ה-13 באוקטובר הוא תאריך שמקפל בתוכו סיפורים של בנייה גדולה, קריסות מהדהדות ומאבק הישרדותי אדיר של הרוח האנושית. בימי הביניים, תאריך זה הוליד את אחת האמונות התפלות המפורסמות בעולם, כאשר בשנת 1307, ב"יום שישי ה-13", ניחתה המכה הניצחת שהחריבה את מסדר האבירים הטמפלרים האדיר.
אותו תאריך בדיוק שימש גם כנקודת התחלה וארגון. בשנת 1792 הונחה אבן הפינה לאחד המבנים המוכרים בעולם – הבית הלבן בוושינגטון, ובשנת 1884 התכנסו נציגי מדינות העולם והחליטו לעשות סדר בזמן הגלובלי, כאשר קבעו את קו גריניץ' כקו האורך אפס הרשמי של כדור הארץ.
אולם בעת המודרנית, ה-13 באוקטובר נחקק בזיכרון כיום שבו האדם ניצב חסר אונים מול איתני הטבע, וניצח. ב-1972 התרסק מטוס של נבחרת ראגבי מאורוגוואי בלב הרי האנדים, במה שהפך לסיפור הישרדות בלתי נתפס שהסעיר את העולם. ובשנת 2010, במבצע הנדסי חסר תקדים בלב מדבר אטקמה שבצ'ילה, החל חילוצם הדרמטי של 33 כורים שנלכדו מתחת לאדמה במשך חודשיים תמימים.
חמישה אירועים, שלוקחים אותנו מהמצודות של ימי הביניים עד למעמקי האדמה ולפסגות ההרים המושלגים, ומוכיחים כי ההיסטוריה היא בראש ובראשונה סיפור של הישרדות.
יום שישי ה-13: נפילתו המדממת של מסדר הטמפלרים
עם שחר ה-13 באוקטובר 1307 (שהיה אכן יום שישי), התרחש בצרפת מבצע מעצרים מתואם וחסר תקדים בהיקפו שזיעזע את העולם הנוצרי. בהוראתו החשאית של מלך צרפת, פיליפ הרביעי ("היפה"), פשטו כוחות חמושים על המצודות ובתי התפילה של מסדר אבירי היכל שלמה – הטמפלרים – ועצרו מאות מאנשיהם, כולל את ראש המסדר, ז'אק דה מוליי.
הטמפלרים היו מסדר צבאי-דתי עתיק ורב-עוצמה, שהוקם במקור כדי להגן על עולי רגל בדרכם לירושלים לאחר מסע הצלב הראשון. עם השנים, הם צברו עושר אגדי, הפכו לבנקאים של מלכי אירופה, ונהנו מפטור מוחלט ממסים ומכפיפות לחוקי המדינות – הם היו כפופים לאפיפיור בלבד.
חובות למלך והאשמות בכפירה
המלך פיליפ, שהיה שקוע בחובות אדירים למסדר בעקבות מלחמותיו, החליט לחסל את הנושים שלו. הוא תפר לטמפלרים רשימת אישומים מזוויעה שכללה כפירה, עבודת אלילים (סגידה לדמות בשם "בפומט"), עריכת טקסים מגונים וביזוי הצלב. העצורים עברו עינויים קשים של האינקוויזיציה עד שהודו בפשעים שלא ביצעו, ורבים מהם – כולל ראש המסדר – הועלו לבסוף על המוקד.
נכסי המסדר הוחרמו, האפיפיור קלמנס החמישי נאלץ לפרק את המסדר רשמית תחת לחץ המלך, והאגדה על אוצרותיהם האבודים של הטמפלרים מציתה את הדמיון עד עצם היום הזה.
לקריאה נוספת: History.com – Friday the 13th and the Knights Templar
מעון הנשיא קורם עור וגידים: הנחת אבן הפינה לבית הלבן
ב-13 באוקטובר 1792 התקבצה קבוצה של בונים חופשיים, בנאים ומכובדים מקומיים במחוז קולומביה (וושינגטון די.סי של ימינו), כדי להניח את אבן הפינה למבנה שנועד להיות מעונו הרשמי של נשיא ארצות הברית החדשה. המבנה, שנקרא אז "ארמון הנשיא" או "בית הנשיא", עתיד היה להפוך לאחד מסמלי השלטון המפורסמים והמזוהים ביותר בעולם – הבית הלבן.
את התחרות לעיצוב המבנה ניצח ג'יימס הובאן, אדריכל יליד אירלנד, שהתבסס על מבנה הפרלמנט האירי (Leinster House) בדבלין. ג'ורג' וושינגטון, הנשיא הראשון של ארצות הברית, היה מעורב אישית בבחירת המיקום ואישור התוכניות, אך הוא עצמו מעולם לא זכה להתגורר בו.
עבדים בונים את סמל החירות
עבודת הבנייה נמשכה כשמונה שנים. ההיסטוריה הלא-מדוברת של בניית המבנה מגלה שחלק ניכר מהכוח הפיזי שבנה את הבית הלבן היה מורכב מעבדים אפריקאים-אמריקאים שהושכרו לממשל, לצד מהגרים אירופאים. רק בשנת 1800, כשהמבנה טרם הושלם לחלוטין, נכנסו להתגורר בו הנשיא השני, ג'ון אדמס, ורעייתו אביגייל.
בשנת 1814, במהלך מלחמת 1812, העלו כוחות בריטיים את המבנה באש. הוא שוקם ונצבע בלבן כדי להסתיר את סימני הפיח, מה שקיבע את הכינוי "הבית הלבן", שם שאומץ באופן רשמי על ידי הנשיא תיאודור רוזוולט רק בשנת 1901.
לקריאה נוספת: White House Historical Association – Building the White House
אולי יעניין אותך
לקבוע את מרכז הזמן: קו גריניץ' נבחר למרידיאן האפס
ב-13 באוקטובר 1884, התקבלה החלטה ששינתה את האופן שבו בני האדם מודדים את עולמם. במסגרת "כנס המרידיאן הבינלאומי" שנערך בוושינגטון, בהשתתפות נציגים מ-25 מדינות, נקבע כי המצפה המלכותי של גריניץ' בלונדון ישמש כנקודת האפס הבינלאומית למדידת קווי אורך, והוא זה שיגדיר את הזמן העולמי (GMT – Greenwich Mean Time).
עד לאותה תקופה, המצב היה כאוטי. כמעט כל מדינה, ולעיתים כל עיר גדולה, קבעה לעצמה קו אפס מקומי לצורכי ניווט וחישוב זמן (למשל, קו האורך של פריז, ברלין או וושינגטון). אך עם התפתחות רשתות מסילות הברזל הבינלאומיות ומתיחת קווי הטלגרף הטרנס-אטלנטיים, הצורך בסנכרון זמנים עולמי הפך להכרח כלכלי ותחבורתי.
ניצחון בריטי וחרם צרפתי
הבחירה בגריניץ' לא הייתה מקרית. באותה תקופה, הצי הבריטי שלט בימים, וכ-72% מהסחר הימי בעולם כבר השתמש במפות ימיות שהתבססו על קו גריניץ'. ההחלטה התקבלה ברוב מוחץ, אם כי נציגי צרפת, מתוך גאווה לאומית ויריבות עם הבריטים, נמנעו בהצבעה.
למעשה, הצרפתים סירבו להכיר בקו גריניץ' והמשיכו להשתמש בקו האורך של מצפה הכוכבים בפריז כנקודת האפס שלהם במשך קרוב ל-30 שנים נוספות, עד שיישרו קו עם שאר העולם בשנת 1911. מאז ועד היום, כדור הארץ מחולק למזרח ולמערב על פי אותו קו דמיוני העובר בפרבר של לונדון.
לקריאה נוספת: Royal Museums Greenwich – The Prime Meridian
אסון בלב השלג: טיסה 571 מתרסקת בהרי האנדים
ב-13 באוקטובר 1972 (שגם הוא נפל על יום שישי), יצאה טיסה 571 של חיל האוויר האורוגוואי מהעיר מנדוסה שבארגנטינה לעבר סנטיאגו דה צ'ילה. על המטוס היו 45 נוסעים ואנשי צוות, רובם שחקני קבוצת הראגבי "אולד כריסטיאנס" ממונטווידאו, בני משפחותיהם וחבריהם.
בשל טעות ניווט חמורה בתוך עננות כבדה, החלו הטייסים להנמיך מוקדם מדי כשהם עדיין מעל הרי האנדים הגבוהים. המטוס התנגש בפסגת הר שקטעה את כנפיו ואת זנבו, וגוף המטוס החליק במהירות במורד קרחון תלול עד שנעצר בשלג. 12 איש נהרגו בהתרסקות עצמה, ומספר פצועים נוספים מתו בימים שלאחר מכן מקור ומפציעות.
גבולות ההישרדות האנושית
כך החל אחד מסיפורי ההישרדות הבלתי נתפסים ביותר בהיסטוריה. הניצולים מצאו את עצמם בגובה של כ-3,600 מטרים, ללא ציוד חורף מתאים, ללא אמצעי חימום ועם מעט מאוד אוכל (קצת יין, חטיפים ושוקולד) שאזל במהירות. לאחר ששמעו ברדיו טרנזיסטור קטן שהחיפושים אחריהם הופסקו, הבינו שהם אבודים לחלוטין.
כדי לא לגווע ברעב, קיבלו הניצולים החלטה מייסרת לאכול את בשרם של חבריהם שמתו בהתרסקות – החלטה קשה שעמדה במרכז השיח העולמי לאחר חילוצם. לאחר 72 ימים בהרים, ושבועות לאחר שמפולת שלג נוספת הרגה שמונה ניצולים נוספים בתוך שרידי המטוס, יצאו שניים מהניצולים – רוברטו קאנסה ופרננדו פראדו – למסע רגלי הרואי של 10 ימים ללא ציוד טיפוס, חצו את רכס האנדים ומצאו רועה צאן צ'יליאני שהזעיק עזרה.
לקריאה נוספת: National Geographic – The Miracle of the Andes
לעלות מן החושך: השלמת חילוצם של 33 הכורים בצ'ילה
ב-13 באוקטובר 2010 עצר העולם את נשימתו, כאשר מיליארד צופים ברחבי הגלובוס ישבו מרותקים למסכי הטלוויזיה כדי לצפות בנס המתרחש בשידור חי. באותו יום, הושלם בהצלחה חילוצם של 33 כורים צ'יליאנים שהיו לכודים עמוק בתוך בטן האדמה במשך 69 ימים תמימים, לאחר קריסה במכרה הנחושת והזהב "סן חוסה" שבמדבר אטקמה.
האסון החל ב-5 באוגוסט. במשך 17 הימים הראשונים לקריסה, לא היה ידוע אם הכורים שרדו. הם מצאו מקלט באזור בטיחות בעומק של כ-700 מטרים, חילקו ביניהם בהקפדה מנות אוכל זעירות שנועדו להספיק ליומיים בלבד (שתי כפיות טונה וכוס חלב לכל אדם ביום), וחיכו למוות או לנס.
מבצע הנדסי היסטורי בקפסולת הפניקס
התפנית הגיעה כאשר מקדח חיפוש קטן פילח את תקרת המקלט שלהם, והם הצמידו אליו פתק שהפך לסמל בינלאומי: "אנחנו בסדר במקלט, ה-33" (Estamos bien en el refugio los 33). ברגע שהתגלה שהם בחיים, החל מבצע הנדסי בינלאומי קדחתני לקידוח פיר חילוץ רחב מספיק, במקביל להעברת מזון, ציוד רפואי ותקשורת ללכודים דרך צינורות צרים.
ב-12 באוקטובר בערב, הורדה לראשונה קפסולת חילוץ מיוחדת מפלדה, שזכתה לשם "פניקס 2" (Fénix), אל מעמקי המכרה. במשך 22 השעות הבאות, ועד לערב ה-13 באוקטובר, הועלו הכורים בזה אחר זה אל פני השטח, שם המתינו להם משפחותיהם הדומעות ונשיא צ'ילה סבסטיאן פיניירה. המבצע הסתיים ללא אף אבדה בנפש.
לקריאה נוספת: Smithsonian Magazine – The 33 Chilean Miners
13 באוקטובר: לקום מההריסות אל האור
ה-13 באוקטובר מציג לנו את המנעד הקיצוני ביותר של החוויה האנושית – מידו הברזלנית של השלטון ועד לכוח ההישרדות הפנימי שמתגלה ברגעים האפלים ביותר.
נפילת הטמפלרים ב-1307 היא עדות לכך שגם מוסדות עשירים וחזקים יכולים לקרוס ביום אחד כשבעלי הכוח חושקים בנכסיהם. לעומת זאת, בניית הבית הלבן ב-1792 וקביעת קו גריניץ' ב-1884 הם סיפורים של בנייה, סדר ויצירת מוסדות ותקנים שהצליחו לשרוד ולאחד את העולם סביבם עד היום.
אך מה שבאמת צורב את ה-13 באוקטובר בזיכרון המודרני הם סיפורי ההישרדות של 1972 ו-2010. בין אם בהרי האנדים הקפואים ובין אם במעמקי מכרה קורס, האנושות הוכיחה שוב ושוב שכאשר אבדה כל תקווה, כוח הרצון לחיות, הסולידריות הקבוצתית, וסירובם של אלו שנמצאים בחוץ להפסיק לחפש – יכולים לחולל ניסים של ממש.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
