניות הרפורמות אינה עקבית.
טֵימוּרַאז אַוָואלַאנִי מסיביר האשים אותו בכך שהוא מוביל את המדינה לסף התמוטטות כלכלית. נִיקוֹלַאי קוּצֶנְקוֹ מאוקראינה אף הציע שיסיר את מועמדותו. אִיוַואן זְ'דַקַאיֶיב, ציר מהאי סחלין, אמר כי הוא מעדיף שלא להצביע כלל.
סֶרְגֵיי סְטַנְקֶבִיץ' ממוסקבה סבר שגורבצ'וב עשוי להיות נשיא מוצלח, אך הודיע שיימנע משום שלדעתו היה עליו לעמוד לבחירה כלל-ארצית.
הקבוצה הבין-אזורית של הצירים הרדיקלים בחרה שלא להציב מועמד משלה. אנשיה התמקדו בהגבלת סמכויות הנשיא ואף הצליחו להסיר הצעה שהיתה מעניקה לנשיא שתי הזדמנויות להטיל וטו על חקיקה במקום אחת.
עוד לפני ההצבעה על גורבצ'וב עצמו נדרש הקונגרס להכריע בשאלה כיצד ייבחר הנשיא. סקר דעת קהל ששודר בטלוויזיה הסובייטית הראה כי 84 אחוזים מהציבור רצו בחירות ישירות ומיידיות. גם מעמדו הציבורי של גורבצ'וב כבר לא היה בלתי מעורער: סקרים ארציים הציבו את שיעור התמיכה בו על 40 עד 45 אחוזים.
השמרנים באולם נטו לתמוך בבחירה בקונגרס משום שחששו מהצבעות עממיות. גורבצ'וב נזקק דווקא לקולות הליברלים. בין מי שתמכו בבחירה באמצעות הקונגרס היו אנשים בעלי מוניטין רפורמיסטי מובהק.
ההיסטוריון דְמִיטְרִי לִיכַאצ'וֹב בן ה-84 מלנינגרד הזהיר מפני בחירות ישירות בתקופה של משבר לאומי.
גם אַלֶכְּסַנְדֶר יַקוֹבְלֶב, מן הרפורמיסטים הבולטים בפוליטביורו, ועורך הדין אַנַאטוֹלִי סוֹבְּצַ'ק מלנינגרד, תמכו בבחירה בפרלמנט.
בסופו של דבר עברה ההחלטה על בחירת הנשיא באמצעות הקונגרס ברוב צר יחסית: 1,542 צירים תמכו, 368 התנגדו ו-76 נמנעו. היה זה מעט מעל רוב שני השלישים שנדרש מתוך 2,245 הצירים.
ריז'קוב, שסירב למועמדות, אמר כי למעשה יש רק אדם אחד המתאים למשרה.
כאשר כמה צירים המשיכו לתמוך בבקאטין גם לאחר שכבר הסיר את מועמדותו, השיב שר הפנים במשפט שהלם היטב את האבסורד של המעמד.
באותו זמן ביטל הקונגרס, בהנהגת גורבצ'וב, את המונופול החוקתי שהעניק למפלגה הקומוניסטית שליטה בלעדית בכוח הפוליטי. הדרך להקמת מפלגות אחרות נפתחה. נשיא ברית המועצות היה כעת גם המזכיר הכללי של מפלגה שמעמדה החוקתי ההיסטורי נשחק לנגד עיניו.
הנשק הגרעיני והשותף הלא צפוי בוושינגטון
במקביל למהפכה שהתחוללה בתוך ברית המועצות, פעל גורבצ'וב לשנות מן היסוד גם את יחסיה עם המערב.
באמצע שנות השמונים הגיע מספר ראשי הנפץ הגרעיניים בעולם לשיא מסוכן. בשנת 1986 החזיקו ארצות הברית וברית המועצות יחדיו מאגרים שהגיעו לכ-70 אלף ראשי נפץ. הסכנה של מלחמה גרעינית, מכוונת או מקרית, ריחפה מעל העולם, והחזקת הארסנלים העצומים עלתה לשתי המעצמות סכומי כסף אדירים.
גורבצ'וב הבין שהוצאות הביטחון הסובייטיות מקשות על תוכניותיו הכלכליות. רייגן, אנטי-קומוניסט מוצהר שכינה בעבר את ברית המועצות "אימפריית הרשע", רצה אף הוא לצמצם את סכנת המלחמה הגרעינית בלי לפגוע בביטחון האמריקאי.
בתחילה התייחס רייגן לגורבצ'וב בזהירות. ההיסטוריון הֵייץ' דַבְּלְיוּ בְּרַנְדְס תיאר כיצד נשיא ארצות הברית למד בהדרגה לראות בו לא רק קומוניסט, אלא אדם ומנהיג מדינה שמבקש למנוע מלחמה גרעינית ולפעול לטובת עמו.
רייגן אהב להשתמש בניסוח שהפך לאחד מסמלי היחסים בין השניים:
הוא ניסח גם את ליבת הדילמה הגרעינית בצורה אחרת: שתי המעצמות אינן חושדות זו בזו מפני שהן חמושות, אלא חמושות מפני שהן חושדות זו בזו.
בנובמבר 1985 נפגשו השניים בשווייץ. הפסגה הראשונה שברה את הקרח, אך המלחמה הקרה עדיין היתה רחוקה מסיום. לצד המפגשים הרשמיים התפתחה ביניהם חליפת מכתבים נרחבת. יותר מ-40 מכתבים, רבים מהם בכתב יד, וארבע פסגות בתוך מעט יותר משלוש שנים סייעו בהדרגה לבנות אמון.
ההיסטוריון גֵ'ייסוֹן סַלְטוּן-אֵבִּין כתב כי המכתבים החשאיים אילצו אותם לדבר, להתווכח, לחלוק זה על זה ולהציע הצעות גם כאשר כל אחד מהם סבר שהסכם אינו אפשרי. שניהם, לדבריו, הבינו שהשינוי מגיע ושהם רוצים להיות בצד הנכון של ההיסטוריה, אך לשם כך היה עליהם להתגבר על ארבעה עשורים של אידאולוגיית מלחמה קרה ולמצוא דרך לבטוח זה בזה.
רייגן עצמו כתב לימים כי אותם מכתבים ראשונים היו ראשיתו הזהירה של דבר גדול יותר.
מֶלְוִוין פ' לֶפְלֶר, שהתמחה ביחסי החוץ של ארצות הברית, הדגיש את חשיבות המפגשים הישירים: כל אחד מן המנהיגים למד להבין עד כמה חששות הביטחון של האחר אמיתיים.
רייקיאוויק: יומיים שבהם כמעט נעלם הנשק הגרעיני
בספטמבר 1986 הציע גורבצ'וב לרייגן מפגש מהיר בארבע עיניים כדי לשבור את הקיפאון בשיחות צמצום הנשק. שלושה שבועות לאחר מכן הגיעו השניים לאיסלנד הניטרלית.
הפקידים האמריקאים ציפו למעט מאוד. קֵן אַדֶלְמַן, מנהל בקרת הנשק של רייגן, סיפר כי התדרוכים בוושינגטון הציגו את הפסגה כמפגש כמעט טקסי שנועד לשפר את מעמדו הפנימי של גורבצ'וב.
אולי יעניין אותך
בבוקר 11 באוקטובר התכנסו רייגן וגורבצ'וב בבית הֶפְדִי שבפאתי רייקיאוויק. מזכיר המדינה ג'וֹרְג' שוּלְץ זכר תחושה חריגה של אי ודאות.
לאחר שיחה פרטית בת שעה הציג גורבצ'וב הצעה דרמטית: לצמצם בחצי את מאגרי הנשק הגרעיני האסטרטגי ולפרק את כל הטילים האמריקאיים והסובייטיים לטווח בינוני באירופה. רייגן הסכים עקרונית להפחתה של 50 אחוזים, בתנאי ששני הצדדים יישארו עם מאגרים שווים.
במשך יומיים ישבו המנהיגים סביב שולחן מלבני, לעיתים כשרק מתורגמנים, רשם, שולץ ושר החוץ הסובייטי אֶדוּאַרְד שֶוַורְדְנַדְזֶה נמצאים עמם.
לאחר משא ומתן לילי בין הצוותים חזרו השניים לשולחן ב-12 באוקטובר. לפתע עלתה אפשרות שרק שנים ספורות קודם לכן היתה נשמעת פנטסטית: חיסול מלא של הנשק הגרעיני האמריקאי והסובייטי בתוך עשר שנים. ימים אחדים קודם לכן אמר רייגן ליועץ:
החזון היה עצום וגם מסובך. חיסול מוחלט של הטילים הגרעיניים היה צפוי להיתקל בהתנגדות מצד בעלות בריתה האירופיות של ארצות הברית ולחייב גם מעצמות גרעיניות אחרות להתפרק מנשקן. אך במשך אחר צהריים אחד לפחות דנו שני מנהיגי המעצמות ברצינות בעתיד ללא נשק גרעיני. ואז הגיעו ליוזמת ההגנה האסטרטגית.
המילה "מעבדה" שעצרה את ההסכם
יוזמת ההגנה האסטרטגית, שהוכרזה בידי רייגן ב-1983, נועדה לפתח מערכת הגנה מפני טילים בליסטיים, לרבות רכיבים בחלל. מבקריה כינו אותה "מלחמת הכוכבים", ומדענים רבים פקפקו בישימותה.
גורבצ'וב חשש שהתוכנית תאלץ את המכלול הצבאי-תעשייתי הסובייטי להמשיך לדרוש הוצאות ביטחון עצומות. ברייקיאוויק הוא הסכים לאפשר מחקר ובדיקות של המערכת בתוך מעבדות, אך לא בחלל. רייגן טען כי בסופו של דבר יהיה צורך לבצע ניסויים גם מחוץ למעבדה.
הוויכוח נעשה חריף יותר ויותר. גִיוֹם סֶרִינָה, מחבר ספר על הפסגה, סיכם את האירוניה בפשטות: הטכנולוגיה עצמה עוד לא היתה ישימה למעשה, אבל המשא ומתן נתקע על המילה "מעבדה".
גורבצ'וב הסביר לימים את התנגדותו.
רייגן כתב ביומנו כי גורבצ'וב דרש ניסוח שהיה מחסל למעשה את יוזמת ההגנה.
המפגש הסתיים בחילופי משפטים קרים.
רייגן השיב:
התקשורת תיארה את הפסגה במידה רבה ככישלון דיפלומטי. גורבצ'וב התעקש לראות בה משהו אחר.
גם רייגן נותר אופטימי. בנאום טלוויזיוני אמר לאמריקאים כי הדלת עדיין פתוחה וכי האפשרות להתחיל לחסל את האיום הגרעיני נמצאת בהישג יד.
ההסכם הגדול של רייקיאוויק לא נחתם, אך השיחות סללו את הדרך להסכמים שכן נחתמו.
מהכישלון באיסלנד להסכם INF
בדצמבר 1987 חתמו רייגן וגורבצ'וב על אמנת הכוחות הגרעיניים לטווח בינוני, אמנת INF, שקבעה חיסול של קטגוריה שלמה של טילים קצרי טווח ובינוניים. ההסכם התאפשר לאחר שגורבצ'וב חדל להתנות את הפחתת הטילים במגבלות על ניסויי יוזמת ההגנה האסטרטגית.
ארבע שנים אחר כך, ב-1991, חתם גורבצ'וב עם יורשו של רייגן, הנשיא ג'וֹרְג' הֵייץ' דַבְּלְיוּ בּוּש, על אמנת START I, שהפחיתה את מספר כלי הנשק הגרעיניים האסטרטגיים.
גורבצ'וב סיפר לימים לשולץ כי רייקיאוויק היתה נקודת המפנה של המלחמה הקרה משום שלראשונה ישבו שני המנהיגים ושוחחו ישירות ובמשך זמן ממושך על הסוגיות המרכזיות.
עד 1988 חל גם שינוי סמלי ביחסים. במהלך ביקור במוסקבה נשאל רייגן בקרמלין אם הוא עדיין רואה בברית המועצות "אימפריית הרשע".
כשנשאלו אם הם כבר חברים ותיקים, ענה גורבצ'וב ברוסית "דה! דה!", ורייגן הוסיף: "כן".
הקשר שנבנה בין שני מנהיגים שהגיעו משני קצותיה של המפה האידאולוגית היה אחד המפתחות להפשרה. בביקור במוסקבה ב-1990 אמר רייגן לעיתונאים כי השניים גילו ביניהם קשר וידידות שהם קיוו שיוכלו להפוך לקשר גם בין העמים.
אפגניסטן, הפחתת כוחות והתרחקות מהאימפריה
מדיניות החוץ החדשה לא הוגבלה לנשק גרעיני. גורבצ'וב ביקש לשפר קשרי מסחר ויחסים עם מדינות מפותחות במזרח ובמערב. בשנים 1988 ו-1989 פיקח על נסיגת הכוחות הסובייטיים מאפגניסטן לאחר תשע שנות נוכחות צבאית שם.
בדצמבר 1988 נשא דברים בפני העצרת הכללית של האו"ם והודיע כי בכוונתו להוציא ממזרח אירופה מאות אלפי חיילים סובייטים ואלפי טנקים. זאת היתה תפנית היסטורית. מנהיגים סובייטים קודמים שלחו טנקים כדי להגן על משטרים שנתמכו בידי הקרמלין. גורבצ'וב הגיע למסקנה שברית המועצות אינה רשאית עוד לנהוג כך.
העיקרון הזה עתיד לשנות את מפת אירופה.
מזרח אירופה מגלה שמוסקבה כבר לא תשלח טנקים
הגלסנוסט הסובייטית הפכה במהירות למסר עבור אזרחי מדינות הלוויין במזרח אירופה. אם ברית המועצות עצמה מדברת על פתיחות, דמוקרטיזציה ורפורמה, מדוע עליהם להמשיך לחיות תחת משטרים שמגבילים תנועה, קניות וחופש ביטוי?
במהלך קיץ וסתיו 1989 יצאו מפגינים לרחובות ברחבי מזרח אירופה. משטרים קומוניסטיים נפלו בזה אחר זה בפולין, הונגריה, מזרח גרמניה וצ'כוסלובקיה. במקום לשלוח כוחות סובייטיים כדי להחזיקם בשלטון, גורבצ'וב קיבל בפועל את נפילתם.
ב-9 בנובמבר 1989, לאחר הפגנות המוניות, הורשו אזרחי מזרח גרמניה לחצות בחופשיות למערב ברלין. החומה, שבמשך שנים סימלה את החלוקה בין אירופה הקומוניסטית למערב ושלאורכה נורו אנשים שניסו להימלט, נפתחה.
גורבצ'וב לא שלח טנקים. הוא הודיע שאיחוד גרמניה הוא עניין גרמני פנימי.
עד קיץ 1990 כבר הסכים לאיחוד מזרח ומערב גרמניה ואף קיבל את האפשרות שגרמניה המאוחדת תהיה חברה בנאט"ו, הברית שהיתה במשך עשרות שנים יריבתה הצבאית המרכזית של ברית המועצות.
עבור גרמנים רבים היה גורבצ'וב אחת הדמויות שאפשרו את האיחוד. אבל התמוטטות הסדר הקומוניסטי במזרח אירופה נשאה גם מסר אחר, מסוכן מבחינת הקרמלין: אם משטרים שנראו נצחיים יכולים להיעלם בתוך חודשים, גם ברית המועצות אינה בהכרח נצחית.
פרס נובל והפרדוקס הגדול של גורבצ'וב
בשנת 1990 זכה גורבצ'וב בפרס נובל לשלום על תפקידו המוביל בשינויים הרדיקליים ביחסי מזרח ומערב. מחוץ לברית המועצות הלך מעמדו ועלה. בתוך המדינה, לעומת זאת, המציאות נעשתה קשה יותר.
הצלחתו הגדולה ביותר של גורבצ'וב בזירה הבינלאומית והבעיה הגדולה ביותר שלו בתוך ברית המועצות נבעו מאותו עיקרון: הוא החליש את הפחד.
במזרח אירופה הפסיקו ממשלות לחשוש שטנקים סובייטיים יחזירו אותן לתלם. בתוך ברית המועצות הפסיקו אזרחים לחשוש באותה מידה מהבעת דעה פוליטית, מביקורת על המפלגה או מהעלאת תביעות לאומיות.
אלא שהמערכת הסובייטית נבנתה במשך עשרות שנים דווקא על ריכוז כוח, שליטה פוליטית חזקה והגבלת התחרות. ברגע שהמרכז החל לוותר על הכלים האלה, התברר כמה מעט נותר כדי להחזיק את המבנה יחד.
הלאומים דורשים את שלהם
הקלה בדיכוי עוררה תסיסה בקרב הלאומים הרבים של ברית המועצות. כבר בדצמבר 1986 התרחשו מהומות בקזחסטן. בהמשך התחזקו תנועות לאומיות ברחבי המדינה.
הרפובליקות הבלטיות היו הראשונות שעברו מדרישה לאוטונומיה רחבה יותר לדרישה לפרישה מלאה. ליטא, לטביה ואסטוניה ביקשו להשתחרר ממוסקבה. אחריהן צמחו תנועות דומות ברפובליקות אחרות, ובהן אוקראינה.
במקומות מסוימים התברר כי גורבצ'וב, שנתפס במערב כמשחרר, מוכן עדיין להשתמש בכוח כאשר חשב שהמערכת עומדת בפני התפרקות. צבא וכוחות ביטחון הופעלו נגד התכנסויות לאומיות, ובגאורגיה ובליטא נהרגו עשרות בני אדם. גם באזורים של מרכז אסיה נעשה שימוש בכוח כדי לדכא עימותים בין קבוצות לאומיות.
זו אחת הסיבות שמורשתו אינה אחידה ברחבי ברית המועצות לשעבר. במדינות מסוימות הוא זכור כמי שאפשר את העצמאות. באחרות נותר גם זיכרון של אדם שעמד בראש המדינה כאשר כוחות סובייטיים דיכאו תנועות עצמאות.
פרסטרויקה שהצליחה לפרק יותר מכפי שבנתה
הרפורמות הכלכליות והפוליטיות נועדו לייצב את ברית המועצות, אך יצרו שורה של תוצאות בלתי מתוכננות. ביזור הכוח מן הביורוקרטיה הקומוניסטית אל הרשויות המקומיות החליש את אנשי המנגנון, אבל גם נטל מגורבצ'וב את בסיס התמיכה שהיה זקוק לו כדי לקדם את מדיניותו.
הכלכלה לא הצליחה להתייצב. מצד אחד נחלשה המשמעת שהחזיקה את הכלכלה המתוכננת. מצד אחר גורבצ'וב לא הסכים למעבר חד לבעלות פרטית ולשוק חופשי. הוא ניסה למצוא פשרה בין שתי שיטות שסתרו זו את זו, אך לא הצליח ליצור מנגנון חדש שיחליף במהירות מספקת את זה הישן.
המערכת המתוכננת המשיכה להתפורר כאשר עדיין לא היתה כלכלת שוק מלאה שתתפוס את מקומה. מחסור, אינפלציה, תסכול ציבורי ומשברים לאומיים הזינו זה את זה.
בינתיים נולדה מערכת פוליטית חדשה שבה הכישורים שפיתח גורבצ'וב במשך עשרות שנים של מאבק בתוך המפלגה הקומוניסטית לא תמיד הועילו לו. אחד האנשים שהבינו טוב ממנו את העולם החדש היה בּוֹרִיס יֶלְצִין.
גורבצ'וב וילצין: ברית אפשרית שהפכה ליריבות
ילצין היה בעל כישרון פוליטי שונה מזה של גורבצ'וב. הוא ידע לפנות אל הציבור ישירות ולבנות לעצמו בסיס תמיכה עממי. טאובמן תיאר את היחסים בין השניים כעימות כמעט שייקספירי: הם יכלו להיות בעלי ברית מצוינים, עם כישורים שמשלימים זה את זה, אך הפכו לאויבים.
ככל שהמפלגה הקומוניסטית איבדה יוקרה וכוח, ומרכז השלטון הסובייטי איבד סמכות לטובת הרפובליקות, התחזק ילצין ברוסיה עצמה.
גורבצ'וב המשיך לחפש מסגרת שתאפשר לשמור על איחוד כלשהו בין הרפובליקות. לשם כך ניסה לקדם אמנת איחוד חדשה שתגדיר מחדש את היחסים בין רוסיה לשאר חלקי ברית המועצות.
בעיני הקומוניסטים הקשוחים, זה כבר היה צעד אחד רחוק מדי.
אוגוסט 1991: ההפיכה שהכריעה את הקרב
באוגוסט 1991, בעת שגורבצ'וב שהה בחופשה בחצי האי קרים עם משפחתו, ביצעה קבוצת שמרנים מן המפלגה ניסיון הפיכה. בין 19 ל-21 באוגוסט הוחזקו גורבצ'וב ובני משפחתו למעשה במעצר בית.
מי שהפך לדמות המרכזית בהתנגדות להפיכה היה ילצין, שכבר כיהן כנשיא רוסיה. ההתנגדות במוסקבה, ובייחוד הופעתו של ילצין על רכב משוריין מחוץ לבית הלבן הרוסי, הפכה אותו לסמל הרגע.
ההפיכה קרסה. גורבצ'וב חזר למוסקבה ולתפקידו, אבל העוצמה חזרה עמו רק באופן פורמלי. מבחינה פוליטית, מעמדו נפגע ללא תקנה.
הקומוניסטים הקשוחים ניסו להפיל אותו כדי להציל את ברית המועצות הישנה. בפועל הם החלישו את המרכז הסובייטי עוד יותר והעניקו ליריבו ילצין את הרגע הפוליטי שחיכה לו. גורבצ'וב עזב את המפלגה הקומוניסטית, פירק את הוועד המרכזי שלה ותמך בצעדים שנועדו לנתק את שליטתה בקג"ב ובכוחות המזוינים. הוא החל להעביר במהירות סמכויות בסיסיות לרפובליקות. אבל קצב האירועים כבר היה מהיר ממנו.
קראו גם: הפיכת ינאייב: שלושה ימים באוגוסט שפירקו את ברית המועצות
המדינה נעלמת מתחת לרגליו
הרפובליקות הסובייטיות המשיכו להתנתק מן המרכז. ממשלת רוסיה בהנהגת ילצין נטלה לעצמה יותר ויותר מתפקידי הממשלה הסובייטית. הרפובליקות הסכימו להקים מסגרת חדשה של חבר מדינות במקום המדינה המאוחדת.
ב-25 בדצמבר 1991 התפטר גורבצ'וב מתפקיד נשיא ברית המועצות. באותו יום חדלה ברית המועצות להתקיים.
היה בכך פרדוקס כמעט מושלם. האיש שעלה לשלטון כדי להציל את המערכת היה מנהיגה ברגע שבו היא נעלמה. הוא פתח את העיתונות כדי לחזק את הסוציאליזם, והחופש החדש חשף את עומק כשליו. הוא יצר מוסדות נבחרים כדי לחדש את הלגיטימיות של המדינה, והם העניקו במה למתנגדיו. הוא ניסה לתת לרפובליקות מקום גדול יותר בתוך ברית המועצות, ותנועות לאומיות ניצלו את המרחב כדי לצאת ממנה. הוא סירב להשתמש בכוח במזרח אירופה, ובכך סייע לסיים את השליטה הסובייטית באזור. כאשר ניסה להשתמש בכוח בחלקים מברית המועצות עצמה, כבר היה מאוחר מכדי להחזיר את הגלגל לאחור.
טאובמן סבר כי ברית המועצות אולי היתה יכולה לשרוד עוד כמה שנים בלי הרפורמות, אך היתה נעשית חלשה ומנוונת יותר. עם זאת, הוא ראה בגורבצ'וב אחראי במידה רבה לכך שסופה של האימפריה היה שליו יחסית ולא הידרדר למלחמה רב-צדדית בנוסח יוגוסלביה.
האם המערב החמיץ הזדמנות?
בשנותיו האחרונות של גורבצ'וב בשלטון ביקש מהמערב סיוע כלכלי נרחב, מעין תוכנית מרשל לברית המועצות המתפרקת. הנשיא ג'ורג' בוש האב לא העניק לו סיוע בהיקף שביקש.
טאובמן ראה בכך החמצה משמעותית. לדעתו, גורבצ'וב היה אולי השותף הרוסי או הסובייטי היחיד במאה האחרונה שבאמת היה מוכן להיות בעל ברית של ארצות הברית. כאשר נזקק לסיוע כלכלי גדול בשלב הפגיע ביותר של הרפורמות, ממשל בוש חשש בין היתר שהכסף פשוט ייעלם בתוך המשבר.
הוויכוח על מה היה קורה אילו קיבל את העזרה הזאת נשאר חלק מן השאלות שמרחפות מעל התקופה.
החיים אחרי ברית המועצות
לאחר התפטרותו לא פרש גורבצ'וב מהחיים הציבוריים. הוא הקים את קרן גורבצ'וב, המשיך להרצות ברחבי העולם, שמר על קשרים עם מנהיגים והיה פעיל במכוני מחקר וביוזמות רוסיות ובינלאומיות.
מעמדו מחוץ לרוסיה נשאר גבוה בהרבה ממעמדו בתוכה. במערב הוא נתפס בעיני רבים כאחד האנשים שסיימו את המלחמה הקרה ללא מלחמת עולם, אפשרו את איחוד גרמניה והרחיבו חירויות פוליטיות. ברוסיה חיברו רבים את שמו להתמוטטות האימפריה, לאובדן מעמד המעצמה ולכאוס הכלכלי והחברתי שבא לאחר מכן.
בשנת 1996 ניסה לחזור לפוליטיקה והתמודד לנשיאות רוסיה. התוצאה היתה זעומה: פחות מחמישה אחוזים מהקולות, ובנתון המדויק יותר המופיע בחומר אף פחות מאחוז אחד.
שמונה שנים בלבד לאחר שבכיכר האדומה עמד נשיא אמריקאי ואמר שברית המועצות כבר איננה "אימפריית הרשע", הבוחר הרוסי הבהיר עד כמה שונה מבטו על האיש שבמערב התקבל כגיבור.
בשנת 1999 ספג גורבצ'וב מכה אישית קשה כאשר ראיסה מתה מלוקמיה. נוכחותה הבולטת לצדו במשך שנות שלטונו העניקה לפוליטיקה שלו ממד אנושי יוצא דופן בעולם הסובייטי.
בשנת 2006 חבר למיליארדר ולמחוקק לשעבר אַלֶכְּסַנְדֶר לֶבֶּדֶב ורכש עמו כמעט מחצית מן העיתון העצמאי "נובאיה גזטה", שנודע בנכונותו לאתגר את מדיניות הקרמלין. ב-30 בספטמבר 2008 הוכרז כי השניים מקימים מפלגה פוליטית חדשה, אך התוכנית לא הבשילה.
גורבצ'וב המשיך להזדהות בהדרגה יותר עם סוציאל-דמוקרטיה מאשר עם המרקסיזם-לניניזם שבו החזיק בתחילת דרכו.
בין ביקורת על פוטין לתמיכה בסיפוח קרים
יחסיו של גורבצ'וב עם וְלָדִימִיר פּוּטִין היו מורכבים. הוא מתח ביקורת על הדרך שבה השלטון ברוסיה נעשה ריכוזי ומדכא יותר.
בספרו "רוסיה החדשה" משנת 2016 כתב שהוא מכבד את פוטין כמנהיג פוליטי וכאדם אך מאמין שמדיניותו הנוכחית חוסמת התקדמות.
עם זאת, גורבצ'וב לא התנגד לכל מהלך של הקרמלין. ב-2014 הגן על משאל העם שהוביל לסיפוח קרים לרוסיה.
עם הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022 ניצב גורבצ'וב בניגוד למדיניותו של פוטין, לאחר שנים שבהן מתח ביקורת על כיוונו הפוליטי. במבטו של פוטין עצמו, לעומת זאת, גורבצ'וב היה קשור לאסון הגדול של קריסת ברית המועצות. פוטין תיאר את ההתפרקות כ"אסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה", ניסוח שנתפס גם כהאשמה כלפי האיש שבמשמרתו התרחש הדבר.
ובכל זאת, ביום הולדתו ה-90 של גורבצ'וב במרץ 2021 שיבח אותו פוטין כאחד המדינאים הבולטים ביותר של העת החדשה וכאדם שהשפיע במידה ניכרת על ההיסטוריה של רוסיה ושל העולם.
גיבור במערב, אשם ברוסיה
הפער הזה הוא אולי הדרך הקלה ביותר להבין את מורשת גורבצ'וב.
בעיני מעריציו מחוץ לרוסיה, הוא היה קול של היגיון בעולם של מלחמה קרה. הוא זיהה את הסכנה הגרעינית, התריע מפני האסון הסביבתי המתפתח, ביקש להתאים את הסוציאליזם לעולם קפיטליסטי גלובלי יותר והאמין שאפשר לפתור מחלוקות גם עם אנשים שרואים את העולם באופן הפוך לחלוטין.
הוא סייע לסיים את המלחמה הקרה, חתם על הסכמי נשק, הסיג כוחות מאפגניסטן, קיצץ כוחות קונבנציונליים, סירב לשלוח טנקים כדי להציל את המשטרים הקומוניסטיים של מזרח אירופה וקיבל את איחודה של גרמניה.
בעיני רבים ברוסיה התמונה היתה כמעט הפוכה. גורבצ'וב היה האיש שבתקופתו אבד מעמד המעצמה, התפרקה המדינה והחלה הדרך לשנות התשעים הקשות, שאותן זכרו רבים כשנים של פשע, אבטלה המונית, קריסות בנקים ואובדן חסכונות.
סקרי פופולריות ברוסיה הציבו אותו בשלב מסוים נמוך אפילו מיוסף סטלין. הניגוד הומחש באופן כמעט מושלם בפרסומת לפיצה האט שבה השתתף. היא הפכה לסמל תרבותי למורשתו המעורבת: עבור אחדים האיש שהביא חופש והזדמנויות חדשות, עבור אחרים האיש שהביא כאוס ואובדן.
רוסיה שאחרי גורבצ'וב
הניסוי הדמוקרטי שנולד מתוך חורבות ברית המועצות לא התפתח כפי שגורבצ'וב קיווה. הכאוס, הפשע והמשברים של שנות התשעים גרמו לרוסים רבים לקשור בין דמוקרטיה לבין חוסר יציבות.
פוטין ניצל את האכזבה הזאת כדי לבנות מחדש שלטון סמכותני בעל גוון לאומני ונאו-סובייטי. ביקורת על התהליך הזה הציבה את גורבצ'וב ואת פוטין כשני קצוות של השאלה הרוסית שלא נפתרה: האם המדינה צריכה להיות פתוחה ומבוזרת יותר, גם במחיר של אי ודאות, או ריכוזית וסמכותנית יותר בשם היציבות והעוצמה.
הפלישה הרוסית לאוקראינה והמאבק הכלכלי שנלווה אליה סימנו עד כמה התרחקה רוסיה מחזון הפיוס בין מזרח למערב שגורבצ'וב ניסה לבנות. ההחלטה של גזפרום לסגור ב-2022 את צינור נורד סטרים 1 לאירופה הוצגה כחלק מחזית כלכלית נוספת לצד המלחמה.
בתוך רוסיה עצמה הצטמצמו בהדרגה החברה האזרחית, החופש הפוליטי ועצמאות התקשורת שצמחו בשנות הפרסטרויקה ולאחר קריסת ברית המועצות. רבים תמכו בפוטין, אך התקיימה גם קבוצה שהתנגדה לו, זכרה את הדיכוי הסובייטי או ביקשה חירות פוליטית דומה לזו שהחלה להופיע בסוף שנות השמונים.
מבחינה זו, מותו של גורבצ'וב ב-30 באוגוסט 2022 היה גם סופה הסמלי של תקופה שבה האפשרות של רוסיה דמוקרטית ושותפה של המערב נראתה, ולו לזמן קצר, קרובה הרבה יותר.
כאשר התבקש להעריך את מורשתו, גורבצ'וב התעקש שההישגים המרכזיים היו מוצדקים: סיום המערכת הטוטליטרית, סיום המלחמה הקרה והפחתת הנשק הגרעיני. על דבר אחד התקשה להשלים: ההפיכה של אוגוסט 1991 וסופה של ברית המועצות. הוא לא רצה בפירוקה. גם בשנותיו האחרונות נשאר משוכנע שהיה אפשר לשנות את המדינה מבלי למחוק אותה.
אבל כאן טמון הקושי ההיסטורי של הסיפור כולו. גורבצ'וב היה פוליטיקאי פרגמטי ורציונלי, אך לא הבין בזמן עד כמה בלתי אפשרי יהיה לפתוח את המערכת הקומוניסטית הריכוזית, לאפשר ביקורת על עברה, להחליש את השליטה במידע, לתת לציבור לבחור נציגים, להעניק ללאומים אפשרות לבטא את רצונם ולצמצם את השימוש בכוח, ובאותו זמן לצפות שהמבנה הישן יישאר במקומו.
הוא פתח דלת אחר דלת. מאחוריהן חיכו כוחות שהיו חזקים ממנו.
מיכאיל גורבצ'וב ורונלד רייגן: ידידות שאיש לא תכנן
אולי המורשת האישית הבולטת ביותר של גורבצ'וב מחוץ לברית המועצות היתה יחסיו עם רייגן. האחד היה שחקן לשעבר, קפיטליסט ואנטי-קומוניסט תקיף. האחר היה איש מפלגה סובייטי שעלה בכל מדרגות המנגנון והאמין בתחילת דרכו במרקסיזם-לניניזם. הם לא הפכו לחברים משום שחדלו לחלוק זה על זה. הם עשו זאת משום שהבינו שהמחלוקת אינה מחייבת מלחמה.
ג'ייסון סלטון-אבין ראה בכך סיפור פשוט באופן כמעט מפתיע: נשיא אמריקאי אנטי-קומוניסט ותיק ורפורמטור סובייטי צעיר גילו שלמרות הפערים האדירים ביניהם הם מסוגלים למצוא נקודת הסכמה אחת שתשנה את העולם. במקרה שלהם היתה זו השאיפה לצמצם, ואולי יום אחד לבטל, את הנשק הגרעיני. רייגן אמר ב-1990 כי הוא וגורבצ'וב גילו ביניהם ידידות שיכולה אולי להפוך לקשר בין העמים עצמם.
זו היתה הנחה אופטימית מאוד. ההיסטוריה שלאחר מכן הראתה כמה מהר יכולים היחסים בין רוסיה למערב לשוב ולהידרדר. אבל עצם העובדה ששני אנשים שהובילו את מחנותיה היריבים של המלחמה הקרה הצליחו לעבור בתוך שנים ספורות מאי אמון כמעט מוחלט לשיחה על עולם ללא נשק גרעיני היא אחת הסיבות לכך ששמו של גורבצ'וב נשאר קשור לאחד השינויים הגדולים של המאה העשרים.
גורבצ'וב לא שלט בתוצאה הסופית של הרפורמות שלו. אבל במשך שש שנים הוא שינה את גבולות האפשרי. ובמערכת שבה במשך דורות העיקרון הבסיסי היה שהשלטון לעולם אינו מוותר מרצונו, עצם הנכונות שלו להתמקח, לסגת, להקשיב ולפעמים פשוט לא לשלוח את הטנקים היתה מהפכנית למדי גם בלי שהתכוון לקרוא לה מהפכה.
הסיפור של גורבצ'וב הוא תזכורת לכך שהיסטוריה אינה תמיד מצייתת לכוונותיהם של האנשים שמנסים לנהל אותה. אם מצאתם בו משהו שגרם לכם לחשוב מחדש על סוף המלחמה הקרה, שתפו את הכתבה או המשיכו לקרוא באתר על הרגעים שבהם מערכות שנראו נצחיות גילו שגם להיסטוריה יש תוכניות משלה.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
