בקיץ 1976, טיסת נוסעים שגרתית הפכה לזירת התנגשות חובקת עולם בין טרור אכזרי למבצע צבאי חסר תקדים. ■ בעוד רוב החטופים חולצו באישון לילה, אישה אחת נותרה מאחור אל מול זעמו של רודן אפריקאי, בשרשרת אירועים שהובילה למלחמה ולנפילת משטרו.
בלילה שבו נחתו מטוסי ההרקולס של חיל האוויר הישראלי על אדמת אפריקה, ההיסטוריה עמדה מלכת. בבית החולים מולאגו שבקמפלה, בירת אוגנדה, שכבה אישה מבוגרת, רחוקה ממוקד הדרמה. זמן קצר לאחר מכן, הופיעו בבית החולים ארבעה גברים, ובהם פָּרוּק מִינָאוָוה (ראש לשכת המחקר המדינתי, המשטרה החשאית האוגנדית) ונָסוּר אוֹנְדוֹגָה, ראש הפרוטוקול של הרודן האוגנדי. הם לקחו את האישה ממיטתה אל החשכה, ורצחו אותה יחד עם השוטר המקומי ששמר עליה. כך נחרץ גורלה של אחת החטופות שנותרו מאחור, בטרגדיה שנולדה מתוך אחד ממבצעי החילוץ הנועזים ביותר במאה העשרים.
אירועי יוני-יולי 1976 החלו עם חטיפת מטוס צרפתי שעשה את דרכו מישראל לאירופה, והגיעו לשיאם בפשיטה צבאית ישראלית באנטבה שבאוגנדה (מרחק של כ-3,800 קילומטרים מישראל). המבצע גבה את חייהם של מפקד כוח הפריצה, שלושה בני ערובה, כל המחבלים ועשרות חיילים אוגנדים, והצית משבר בינלאומי שהידרדר בסופו של דבר למלחמה כוללת ולנפילת משטרו של אִידִי אָמִין.
דורה בלוך: החטופה שנרצחה
דְּבוֹרָה (דּוֹרָה) פַיְינְבֶּרְג נולדה ביפו באוקטובר 1902. הוריה, יוֹסֵף וּבֶּרְטָה פיינברג, היו ממייסדי המושבה ראשון לציון, יחד עם דודהּ יִשְׂרָאֵל פיינברג. הטרגדיה פקדה את חייה מוקדם, כאשר אביה נפטר כשהייתה בת חודשים ספורים בלבד. לאחר מותו, עברה המשפחה למצרים, שם עבד אחיה כרופא, ובבגרותה שבה לארץ והתיישבה בירושלים.
בלוך הייתה אישה של העולם הגדול, ושליטתה בשפות הייתה מרשימה: היא דיברה עברית, ערבית, רוסית, גרמנית, איטלקית ואנגלית ברמה רהוטה. בשנת 1920, עם כינון המנדט הבריטי בארץ ישראל, פגשה את אַהֲרֹן בְּלוֹך, חייל ששירת בצבא הבריטי. השניים נישאו בשנת 1925, ומעמדו של אהרן כמתאזרח בריטי העניק גם לדורה זכויות אזרחות בריטית. נולדו להם שלושה בנים, ובהם אִילָן הַרְטוּב וְדָנִיּאֵל בְּלוֹך. עד קיץ 1976, הייתה דורה אלמנה וסבתא בת 73 שהתגוררה בתל אביב, אישה שחייה שזרו את תולדות היישוב העברי והאימפריה הבריטית.
טיסה 139 אל הלא נודע
ביום ראשון, ה-27 ביוני 1976 (כ"ט בסיוון ה'תשל"ו), עלתה בלוך על טיסת אייר פראנס 139 שהמריאה מנמל התעופה בן-גוריון, יחד עם בנה אילן הרטוב. פניהם מועדות לניו יורק, דרך פריז, כדי להשתתף בחתונת בנה הצעיר, דניאל. המטוס, מדגם איירבוס A300, נחת באתונה לעצירת ביניים מתוכננת. שם, בתפנית גורלית, עלו עליו ארבעה מחבלים.
שניים מהם היו פלסטינים מארגון "החזית העממית לשחרור פלסטין – המחלקה למבצעים חיצוניים", פרי טיפוחו של וַדִיע חַדָּאד: גָ'איִל אַל-עַרְגָ'ה (ממוצא ערבי, מפקד הפעילות הפוליטית של החזית באמריקה הלטינית) ועַבְּד אַ-לַטִיף עַבְּד אַ-רַאזֶק אַ-סַמַרְאִי (ממוצא עיראקי, בעל עבר עשיר בפיגועים באירופה). אליהם חברו שני גרמנים מארגון "תאי המהפכה": וִילְפְרִיד בֶּזֶה, אנרכיסט מקושר לרשת "קרלוס", ששימש כמפקד החוליה, וּבְּרִיגִיטָה קוּהְלְמַן. עם השתלטותם על 248 הנוסעים ו-12 אנשי הצוות, אילצו המחבלים את הטייסים לשנות נתיב ולנחות בבנגאזי שבלוב.
במהלך שבע השעות שבהן חנה המטוס בלוב לצורך תדלוק, הצטרפו שלושה מחבלים נוספים אל החוליה.
מבנגאזי, המריא המטוס דרומה אל תוך יבשת אפריקה, בנתיב שהסתיים בנמל התעופה הישן של אנטבה, בדרום אוגנדה, השוכנת לחופי אגם ויקטוריה. שם המתין להם נשיא אוגנדה, אידי אמין דאדא, שהעניק גיבוי מלא לחוטפים. בלוך, שניחנה בכישרון שפות נדיר, מצאה עצמה משמשת כמתורגמנית בין בני הערובה המבועתים לבין שוביהם.
האולטימטום, הסלקציה ודרישות החוטפים
ביום השלישי לחטיפה, ה-29 ביוני, החליטו המחבלים לבצע הפרדה אכזרית: הם ריכזו את הישראלים והיהודים באולם הנוסעים של הטרמינל הישן, ושחררו את הנתינים הזרים. פקודות בגרמנית וחלוקה זו העלו זיכרונות מצמררים של סלקציות ממחנות ההשמדה בקרב החטופים. קברניט המטוס הצרפתי, מִישֶׁל בָּקוֹס, גילה אצילות יוצאת דופן והתעקש להישאר עם נוסעיו. כל צוות המטוס נשאר עמו לאות סולידריות. (לימים, העניק ראש הממשלה יצחק רבין לבקוס אות הוקרה על מעשהו זה, ובסוף מרץ 2019 נערכה הלווייתו של בקוס שביקש כי "התקווה" תושמע במהלכה).
ממשלת ישראל החלה בניהול מגעים מול הממשל הצרפתי (באמצעות השגריר בצרפת, מָרְדְּכַי גָּזִית, והיועץ הביטחוני סָמִי דּוֹגָן) ומול אידי אמין. דרישות החוטפים היו נוקשות: שחרור 53 טרוריסטים. בהם 40 מחבלים הכלואים בישראל, 5 מחבלים שנעצרו בקניה ("מבצע צרבת"), 6 אנרכיסטים בגרמניה המערבית, ואנרכיסטיות בודדות בשווייץ ובצרפת, לצד דרישת כופר כספי. הם הציבו אולטימטום: אם עד יום חמישי, ה-1 ביולי, לא ייענו הדרישות, יוצאו להורג שני בני ערובה בכל שעה. תוך כדי המשא ומתן, הוארך האולטימטום ל-4 ביולי.
אשפוזה של דורה בלוך
בעוד השעון מתקתק, התרחשה תקרית קטנה לכאורה שחרצה גורלות. באחת מארוחות הערב בבית הנתיבות, נחנקה דורה בלוך מגוש בשר שנתקע בגרונה. היא פונתה בדחיפות לבית החולים מולגו שבקמפלה. מסמכי משרד החוץ הבריטי חשפו מאוחר יותר כי היא טופלה גם בשל כיבים ברגליה. בנה אילן הרטוב הספיק לדבר עם רופא אוגנדי על מצבה, ושר הבריאות של אוגנדה, הֶנְרִי קְיֶימְבָּה, אישר לה להישאר בבית החולים לילה נוסף. בשל החלטה זו, בלוך הופרדה משאר החטופים.
המרוץ נגד הזמן: תכנון מבצע החילוץ
בישראל, דרגי הצבא והפוליטיקה רתחו. רעיונות שונים הועלו ונגנזו; עלתה הצעה להנחית כוח של הקומנדו הימי (שייטת 13) דרך אגם ויקטוריה, אך זו בוטלה מחשש לזיהוי על ידי אזרחים או חיל האוויר המקומי, ובשל הידיעה שהאגם שורץ תנינים. רעיון אחר, דרסטי יותר, היה לכבוש את אנטבה כולה. לבסוף, צה"ל החל לגבש תוכנית פשיטה כירורגית. המודיעין למבצע נשען על נתונים טקטיים ושבבי מידע שנאספו בדרכים יצירתיות.
עֲמִירָם לֵוִין אסף וערך את המידע החיוני. לתפקיד מפקד המבצע מונה קצין חי"ר וצנחנים ראשי (קחצ"ר), תת-אלוף דָּן שׁוֹמְרוֹן. לצידו פעלו מתכננים מבריקים: רב-סרן מוּקִי בֶּצֶר מסיירת מטכ"ל, שהיכרותו המוקדמת עם נמל התעופה באנטבה, מימיו כמדריך לחימה באוגנדה, נסכה ביטחון בקרב מקבלי ההחלטות; אל"ם אֵהוּד בָּרָק; אל"ם שַׁי תַּמָּרִי (סגן רמ"ח מבצעים); סא"ל חַיִּים אוֹרֶן; קמ"ן קחצ"ר אַמְנוֹן בִּירָן; ורָן בֶּג (ראש ענף לוחמה בטרור).
אנשי המוסד מילאו תפקיד מכריע: מַיְיק הֲרָרִי חדר לשדה התעופה במסווה של איש עסקים איטלקי, ויחד עם שְׁלֹמֹה גַּל ואחרים, השיגו צילומי אוויר ומידע קריטי על סימון מסלולי הנחיתה. הררי זכה לימים בעיטור המודיעין הגבוה ביותר של ישראל על פעולתו, ואף הסדיר את התדלוק הקריטי בקניה.
בדרג המדיני, שר הביטחון שִׁמְעוֹן פֶּרֶס הטיל על הצבא להכין תוכנית חילוץ ותמך בה מלכתחילה. ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין היסס וחיפש חלופות, אך כשהוצגה לו התוכנית המפורטת, הביא אותה להצבעה בממשלה וזכה לרוב מוחץ, כשהוא מכין מראש מכתב התפטרות למקרה של כישלון. שר החוץ יִגְאָל אַלּוֹן היה גם הוא בסוד העניינים. בדרג הצבאי, הרמטכ"ל מָרְדְּכַי (מוֹטָה) גּוּר התנגד נמרצות בתחילה, בעוד מפקד חיל האוויר, האלוף בֵּנִי פֶּלֶד, וסגן הרמטכ"ל, האלוף יְקוּתִיאֵל (קוּתִי) אָדָם, תמכו בה נלהבות. האישור לצאת לדרך הוענק למעשה כשהתקבל מברק מאהוד ברק שאישר את הנחיתה בקניה, אף בטרם הממשלה אישרה סופית את התוכנית. המטוסים המריאו, והאישור הסופי ניתן כשהיו מעל אתיופיה.
רשת הקשרים בקניה הייתה עדינה ומסוכנת. הָארִי בָּרָק (קְרֶסְנֶשְׁטֵיין), ראש שלוחת המוסד בניירובי, אפשר את התדלוק בזכות קשריו עם ראש המודיעין הקנייתי, שהציב חיילים לאבטחה סביב המסלול מבלי לעדכן את נשיא קניה. לאחר מכן פחד האחרון לחייו.
סדר הכוחות למבצע "כדור הרעם"
המבצע נשען על ארבעה מטוסי C-130 הרקולס ("קרנף") שהמריאו מבסיס אופירה בסיני ב-3 ביולי. הטיסה נערכה חלקה בגובה נמוך מעל ים סוף כדי להתחמק ממכ"ם אוֹיֵב. מפקד הכוח האווירי היה אל"ם עַמִּי אַיָּלוֹן. קברניטי ההרקולסים כללו את סא"ל יְהוֹשֻׁעַ (שִׁיקִי) שָׁנִי, אַרְיֵה עֹז, רָם לֵוִי, נָתָן דְּבִיר, מִיכָאֵל בֶּן-יוֹסֵף, ואַמְנוֹן הָלִיבְנִי שהכיר את השדה הישן. אלוף בני פלד והאלוף יקותיאל אדם פיקדו מתוך מטוס בואינג 707 מעל אזור הפעולה.
מערך המודיעין והתקשורת באוויר היה מורכב: יחידה 8200 (בהוראה מה-1 ביולי) הפעילה עמדות האזנה מיוחדות ("מארזים") ממטוס הבואינג, שאפשרו להאזין לארבעה מקורות במקביל, כולל האזנות בערבית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, רוסית וסווהילית, בניצוחו של קב"ר סרן עַמִּי אֶלְעָזָרִי ורס"ן אַהֲרֹן זְאֵבִי-פַרְקַשׁ ממודיעין אוויר. קציני יחידה 533 ניהלו את הקשר ממרכז השליטה של אל-על וממטוס החפ"ק. הצוות הרפואי הוטס בבואינג בפיקוד סא"ל ד"ר עֵרָן דּוֹלֵב וסא"ל ד"ר יוֹסֵף פַקְטוֹר, בעוד רס"ן ד"ר אֶפְרַיִם סְנֶה פיקד על הכוח הרפואי הקדמי.
הכוחות הקרקעיים חולקו למספר צוותים ייעודיים:
- כוח יוני (66 לוחמי סיירת מטכ"ל), בפיקודו של סא"ל יוֹנִי נתניהו. כלל את כוח הפריצה בפיקוד מוקי בצר, כוח האבטחה הנייד (על ארבעה נגמ"שי BTR-40) בפיקוד רס"ן שָׁאוּל מוֹפָז, וחוליית הפיקוד שכללה גם את אֵלִיק רוֹן. משימתם: השתלטות על הטרמינל הישן, חיסול המחבלים ושחרור בני הערובה תוך דקות.
- כוח אורי (מחטיבת גולני), בפיקוד אל"ם אוּרִי שַׂגִּיא, ששימש כוח עתודה לפינוי. כלל גם הוא מספר צוותים קטנים יותר.
- כוח רוֹן שֶׁכְנֶר (6 לוחמים בפיקודו של מ"פ בחטיבה 12, שתפקידם היה לפנות פצועים)
- צוות לוחמים בפיקוד רס"ן גַּבִּי אוֹפִיר (סמג"ד 13)
- צוות בפיקוד סרן אֵפִי אֵיתָם מסיירת גולני
- צוות נוסף בפיקוד סגן רָמִי אָמִיר.
- כוח מתן (79 אנשי חטיבת הצנחנים), בפיקוד אל"ם מתן וִילְנָאִי, שכלל כוחות מפוצלים שונים לביצוע משימות.
- כוח נְחֶמְיָה (15 לוחמים בפיקודו של סא"ל נחמיה תמרי, מג"ד 890, שנכנסו לטרמינל החדש)
- כוח שְׁמוּלִיק (14 לוחמים בפיקוד סא"ל שמואל ארד, מג"ד 202)
- כוח דּוֹרוֹן (6 לוחמים שפרצו למגדל הפיקוח בפיקודו של רס"ן דורון אלמוג, מסיירת צנחנים)
- כוח נֵלִי (16 לוחמים תחת סרן נלי פקר מפלנ"ט)
- כוח טַלִי (4 לוחמים שסימנו את המסלולים תחת פיקודו של סגן טלי ורדי)
- כוח נַחְשׁוֹן (6 לוחמים בפיקודו של סגן נחשון שזר)
- כוח רן בג לתדלוק ואבטחה, בפיקודו של קצין הרפואה החטיבתי ד"ר יוֹאֵל סַיְפָן.
בנוסף לקחו חלק קצינים כגבי אשכנזי, שלום בן-משה, ד"ר גיורא מרטונוביץ' (רופא גדוד 51), גיורא איילנד, אריה נייגר, מתי הררי, ישי בר, יצחק איתן, ד"ר גדי סדובסקי (רופא 202), אודי שלוי, פנחס בוכריס, עמוס בן אברהם, דני ארדיטי, רז גור אריה, עמר בר-לב, אריק טשרניחובסקי, תמיר פרדו (קצין קשר), ויפתח רייכר-עתיר.
רעם מתגלגל: 30 דקות באנטבה
המטוס הראשון תוכנן לנחות בחשכה מוחלטת בעקבות מטוס מטען בריטי, אך באופן מפתיע נחת על מסלול מואר בנוחות. ראשונים לפרוק היו לוחמיו של דורון אלמוג, שזינקו בעוד המטוס נוסע, הציבו פנסי סימון למטוסים הבאים, והשתלטו על מגדל הפיקוח החדש. אכן, פקח הטיסה המקומי כיבה את תאורת המסלול מיד עם נחיתת המטוס השני.
מהמטוס הראשון פרקו במהירות החפ"ק של דן שומרון ולוחמי סיירת מטכ"ל. את פניהם הובילה מונית ישראלית מסוג מרצדס 220 דיזל, שנצבעה בשחור כדי לדמות את רכב השרד של אידי אמין (ששהה באותה עת בכנס באיי מאוריציוס). מאחוריה נסעו שני רכבי לנדרובר. התוכנית הייתה לשעוט ללא שהיות עד לאולם החטופים כדי לשמור על אלמנט ההפתעה המוחלט. אולם במרחק של כ-25 מטרים מבית הנתיבות הישן, הבחין הכוח בשני חיילים אוגנדים. בניגוד לתוכנית ההתעלמות, ובעקבות החשש שיסכנו את המשימה, הורה נתניהו לירות בהם. נתניהו וקצין נוסף ירו באקדחי ברטה מושתקים. אחד החיילים נע מעט, וספג צרורות מקלצ'ניקוב ומא"ג. ההפתעה אבדה באחת. קולות הנפץ העירו את הגזרה.
השיירה בלמה בחריקת בלמים. הלוחמים פרקו. מוקי בצר מיהר לכיוון האולם, השיב אש לאוגנדים ונאלץ להאט מעט כדי להחליף מחסנית (או לשחרר מעצור). נתניהו, בחששו לאבד את המומנטום הקריטי, שינה את נתיבו, מאיץ באנשיו ופורץ בראש הכוח. במרחק מטרים ספורים, ספג נתניהו פגיעה מירי קטלני—ככל הנראה מחייל אוגנדי שישב במגדל הפיקוח, או מהטרמינל—ונפצע קשות בחזהו. מותו של מפקד הסיירת התרחש בטרם החל חילוץ בני הערובה בפועל, ולמרות מאמצי הרופאים, הוא נפטר לפני ההמראה חזרה.
אמיר עופר היה הלוחם הראשון שחצה את סף הדלת והרג את המחבל הראשון. אחריו פרץ מפקד הצוות אמנון פלד, שחיסל מחבל ומחבלת. מוקי בצר ועמוס גורן חיסלו את המחבל הרביעי ששהה באולם. בצר נטל מיד את הפיקוד, ובתיאום עם תא"ל שומרון, ניהל את העברת הניצולים למטוס. במהלך חילופי האש העזים באולם אירעו אסונות כבדים: אידה בורוכוביץ נהרגה מאש המחבלים; פסקו כהן נהרג בשוגג מאש צה"ל שירו לעבר מחבל לידו; והצעיר ז'אן ז'אק מימוני, בן ה-19, התרומם ממקומו ונורה בטעות למוות.
במקביל, כוח הצנחנים כבש את הטרמינל החדש. שם ספג הכוח פגיעה נוראה, כשאדם בלבוש אזרחי ירה מסמטה ופצע את סמ"ר סוֹרִין הֶרְשְׁקוֹ מגדוד 890 בצווארו, מה שהותירו משותק בארבע גפיו. ד"ר סייפן טיפל בו והציל את חייו. הנגמ"שים של מופז ריתקו את מגדל הפיקוח באש יעילה, בעוד לוחמי סיירת מטכ"ל בפיקוד עמר בר-לב העלו באש שמונה מטוסי קרב אוגנדים (חמישה מדגם מיג-21 ושלושה מדגם מיג-17), כדי לסכל כל אפשרות למרדף אווירי. כ-45 חיילים אוגנדים נהרגו במהלך הלחימה הכוללת.
תחת אבטחת כוח גולני בפיקוד אורי שגיא, הועלו בני הערובה למטוסי ההרקולס והמריאו לקניה, שם הקים אהוד ברק בית חולים שדה. בשדה זה שמע ברק לראשונה על נפילת חברו הטוב יוני, ועדכן את הרמטכ"ל. לימים סיפר מוקי בצר כי אמו של יוני, צלה, כעסה על רבין וסברה שעסקת שחרור מחבלים הייתה עדיפה כדי לחסוך את חיי בנה.
חייו ונפילתו של יוני נתניהו
יונתן נתניהו נולד במרץ 1946 (י"א באדר ב' ה'תש"ו) בניו יורק להוריו צלה ופרופ' בנציון נתניהו, ולו שני אחים—בנימין ועדו. שמו היה מחווה לג'ון פטרסון (סנדקו) וסבו נתן מיליקובסקי. המשפחה נדדה בין ארצות הברית לירושלים, שם למד בבית הספר "בדרום" (סאלד) ובגימנסיה רחביה, והיה חבר שבט "מודיעין" בצופים. ב-1964 התגייס לצנחנים (גדוד 890), יצא לקורס מ"כים קציני חי"ר, ופיקד על מחלקה בפעולת סמוע. לאחר שחרורו והקבלה ללימודי פיזיקה בהרווארד, גויס במלחמת ששת הימים (חטיבה 80), נלחם בקרב אום-כתף, ונפצע בידו כשניסה לסייע לחייל בדרבשיה שברמת הגולן. הוא התחתן עם תותי (תרזה גודמן/קרסנוסלסקי), אך לאחר כארבע וחצי שנים התגרשו.
נתניהו חזר לשירות בעקבות המלצת אחיו בנימין למפקד סיירת מטכ"ל עוזי יאירי. הוא פיקד על צוות, לאחר מכן על פלוגה ב"סיירת חרוב", חזר למטכ"ל כסגן מפקד, הוביל את מבצע "ארגז" בלבנון לחטיפת קצינים סורים, והשתתף ב"מבצע אביב נעורים" בביירות (1973). במלחמת יום הכיפורים, בקרב ליד מחנה נפח, נתניהו הוביל כוח שחיסל 41 לוחמי קומנדו סורים (במחיר שני הרוגים מהסיירת וארבעה מגולני), חילץ את יוסי בן-חנן הפצוע מתל א-שמס (ועוטר בעיטור המופת), הוביל ארטילריה לירי על דמשק, ופיקד בכיבוש החרמון במבצע "קינוח". הוא התנדב לשריון כקצין מצטיין ופיקד על גדוד 71 בחטיבה 188. לאחר מבצע "אורלנד 2" עם דורון אלמוג בחרמון (1974), מונה ביוני 1975 למפקד סיירת מטכ"ל (למרות המלצת אל"ם יוסי לנגוצקי וראש אמ"ן שלמה גזית לבטל את המינוי בשל "משבר"). חמישה ימים לפני מותו באנטבה כתב לחברתו, ברוריה שקד-אקון, את מכתבו האחרון. לאחר מותו העונק למבצע השם "מבצע יונתן", והוא נקבר בהר הרצל לצד דוד אלעזר.
היעלמותה המצמררת של דורה בלוך
בישראל, בעת המבצע, הובאו בני משפחת בלוך למתחם הקריה בתל אביב ומשם לשדה התעופה. שם נאמר להם בלקוניות מבעיתה: בלוך עדיין באוגנדה. מחוסר ודאות הם ישבו שבעה לשעה קלה בלבד. ב-4 ביולי, כשהבריטים הודיעו רשמית שדורה לא חולצה, מיהרו הנציב העליון ג'יימס הנסי ומזכירו השני פיטר צ'נדלי אל בית החולים.
הם הובטחו שהיא תועבר למלון 'גרנד אימפריאל'. צ'נדלי ואשתו הלכו להביא לה מזון, וכשחזרו—השערים ננעלו. ממשלת אוגנדה הכריזה בחצופה כי "אין לה אחריות" לשלומה, וטענה במועצת הביטחון של האו"ם כי בלוך פשוט "הוחזרה לשדה התעופה". שגריר ישראל, חיים הרצוג, תקף את צביעות האו"ם על חוסר גינוי לרצח קשישה. ב-13 ביולי הצהיר שר המדינה הבריטי, טד רולנדס, כי יש להניח שבלוך אינה בין החיים. לאחר יומיים דרשה בריטניה חיפוש אחר הגופה. בתגובה, אמין גירש את צ'נדלי (בטענה שהוא "פרו-ישראלי"), וב-28 ביולי בריטניה שברה את הכלים וניתקה את הקשרים הדיפלומטיים עם אוגנדה—פעם ראשונה מזה 30 שנה שהיא מנתקת קשר עם מדינת חבר עמים.
האמת, כפי שאושרה ב-2007 במסמכים בריטיים וכפי שסיפר שר הבריאות קיימבה ב-1987, הייתה כעורה ואכזרית מאין כמותה. בלוך נגררה בכוח, נורתה, וגופתה הושלכה לתא המטען של רכב של המודיעין האוגנדי, בנקמה עיוורת על מות 50 החיילים האוגנדים.
בשנת 1979, רק לאחר פלישת כוחות טנזניה ונפילת אמין, נמצאה גופתה על ידי חיילים טנזנים במטע סוכר כ-20 קילומטרים מקמפלה (כ-30.5 ק"מ, כ-19 מייל, מהבירה בגרסה אחרת, סמוך לכביש קמפלה-ג'ינג'ה). כפריים מקומיים שמרו על הקבר בסוד. פניה היו שרופות לחלוטין ללא היכר, והזיהוי התאפשר בזכות כיבי הרגליים הידועים שלה. בנימין בלוך נסע עם פתולוג מטעם צה"ל לאשר את הדברים רשמית. שרידיה הושבו לישראל, שם נקברה בלוויה ממלכתית בהר המנוחות בירושלים.
מלחמת אוגנדה-טנזניה: קצו של רודן
המשבר הדיפלומטי והתערערות שלטונו של אמין הגיעו לנקודת רתיחה באוקטובר 1978. יחסיו עם נשיא טנזניה, ג'וליוס נייררה, היו רעועים מזמן, לאחר שנייררה העניק מקלט לנשיא הקודם, מילטון אובוטה, ול-20,000 פליטים אוגנדים. לאחר שמארב צבאי כמעט חיסל את אמין (שנמלט במסוק), ולאחר שסגנו מוסטפא אדריסי נפצע בתאונה מחשידה, מרדו גדודי "סימבה" נגד אמין ונמלטו לטנזניה. ב-30 באוקטובר הכריזה אוגנדה מלחמה על טנזניה ופלשה לאזור נהר קאגרה כדי לספחו.
נייררה גייס מנגד צבא עצום של למעלה מ-100,000 חיילים, כוחות משטרה, מיליציה וכן גולים מאוגנדה שהתאגדו תחת "צבא השחרור הלאומי של אוגנדה" (UNLF). צבא טנזניה רכש במפתיע משגרי רקטות קטיושה מברית המועצות והמטיר אש כבדה שהדפה את הצבא האוגנדי.
מועמר קדאפי הלובי נחלץ לעזרת אמין ושלח כ-25,000 חיילים אפריקאים-ערבים להילחם. בעוד הלובים מקיזים את דמם על קו החזית, ניצלו החיילים האוגנדים את משאיות האספקה כדי לבזוז את האזור ולהעביר ציוד לבתיהם. בקרב לוקאיה (10-12 במרץ 1979) דחקו תחילה הלובים את חטיבה 201 הטנזנית, אך מתקפת נגד עזה של חטיבה 201 ו-208 הפתיעה אותם וגבתה את חייהם של מעל 200 חיילים לובים. הטנזנים כבשו את אנטבה, ולאחר מכן באפריל את קמפלה, תוך ניווט ללא מפות של העיר. אמין נמלט ללוב ומשם לערב הסעודית. אוגנדה נקלעה לכאוס, בחירות זויפו, ואובוטה עלה שוב (מה שגרר מרד בהנהגת יוורוי מוסווני). טנזניה מצדה שקעה לעוני עמוק עקב הוצאות המלחמה, עד שאוגנדה השיבה את החוב בשנת 2007. אך זה כבר נושא לכתבה נפרדת…
חומר מעשיר לקריאה
המקורות ההיסטוריים מציעים חומר מעמיק למי שמעוניין לצלול לפרטים העדינים.
"מכתבי יוני" מספק הצצה אינטימית למחשבותיו של מפקד סיירת מטכ"ל.
ספרו של שמעון פרס "יומן אנטבה" וספרם של הבר, בן-פורת ושיף מתעדים את רגעי קבלת ההחלטות הדרמטיים בדרג המדיני.
לניתוח טקטי ומבצעי מומלץ לקרוא את "מבצע יונתן בגוף ראשון" וספריהם של מוקי בצר, עידו נתניהו, משה זונדר, שאול מופז, משה אלעד, ענת שטרן, זאב דרורי ("מנהיגות שקטה") ואביגדור שחן ("מבצע כדור הרעם").
ספרו של אהרון קליין, "איש המבצעים", חושף את תפקיד המוסד והררי.
אפילו ספרי ילדים, כדוגמת "55 דקות באנטבה" (אורה מורג), קומיקס "כדור הרעם" (ג'קי ירחי) וספרי ההרפתקאות של שרגא גפני וגלילה רון-פדר-עמית, מדגימים את השפעת המבצע על דורות של ישראלים.
חומר מעשיר לצפייה
הקולנוע אימץ את הדרמה בזרועות פתוחות.
הסרטים האמריקאיים "ניצחון באנטבה" (בהשתתפות ברט לנקסטר ואליזבת טיילור) ו"הפשיטה על אנטבה" צולמו מיד לאחר המבצע והפיצו את תהילת הצבא הישראלי, כמו גם הסרט הישראלי המוכר "מבצע יונתן" משנת 1977 שביים מנחם גולן, בו כיכב יהורם גאון, שממנו נחקק השיר "ארץ צבי" של תלמה אליגון-רוז.
"שבעה ימים באנטבה" משנת 2018, בבימויו של הבמאי הברזיליאי ז'וזה פאדיליה מציע זווית מודרנית יותר.
"המלך האחרון של סקוטלנד" משקף את שלטונו הפסיכופטי של אידי אמין ומתייחס בסופו גם לחטיפה ולגורלה המר של דורה בלוך.
"מיס אנטבה" מתאר את ההשלכות דרך עיניהם של ילדים בישראל והסרט התיעודי "לחיות או למות באנטבה" חושף את כאבן של משפחות החטופים שנרצחו וסיפורם נבלע בתוך האופוריה הלאומית.
אין ספק שהמרחק הפיזי ומרחק הזמן מתגמדים אל מול המורכבות האנושית שנשזרה באותם ימים ארוכים ולילות קצרים. כשבוחנים את העבר, במבט מלנכולי משהו של נוסע בזמן, מתגלה לנו פרדוקס שמהדהד בכל דף בספר: גדולה אדירה לצד חולשה איומה, הצלה הרואית מול מוות אקראי ועצוב בסמטה אפריקאית מאובקת.
נהניתם מהמסע הארוך הזה אל לב המאפליה ובחזרה? אל תשאירו את הציניות העגומה הזו רק לעצמכם. שתפו את הכתבה הזו לאנשים שמעריכים עומק היסטורי, והירשמו לניוזלטר שלנו לעוד חפירות לא חתומות בעבר המדמם של המין האנושי.
תאמל״ק לי