ב-5 באוקטובר 1789 יצאו אלפי נשים מפריז לעבר ארמון ורסאי, בדרישה ללחם ולשינוי פוליטי. כמעט מאה שנים לאחר מכן נכנע הצ'יף ג'וזף לצבא האמריקאי, לאחר מסע נסיגה יוצא דופן שנועד להציל את בני עמו. בשנת 1910 הסתיימו מאות שנות מלוכה בפורטוגל, וברפובליקה חדשה החלו לנסות לעצב עתיד אחר.
גם בעולם התרבות 5 באוקטובר הוא תאריך משמעותי במיוחד. בשנת 1962 יצא הסינגל הראשון של הביטלס, ובאותו יום ממש הוקרן לראשונה סרט ג'יימס בונד הראשון. שבע שנים מאוחר יותר עלתה לשידור סדרת מערכונים בריטית בשם "הקרקס המעופף של מונטי פייתון", ושינתה את גבולות ההומור הטלוויזיוני.
במישור הפוליטי, 5 באוקטובר היה גם יום של הכרעות גדולות. במשאל עם היסטורי בצ'ילה דחו האזרחים את המשך שלטונו של אוגוסטו פינושה, ובבלגרד הסתיימו שנות שלטונו של סלובודן מילושביץ' בעקבות מחאה המונית. בשנת 2011 הלך לעולמו סטיב ג'ובס, אחד האנשים המזוהים ביותר עם מהפכת המחשוב האישי.
שמונה אירועים, שמונה תקופות ונקודות מבט שונות על הרגעים שבהם חברה, תרבות או טכנולוגיה משנות כיוון.
צעדת הנשים על ורסאי: כשהרעב בפריז הגיע עד דלתות המלך
בבוקר 5 באוקטובר 1789 התאספו נשים בשווקים של פריז ויצאו להפגין נגד מחירי הלחם והמחסור במזון. בתוך זמן קצר הפכה המחאה המקומית לצעדה המונית לעבר ארמון ורסאי, מקום מושבם של המלך לואי ה-16 וחצרו. האירוע הפך לאחת מנקודות המפנה החשובות בראשית המהפכה הצרפתית.
באותה תקופה חוותה צרפת משבר כלכלי עמוק. יבולים חלשים, התייקרות מוצרי היסוד וחובות ממשלתיים כבדים יצרו מצוקה נרחבת. עבור משפחות עניות, לחם היה מרכיב מרכזי בתזונה ובהוצאות היומיומיות. התייקרותו הייתה איום ממשי על עצם הקיום.
מהשוק אל ארמון ורסאי
המחאה החלה בעיקר בקרב נשים שעבדו בשווקים, אך אל הצעדה הצטרפו גם גברים, פעילים פוליטיים ואנשי המשמר הלאומי. חלק מהצועדים נשאו כלי נשק, ואחרים הלכו במשך שעות בגשם לעבר ורסאי.
דרישתם המיידית הייתה פשוטה: לחם במחיר שאפשר לעמוד בו. אולם המצעד ביטא גם חוסר אמון גובר בשלטון המלוכני. חודשים ספורים קודם לכן, ביולי 1789, נכבשה הבסטיליה, והמהפכה כבר ערערה את הסדר הפוליטי שהיה מוכר לצרפת במשך דורות.
כשהצועדים הגיעו לוורסאי, נאלץ המלך להתמודד ישירות עם זעמם. משלחת נשים נפגשה עמו, והוא הבטיח לפעול לאספקת מזון לפריז. אבל ההבטחות לא סיימו את המשבר.
היום שבו משפחת המלוכה עזבה את הארמון
בבוקר 6 באוקטובר החריפה האלימות באזור הארמון. מפגינים חדרו לחלקים מהמתחם, ועימותים עם אנשי המשמר גבו קורבנות. המלכה מארי אנטואנט נאלצה להימלט מחדריה.
בסופו של דבר הסכים לואי ה-16 לעבור עם משפחתו לפריז. משפחת המלוכה יצאה מוורסאי בליווי המונים, ולא שבה עוד להתגורר בארמון כמשכן מלכותי.
המעבר צמצם מאוד את המרחק הפיזי והפוליטי בין המלך לבין הציבור המהפכני. השליט שכיהן בעבר מאחורי חומות ורסאי מצא את עצמו בלב עיר שבה סמכותו הועמדה שוב ושוב במבחן.
צעדת הנשים לוורסאי נחשבת לדוגמה מוקדמת ומשמעותית של התערבות פוליטית ישירה של נשים מן השכבות העממיות. הן לא המתינו להחלטות שקיבלו אחרים בשמן, אלא הפכו מצוקה יומיומית לכוח ששינה את מהלך המהפכה.
לקריאה נוספת: Château de Versailles – Versailles and the French Revolution
הצ'יף ג'וזף נכנע: סופה של נסיגה ארוכה במאבק על אדמות בני הנז פרס
ב-5 באוקטובר 1877 נכנע הצ'יף ג'וזף, ממנהיגי בני הנז פרס (Nez Perce), לכוחות צבא ארצות הברית בהרי בר פאו שבמונטנה. הכניעה התרחשה לאחר חודשים של נסיגה, קרבות ומסע קשה של משפחות שביקשו להימלט מאדמותיהן בעקבות לחץ השלטונות.
בני הנז פרס חיו במשך דורות באזורי אורגון, איידהו וושינגטון של ימינו. התרחבות ההתיישבות האמריקאית מערבה והלחץ להשתלט על אדמות ומשאבים הובילו לשורת מחלוקות על זכויותיהם הטריטוריאליות.
המאבק שלא נועד להתחיל כמלחמה
הצ'יף ג'וזף ביקש במשך שנים לשמור על אדמות אבותיו בעמק ואלווה ולהימנע מעימות צבאי. בשנת 1877, לאחר שהשלטונות דרשו מקבוצתו לעבור לשמורה באיידהו, החריף המצב.
במהלך המעבר התרחשו מעשי אלימות שהובילו להתנגשות עם הצבא. קבוצות של בני הנז פרס החלו במסע נסיגה ארוך, בניסיון להגיע למקום בטוח הרחק מן הכוחות הרודפים.
חשוב לציין שהמסע לא נוהל בידי הצ'יף ג'וזף לבדו. מנהיגים ולוחמים נוספים מילאו בו תפקידים מרכזיים. עם זאת, דמותו של ג'וזף הפכה לסמל המוכר ביותר של המאבק.
כמעט אל החופש
במשך יותר משלושה חודשים עברו בני הנז פרס מרחק של למעלה מ-1,500 קילומטרים דרך אזורי הרים, עמקים ומישורים. בקבוצה היו מאות בני אדם, ובהם נשים, ילדים וקשישים.
הכוחות האמריקאיים רדפו אחריהם לאורך המסע. חלק מהקרבות הסתיימו בהצלחות טקטיות של בני הנז פרס, אך המחסור באספקה, הפציעות והעייפות החריפו את מצוקתם.
כשהגיעו להרי בר פאו, סמוך יחסית לגבול קנדה, כבר לא נותר להם הכוח הדרוש להמשיך. ב-5 באוקטובר הסכים ג'וזף להיכנע.
ההבטחה שלא קוימה
נאום הכניעה המיוחס לג'וזף נודע במיוחד בזכות המשפט שבו הודיע שלא יילחם עוד לעולם. הדברים נמסרו בדיווח שנכתב לאחר האירוע, ונעשו לאחד הציטוטים המזוהים ביותר עם תולדות העמים הילידיים בארצות הברית.
למרות התקווה שיורשו לשוב לאדמותיהם, רבים מבני הקבוצה הועברו בכפייה למקומות רחוקים, תחילה לקנזס ובהמשך לטריטוריה האינדיאנית, כיום אוקלהומה. התנאים הקשים הביאו למקרי מוות נוספים.
סיפורו של הצ'יף ג'וזף הוא חלק מההיסטוריה הרחבה של גירוש, התנגדות ואובדן אדמות של עמים ילידיים בצפון אמריקה. הכניעה לא הייתה רק סיום של מערכה צבאית, אלא גם פרק כואב במאבק על הזכות לבית ולזהות תרבותית.
לקריאה נוספת: Library of Congress – Chief Joseph Surrenders
פורטוגל הופכת לרפובליקה: סוף המלוכה ותחילתה של מהפכה פוליטית
ב-5 באוקטובר 1910 הוכרזה בפורטוגל רפובליקה, לאחר התקוממות שהביאה לסיום שלטון בית המלוכה במדינה. ההכרזה נמסרה בליסבון, והמלך מנואל השני איבד את כיסאו ויצא לגלות.
הרפובליקה לא צמחה בן לילה. במשך עשרות שנים סבלה המונרכיה הפורטוגלית ממשברים כלכליים, מחוסר יציבות פוליטית ומביקורת ציבורית גוברת. תנועות רפובליקניות הציגו את המלוכה כמערכת שאינה מסוגלת להתמודד עם האתגרים של המדינה.
האימפריה הישנה במשבר
בסוף המאה ה-19 נפגעה יוקרתה של פורטוגל בעקבות משברים קולוניאליים ולחצים מצד מעצמות אירופה. האולטימטום הבריטי בשנת 1890, שסיכל חלק משאיפות ההתפשטות הפורטוגליות באפריקה, עורר תחושת השפלה לאומית.
במקביל גברה ההתנגדות למערכת הפוליטית המסורתית. מפלגות רפובליקניות, קבוצות אינטלקטואליות וגורמים בצבא קידמו את הרעיון של שינוי משטרי.
בשנת 1908 נרצחו המלך קרלוש הראשון ובנו הבכור, נסיך הכתר לואיש פיליפה, בליסבון. מנואל השני, בנו הצעיר של המלך, עלה לכס המלוכה, אך התקשה לייצב את השלטון.
המרד של אוקטובר
בלילה שבין 3 ל-4 באוקטובר 1910 החלה התקוממות של גורמים רפובליקניים בצבא ובצי. קרבות התנהלו ברחבי ליסבון, כאשר כוחות הנאמנים למלוכה ניסו לדכא את ההתקוממות.
בבוקר 5 באוקטובר התברר שהמלוכה איבדה את השליטה. הרפובליקה הוכרזה ממרפסת בניין עיריית ליסבון, והוקמה ממשלה זמנית בראשות תאופילו בראגה.
התחלה חדשה, קשיים ישנים
השלטון הרפובליקני ניסה לקדם רפורמות בתחומי החינוך, המנהל והיחסים בין המדינה לכנסייה. סמלים לאומיים שונו, ובשנים הראשונות עוצבו מחדש מוסדות פוליטיים.
עם זאת, המשטר החדש התמודד במהירות עם מחלוקות פנימיות, התנגדות שמרנית וחוסר יציבות. הרפובליקה הראשונה התקיימה עד ההפיכה הצבאית של שנת 1926, שסללה את הדרך לשלטון האוטוריטרי שהתבסס בהמשך.
הכרזת הרפובליקה הייתה ניסיון להחליף סדר פוליטי בן מאות שנים. היא הוכיחה שמוסדות עתיקים יכולים לקרוס במהירות, אך גם ששינוי המשטר אינו מבטיח פתרון מיידי לבעיות החברתיות והכלכליות שהובילו אליו.
לקריאה נוספת: Museu da Presidência da República – Implantação da República
הביטלס וג'יימס בונד נכנסים להיסטוריה: שני סמלים בריטיים נולדים באותו יום
5 באוקטובר 1962 היה יום יוצא דופן בתולדות התרבות הפופולרית הבריטית. באותו יום יצא בבריטניה Love Me Do, הסינגל הראשון של הביטלס, ובבתי הקולנוע בלונדון נערכה הקרנת הבכורה של Dr. No, סרט ג'יימס בונד הראשון.
בזמן אמת, איש לא יכול היה לדעת עד כמה יהפכו שתי ההשקות הללו למשפיעות. הביטלס היו אז להקה צעירה מליברפול, וג'יימס בונד היה דמות ספרותית מוכרת, אך עדיין לא גיבור קולנוע בינלאומי.
Love Me Do: ההתחלה הצנועה של הביטלס
הסינגל Love Me Do יצא בחברת Parlophone, עם השיר P.S. I Love You בצדו השני. חברי הלהקה באותה תקופה היו ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' הריסון ורינגו סטאר.
השיר נכתב בידי לנון ומקרטני והופק בידי ג'ורג' מרטין. הוא התבסס על לחן פשוט יחסית, מפוחית פה בולטת ושירה משותפת שהפכה בהמשך לאחד מסימני ההיכר של הלהקה.
בתחילת הדרך ההצלחה הייתה צנועה. הסינגל הגיע למקום ה-17 במצעד הבריטי, הישג מכובד ללהקה חדשה אך עדיין רחוק מההיסטריה הציבורית שהתפתחה בשנים הבאות.
בתוך זמן קצר השתנה המצב. שירים נוספים, הופעות והצלחה במצעדים הפכו את הביטלס לתופעה בריטית, ובהמשך לבינלאומית. עד אמצע שנות ה-60 הם כבר היו מהכוחות המרכזיים במוזיקה הפופולרית.
Dr. No: ג'יימס בונד מגיע לקולנוע
באותו יום נערכה בלונדון הקרנת הבכורה של Dr. No, הסרט הראשון בסדרת סרטי ג'יימס בונד שהופקה בידי Eon Productions.
שון קונרי גילם את הסוכן החשאי הבריטי 007, דמות שנוצרה במקור בידי הסופר איאן פלמינג.
הסרט שילב ריגול, מתח, הרפתקאות ועיצוב חזותי מסוגנן. לצדו של קונרי הופיעה אורסולה אנדרס בתפקיד האני ריידר, והסרט הניח חלק מהיסודות לאחת מסדרות הקולנוע הארוכות והמזוהות ביותר בעולם.
אולי יעניין אותך
בריטניה משנה את התרבות העולמית
שתי ההשקות קשורות לשינוי רחב יותר בתרבות הבריטית בראשית שנות ה-60. מוזיקה צעירה, קולנוע, אופנה ועיצוב החלו לתפוס מקום משמעותי בזירה הבינלאומית.
בשנים הבאות הייתה לונדון לאחד המרכזים המזוהים עם התרבות הצעירה של התקופה. הביטלס ובונד ייצגו שני צדדים שונים של אותה פריחה: מצד אחד מוזיקה שחוללה מהפכה חברתית, ומצד אחר דמות קולנועית שהפכה לסמל של סגנון, אקשן וריגול.
נדיר למצוא תאריך שבו שתי יצירות בידור שונות כל כך מסמנות בו-זמנית את תחילתה של השפעה תרבותית בקנה מידה עולמי.
לקריאה נוספת: The Beatles – Love Me Do | Oxford University Press – The Beatles Begin
מונטי פייתון עולה לשידור: שישה קומיקאים משנים את חוקי ההומור
בערב 5 באוקטובר 1969 שידר ערוץ BBC1 בבריטניה את הפרק הראשון של התוכנית Monty Python's Flying Circus. הסדרה הציגה בפני הצופים סוג חדש של הומור טלוויזיוני: אבסורדי, בלתי צפוי, ולעיתים חסר כל היגיון במתכוון.
מאחורי התוכנית עמדו גרהם צ'פמן, ג'ון קליז, אריק איידל, טרי ג'ונס, מייקל פיילין וטרי גיליאם. חברי הקבוצה הגיעו מרקעים שונים בתחום הכתיבה, המשחק והאנימציה, אך חלקו רצון לשבור את המוסכמות של הקומדיה הבריטית.
מערכונים שלא תמיד מגיעים לפאנץ'
לפני מונטי פייתון, תוכניות מערכונים רבות התבססו על מבנה מוכר: הצגת מצב, בניית מתח וסיום בבדיחה. חברי הקבוצה העדיפו לעיתים לנטוש מערכון באמצע, לעבור לנושא אחר או לתת לדמות לשבור את המסגרת הטלוויזיונית עצמה.
התוכנית שילבה מערכונים מצולמים, קטעי אנימציה סוריאליסטיים של טרי גיליאם, פרודיות על מוסדות בריטיים ובדיחות שעסקו בשפה, במעמדות ובבירוקרטיה.
לעיתים דמויות היו פונות ישירות לצופים, ולעיתים הופרע השידור לכאורה בידי קריין או הודעה חסרת פשר. עצם המבנה של הטלוויזיה הפך לחלק מהבדיחה.
מהטלוויזיה לקולנוע
לאורך שנות שידורה זכתה הסדרה לקהל אוהדים הולך וגדל, תחילה בבריטניה ובהמשך במדינות נוספות.
חברי הקבוצה יצרו גם סרטי קולנוע שהפכו לקלאסיקות, ובהם Monty Python and the Holy Grail ו-Life of Brian.
הסרטים המשיכו את סגנון ההומור של הקבוצה, אך אפשרו לה לפתח גם סיפורים ארוכים יותר ולבנות עולמות קומיים שלמים.
השפעה שנמשכת הרבה מעבר לסדרה
מונטי פייתון השפיעה על דורות של קומיקאים, כותבים ויוצרי טלוויזיה. ההומור האבסורדי שלה הפך לחלק מהשפה התרבותית של הקומדיה המודרנית.
הסדרה הוכיחה שהומור אינו חייב לציית לכללים קבועים. לפעמים דווקא שבירת הציפייה והוויתור על הסבר הגיוני יוצרים קומדיה שנשארת רלוונטית במשך עשרות שנים.
לקריאה נוספת: Monty Python – 50 Years of Flying Circus
צ'ילה אומרת לא לפינושה: משאל העם שהחזיר את המדינה למסלול דמוקרטי
ב-5 באוקטובר 1988 נערך בצ'ילה משאל עם גורלי בשאלה אם אוגוסטו פינושה, השליט הצבאי של המדינה, ימשיך לכהן כנשיא לתקופה נוספת של שמונה שנים.
התוצאה הייתה נקודת מפנה: רוב המצביעים בחרו באפשרות "לא", ודחו את המשך שלטונו של פינושה במסגרת ההצעה שהוצגה לציבור.
חמש עשרה שנות שלטון צבאי
פינושה עלה לשלטון בעקבות ההפיכה הצבאית של 11 בספטמבר 1973, שבה הופל הנשיא הנבחר סלבדור איינדה.
תחת המשטר הצבאי סבלה צ'ילה מדיכוי פוליטי, מצנזורה, ממעצרים, מעינויים ומהיעלמויות כפויות. אלפי בני אדם נהרגו או נעלמו במהלך תקופת הדיקטטורה.
לצד הדיכוי קידם המשטר שינויים כלכליים נרחבים בהשראת מדיניות של שוק חופשי. השינויים הללו הפכו בהמשך לנושא מרכזי במחלוקת על מורשת התקופה.
קמפיין פוליטי יוצא דופן
משאל העם התקיים בהתאם למנגנון שנקבע בחוקת 1980, שאושרה בתקופת השלטון הצבאי. האופוזיציה התארגנה סביב האפשרות "לא", והצליחה ליצור קמפיין ציבורי רחב.
אחד המאפיינים הזכורים ביותר של הקמפיין היה השימוש בטלוויזיה. במסגרת זמן שידור שהוקצה למחנות הפוליטיים, הציגה האופוזיציה מסרים של תקווה, שמחה ואפשרות לשינוי.
הקמפיין נודע בזכות הסיסמה La alegría ya viene, שמשמעותה "השמחה כבר באה". במקום להתבסס רק על זיכרון האלימות והדיכוי, הוא הציע לציבור דימוי של עתיד דמוקרטי ואופטימי.
התוצאה ששינתה את המדינה
לפי הנתונים הרשמיים, האפשרות "לא" זכתה בכ-54.7% מהקולות התקפים, בעוד שהאפשרות "כן" קיבלה כ-43%.
למרות חששות כבדים מפני מניפולציה בתוצאות או תגובת המשטר, ניצחון האופוזיציה הוכר.
התוצאה לא הביאה לסיום מיידי של הדיקטטורה. בהמשך התקיימו רפורמות חוקתיות ובחירות לנשיאות, וב-11 במרץ 1990 נכנס פטריסיו איילווין לתפקיד הנשיא.
משאל העם בצ'ילה הפך לדוגמה חשובה לאופן שבו אופוזיציה מאורגנת, השתתפות אזרחית ומאבק על הלגיטימיות הציבורית יכולים לסייע בסיום שלטון סמכותני.
לקריאה נוספת: Biblioteca del Congreso Nacional de Chile – Plebiscito de 1988
המונים משתלטים על בלגרד: נפילת משטרו של סלובודן מילושביץ'
ב-5 באוקטובר 2000 הגיעו מאות אלפי מפגינים למרכז בלגרד, בירת יוגוסלביה דאז, בדרישה שסלובודן מילושביץ' יכיר בהפסדו בבחירות ויפנה את השלטון.
האירועים שהתפתחו במהלך היום הפכו להתקוממות ציבורית רחבה, שבסיומה איבד מילושביץ' את אחיזתו בשלטון.
עשור של מלחמות ומשברים
מילושביץ' היה אחת הדמויות המרכזיות בפוליטיקה הסרבית והיוגוסלבית במהלך שנות ה-90.
התפרקות יוגוסלביה לוותה במלחמות קשות בקרואטיה, בבוסניה ובהמשך בקוסובו. התקופה התאפיינה בלאומנות, בעקירה של אוכלוסיות, בפשעי מלחמה ובמשברים כלכליים.
בשנת 1999 ערכה נאט"ו מתקפה אווירית נגד הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה, על רקע המלחמה בקוסובו.
המלחמות, הסנקציות והבידוד הבינלאומי החריפו את מצוקתם של אזרחים רבים. התמיכה בשלטון נשחקה, ותנועות אופוזיציה החלו להתארגן ביתר שאת.
הבחירות שהציתו את המחאה
ב-24 בספטמבר 2000 התקיימו בחירות לנשיאות יוגוסלביה. מועמד האופוזיציה ווייסלב קושטוניצה קיבל תמיכה רחבה, אך השלטונות ניסו לערער על תוצאות ההצבעה ועל הכרעת הבחירות.
האופוזיציה טענה כי מדובר בניסיון למנוע העברת שלטון. שביתות והפגנות התרחבו ברחבי סרביה, עד שהתנקזו לבלגרד ב-5 באוקטובר.
היום שבו נפלו סמלי השלטון
המפגינים הגיעו לבניין הפרלמנט הפדרלי ולמתקני התקשורת הממלכתית. חלקם פרצו למבנים, ונרשמו עימותים, הצתות ומעשי אלימות.
כוחות הביטחון לא הצליחו לבלום את גל המחאה. תמונות ההמונים סביב הפרלמנט והציוד ההנדסי שסייע בפריצת מחסומים הפכו לסמלי האירוע.
משום כך נודעה ההתקוממות גם בכינוי "מהפכת הבולדוזר", אף שהכלי המזוהה במיוחד עם האירוע היה למעשה מעמיס אופני.
סוף שלטון, תחילת מעבר
בעקבות האירועים נאלץ מילושביץ' להכיר בתבוסתו, והדרך להעברת השלטון נפתחה.
נפילתו לא פתרה את כל הבעיות שהותירו שנות המלחמה והמשבר. המדינה נדרשה להתמודד עם מוסדות מוחלשים, מתחים לאומיים ובעיות כלכליות.
בשנת 2001 הועבר מילושביץ' לבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר, בהאג. הוא נפטר בשנת 2006, לפני שהסתיים משפטו.
אירועי בלגרד מדגימים את כוחן של מחאות המוניות כאשר מתלכדים בהן אובדן לגיטימיות של השלטון, שיתוף פעולה בין קבוצות אופוזיציה וחוסר נכונות של מוסדות המדינה להמשיך להגן על השליט.
לקריאה נוספת: Radio Free Europe/Radio Liberty – Protesters Storm Parliament in Belgrade
סטיב ג'ובס הולך לעולמו: האיש שהפך מחשבים ומכשירים אישיים לחלק מהתרבות
ב-5 באוקטובר 2011 מת סטיב ג'ובס, ממייסדי חברת אפל ואחד האנשים המזוהים ביותר עם התפתחות תעשיית המחשבים האישיים והאלקטרוניקה הצרכנית. הוא היה בן 56.
ג'ובס לא היה רק מנהל של חברת טכנולוגיה. הוא היה דמות שהשפיעה על האופן שבו חברות מתכננות מוצרים, מציגות אותם לציבור ומשלבות בין חומרה, תוכנה ועיצוב.
מוסך, מחשב וחברה צעירה
בשנת 1976 הקים ג'ובס, יחד עם סטיב ווזניאק ורונלד ויין, את חברת אפל. החברה פעלה בתחילה בשוק המחשבים האישיים, שהיה אז בראשית התפתחותו.
מחשב Apple II הפך לאחד ממוצרי המחשוב הביתיים המצליחים בתקופתו, וסייע להפוך מחשבים ממכשירים המיועדים בעיקר לחובבים ולאנשי מקצוע למוצרים זמינים יותר עבור משתמשים פרטיים.
בשנת 1984 הציגה אפל את מחשב המקינטוש, שהדגיש ממשק משתמש גרפי ועבודה באמצעות עכבר.
העזיבה והחזרה
בשנת 1985 עזב ג'ובס את אפל בעקבות מאבקי הנהלה. בהמשך הקים את חברת NeXT, שעסקה בפיתוח מחשבים ומערכות הפעלה מתקדמות.
בתקופה זו היה גם מעורב בהתפתחות אולפן האנימציה פיקסאר, שהפך לאחת החברות החשובות בתחום האנימציה הממוחשבת.
בשנת 1997 חזר ג'ובס להוביל את אפל לאחר רכישת NeXT. החברה הייתה אז במשבר משמעותי, והוא הוביל שינוי באסטרטגיה ובקו המוצרים.
מה-iMac ועד האייפון
בתקופת הנהגתו השנייה הציגה אפל שורה של מוצרים שהשפיעו על השווקים שבהם פעלו.
ה-iMac משנת 1998 בלט בעיצובו הלא שגרתי. ה-iPod, שהוצג בשנת 2001, שינה את חוויית ההאזנה למוזיקה ניידת.
בשנת 2007 הציגה אפל את האייפון, מכשיר ששילב טלפון, גישה לאינטרנט וממשק מבוסס מגע. האייפון תרם תרומה מרכזית להפיכתו של הסמארטפון למכשיר יומיומי רב-שימושי.
בשנת 2010 השיקה אפל את האייפד, שהעניק דחיפה משמעותית לשוק מחשבי הלוח.
מורשת מורכבת
ג'ובס התמודד עם גידול נוירואנדוקריני בלבלב, מחלה שבגינה עבר טיפולים רפואיים וניתוחים. באוגוסט 2011 פרש מתפקיד מנכ"ל אפל. כחודש וחצי לאחר מכן נפטר.
השפעתו הייתה רחבה, אך גם מורכבת. לצד הישגיו כיזם וכמנהיג מוצר, נמתחה עליו ביקורת בשל סגנון הניהול התובעני שלו, ובשל מדיניות של שליטה הדוקה במערכות ובמוצרים.
מורשתו של ג'ובס ניכרת לא רק במוצרי אפל, אלא גם בתרבות העיצוב, בשיווק הטכנולוגי ובציפייה של משתמשים למכשירים פשוטים להפעלה, אסתטיים ומשולבים היטב.
לקריאה נוספת: Apple Newsroom – Statement by Apple's Board of Directors
5 באוקטובר: היום שבו אנשים אמרו שהגיע הזמן לשינוי
שמונת הסיפורים של 5 באוקטובר שונים זה מזה, אך אפשר לזהות ביניהם רעיון משותף: התנגדות למצב הקיים והניסיון ליצור מציאות אחרת.
הנשים שצעדו לוורסאי דרשו לחם והשפיעו על עתיד המלוכה הצרפתית. בני הנז פרס ניסו להגן על זכותם לאדמותיהם. המהפכנים בפורטוגל הפילו משטר בן מאות שנים.
בשנות ה-60 שינו הביטלס, ג'יימס בונד ומונטי פייתון את הדרך שבה העולם צורך מוזיקה, קולנוע וקומדיה. בצ'ילה וביוגוסלביה הפכו מאבקים פוליטיים להכרעות היסטוריות.
ובתחילת המאה ה-21, מותו של סטיב ג'ובס הזכיר עד כמה רעיונות ועיצוב יכולים לשנות את חיי היומיום של מיליוני בני אדם.
ההיסטוריה אינה מורכבת רק ממלחמות, ממלכים וממשלות. היא נבנית גם בשווקים, באולפני הקלטות, בחדרי עריכה, בקלפיות ובחברות טכנולוגיה. לעיתים דווקא שם מתחיל השינוי הגדול הבא.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
