המדינה עברה טלטלה פוליטית חסרת תקדים. תוך ימים ספורים, נשיא שנבחר באופן דמוקרטי, סלוודור איינדה, הודח בהפיכה צבאית והגנרל אוגוסטו פינושה עלה לשלטון. מאחורי הקלעים, ארצות הברית שיחקה תפקיד מרכזי בתכנון והכנת המהלך הזה, מה שמעלה שאלות כבדות משקל על התערבות חיצונית ואופיה של דמוקרטיה. מסע אל מאחורי הקלעים שחושף כיצד אינטרסים פוליטיים וכלכליים חיצוניים יכולים להשפיע על גורלה של אומה.
לארצות הברית היסטוריה ארוכה של התערבות הרסנית בפוליטיקה של צ'ילה וההפיכה בשנת 1973 לא הייתה יוצאת מן הכלל.: ב־11 בספטמבר 1973 נכנסה צ'ילה לתקופה חדשה. ביום זה, אוגוסטו פינושה עלה לשלטון והחל שלטון שייחד אותו ברגשות אנטי-קומוניסטיים אכזריים ובקידום עקרונות ימניים. כאחת מהדוגמאות הרבות להתערבות בלתי חוקית בממשלות זרות, ההפיכה בצ'ילה נתמכה ואורגנה במידה רבה על ידי סוכנות הביון המרכזית, ה־CIA, שפיתחה מוניטין של תמיכה בדיקטטורות בדרום אמריקה ומעבר לה. ההיקף והשפעת המעורבות האמריקאית הם נושא למחקר אקדמי וביקורת חריפה לאורך ההיסטוריה.
מעורבות ארה"ב בשינוי משטר
הרבה לפני ההפיכה של 1973 שבה אוגוסטו פינושה עלה לשלטון והדיח את נשיא מהשמאל הדמוקרטי סלוודור איינדה, לארצות הברית כבר היו שורשים עמוקים במערכת הכלכלית של צ'ילה. המעורבות האמריקאית בכלכלה של צ'ילה והעניין בשלטונה מתוארכת לתחילת המאה ה־19. כבר בשנת 1811, ארצות הברית השקיעה בממשל הצ'יליאני. תחת הנשיא ג'יימס מדיסון, שלחה ארה"ב סוכן לצ'ילה כדי להעריך את כוחם של המהפכנים נגד השליטה הספרדית בצ'ילה.
90 שנה מאוחר יותר, תמכה ארה"ב וסייעה לנשיא חוסה מנואל בלמאסדה במלחמת האזרחים הצ'יליאנית. במהלך המלחמה אירעו מספר מקרים בין אמריקאים וצ'יליאנים שעוררו לדאגה. ארה"ב החרימה משלוחי נשק שהיו מיועדים לכוחות הקונגרס שנלחמו נגד בלמאסדה והימאים האמריקאים הותקפו בעיר ולפראיסו בתגובה. האירוע כמעט הוביל לפרוץ מלחמה, אך מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס ג. בליין פעל ללא לאות להרגיע את הרוחות. לבסוף, תבוסתו הסופית של בלמאסדה והתאבדותו סימלו את סופה של הרפובליקה הליברלית והתחלת התקופה הפרלמנטרית בצ׳ילה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, הגבירה ארצות הברית את מדיניות ההתערבות שלה בצ'ילה. כאשר ירד כוחה של הממלכה המאוחדת והתחזק מעמדה הבינלאומי של ארצות הברית, מצאה את עצמה האחרונה עם כוח ויכולת גדולה יותר להשפיע על ענייני העולם לטובתה.
סלוודור איינדה ומדיניות המלחמה הקרה בצ'ילה
במהלך שנות ה־50 וה־60, הושקע מאמץ ניכר בהכוונת הדינמיקה הפוליטית בצ'ילה. המטרה העיקרית של מאמצים אלו הייתה למנוע מסלוודור איינדה ממפלגת ״חזית הפעולה העממית״, ולימים ״ברית האחדות העממית״, לעלות לשלטון. הוא תואר כסוציאליסט דמוקרטי ומרקסיסט.
בין 1958 ל־1964, תחת הנהגת הנשיא חורחה אלסנדרי והמדיניות הימנית שלו, הייתה צ'ילה כר פורה לשגשוג עסקים אמריקאיים, והאינטרסים הכלכליים של ארה"ב מצאו בסיס יציב במדינה. אלסנדרו טיפל באינפלציה על ידי הטלת צעדי צנע. הצליח במידה מסוימת לייצב את הכלכלה, אך סדרת רעידות אדמה בתקופת כהונתו הפכה את פעולות הסיוע והשיקום לנושא מרכזי, והיו מעט משאבים זמינים להתמודד עם סוגיות אחרות דחופות. ההיסוס שלו בטיפול ברפורמה חקלאית, באבטלה ובדיור גרם לאיבוד תמיכת מגזרים רבים בחברה הצ'יליאנית, שנטו יותר שמאלה בפוליטיקה. אלסנדרי הפסיד מול איינדה בבחירות 1970, שהאיצו את מאמצי ארצות הברית להתערב עוד יותר בפוליטיקה המקומית. התרחשות האירועים מתוארים בפרוטרוט במסמכי CIA ששוחררו לאחר מכן והיוו מקור לוויכוח אקדמי וביקורת גוברת.
מנהל פרויקט התיעוד הצ'יליאני בארכיון הביטחון הלאומי, פיטר קורנבלוה, הוא אחד מהאישים שהשקיע מאמצים לשחרר מסמכים על יחס ארה"ב לצ'ילה. עבודתו הייתה מכרעת לחשיפת עומק המעורבות האמריקאית בשינוי המשטר בשנות ה־60, ובהגברת התמיכה בממשל פינושה בשנות ה־70.
בספטמבר 1970, ערכה צ'ילה בחירות דמוקרטיות שבהן זכה סלוודור איינדה מהשמאל ועלה לשלטון. ארה"ב חששה שאם איינדה יצליח במדיניותו, מדינות נוספות באמריקה הלטינית ילכו בעקבותיו ויתקרבו לסוציאליזם. לדעת קורנבלוה התוכניות האמריקאיות להתערבות בפוליטיקה הצ׳יליאנית החלו יום לאחר הבחירות, ממש מספר שבועות לפני השבעתו של איינדה. היועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, יחד עם הנשיא ריצ'רד ניקסון, הובילו את המאמצים להבטיח שממשלת איינדה תיכשל.
ארה"ב החלה בהטלת חוסם כלכלי בלתי נראה על צ'ילה, בשילוב עם מאמצים להשפיע על הצבא, והזרימה כספים לתקשורת בצ'ילה שהתנגדה לאיינדה ולסוציאליזם. לפי דו״ח מודיעין אמריקאי, בין 1970 להפיכה בשנת 1973 שהדיחה את איינדה, הוציא ה־CIA סכום של 8 מיליון דולר (כ־55–59 מיליון דולר בחישוב אינפלציה בימינו) במאמציו לשנות את אופי המשטר. כספים אלו הועברו לתמיכה באויביו של איינדה ולמימון אמצעי איסוף מודיעין. לאחר בחירתו, החל איינדה בתוכנית הלאמה שהגבירה עוד יותר את רצון האמריקאים להורידו מהשלטון. חברות זרות שעסקו ב"הפקת רווחים מופרזת" היו למטרה. בעוד שחברות רבות קיבלו פיצוי לפי אחוז מערך השוק, מכרות בבעלות אמריקאית קיבלו מעט מאוד עבור העברת הבעלות. הרפורמות הצליחו תחילה והמשכורות עלו, אך הדבר גרם לעלייה בצריכה וצ'ילה לא יכלה לעמוד בביקוש. דינמיקה זו הייתה מושלמת להתערבות אמריקאית וה־CIA סייע להוביל את המדינה להפיכה צבאית, תוך מתן תמיכה לגנרלים בצבא הצ׳יליאני.
ההתערבות האמריקאית קורמת גידים
ארצות הברית עקבה אחרי שני מסלולים עיקריים להדחת איינדה לאחר ניצחונו בבחירות אך לפני השבעתו. הבחירות ב־1970 היו תחרות תלת-צדדית, כאשר איינדה זכה על רקע אחוזי ההצבעה הגבוהים. התוצאות נשלחו לקונגרס הצ'יליאני, שהצביע בין שני המועמדים המובילים.
"נתיב 1" כלל את אדוורדו פריי, נשיא מפלגת הנוצרים-דמוקרטים המרכזית שכיהן כנשיא מאז 1964. תוכנית זו קראה לפריי לתמוך ולאשר את חורחה אלסנדרי כנשיא, לאחר מכן אלסנדרי היה אמור להתפטר ולתת לפריי להתמודד מול איינדה בבחירות חדשות. ארצות הברית תכננה לקנות את קולות הסנאטורים הצ'יליאנים כדי למנוע את השבעתו של איינדה. אם התוכנית הייתה נכשלת, שגריר ארה"ב אדוארד קורי היה אמור לשכנע את פריי לנסות להוביל הפיכה חוקתית. הצעד האחרון בתוכנית, אם כל הנסיונות הקודמים היו נכשלים, היה למשוך תשומת לב בינלאומית שתגזור את דינה של ממשלת איינדה על ידי הטלת צעדים כלכליים שהיו מורידים את תושבי צ'ילה למצב של עוני ומאלצים את איינדה לאמץ מדיניות שהופכת את צ'ילה למדינת משטרה. כך ארה"ב קיוותה להצדיק את גינוי ממשלת איינדה.
התוכנית השנייה, "נתיב 2", התמקדה בצבא הצ'יליאני ועידוד תמיכה בהפיכה צבאית. מכשול משמעותי בגישה זו היה פיטוריו של מפקד צבא צ'ילה, הגנרל רנה שניידר, מהשלטון. שניידר היה חוקתי ולא תמך בניסיון הפיכה צבאית. ה־CIA מימן וארגן ניסיון חטיפה של שניידר. התוכנית קראה לחטוף את שניידר ולהעבירו לארגנטינה. לאחר מכן היה אמור להחליפו גנרל אחר שתמך בהפיכה והחטיפה הייתה מיוחסת לתומכי איינדה. אף על פי כן, דבר מזה לא קרה, שכן הצעד הראשון בתוכנית נכשל. במהלך ניסיון החטיפה, התנגד שניידר ונורה למוות.
מהלך טראגי זה הפך על פיהם את התוכניות האמריקאיות; העם הצ'יליאני, מושפל מהרצח, התגייס לתמיכה באיינדה. דבר לא יכול היה לעצור את עלייתו לנשיאות. הקונגרס הצ'יליאני הצביע על השבעתו של אלנדה ב־24 באוקטובר 1970. מאותה נקודה, לאחר שנכשלו במניעת השבעתו של איינדה, האמריקאים השקיעו מאמצים לערער אותה. אחד החששות העיקריים של הנרי קיסינג'ר היה שמרקסיסט שנבחר באופן חופשי באופן דמוקרטי יהווה תקדים מסוכן למדינות שכנות ללכת בעקבותיו.
עידוד חוסר שביעות רצון: ערעור נשיאות איינדה
בסוף 1970, גיבש קיסינג'ר את תוכנית הפעולה החשאית נגד נשיאות איינדה. צ'ילה כבר הייתה מחולקת מבפנים. לאחר שהפך לנשיא, מעמדו של איינדה כבר היה רעוע. מחנה השמאל הקיצוני והימין הקיצוני התארגנו נגדו ועבור ארצות הברית, צ'ילה הייתה קרקע פורייה להתערבות נוספת. תחת תוכנית הפעולה החשאית, ארצות הברית חילקה את תומכי איינדה, המשיכה לחפש הזדמנויות בצבא נגד הממשל, תמכה ומימנה גופים שאינם קומוניסטיים בצ'ילה, סייעה לתקשורת הצ'יליאנית בפרסום קמפיינים נגד איינדה והשתמשה בהשמצות נגדו, תוך האשמה שהוא אנטי-דמוקרטי.
11 בספטמבר 1973: ההפיכה
למרות שהשתלשלות האירועים של 11 בספטמבר 1973 ברורה, יש ויכוח לגבי היקף המעורבות האמריקאית. למרות שה־CIA טען שלא לקח חלק ישיר בהפיכה, הערכות אקדמיות של מחברים כמו פיטר קורנבלוה, טים ויינר ופיטר ווין מסכימות שהתמיכה שהעניק ה־CIA לאויביו של איינדה סללה את הדרך להפיכה כמו גם לכינון המשטר הרודני של פינושה לאחר מכן. ה־CIA היה מודע לכך שתוכניות להדחת איינדה היו בתהליך, ואף אם הארגון לא השתתף פיזית, סיפק תמיכה רבה לאלה שביצעו זאת. קיסינג'ר אמר לניקסון, "אנחנו לא עשינו את זה. אני מתכוון, עזרנו להם ליצור את התנאים הטובים ביותר."
ב־11 בספטמבר 1973, הצבא פתח ההפיכה. מצור הוטל על הארמון הנשיאות ואיינדה, כביכול, התאבד במקום להיאסר. במקומו, הגנרל אוגוסטו פינושה, ראש הצבא שאיינדה תחילה סמך עליו, עלה לשלטון והחל שלטון רודני ואכזרי שנמשך 17 שנים.
משטר פינושה
שלטונו של אוגוסט פינושה התאפיין ברצח והיעלמות כפויה של אלפי אנשים שהואשמו בהיותם אידיאלים קומוניסטיים. דיכוי נגד האלמנטים השמאלנים בחברה היה נפוץ והופעלו מחנות עינויים ומחנות חינוך מחדש שהשתמשו בשיטות מזעזעות.
בעוד שארצות הברית נטתה לטובת החונטה שעלתה לשלטון וסיפקה לה תמיכה חומרית, היא מתחה ביקורת גלויה על הדיקטטורה בניסיון להבטיח שהציבור האמריקאי לא יקשר את הממשל האמריקני עם תמיכה בדיקטטורה אכזרית. המאמצים, עם זאת, היו חסרי תועלת לנוכח אלפי פליטים וגולים שהגיעו עם סיפורים על מה שמתרחש בצ'ילה. באמצע שנות ה־70, האמת יצאה לאור, והציבור האמריקאי היה מודע לכך שהממשל שלהם סייע בהפיכה להדחת מנהיג שנבחר באופן דמוקרטי ואז תמך בדיקטטור שהיה ידוע בהפרות זכויות אדם.
הציבור האמריקאי כבר כעס מההפסדים ההולכים וגדלים בווייטנאם, וניסיונות הממשל לצמצם את הקומוניזם בצ'ילה נתפסו כצעדים לא פופולריים. לא רק שהציבור לחץ לסיים את התמיכה האמריקאית בפינושה, אלא שחברי קונגרס רבים פעלו אף הם. הסנאטור טד קנדי הציג תיקונים לקיצוץ הסיוע הצבאי לצ'ילה, ממימון ועד מכירת נשק למשטר פינושה. מכיוון שהקונגרס ראה הצלחה משמעותית בשנות ה־70 בכפיית סיום התמיכה בממשל פינושה, הם גם יזמו את הקמת לשכת זכויות האדם והעניינים ההומניטריים במחלקת המדינה האמריקאית כדי להעריך את פעולות המדינות ברחבי העולם בנושא הפרות זכויות אדם. לשכה זו, שנתמכה על ידי ג'ימי קרטר, גינתה את המשטר הצ'יליאני והוסיפה את קולה לאלפי צ'יליאנים גולים ברחבי העולם, כשגייסה תמיכה נגד פינושה.
השלכות: נקודת מפנה ביחסי ארה"ב-אמריקה הלטינית?
לאחר חיסולו בוושינגטון די.סי. של שגריר לשעבר בממשלת איינדה, אורלנדו לטלייר, על ידי פצצה שהוטמנה ברכב, הגיעו היחסים המתוחים בין משטר פינושה לממשל האמריקאי לשפל חדש. הממשל החל לקבל שהוא חייב לדחוף לרפורמה דמוקרטית בצ'ילה. גם תקופת רייגן השמרנית לא העניקה הפוגה לפינושה. זה סימל שינוי מלא בגישת הממשל כלפי צ'ילה, שכן היא נאלצה להתמודד עם השלכות מעשיה. עד היום ממשלת ארצות הברית וה־CIA ממשיכים לעמוד בפני ביקורת על התערבותם במשך עשרות שנים בפוליטיקה של אמריקה הלטינית.
כך, ההפיכה בצ'ילה ב־1973 והעלייה לשלטון של אוגוסטו פינושה ממחישים עד כמה התערבות חיצונית יכולה לעצב את גורל המדינה, להשפיע על דמוקרטיה ולשנות את חייהם של מיליונים. מעורבות ארצות הברית בתהליכים אלו מעלה שאלות כבדות משקל על אחריות מדינית ואתית ועל גבולות הכוח הבינלאומי. הבנת ההיסטוריה הזו אינה רק מסמך עבר אלא אף קריאה לחשיבה ביקורתית על דמוקרטיה, זכויות אדם והשפעת מדינות חזקות על שכניהן. קראו עוד על ההיסטוריה המורכבת של צ'ילה והמעורבות הבינלאומית, שתפו את הכתבה עם אחרים והצטרפו לדיון על הדרך שבה כוח חיצוני יכול לשנות מציאות לאומית.
