פרוטסטנטיות בארצות הברית: למה האנגליקניזם לא שלט באמריקה?

המתיישבים שהקימו את מושבת פלימות' ב-1620 לא הביאו עמם את הדת הרשמית של אנגליה, אלא מסורת פרוטסטנטית בדלנית שנרדפה במולדתם. ■ אבל פלימות' הייתה רק חלק מפסיפס דתי רחב, ובתוכו מלחמת העצמאות, ההתעוררות הדתית הגדולה וחופש הדת מנעו מהכנסייה האנגליקנית להפוך לכנסייה הלאומית של ארצות הברית.

בשנת 1620 הגיעה לחופי אמריקה הצפונית קבוצה קטנה של מהגרים אנגלים שביקשה דבר שבאנגליה של אותם ימים היה קשה מאוד להשיג: לחיות לפי אמונתה בלי להיכנע למסגרת הדתית שהכתר והכנסייה קבעו עבורה. אותם מתיישבים, שנודעו לימים בשם "האבות העולים", הקימו את מושבת פלימות' בניו אינגלנד. בזיכרון האמריקני הם הפכו לאחת מקבוצות היסוד של סיפור האומה, אבל מבחינה דתית הם לא היו נציגיה של הכנסייה האנגליקנית. הם היו בדלנים פרוטסטנטים, אנשים שהגיעו למסקנה שאין עוד טעם לנסות לתקן את הכנסייה של אנגליה מבפנים ושיש לפרוש ממנה. שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית מתאר אותם במפורש כ"בדלנים" שנענשו בשל עמדותיהם הדתיות, ולאחר שנדחתה בקשתם להקים כנסייה משלהם עזבו את אנגליה ועברו להולנד.

מכאן נולדת אחת השאלות המעניינות בתולדות ארצות הברית. אם מרבית שלוש עשרה המושבות שהקימו בסופו של דבר את המדינה היו תחת שלטון בריטי, ואם מלך בריטניה עמד בראש הכנסייה של אנגליה, מדוע לא נעשתה ארצות הברית למדינה אנגליקנית מובהקת? התשובה אינה טמונה בהחלטה אחת או באירוע יחיד. היא מתחילה עוד באנגליה של הרפורמציה, עוברת דרך פלימות', וירג'יניה, מסצ'וסטס, רוד איילנד ופנסילבניה, מתעצמת בגל ההתעוררות הדתית של המאה ה-18 ומגיעה לנקודת מפנה בזמן המהפכה האמריקנית. התוצאה הייתה חברה שבה האנגליקניזם שרד ואף שמר על מעמד חשוב, אך מעולם לא הצליח להפוך לדת הלאומית של המדינה החדשה.

קודם כול: האנגליקניזם הוא בעצמו פרוטסטנטי

המתיישבים בפלימות' היו אנגליקנים פרוטסטנטים. שהרי האנגליקניזם עצמו הוא אחת המסורות שנולדו מתוך הרפורמציה הפרוטסטנטית. הכנסייה האנגלית נפרדה מסמכות האפיפיור ברומא במאה ה-16, ובהמשך עברה שינויים תאולוגיים נוספים בהשפעת הרפורמציה. הכנסייה של אנגליה עצמה מגדירה את ההיסטוריה שלה כחלק מתהליך שבו הכנסייה המערבית התפצלה בין מי שהמשיכו לקבל את סמכות האפיפיור לבין הכנסיות הפרוטסטנטיות שהתנתקו ממנה.

אז מדוע המסורת האנגליקנית לא הצליחה להשתלט על הפרוטסטנטיות האמריקנית ולהפוך לזרם היחיד, או אפילו הדומיננטי ללא עוררין? התשובה מתחילה בכך שהמהגרים הבריטים לא הגיעו לאמריקה כמקשה דתית אחת. חלקם היו אנגליקנים נאמנים, אחרים פוריטנים שרצו לטהר את הכנסייה האנגלית, אחרים בדלנים שפרשו ממנה לחלוטין, ובמהלך המאה ה-17 הגיעו גם קווייקרים, בפטיסטים, פרסביטריאנים וקבוצות נוספות. עוד לפני הקמת ארצות הברית, המושבות כבר היו שונות מאוד זו מזו מבחינה דתית.

1620: האנגלים שהגיעו לפלימות' דווקא ברחו מהממסד האנגלי

סיפורה של פלימות' מסביר היטב כיצד שלטון בריטי לא היה בהכרח זהה לשליטה דתית אנגליקנית. הקהילה שממנה יצאו חלק מהאבות העולים התגבשה באנגליה בראשית המאה ה-17 והתנגדה למבנה הכנסייה הרשמית. חבריה ביקשו לבחור בעצמם את מנהיגיהם הדתיים ולנהל קהילה עצמאית. הם לא הסתפקו בדרישה לשינויים בתוך הכנסייה של אנגליה, אלא הגיעו למסקנה שיש להיפרד ממנה. על רקע הלחצים והעונשים שהופעלו נגד בדלנים, הם עזבו את אנגליה בשנים 1607 ו-1608 ועברו להולנד. מקורות היסטוריים המבוססים על כתבי התקופה מתארים במפורש את החלטתם לעזוב לאחר שנוכחו שאינם יכולים עוד לקיים את פולחנם באנגליה בתנאים שבהם חיו.

בהולנד הם אמנם זכו לחופש דתי גדול יותר, אך נתקלו בקשיים מסוג אחר. הם התגוררו באמסטרדם ולאחר מכן בליידן, עבדו לפרנסתם בתנאים לא פשוטים וחששו בהדרגה שהדור הצעיר יאבד את זהותו האנגלית. גם האפשרות להתחדשות המלחמה בין ההולנדים לספרדים הטרידה את הקהילה. בסופו של דבר החליט חלק ממנה להפליג מעבר לאוקיינוס. ב-1620 יצאו נוסעים מקרב הקהילה בדרכם לאמריקה על סיפון ה"מייפלאואר", בתקווה להקים יישוב שבו יוכלו לשמר הן את אמונתם והן את זהותם האנגלית.

מכאן שהגרעין ההיסטורי של המקור שסופק נכון: מי שהקימו את פלימות' לא היו נציגים של הממסד האנגליקני אלא מתנגדים לו, והרדיפה הדתית באנגליה הייתה גורם מרכזי במסלול שהוביל אותם בסופו של דבר לאמריקה. אולם חשוב לדייק גם כאן. פלימות' לא הייתה "ארצות הברית" והיא לא ייצגה את כל המושבות הבריטיות בצפון אמריקה. כשאותם מתיישבים הגיעו ב-1620, כבר התקיימה בווירג'יניה התיישבות אנגלית ותיקה יותר, ושם התמונה הדתית הייתה כמעט הפוכה.

וירג'יניה מוכיחה שהאנגליקניזם דווקא כן הגיע לאמריקה

כדי להבין מדוע האנגליקניזם לא הפך לדת האמריקנית צריך להיזהר מהרושם שהוא פשוט לא הגיע למושבות. הוא הגיע, ובחלקן אף נהנה ממעמד רשמי ומכוח שלטוני ניכר. וירג'יניה, המושבה האנגלית הראשונה שהתבססה בצפון אמריקה, קבעה את הכנסייה של אנגליה ככנסייה הרשמית. השלטון חייב תמיכה בכנסייה, והקהילות המקומיות של הכנסייה מילאו גם תפקידים אזרחיים. חוקים מהמאה ה-17 חייבו את התושבים להקים כנסיות ולממן אנשי דת מכספי הציבור, הסדירו את צורת הפולחן ואף הענישו במקרים מסוימים מי שקיימו פולחן מחוץ למסגרת הממוסדת. הכנסייה של אנגליה קיבלה מעמד רשמי גם בקרוליינות, אף שהסובלנות כלפי זרמים אחרים הייתה שם רחבה יותר מאשר בווירג'יניה.

כך, בחלק אחד של אמריקה הבריטית התקיימה כנסייה אנגליקנית ממוסדת, ובחלק אחר התפתחו קהילות שנולדו דווקא מתוך התנגדות לממסד הזה. כבר בראשית ההתיישבות נוצרה מפה דתית מפוצלת. היא לא הייתה תוצר מאוחר של העצמאות האמריקנית, אלא מציאות שהתקיימה במשך דורות לפני 1776.

ניו אינגלנד לא ביקשה להעתיק את הכנסייה האנגלית

עשר שנים לאחר הגעת אנשי פלימות', החל גל הגירה גדול בהרבה של פוריטנים מאנגליה לניו אינגלנד. בין הפוריטנים לבין אנשי פלימות' היה הבדל חשוב. הפוריטנים לא ראו בהכרח בכנסייה של אנגליה כנסייה פסולה שיש לנטוש לחלוטין. הם ראו בה כנסייה אמיתית שלדעתם עדיין נותרו בה שרידים קתוליים ומבנים דתיים שדרשו תיקון וטיהור. בשנות ה-1620 הלך והחריף הלחץ שהפעילו השלטון והכנסייה באנגליה על הפוריטנים להתאים את עצמם לדפוסי הפולחן הרשמיים. החל מ-1630 היגרו לאמריקה כ-20 אלף פוריטנים, ורובם התיישבו בניו אינגלנד.

במושבותיהם הם פיתחו מבנה קהילתי שונה מאוד מן ההיררכיה האנגליקנית. הכנסיות הקהילתיות של ניו אינגלנד נתפסו כיחידות עצמאיות שאינן כפופות להיררכיה כנסייתית עליונה. בראשית הדרך דרשו רבות מהן מחבריהן להעיד על חוויית המרה דתית אישית. הפוריטנים לא ביקשו בהכרח להתנתק לנצח מאנגליה מבחינה תרבותית או פוליטית. חלק ממנהיגיהם קיוו שהניסוי הדתי בניו אינגלנד ישמש דוגמה שאנגליה עצמה תאמץ בעתיד. בפועל, הם יצרו בצפון אמריקה מסורת פרוטסטנטית חזקה שהתנהלה במשך דורות מחוץ למבנה האנגליקני.

מכאן גם מתברר מדוע עצם העובדה שהמושבות היו בריטיות אינה מספיקה כדי להסביר את הדת שהתפתחה בהן. שלטון קולוניאלי יכול היה להיות בריטי, בעוד האוכלוסייה הפרוטסטנטית המקומית מנהלת חיי דת שאינם אנגליקניים. יתרה מזאת, חלק מן האנשים שבחרו באמריקה עשו זאת בדיוק משום שביקשו מרחק מן ההסדר הדתי שהיה מקובל באנגליה.

אמריקה הפכה למקלט עבור מתנגדי הממסד, אך לא תמיד למקום סובלני

לצד הפוריטנים והבדלנים הגיעו במאה ה-17 קבוצות נוספות שהעמיקו את הפיצול הדתי. הקווייקרים, שנרדפו באנגליה, התיישבו במספר מושבות. וִילְיָאם פֶּן, מן הדמויות המרכזיות בתנועה הקווייקרית, קיבל ב-1681 זיכיון להקמת פנסילבניה, שהפכה למרכז חשוב של הקהילה ולמושבה המזוהה עם חופש דת רחב יחסית. לפי ספריית הקונגרס, עד 1685 חיו בפנסילבניה כ-8,000 קווייקרים.

גם רוד איילנד התפתחה בכיוון אחר מזה של וירג'יניה או מסצ'וסטס. רוֹגֶ'ר וִילְיַאמְס, שהתנגד לכפייה דתית, היה שותף בהקמת אחת הקהילות הבפטיסטיות המוקדמות בצפון אמריקה, ורוד איילנד נעשתה מקלט לקבוצות שנרדפו במקומות אחרים. כתב הזכויות של המושבה משנת 1663 העניק סובלנות דתית רחבה לתושביה. לשם הגיעו בפטיסטים וקווייקרים שנמלטו אף מרדיפות מצד פוריטנים בניו אינגלנד, ובניופורט התגבשה גם קהילה יהודית.

חשוב שלא לצבוע את המושבות הראשונות בצבעים מודרניים של חופש דת מושלם. פוריטנים שהיו בעצמם קורבנות של כפייה באנגליה לא היססו במקרים מסוימים לכפות אחידות דתית במושבותיהם. קווייקרים נרדפו במסצ'וסטס, ובמקומות אחרים הוטלו מגבלות על קתולים ועל קבוצות מיעוט. אפילו במושבות שלא החזיקו כנסייה רשמית התקיימו לעיתים מרכיבים של ממסד דתי. ההיסטוריה האמריקנית המוקדמת אינה סיפור נקי של אנשים שברחו מרדיפה והמציאו מיד את חופש הדת. היא סיפור ארוך שבו קהילות נרדפות למדו בהדרגה, ולעיתים תוך עימותים קשים, לחיות זו לצד זו.

ההתעוררות הגדולה שינתה את מאזן הכוחות

במאה ה-18 נכנס לתמונה תהליך שהחליש עוד יותר את הסיכוי שהאנגליקניזם יהפוך לכוח הפרוטסטנטי היחיד באמריקה. בשנות ה-1730 וה-1740 שטף את העולם דובר האנגלית גל תחייה דתית שנודע בשם "ההתעוררות הגדולה". הוא הדגיש חוויה אישית של המרה רוחנית, הטפה רגשית ותחושת "לידה מחדש", והעניק תנופה לזרמים שלא נשענו על הממסד הכנסייתי הישן. ההתעוררות פילגה קהילות קיימות, עודדה מטיפים נודדים והפכה את הבחירה הדתית לאישית ותחרותית יותר.

אולי יעניין אותך

האם 'המכה' מבוסס על סיפור אמיתי? הצצה למקרה האמיתי שהיווה השראה לסרט

הטבח בקולומביין: רצח ההמונים ששינה את ארצות הברית

ג'ון פטריק אוניל: איש הבולשת שחזה את הטרור ונספה בתאומים

מבצע אייקונאל: פרשת המעקב האירופית שנחשפה

אחת הדמויות הבולטות ביותר בגל הזה הייתה ג'וֹרְג' וִיטְפִילְד. האירוניה ההיסטורית היא שוויטפילד הוסמך דווקא בכנסייה של אנגליה, אך הפך לאחד המטיפים המזוהים ביותר עם ההתעוררות שתרמה בסופו של דבר לעליית יריביה. במסעות ההטפה שלו במושבות הוא משך קהלים עצומים וסייע ליצור תרבות דתית שחצתה גבולות של מושבות ושל מוסדות כנסייתיים. הבפטיסטים קיבלו תנופה ניכרת מן התחייה, וכך גם הפרסביטריאנים והמתודיסטים. לפי ספריית הקונגרס, תומכי ההתעוררות מקרב הפרסביטריאנים, הבפטיסטים והמתודיסטים נעשו לזרמים הפרוטסטנטיים הגדולים ביותר בארצות הברית כבר בעשורים הראשונים של המאה ה-19, בעוד האנגליקנים, הקווייקרים והקהילתיים נותרו מאחור מבחינת הגידול.

ההתעוררות הגדולה העניקה לאמריקה הפרוטסטנטית תכונה שתלווה אותה עוד שנים רבות: במקום כנסייה אחת המכתיבה מלמעלה את דפוסי האמונה, התפתחה זירה שבה זרמים שונים התחרו על המאמינים. מטיף מוצלח יכול היה לעבור ממקום למקום, להקים קהל חדש ולמשוך אנשים מחוץ לכנסיות המבוססות. בעולם כזה היה קשה יותר לשמר את היתרון של מוסד הנהנה ממעמד רשמי אך תלוי במבנה היררכי ובקשר הדוק למדינה.

כשהגיעה המהפכה האמריקנית, האנגליקנים מצאו את עצמם בבעיה

העימות עם בריטניה בשנות ה-1770 הפך את הקשר בין הכנסייה האנגליקנית לבין הכתר הבריטי מיתרון לנטל. מלך בריטניה היה ראש הכנסייה של אנגליה, וכמרים אנגליקנים התחייבו בעת הסמכתם בנאמנות למלך. בספר התפילות של הכנסייה נכללו תפילות לשלום המלך ולהצלחתו. בזמן מלחמה שבה המורדים האמריקנים נלחמו בכוחותיו של אותו מלך, נאמנות למבנה האנגליקני עלולה הייתה להיתפס כנאמנות לאויב. ספריית הקונגרס מציינת שהמהפכה פגעה בכנסייה של אנגליה באמריקה עמוק יותר מאשר בכל זרם אחר.

הבעיה לא הייתה תאולוגית בלבד. היא הייתה פוליטית כמעט בכל מילה של הטקס. כמרים אמריקנים שנשארו נאמנים לצד המהפכני נאלצו להתאים את הפולחן למציאות החדשה. במרילנד, למשל, הוחלט כבר במאי 1776 להסיר מספר התפילות אזכורים למלך. אחרים נותרו נאמנים לכתר הבריטי. כך מצאה את עצמה הכנסייה בתוך משבר זהות: מוסד דתי שצמח כחלק מן הסדר הבריטי היה צריך למצוא דרך לשרוד במדינה שקמה מתוך מרד נגד אותו סדר.

אחרי העצמאות לא נעלם האנגליקניזם מן הארץ. הוא התארגן מחדש. אנשי דת אנגליקנים שנותרו בארצות הברית החלו לבנות כנסייה אמריקנית עצמאית, ובוועידה בשנת 1789 התאחדו הפלגים המרכזיים במסגרת שנקראה הכנסייה האפיסקופלית הפרוטסטנטית של ארצות הברית. הם אימצו מבנה ממשל כנסייתי וספר תפילות מתוקן שהתאים למציאות של רפובליקה חדשה. במילים אחרות, האנגליקניזם האמריקני שרד, אך נאלץ לנתק את עצמו מן המסגרת הפוליטית האנגלית ולהפוך למסורת אמריקנית עצמאית.

וירג'יניה פירקה את המודל של כנסייה ממומנת בידי המדינה

השינוי הגדול התרחש גם במישור החוקתי. וירג'יניה, שבה הייתה הכנסייה של אנגליה מוסד רשמי במשך דורות, נעשתה אחת הזירות המרכזיות במאבק נגד כפייה דתית. בתקופה הקולוניאלית נדרשו תושבים לתמוך בכנסייה באמצעות מיסים, וגם מתנגדים דתיים נאלצו לממן מוסד שלא השתייכו אליו. פרסביטריאנים ובפטיסטים התמודדו עם מגבלות ורדיפות, ובשנים שלפני המהפכה גדל כוחן של הקהילות הלא אנגליקניות.

ב-1776 קיבלה וירג'יניה הצהרת זכויות שהכירה בחופש הפולחן לפי צו המצפון, ובהמשך בוטלה החובה של מתנגדים דתיים לממן את הכנסייה הממוסדת. המאבק עדיין לא הסתיים. תומכי מימון ציבורי לדת ניסו לקדם מנגנון שבו תושבים ישלמו מס לטובת זרם דתי לבחירתם, אך ההתנגדות לכך גברה. תוֹמַס גֶ'פֶרְסוֹן ניסח חוק לחופש דת, וגֵ'יימְס מֶדִיסוֹן היה בין מי שפעלו לקידומו. ב-1786 התקבל בווירג'יניה החוק לחופש דת, שקבע עיקרון רחב יותר של בחירה דתית ללא כפייה והפרדה בין המדינה לבין מוסדות האמונה.

המשמעות הייתה עמוקה. אם אפילו וירג'יניה, אחת המעוזים החשובים של הכנסייה האנגליקנית באמריקה, התרחקה בהדרגה מן המודל של כנסייה רשמית, הסיכוי להקים לאחר העצמאות כנסייה אנגליקנית כלל-אמריקנית היה קטן מאוד. המגמה החדשה לא הייתה להפוך זרם אחר לדת המדינה, אלא להחליש את עצם הרעיון שלפיו המדינה צריכה לבחור עבור אזרחיה כנסייה אחת.

התיקון הראשון סגר את הדלת בפני כנסייה לאומית

השלב החוקתי החשוב ביותר הגיע לאחר הקמת הממשלה הפדרלית. חוקת ארצות הברית משנת 1787 כמעט שלא עסקה בדת, מלבד האיסור על מבחן דתי כתנאי למשרה פדרלית. היעדר הגנה מפורשת עורר חששות בקרב מי שפחדו מן האפשרות שהממשלה החדשה תקים ממסד דתי. בסופו של דבר התקבל התיקון הראשון לחוקה כחלק ממגילת הזכויות, והוא אושרר ב-15 בדצמבר 1791. התיקון אסר על הקונגרס לחוקק חוק בעניין כינונה של דת ממוסדת או למנוע את מימושה החופשי של הדת.

חשוב לדייק גם כאן. התיקון הראשון לא ביטל מיד כל ממסד דתי בכל מדינות ארצות הברית. בעת המהפכה עדיין התקיימו ברוב המדינות מרכיבים מסוימים של תמיכה ממלכתית בדת, והאיסור הפדרלי לא חל אז ישירות על המדינות כפי שהוא מובן במשפט האמריקני המודרני. תהליך פירוק הממסדים הדתיים נמשך בהדרגה. מסצ'וסטס הייתה האחרונה לבטל תמיכה מדינתית בדת, בשנת 1833.

אבל ברמה הלאומית כבר נקבע כיוון ברור. המדינה החדשה לא תאמץ את המודל הבריטי שבו המלוכה והכנסייה מחוברות זו לזו. לא תהיה כנסייה אנגליקנית אמריקנית במעמד של הכנסייה של אנגליה. זרמים שונים יצטרכו להתקיים, להתחרות ולצמוח ללא הזכות להסתמך על שלטון פדרלי שיבטיח להם מונופול.

אז מה באמת הייתה תרומתם של אנשי פלימות' למסורת האמריקנית?

המקור המקורי קובע שהמתיישבים של 1620 הניחו את היסודות למסורות הפוליטיות והדתיות של ארצות הברית המודרנית. יש בכך גרעין היסטורי חשוב, אבל בניסוח הזה קיימת סכנה להפוך קבוצה אחת לאבות הבלעדיים של אומה שנוצרה מתוך מקורות רבים. עוד לפני פלימות' התקיימה וירג'יניה, וב-1619 התכנסה בג'יימסטאון אספה נבחרת הנחשבת לאבן דרך במסורת הממשל הייצוגי באמריקה האנגלית. גם חופש הדת האמריקני לא נולד כולו בפלימות'. רוד איילנד, פנסילבניה, מתנגדים דתיים בווירג'יניה, קווייקרים, בפטיסטים וקבוצות רבות אחרות תרמו להתפתחותו.

ובכל זאת, לפלימות' יש מקום ממשי בסיפור. לאחר שה"מייפלאואר" הגיעה לאזור קייפ קוד, מחוץ לשטח שבו תוכנן במקור להקים את ההתיישבות, חתמו הגברים שעל סיפונה על הסכם שנודע לימים כאמנת המייפלאואר. החותמים התחייבו להתאגד כגוף פוליטי אזרחי ולציית לחוקים שיקבעו לטובת הכלל. ספריית הקונגרס מדגישה שמטרתה המיידית של האמנה הייתה מעשית ומצומצמת יותר מן המשמעות החוקתית שיוחסה לה בדיעבד, אך היא אכן איחדה את המתיישבים במסגרת של ממשל עצמי.

זהו גם המקום שבו הסיפור הדתי והסיפור הפוליטי נפגשים. קהילה של אנשים שהתנסו בניהול עצמאי של חייהם הדתיים מצאה את עצמה נדרשת להסדיר גם את חייה האזרחיים במרחק אלפי קילומטרים מן המרכז השלטוני. אין קו ישר מאמנת המייפלאואר אל חוקת ארצות הברית, ואין הצדקה להפוך את אנשי פלימות' לממציאי הדמוקרטיה האמריקנית. אך סיפורם נעשה אחד מסיפורי המקור שדרכם האמריקנים הבינו בהמשך את רעיון ההתאגדות, הממשל העצמי והקהילה הנבנית באמצעות הסכמה.

מדוע דווקא הפרוטסטנטיות המגוונת ניצחה את המונופול האנגליקני?

אם מחברים את התהליכים הללו, התשובה מתבהרת. אמריקה הבריטית מעולם לא הייתה אנגליקנית כולה. וירג'יניה וחלק מן המושבות הדרומיות העניקו לכנסייה של אנגליה כוח ממוסד, אבל ניו אינגלנד התפתחה במידה רבה סביב קהילות פוריטניות וקהילתיות; פלימות' נוסדה בידי בדלנים; פנסילבניה נעשתה מוקד קווייקרי; רוד איילנד סיפקה מרחב רחב יותר למתנגדים דתיים; ובמהלך הזמן גדלו גם הבפטיסטים, הפרסביטריאנים והמתודיסטים. ההבדלים הללו התקיימו במשך דורות לפני שנוצרה ארצות הברית.

לאחר מכן שינתה ההתעוררות הגדולה את אופי השוק הדתי עצמו. החוויה האישית, ההטפה הנודדת והיכולת של זרמים חדשים לצמוח בלי להישען על ממסד ישן העניקו תנופה לבפטיסטים, למתודיסטים ולפרסביטריאנים. המהפכה האמריקנית החלישה במיוחד את הכנסייה שהייתה קשורה למלך הבריטי, ובשנות העצמאות הראשונות נבנה סדר חוקתי שהפך את רעיון הכנסייה הלאומית לבלתי מתאים למערכת הפדרלית החדשה.

לכן ארצות הברית לא הפכה לגרסה מערבית של אנגליה מבחינה דתית. היא הפכה לזירה פרוטסטנטית מרובת זרמים. האנגליקנים נשארו בה, התארגנו מחדש כאפיסקופלים והמשיכו להיות חלק חשוב מן ההיסטוריה האמריקנית, אך הם נאלצו להתחרות לצד זרמים אחרים ולא מעליהם. המבנה הדתי של ארצות הברית נולד במידה רבה מן העובדה שאמריקה הבריטית הייתה בו בזמן גם שלוחה של אנגליה וגם מקום שאליו הגיעו אנשים שניסו להתרחק מן הסדר הדתי האנגלי.

הפליטים הדתיים שלא יכלו להקים כנסייה לאומית

יש אירוניה מסוימת בכך שאחד מסיפורי היסוד הידועים ביותר של ארצות הברית מתחיל באנשים שביקשו להישאר אנגלים, אך סירבו לקבל את הכנסייה הרשמית של אנגליה. אנשי פלימות' לא הפליגו ב-1620 כדי להקים רפובליקה חילונית מודרנית, והם בוודאי לא יכלו לצפות את התיקון הראשון לחוקה שיאושר יותר ממאה ושבעים שנה אחר כך. הם ביקשו קודם כול להקים קהילה שבה יוכלו לחיות על פי תפיסתם הדתית.

אך לאחר פלימות' הגיעו עוד קהילות, עוד אמונות ועוד מאבקים. האנגליקנים בווירג'יניה ניסו לשמור על יתרונותיהם, הפוריטנים בנו סדר משלהם, הקווייקרים דרשו חופש מצפון, הבפטיסטים והפרסביטריאנים נאבקו בממסדים, והמתודיסטים צמחו במהירות בעולם שלא נזקק עוד לכנסייה אחת שתעניק לגיטימציה לכל השאר. כאשר נולדה לבסוף ארצות הברית, הפסיפס כבר היה רחב מכדי שאפשר יהיה לדחוס אותו שוב לתוך כנסייה לאומית אחת.

זו הסיבה שהשאלה "מדוע הפרוטסטנטיות ניצחה את האנגליקניזם?" מטעה מעט. האנגליקניזם מעולם לא עמד מחוץ לפרוטסטנטיות. המאבק האמיתי היה בין מודל של כנסייה ממוסדת המקושרת לשלטון לבין עולם פרוטסטנטי מפוצל, תחרותי ומקומי. באמריקה, דווקא העולם השני קיבל את התנאים ההיסטוריים שאפשרו לו לצמוח.

אם הגעתם עד לכאן, ייתכן שהגיע הזמן להמשיך לעוד אחת מן הכתבות שמפרקות מיתוס היסטורי שנראה מובן מאליו עד שבודקים מה באמת קרה. אפשר גם לשתף את הכתבה עם מי שעדיין בטוח שכל המתיישבים הבריטים באמריקה הלכו ביום ראשון לאותה כנסייה.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.