יש תאריכים שמסמנים שינוי גדול במיוחד באופן שבו האנושות מבינה את מקומה בעולם. 4 באוקטובר הוא אחד מהם. בשנת 1957 שיגרה ברית המועצות את ספוטניק 1, הלוויין המלאכותי הראשון, והפכה את החלל מזירה של דמיון ומדע תיאורטי לזירת פעילות אנושית.
אבל זה אינו הסיפור היחיד של היום הזה. מאות שנים קודם לכן עמד העולם הקתולי בפני שינוי בלוח השנה, ובמאה ה-20 החלו עבודות הפיסול בהר ראשמור, מדינה אפריקאית קיבלה עצמאות ומוזיקאית פורצת דרך הלכה לעולמה בגיל 27.
בהמשך הגיעו גם אסון תעופה שהותיר צלקת עמוקה באמסטרדם והישג שהוכיח כי גם חברות פרטיות יכולות לשלוח כלי טיס מאוישים לגבול החלל. אלה שבעה סיפורים היסטוריים שהתרחשו ב-4 באוקטובר.
היום האחרון בלוח הישן: כשהתאריך קפץ מעשרה ימים קדימה
4 באוקטובר 1582 היה היום האחרון של הלוח היוליאני במדינות הקתוליות הראשונות שאימצו את הרפורמה של האפיפיור גרגוריוס ה-13. למחרת, במקום 5 באוקטובר, הגיע התאריך 15 באוקטובר. עשרה ימים נעלמו לכאורה מלוח השנה.
איש לא איבד עשרה ימים מחייו, כמובן. השמש המשיכה לזרוח ולשקוע כרגיל. השינוי התרחש באופן שבו בני אדם ספרו את הימים וקבעו את התאריכים.
מדוע היה צורך לתקן את הלוח?
הלוח היוליאני, שנקבע בתקופתו של יוליוס קיסר, התבסס על שנה ממוצעת של 365 ורבע ימים. זו הייתה הערכה טובה, אך לא מדויקת לחלוטין: השנה הטרופית, הקשורה למחזור עונות השנה, קצרה מעט יותר.
ההפרש הקטן הצטבר לאורך מאות שנים. במאה ה-16 כבר נוצרה סטייה של כעשרה ימים בין מועדי הלוח לבין נקודות עונתיות כמו יום השוויון האביבי.
לבעיה הייתה משמעות דתית מעשית. חישוב מועד חג הפסחא הנוצרי הסתמך בין היתר על מועד יום השוויון האביבי, והסטייה המצטברת יצרה צורך בתיקון.
עשרה ימים נעלמו מהלוח
הפתרון כלל שני שינויים. הראשון היה דילוג חד-פעמי על עשרה תאריכים. במדינות שאימצו מיד את הרפורמה, ובהן ספרד, פורטוגל וחלק ממדינות איטליה, הגיע אחרי יום חמישי, 4 באוקטובר 1582, יום שישי, 15 באוקטובר.
השינוי השני היה תיקון לכללי השנים המעוברות. לפי הלוח הגרגוריאני, שנה המתחלקת בארבע היא בדרך כלל מעוברת, אך שנים המסתיימות בשתי ספרות אפס אינן מעוברות, אלא אם הן מתחלקות גם ב-400.
כך, למשל, שנת 2000 הייתה מעוברת, ואילו שנת 1900 לא הייתה מעוברת לפי הלוח החדש. הכלל הזה צמצם מאוד את הסטייה בין הלוח לבין השנה האסטרונומית.
לא כל העולם החליף לוח באותו יום
הרפורמה לא התקבלה בבת אחת בכל אירופה. מדינות פרוטסטנטיות ואורתודוקסיות המשיכו להשתמש בלוח היוליאני עוד שנים רבות.
בריטניה ומושבותיה, למשל, אימצו את הלוח הגרגוריאני רק בשנת 1752. ברוסיה האזרחית המעבר התרחש בשנת 1918.
כיום הלוח הגרגוריאני הוא הלוח האזרחי הנפוץ בעולם. החלטה שהתקבלה ברומא במאה ה-16 ממשיכה לקבוע את התאריכים שבהם אנו עובדים, נוסעים וחוגגים.
לקריאה נוספת: Encyclopaedia Britannica – Gregorian Calendar
מתחילים לחצוב את הר ראשמור: ארבעה נשיאים הופכים לחלק מההר
ב-4 באוקטובר 1927 החלו באופן רשמי עבודות הפיסול באנדרטת הר ראשמור שבדרום דקוטה, ארצות הברית. הפרויקט השאפתני נועד להפוך צלע של הר גרניט לאנדרטה עצומת ממדים, שעליה יופיעו פניהם של ארבעה נשיאים אמריקאים.
הרעיון המקורי היה למשוך תיירים לאזור הרי בלאק הילס. ההיסטוריון המקומי דואן רובינסון הציע ליצור פסלי ענק בנוף הטבעי.
הפסל גאטסון בורגלם, שקיבל את האחריות האמנותית על המיזם, הרחיב את החזון והחליט להנציח דמויות לאומיות מרכזיות במקום גיבורים מקומיים.
מדוע דווקא ארבעת הנשיאים האלה?
על ההר נחצבו פניהם של ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, תאודור רוזוולט ואברהם לינקולן.
בורגלם בחר בהם כסמלים לתקופות שונות בתולדות ארצות הברית: הקמת המדינה, התרחבותה, התפתחותה ושימור האיחוד במהלך מלחמת האזרחים.
העבודה הייתה מורכבת ומסוכנת. העובדים נדרשו להיתלות על מדרונות תלולים, להפעיל מקדחים ולהשתמש בחומרי נפץ כדי להסיר כמויות עצומות של סלע.
ארבעה עשר שנות עבודה
הפרויקט נמשך משנת 1927 ועד שנת 1941. מאות עובדים השתתפו בו, ובמהלכו הוסרו כ-450 אלף טונות של סלע.
כל אחד מראשי הנשיאים מגיע לגובה של כ-18 מטרים. התכנון המקורי כלל גם חלקים נרחבים יותר של גופם, אך מגבלות תקציב ומותו של בורגלם הביאו להפסקת העבודות לפני השלמת החזון.
אנדרטה מרשימה ומחלוקת היסטורית
הר ראשמור הפך לאחד הסמלים המוכרים ביותר של ארצות הברית. עם זאת, מיקומו מעורר מחלוקת משמעותית.
הרי בלאק הילס נחשבים קדושים לבני הלאקוטה, והשליטה האמריקאית באזור קשורה להפרת הסכמים עם עמים ילידיים ולתהליכי נישול.
לכן האנדרטה נתפסת בעיני רבים כהישג הנדסי ואמנותי, אך בעיני אחרים היא גם סמל להיסטוריה של השתלטות על אדמות ילידיות.
סיפורו של הר ראשמור מזכיר שאנדרטאות אינן רק יצירות אמנות. הן מבטאות בחירות לגבי מי ראוי להנצחה, איזה סיפור לאומי מסופר ואילו סיפורים נותרים מחוץ לתמונה.
לקריאה נוספת: National Park Service – Mount Rushmore History
ספוטניק 1 משוגר לחלל: הלוויין שהתחיל את עידן החלל
ב-4 באוקטובר 1957 שיגרה ברית המועצות את ספוטניק 1, הלוויין המלאכותי הראשון שהצליח להיכנס למסלול סביב כדור הארץ. זה היה אחד הרגעים המכוננים בתולדות המדע והטכנולוגיה במאה ה-20.
הלוויין עצמו היה קטן ופשוט יחסית. הוא נראה ככדור מתכתי בקוטר של כ-58 סנטימטרים, שמשקלו כ-83.6 קילוגרמים, וממנו בלטו ארבע אנטנות ארוכות.
למרות ממדיו הצנועים, הצלחת השיגור הוכיחה כי בני אדם מסוגלים להציב עצם מלאכותי במסלול יציב סביב כדור הארץ.
הצפצוף ששמע העולם
ספוטניק שידר אותות רדיו פשוטים שנקלטו בתחנות מעקב ובידי חובבי רדיו ברחבי העולם.
האותות, שנשמעו כצפצופים קצרים וחוזרים, הפכו להוכחה מוחשית לכך שהלוויין אכן מקיף את כדור הארץ.
ספוטניק השלים הקפה אחת של כדור הארץ בכ-96 דקות. במשך כשלושה שבועות המשיך לשדר אותות, ולאחר מכן חדלו שידוריו עם התרוקנות הסוללות.
הלוויין עצמו נותר במסלול עד ינואר 1958, אז נכנס מחדש לאטמוספרה ונשרף.
ההצלחה הסובייטית שהבהילה את אמריקה
השיגור התרחש בעיצומה של המלחמה הקרה. ארצות הברית וברית המועצות התחרו על עליונות צבאית, מדעית וטכנולוגית.
הצלחת ספוטניק עוררה בארצות הברית דאגה עמוקה. אם הסובייטים מסוגלים לשגר לוויין לחלל, פירוש הדבר שהם מחזיקים גם בטכנולוגיות מתקדמות של טילים ארוכי טווח.
האירוע האיץ השקעות אמריקאיות במחקר, בחינוך מדעי ובתוכניות חלל. בשנת 1958 הוקמה נאס"א, שהפכה לגוף המרכזי של תוכנית החלל האזרחית האמריקאית.
מהלוויין הראשון אל העולם המחובר
כיום לוויינים משמשים לתקשורת, לניווט, לחיזוי מזג אוויר, למחקר מדעי ולצילום כדור הארץ.
שירותים רבים שאנו משתמשים בהם מדי יום, ממפות בטלפון ועד שידורי טלוויזיה, נשענים על מערכות חלל שהחלו להתפתח בעקבות פריצת הדרך של 1957.
אולי יעניין אותך
שיגור ספוטניק היה הישג מדעי, אך גם אירוע פוליטי ופסיכולוגי. הוא שינה את תפיסת העולם לגבי יכולותיה של הטכנולוגיה האנושית, והפך את החלל לזירה מרכזית בתחרות בין המעצמות.
לקריאה נוספת: NASA – Sputnik and the Dawn of the Space Age
לסוטו מקבלת עצמאות: ממלכה אפריקאית קטנה מוקפת בדרום אפריקה
ב-4 באוקטובר 1966 קיבלה לסוטו עצמאות מבריטניה והפכה למדינה ריבונית. עד אותו יום נקרא השטח בסוטולנד, והוא היה נתון לחסות בריטית מאז המאה ה-19.
לסוטו היא אחת המדינות יוצאות הדופן בעולם מבחינה גאוגרפית: היא מוקפת מכל עבריה בשטחה של דרום אפריקה.
המדינה ידועה בנופיה ההרריים, ובשל גובהה הרב היא מכונה לעיתים "הממלכה שבשמיים".
מורשתו של המלך מושושואה הראשון
ראשיתה של הממלכה קשורה למנהיג מושושואה הראשון, שאיחד קבוצות שונות של בני הסותו במאה ה-19.
בתקופה של סכסוכים אזוריים ולחצים מצד מתיישבים אירופאים, הצליח מושושואה לבסס ממלכה בעלת זהות פוליטית מובחנת.
בשנת 1868 הפכה בסוטולנד לשטח חסות בריטי. בהמשך נשמר מעמדה הנפרד משטחי דרום אפריקה.
עצמאות לצד תלות כלכלית
עם קבלת העצמאות הפכה לסוטו למונרכיה חוקתית, והמלך מושושואה השני היה ראש המדינה.
אולם העצמאות המדינית לא פתרה את האתגרים הכלכליים. המדינה הייתה תלויה במידה רבה בקשרים עם דרום אפריקה, במיוחד בתחומי תעסוקה, מסחר ותחבורה.
במשך שנים יצאו תושבים רבים מלסוטו לעבוד במכרות ובענפי תעשייה בדרום אפריקה.
מדינה קטנה עם חשיבות אזורית
לאורך השנים ידעה לסוטו משברים פוליטיים, התערבויות צבאיות ומתחים בין מוסדות השלטון.
עם זאת, היא שמרה על זהותה כמדינה עצמאית, בעלת מסורת מלוכנית ותרבות ייחודית.
עצמאות לסוטו הייתה חלק מגל רחב של דה-קולוניזציה באפריקה. סיפורה ממחיש כיצד מדינה קטנה יכולה לשמור על ריבונות פוליטית גם כאשר היא תלויה מבחינה גאוגרפית וכלכלית בשכנתה הגדולה.
לקריאה נוספת: Encyclopaedia Britannica – Lesotho
ג'ניס ג'ופלין מתה בגיל 27: הקול המחוספס שהפך לאגדה
ב-4 באוקטובר 1970 נמצאה הזמרת האמריקאית ג'ניס ג'ופלין ללא רוח חיים בחדר מלון בלוס אנג'לס. היא הייתה בת 27 בלבד, ומותה קטע קריירה קצרה אך יוצאת דופן.
גופתה נמצאה במהלך העבודה על אלבום חדש, לאחר שלא הגיעה למפגש הקלטות מתוכנן. סיבת המוות נקבעה כמנת יתר של הרואין.
מהעיר הקטנה אל מרכז תרבות הנגד
גופלין נולדה בשנת 1943 בפורט ארתור, טקסס. כבר בצעירותה נמשכה למוזיקת בלוז, ובמיוחד לזמרות אפרו-אמריקאיות כמו בסי סמית וביג מאמא ת'ורנטון.
היא פיתחה סגנון שירה עוצמתי, מחוספס וטעון רגשית, שהיה שונה מאוד מהקול המלוטש שאפיין חלק גדול ממוזיקת הפופ של התקופה.
באמצע שנות ה-60 הצטרפה ללהקת Big Brother and the Holding Company בסן פרנסיסקו, שהייתה אחד המרכזים של תרבות הנגד האמריקאית.
ההופעה שהפכה אותה לכוכבת
הופעתה בפסטיבל מונטריי בשנת 1967 הייתה נקודת מפנה בקריירה שלה. הביצוע העוצמתי שלה לבלוז ולרוק הותיר רושם עמוק על הקהל ועל אנשי תעשיית המוזיקה.
בשנים שלאחר מכן הפכה לאחת הזמרות המזוהות ביותר עם דור ילדי הפרחים, לצד אמנים כמו ג'ימי הנדריקס וג'ים מוריסון.
שירים כמו Piece of My Heart ו-Cry Baby הציגו את יכולתה להפוך טקסטים פשוטים יחסית לחוויה רגשית אינטנסיבית.
האלבום שיצא לאחר מותה
בעת מותה עבדה גופלין על האלבום Pearl. האלבום יצא בינואר 1971, חודשים אחדים לאחר מותה, והפך להצלחה מסחרית וביקורתית.
בין השירים המזוהים עמו נמצא Me and Bobby McGee, שהפך לאחד הלהיטים הגדולים שלה.
מותה של גופלין בגיל 27 תרם להתפתחות המושג "מועדון ה-27", המתייחס למוזיקאים מפורסמים שמתו בגיל זה.
מורשתה של גופלין חורגת מסיפור מותה. היא פרצה דרך לנשים בעולם הרוק והוכיחה שקול לא שגרתי ונוכחות בימתית חסרת פשרות יכולים להפוך לכוח תרבותי עצום.
לקריאה נוספת: Encyclopaedia Britannica – Janis Joplin
אסון ביילמר באמסטרדם: מטוס מטען של אל על מתרסק לתוך בנייני מגורים
ב-4 באוקטובר 1992 התרסק מטוס מטען מדגם בואינג 747 של חברת אל על לתוך מתחם מגורים בשכונת ביילמרמיר שבאמסטרדם, הולנד.
האסון נחשב לאחד מאסונות התעופה הקשים בתולדות הולנד, והוא הותיר חותם עמוק על תושבי השכונה ועל הקהילה המקומית.
הטיסה שהחלה בנמל התעופה סכיפהול
טיסת אל על 1862 המריאה מנמל התעופה סכיפהול שבאמסטרדם, בדרכה לישראל.
זמן קצר לאחר ההמראה התנתקו שני מנועים מכנפו הימנית של המטוס. הנזק לא הסתכם באובדן כוח ההנעה: ההתנתקות פגעה גם במערכות ובמבנה הכנף.
צוות הטיסה ניסה לשוב לנחיתה בסכיפהול, אך המטוס איבד שליטה במהלך ניסיון החזרה.
פגיעה ישירה בבנייני מגורים
המטוס התרסק לתוך שני אגפים של מתחם מגורים רב-קומות. הפגיעה גרמה לשרפה קשה ולהרס נרחב של הדירות ושל חלקים מהמבנה.
ארבעת אנשי הצוות והנוסעים שהיו במטוס נהרגו, לצד 39 בני אדם על הקרקע. בסך הכול נמנו 43 הרוגים.
פעולות החילוץ היו מורכבות במיוחד, בשל היקף השרפה, התמוטטות חלקים מהמבנה והקושי לאתר אנשים שנמצאו באזור הפגיעה.
החקירה והשאלות שנותרו
החקירה ההולנדית קבעה כי התאונה נגרמה בעקבות התנתקות מנועים והנזק המבני שנוצר בעקבותיה.
בשנים שלאחר האסון התעוררו מחלוקות ציבוריות בנוגע למטען שנשא המטוס, להשפעות בריאותיות אפשריות על תושבים ומחלצים, ולשקיפות המידע שנמסר לציבור.
הרשויות ערכו בדיקות וחקירות נוספות, והאסון הפך לנושא מתמשך בדיון הציבורי בהולנד.
האסון הוביל לבחינה מחודשת של היבטים בטיחותיים הקשורים לחיבור מנועים למטוסים ולנהלים בתחום התעופה. עבור תושבי ביילמר, הוא נותר אירוע של אובדן וזיכרון קהילתי.
לקריאה נוספת: Aviation Safety Network – Accident Database
SpaceShipOne זוכה בפרס Ansari X: החלל מתחיל להיפתח ליזמות פרטית
ב-4 באוקטובר 2004 השלימה החללית הפרטית SpaceShipOne טיסה תת-מסלולית נוספת לגובה של יותר מ-100 קילומטרים, וזכתה בפרס Ansari X בשווי עשרה מיליון דולר.
הפרס נועד לעודד פיתוח של כלי טיס פרטיים המסוגלים להגיע לגבול החלל ולהיות מוכנים לטיסה נוספת בתוך זמן קצר.
איך פעלה החללית?
SpaceShipOne פותחה בידי חברת Scaled Composites, בהובלת המתכנן ברט רוטאן.
בניגוד לטילים המשוגרים ישירות מהקרקע, החללית נישאה תחילה לגובה רב באמצעות מטוס ייעודי בשם White Knight.
לאחר השחרור מהמטוס הפעילה החללית מנוע רקטי, טיפסה לגובה רב וחזרה לכדור הארץ בטיסה מבוקרת.
התכנון כלל מנגנון ייחודי ששינה את זווית חלקי הזנב במהלך החזרה לאטמוספרה, במטרה לשפר את היציבות.
שתי טיסות בתוך שבועיים
תנאי הזכייה בפרס חייבו ביצוע שתי טיסות לגובה של לפחות 100 קילומטרים בתוך 14 ימים, באמצעות אותו כלי טיס הניתן לשימוש חוזר.
הטיסה הראשונה במסגרת הניסיון לזכות בפרס נערכה ב-29 בספטמבר 2004, והשנייה ב-4 באוקטובר.
בטיסה המכריעה הטיס את החללית בריאן ביני, שהגיע לגובה של כ-112 קילומטרים.
האם זו הייתה תחילתה של תיירות החלל?
ההישג הוכיח כי חברה פרטית מסוגלת לפתח כלי טיס מאויש ולהגיע באמצעותו לגבול החלל, ללא הפעלה ישירה של סוכנות חלל ממשלתית.
עם זאת, חשוב להבחין בין טיסה תת-מסלולית לבין כניסה למסלול סביב כדור הארץ. SpaceShipOne לא הקיפה את כדור הארץ, אלא עלתה לגובה רב ושבה לנחיתה.
ההצלחה תרמה להתפתחות תעשיית החלל המסחרית, במיוחד בתחום הטיסות התת-מסלוליות ותיירות החלל.
הפרויקט סימן שינוי תפיסתי בעולם החלל: התחום כבר לא נתפס כזירה השמורה אך ורק לממשלות ולסוכנויות לאומיות.
לקריאה נוספת: XPRIZE – Ansari XPRIZE
4 באוקטובר: בין שינוי לוח השנה לכיבוש החלל
קשה למצוא מכנה משותף פשוט בין הרפורמה בלוח השנה בשנת 1582, שיגור ספוטניק בשנת 1957 והטיסה של SpaceShipOne בשנת 2004. ובכל זאת, שלושתם מספרים על הרצון האנושי למדוד, להבין ולשנות את העולם.
חציבת הר ראשמור ממחישה כיצד מדינות יוצרות סמלים לאומיים, בעוד עצמאות לסוטו מזכירה את מאבקיהן של חברות להשתחרר משלטון קולוניאלי.
מותה של ג'ניס ג'ופלין ואסון ביילמר מציגים את הצד הכואב של ההיסטוריה: אובדן אנושי, זיכרון והצורך להתמודד עם השלכות ארוכות טווח.
שבעת הסיפורים הללו התרחשו באותו תאריך, אך בתקופות ובמקומות שונים לחלוטין. יחד הם מציעים הצצה לאופן שבו רעיונות, החלטות, יצירות ואסונות מצטרפים לפסיפס ההיסטורי של האנושות.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
