69 ימים בלבד לאחר שנכנס לבית הלבן, נשמעו יריות מחוץ למלון הילטון בוושינגטון. אחד הקליעים חדר לגופו של נשיא ארצות הברית, שבר צלע, ניקב ריאה ועצר במרחק קטן מלבו. רוֹנַלְד וִילְסוֹן רֵייגֶן, שהיה אז בן 70, הגיע לבית החולים כשהוא עדיין מסוגל ללכת, אך קרס זמן קצר לאחר מכן. לפני שהוכנס לניתוח הוא עוד מצא כוח להתבדח עם הרופאים. האירוע היה מסוג הרגעים שיכולים לסיים נשיאות בראשיתה. אצל רייגן הוא הפך לחלק מן הדמות הציבורית שבנה במשך עשרות שנים: אופטימית, תיאטרלית, ממושמעת ומודעת היטב לכוחה של מילה שנאמרת ברגע הנכון.
עד שהגיע לאותו מסדרון בבית החולים כבר הספיק להיות מציל, שדר ספורט, שחקן קולנוע, קצין בצבא, נשיא איגוד השחקנים, מנחה טלוויזיה, דובר של חברת ג'נרל אלקטריק, מושל קליפורניה ומנהיג המחנה השמרני בארצות הברית. בין 1981 ל-1989 כיהן כנשיאה ה-40 של ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית. נשיאותו נקשרה במדיניות הכלכלית שכונתה "רייגנומיקס", בהגדלה ניכרת של תקציב הביטחון, בהחרפת המאבק בברית המועצות לצד משא ומתן עמה, ובשינוי ארוך טווח במעמדה של השמרנות בפוליטיקה האמריקאית. עוד לפני כל אלה, סיפורו החל בעיירה קטנה באילינוי.
הילד מטמפיקו
רונלד וילסון רייגן נולד ב-6 בפברואר 1911 בטמפיקו שבצפון-מערב אילינוי. הוא היה בנם השני של ג'וֹן "ג'ק" רֵייגֶן ונֶלִי קְלַייד וִילְסוֹן רֵייגֶן, ואחיו הצעיר של נִיל רֵייגֶן, שנולד ב-1908. מצד אמו הייתה המשפחה מצאצאי מהגרים פרוטסטנטים מבריטניה הגדולה, ומצד אביו מצאצאי מהגרים קתולים מאירלנד. הוריו נישאו בטקס קתולי בנובמבר 1904.
ג'ק רייגן, שנולד ב-1883, עבד כסוכן מכירות נעליים. חייו המקצועיים לא היו יציבים, והאלכוהוליזם שממנו סבל העמיק את הקשיים. המשפחה נדדה בין מקומות שונים, ובהם שיקגו, גיילסבורג ומונמות', חזרה לטמפיקו ולבסוף, ב-1920, השתקעה בדיקסון, אילינוי. רונלד היה אז בן תשע בערך. לימים תיאר את אביו כאדם שהתנגד בתקיפות לחוסר סובלנות גזעית ודתית. ג'ק אף סירב לאפשר לילדיו לצפות בסרט "הולדתה של אומה" בשל האופן שבו הוצג בו הקו קלוקס קלאן. הוא ונלי היו דמוקרטים, ולאחר בחירתו של פרנקלין דלאנו רוזוולט לנשיאות ב-1932 קיבל ג'ק תפקיד מקומי במסגרת תוכנית התעסוקה הממשלתית. הוא מת מהתקף לב ב-1941.
נלי מילאה תפקיד אחר לחלוטין בעולמו של רונלד. היא השתייכה לכנסיית תלמידי ישו, שהושפעה מן הבשורה החברתית, והייתה פעילה מאוד בקהילה הדתית. היא ארגנה מפגשי תפילה ואף ניהלה תפילות אמצע השבוע כאשר הכומר נעדר. היא ביקרה אסירים, בתי מחסה לעניים ובתי חולים, עבדה כמוכרת וכתופרת בשנות ה-30, והתייחסה לאלכוהוליזם של בעלה כאל מחלה ולא כאל פגם מוסרי. רייגן עצמו ייחס לה השפעה רוחנית עמוקה. בגיל 15 כבר לימד ענייני דת ונשא דרשה בחג הפסחא, ניסיון שסייע לו לפתח את כישורי הדיבור שימלאו לימים תפקיד מרכזי בקריירה הציבורית שלו. בבגרותו היה קשור לכנסייה הפרסביטריאנית.
בילדותו דבק בו הכינוי "דאץ'". בשלב מסוים בילדותו כמעט נהרג מתחת לרכבת. בדיקסון מצא לעצמו עולם יציב יותר: בית ספר, ספורט, במה, כתיבה וחברים. הוא למד בתיכון דיקסון, סיים את לימודיו ב-1928 והשתתף בפוטבול, בכדורסל, בדרמה ובפעילות תלמידים. הוא היה נשיא מועצת התלמידים, כתב והשתתף בהפקת ספר המחזור, ונחשב לתלמיד חברותי ופופולרי.
אחת העבודות הזכורות ביותר שלו הייתה כמציל בלואל פארק שעל נהר הרוק. במשך חמישה קיצים עבד שם, ולפי הרישומים המוזכרים בחומר הביוגרפי הציל יותר מ-70 בני אדם מטביעה.
מכללת יוריקה והצעדים הראשונים אל המיקרופון
ב-1928 החל רייגן ללמוד במכללת יוריקה שבאילינוי, מוסד שהיה קשור לכנסיית תלמידי ישו ושאמו ראתה בו בחירה מתאימה. הוא למד כלכלה וסוציולוגיה והשלים תואר ראשון ב-1932. הישגיו האקדמיים תוארו כבינוניים, אבל מחוץ לכיתה היה פעיל כמעט בכל זירה אפשרית. הוא שיחק פוטבול בעמדת גארד בקבוצות של 1930 ו-1931, היה פעיל בשחייה ואף שימש קפטן, עסק בעידוד, בדרמה, בוויכוחים, בעיתונות הסטודנטים ובספר המחזור. הוא הצטרף לאחוות טאו קאפה אפסילון ואף עמד בראש הסניף המקומי.
רייגן נבחר גם לנשיא אגודת הסטודנטים והשתתף בשביתת סטודנטים שנגעה לצמצומים שנעשו במכללה בתקופת השפל הכלכלי. המחאה הסתיימה בהתפטרותו של נשיא המכללה. הוא עבד במקביל כמציל, כמדריך שחייה ובעבודות מזדמנות ושלח כסף הביתה.
אחת החוויות שעליהן סיפר מאוחר יותר נגעה לשני חברים שחורים מקבוצת הפוטבול, שסורבו בבית מלון בשל ההפרדה הגזעית. רייגן הזמין אותם לבית הוריו בדיקסון, והוריו קיבלו אותם. הוא תיאר את עמדתם של הוריו בנושא הגזע כחריגה יחסית לסביבתם באותה תקופה, ובד בבד הודה שהוא עצמו גדל בסביבה שבה פגש מעט מאוד אמריקאים שחורים ולא היה מודע במלואו לעומקה של האפליה.
עם סיום לימודיו ב-1932 פנה רייגן לרדיו. הוא עבד כשדר ספורט בדבנפורט, איווה, ובהמשך בתחנת WHO בדס מוינס. הוא שידר משחקי פוטבול של ועידת ביג טן ומשחקי בייסבול, ובין היתר סיקר את שיקגו קאבס. בתקופה שבה שידור מרחוק לא תמיד היה אפשרי, שחזר לעיתים משחקים מן הדיווחים שהגיעו אליו באמצעות מכונת טלגרף. במקרה מפורסם אחד נקטע קו הדיווח באמצע משחק, ורייגן נאלץ לאלתר במשך דקות ארוכות תיאור של משחק שאותו כלל לא ראה, עד שהקשר חודש.
הקול, התזמון והיכולת ליצור סיפור מתוך שברי מידע היו כלים מקצועיים עוד לפני שהפכו לנכסים פוליטיים.
הוליווד: 53 סרטים וקריירה אחרת לגמרי
ב-1936 הגיע רייגן לקליפורניה לצורך סיקור אימוני האביב של קבוצת הבייסבול. מבחן בד שנערך לו הוביל לחוזה עם אולפני האחים וורנר, וב-1937 עבר להוליווד. סרטו הראשון היה "אהבה באוויר". בשנים הבאות הופיע בעשרות סרטים, רבים מהם הפקות מדרג שני, אך הקריירה שלו התקדמה בהתמדה.
ב-1938 הופיע ב"אח העכברוש" לצד גֵ'יין וַיימֶן. השניים נישאו ב-26 בינואר 1940. בתם מורין נולדה ב-1941, ובהמשך אימצו את מייקל. בת נוספת, כריסטין, נולדה בטרם עת ב-1947 ומתה למחרת.
אחד התפקידים המזוהים ביותר עם רייגן היה ג'וֹרְג' גִיפּ בסרט "נוט רוקני, האמריקאי האמיתי" מ-1940. מן התפקיד הזה דבק בו הכינוי "הגיפר", שהמשיך ללוות אותו גם בפוליטיקה. באותה שנה הופיע גם ב"שביל סנטה פה" לצד אֶרוֹל פְלִין, ובחומר הביוגרפי מתואר רייגן בתקופה מסוימת כשני במעמדו באולפן אחרי פלין. ב-1942 הופיע ב"קינגס רואו", בתפקיד של צעיר המתעורר ומגלה שרגליו נקטעו. רייגן עצמו ראה בהופעה הזאת את אחת מפסגות הקריירה שלו, וב-1941 וב-1942 כבר נכלל בין מאה כוכבי הקולנוע הבולטים בסקרי התקופה.
הקריירה שלו נקטעה עם כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה.
קצין, שחקן ומאות סרטי הדרכה
רייגן התגייס למילואים של צבא ארצות הברית באפריל 1937. בתחילה שובץ כטוראי ביחידת פרשים באיווה, ובהמשך קיבל דרגת סגן משנה במילואי הקצינים. לאחר מעברו לקליפורניה שובץ ביחידת פרשים אחרת.
לאחר כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה נקרא לשירות פעיל. גיוסו נדחה לזמן קצר כדי שיוכל להשלים את עבודתו על "קינגס רואו", ובאפריל 1942 נכנס לשירות. קוצר ראייה חמור מנע ממנו שירות קרבי רגיל, ולכן הוצב בסופו של דבר במסגרות שעסקו ביחסי ציבור, קולנוע והפקת סרטים עבור חיל האוויר של הצבא.
הוא שירת בין היתר ביחידת הקולנוע הראשונה וביחידת בסיס של חיל האוויר בקולבר סיטי, עבד גם בבורבנק ונשלח באופן זמני לניו יורק במסגרת מסע איגרות המלחמה השישי. עבודתו כללה הפקה והשתתפות ביותר מ-400 סרטי הדרכה. בין ההפקות שבהן היה מעורב נמנו "התותחן האחורי" מ-1943 ו"זהו הצבא", שהכנסותיו סייעו לגיוס מיליוני דולרים למטרות צדקה הקשורות למלחמה.
רייגן, שכבר הכיר היטב את הוליווד, נחשף כעת גם למנגנון הממשלתי הגדול. בתקופת השירות הוא מתח ביקורת על מה שתפס כחוסר יעילות של הביורוקרטיה הפדרלית, נושא שיחזור שוב ושוב בדבריו הפוליטיים בעתיד. הוא השתחרר מן השירות ב-9 בדצמבר 1945 בדרגת קפטן.
לאחר המלחמה חזר לקולנוע, אך הוליווד השתנתה וגם מעמדו בתעשייה השתנה. האחים וורנר כבר לא היו משוכנעים ביכולת שלו למשוך קהל כפי שעשה לפני המלחמה. סוכנו לְיוּ וַסֶרְמַן סייע לו לעבור לעבודה עצמאית יותר מול אולפנים ובהם יוניברסל, פרמאונט ו-RKO. הקשר הקבוע עם האחים וורנר הסתיים ב-1952. הוא הופיע במערבונים ובהפקות נוספות, ובסך הכול השתתף במהלך הקריירה בכ-53 סרטים. סרטו האחרון היה "הרוצחים" מ-1964, שבו גילם, באופן חריג בקריירה שלו, דמות נבל.
אולם עוד לפני שעזב את המסך הגדול, תפקיד אחר בהוליווד החל לשנות את מסלול חייו.
איגוד השחקנים, קומוניזם וה-FBI
ב-10 במרץ 1947 התפטר רוֹבֶּרְט מוֹנְטְגוֹמֶרִי מתפקיד נשיא איגוד שחקני המסך, ורייגן נבחר להחליפו. כהונתו חפפה לתקופה סוערת בתעשיית הקולנוע: סכסוכי עבודה חריפים, מאבקים בין ארגוני עובדים, פעילות ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית, הרשימות השחורות והחשש מחדירה קומוניסטית להוליווד.
במהלך הסכסוכים בתעשייה תמך איגוד השחקנים, בהנהגת רייגן, באולפנים מול ועידת איגודי האולפנים בעקבות העימות שנודע כ"יום שישי השחור של הוליווד". הוא עסק גם ביישום חוק טאפט-הארטלי, ששינה את יחסי העבודה בארצות הברית.
ב-10 באפריל 1947 התראיין רייגן ל-FBI ומסר שמות של שחקנים שלדעתו היו אוהדי הקומוניזם. באוקטובר אותה שנה הופיע בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית. הוא טען כי היו באיגוד אנשים הקשורים לארגונים קומוניסטיים, אך הסתייג מחלק מהטענות שהופנו כלפי תסריטאים ואמר שמידע מסוים היה בגדר שמועה. הוא קיים קשר עם ראש ה-FBI ג'וֹן אֶדְגָר הוּבֶר ושימש מקור של הבולשת.
רייגן נשאר נשיא איגוד השחקנים עד 10 בנובמבר 1952 והמשיך להיות מעורב בהנהלתו. ב-16 בנובמבר 1959 נבחר שוב לנשיאות האיגוד והתפטר ב-7 ביוני 1960. בתקופתו נוהלו משאים ומתנים חשובים בנוגע לתמלוגים ולתשלומים לשחקנים, במיוחד כאשר סרטים ישנים החלו להיות משודרים בטלוויזיה. ההסדרים אפשרו לשחקנים לקבל זכויות פנסיה ותשלומים בגין סרטים שהופקו לאחר 1959, בעוד הסדרים נפרדים נגעו לסרטים מהשנים 1948-1959.
המאבק בקומוניזם בהוליווד לא היה רק פרשה מקצועית. הוא היה אחד הגורמים שעיצבו בהדרגה את תפיסתו הפוליטית.
נישואים, גירושים וננסי דייוויס
במקביל השתנו גם חייו האישיים. נישואיו לג'יין ויימן התערערו אחרי המלחמה. ויימן לא גילתה עניין רב בפוליטיקה, ולימים תיארה את העיסוק ההולך וגובר של רייגן בעניינים ציבוריים כאחד הדברים שהרחיקו ביניהם. היא הגישה בקשת גירושים ב-1948, והגירושים הושלמו בשנה שלאחר מכן.
בסוף 1949 פנתה אליו השחקנית נֶנְסִי דֵיוִויס. שמה הופיע בטעות ברשימה שזיהתה אנשים כבעלי זיקה קומוניסטית, והיא ביקשה את עזרתו בתור נשיא איגוד השחקנים. ההיכרות הפכה לזוגיות, והשניים נישאו ב-4 במרץ 1952. באותה שנה נולדה בתם פטרישיה אן, שנודעה מאוחר יותר כפאטי דייוויס, ובמאי 1958 נולד בנם רונלד פרסקוט רייגן.
ננסי הפכה לדמות מרכזית בחייו של רייגן, לא רק כאשתו אלא גם כשותפה הפוליטית הקרובה ביותר שלו. לפני שהגיעו לפוליטיקה הארצית הופיעו השניים יחד גם בטלוויזיה.
ג'נרל אלקטריק והמעבר מן המסך לפוליטיקה
בשנות ה-50 מצא רייגן בית מקצועי חדש בטלוויזיה. הוא נבחר להנחות את "תיאטרון ג'נרל אלקטריק", סדרת אנתולוגיה שבה הופיעו כוכבים רבים. הוא עצמו שיחק בפרקים, וננסי הופיעה לצדו בשלושה מהם. כאשר נשאל מה הופך את התוכנית למצליחה, הדגיש את הסיפורים הטובים, הבימוי ברמה גבוהה ואיכות ההפקה.
התפקיד לא הסתכם בהנחיה. כחלק מעבודתו עבור ג'נרל אלקטריק יצא רייגן למסעות ברחבי ארצות הברית, ביקר במפעלים ונאם בפני עובדים. החברה סיפקה לו במה ארצית שבה יכול היה לדבר על שוק חופשי, יוזמה פרטית, מסים, ממשלה וחירות. ככל שהרבה לנסוע ולדבר, נעשו עמדותיו שמרניות יותר.
בתחילת דרכו הפוליטית היה רייגן דמוקרט. הוא ראה בפְרַנְקְלִין דֶלָאנוֹ רוּזְוֶלְט "גיבור אמיתי", תמך בניו דיל, הצביע להֶארִי טְרוּמֶן ב-1948 ותמך גם בהֶלֶן גַהַאגַן דַגְלַס במרוץ לסנאט ב-1950. הוא היה חבר בוועד הוותיקים האמריקאי, היה פעיל בגופים ליברליים בהוליווד ועבד עם AFL-CIO במאבקים נגד חוקים שהחלישו את האיגודים.
ב-1945 תכנן להשתתף באירוע אנטי-גרעיני, אך אולפני האחים וורנר מנעו ממנו לעשות זאת. ב-1946 השתתף בשידור "מבצע טרור" נגד הקו קלוקס קלאן, שבו תואר הארגון כמנגנון של אלימות, הפחדה וטרור בעל אופי פשיסטי.
עם השנים השתנתה השקפתו. הוא תמך בדְוַויט אייזנהאואר ב-1952 וברִיצ'רד נִיקְסוֹן ב-1960. במסעותיו מטעם ג'נרל אלקטריק החל להזהיר מפני התרחבות הממשלה הפדרלית. ב-1961 הקליט נאום נגד התוכנית שתתפתח לימים למדיקר, ובו הזהיר כי המשך הרחבת השליטה הממשלתית עלול להביא ל"קץ החירות האישית".
ב-1962 נרשם רשמית כחבר המפלגה הרפובליקנית.
"זמן לבחור"
האירוע שהפך את רייגן מדובר שמרני מוכר לדמות פוליטית ארצית הגיע במהלך מערכת הבחירות של 1964. המועמד הרפובליקני לנשיאות, בֶּרִי גוֹלְדְוֹוטֶר, ניהל מסע בחירות שהדגיש ממשלה מוגבלת, אנטי-קומוניזם וחירות כלכלית. רייגן נשא עבורו נאום טלוויזיוני שכותרתו "זמן לבחור".
בנאום הציג את הבחירה הפוליטית לא כמאבק פשוט בין ימין לשמאל, אלא כבחירה בין הרחבת כוחו של השלטון לבין שמירת חירותו של הפרט. הוא הזכיר את תפיסת האבות המייסדים שלפיה הממשלה נועדה לשרת את האזרחים ולא לשלוט בכל תחומי חייהם.
גולדווטר הפסיד בבחירות, אך הנאום הפך את רייגן לכוכב עולה במחנה השמרני. פרשנים תיארו את הופעתו כאחת מכניסות הבכורה המרשימות לפוליטיקה הארצית מאז נאומו של וִילְיַאם גֶ'נִינְגְס בְּרַיְאן ב-1896. בתוך שנתיים כבר היה רייגן מועמד למשרת מושל קליפורניה.
הקרב על קליפורניה
בינואר 1966 הכריז רייגן על מועמדותו למושלות. הוא הציג את עצמו כאדם שמגיע מחוץ למערכת הפוליטית הקיימת ודיבר על חירות הפרט, הוצאות ממשלתיות, מסים, פשיעה וההתפרעויות שפקדו את קליפורניה.
עמדותיו בנושא זכויות אזרח עוררו מחלוקת. הוא התנגד לחוק זכויות האזרח של 1964, לא מפני שתמך בהפרדה גזעית, לדבריו, אלא בשל טענות הנוגעות לסמכות הממשלה הפדרלית ולזכויות קניין. הוא תמך גם ביוזמה שביקשה לבטל את חוק רמפורד לדיור הוגן. לאחר שבית המשפט פסל את היוזמה, רייגן שינה את עמדתו ואמר שהיה מעדיף לתקן את החוק ולא לבטלו לחלוטין.
בפריימריז הרפובליקניים גבר על ג'וֹרְג' כְּרִיסְטוֹפֶר המתון. המושל המכהן, הדמוקרט אֶדְמוּנְד "פַּט" בְּרַאוּן, ניסה להציג אותו כקיצוני וחסר ניסיון. רייגן מצדו האשים את בראון בהוצאות גבוהות, במסים, ביחס רך מדי למהומות ולקיצוניות בקמפוסים ובכשל ניהולי.
הופעה מוצלחת בתוכנית "פגוש את העיתונות" סייעה להתמודד עם הטענות שהוא חסר ידע בענייני ציבור. בבחירות ניצח את בראון בתוצאה של כ-58 אחוזים מול 42 אחוזים ובהפרש שהתקרב למיליון קולות. בינואר 1967 נכנס לתפקיד מושל קליפורניה. ב-1970 נבחר לכהונה שנייה.
שמרנות, מסים והמציאות של ניהול מדינה
רייגן הגיע לסקרמנטו כשהוא מבטיח ריסון תקציבי, אך הפער בין אידאולוגיה לניהול מעשי התגלה במהרה. ממשל בראון הותיר בעיות תקציביות ושיטת חשבונאות שהקשתה להציג תמונה פשוטה של מצב הכספים. רייגן קיצץ הוצאות, אך במקביל הסכים להעלאות מסים.
בשיתוף עם מנהיג הדמוקרטים באספה, גֶ'סִי אַנְרוּ, הועלו מסים על מכירות, בנקים, רווחי חברות, ירושות, משקאות חריפים וסיגריות. ההחלטה עוררה ביקורת מצד שמרנים שראו בכך הפרת הבטחות. ההיסטוריון קווין סטאר תיאר את הצעד כהעלאת מסים עצומה שרייגן הצליח להעביר מבחינה פוליטית. עד 1973 כבר נוצר עודף בתקציב המדינה, ורייגן דיבר על החזרת כסף לציבור.
הכהונה שלו לא התמקדה רק בכלכלה. ב-1967 חתם על חוק מולפורד, שאסר נשיאה פומבית של כלי נשק טעונים בקליפורניה. החוק נולד על רקע פעילות הפנתרים השחורים, שהופיעו חמושים במסגרת מעקב אחר פעילות המשטרה. הוא נחשב לאחד מצעדי הפיקוח המחמירים על נשק שננקטו אז במדינה ועורר ביקורת מצד מי שראו בו תגובת יתר.
באותה שנה חתם גם על חוק ההפלות הטיפוליות, שהתיר הפסקת הריון בנסיבות של אונס, גילוי עריות או סכנה לבריאות הגופנית או הנפשית של האישה. בשנים מאוחרות יותר אמר רייגן שהוא מצטער על חתימתו, במיוחד משום שסעיף בריאות הנפש פורש באופן רחב בהרבה מכפי שציפה.
ברקלי, "פארק העם" והמאבק בקמפוסים
העימותים בקמפוסים היו מן הנושאים המזוהים ביותר עם כהונת רייגן כמושל. במהלך מערכת הבחירות התחייב להשיב סדר לאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שהפכה לאחד המרכזים הבולטים של מחאת הסטודנטים והתרבות הפוליטית החדשה של שנות ה-60.
ב-5 בפברואר 1969 הכריז על מצב חירום והכניס את סיירת הכבישים של קליפורניה להתמודדות עם הפרות הסדר. בחודש מאי הגיע העימות סביב "פארק העם" בברקלי לשיא. במהלך ההתנגשויות נהרג סטודנט, נפצעו אנשים רבים ובהם שוטרים ושני עיתונאים, והמשמר הלאומי נכנס לעיר ונשאר שם במשך 17 ימים.
בפברואר 1970 פרצו מחאות גם באוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, וגם לשם נשלח המשמר הלאומי. באפריל אותה שנה השמיע רייגן משפט חריף במיוחד כשהתייחס להמשך ההתפרעויות ואמר שאם נדרש "מרחץ דמים", מוטב לסיים בכך ולא להמשיך במדיניות של פיוס. הדברים הפכו לאחד הביטויים המזוהים ביותר עם היחס התקיף של ממשלו למחאות הסטודנטים.
במקביל המשיך להתמודד עם שאלות רווחה ותקציב. הוא טען שמערכת הרווחה עלולה ליצור תמריץ שלילי לעבודה, אך גם הכיר בכך שהמדינה חייבת להמשיך לסייע למי שבאמת זקוקים לכך. בעבודה משותפת עם בּוֹב מוֹרֶטִי גובשו שינויים שנועדו להדק את תנאי הזכאות תוך שמירה על תשלומים לנזקקים. רייגן ריכך בהמשך גם את התנגדותו לתוכנית הסיוע למשפחות של הנשיא ניקסון לאחר שינויים בתקנות הפדרליות. דו"ח שפורסם ב-1976 על ידי מחלקת פיתוח התעסוקה של קליפורניה קבע כי הניסוי שנערך בשנים 1971-1974 לא הצליח להשיג את כל יעדיו.
מבקרי רייגן טענו כי מערכת החינוך בקליפורניה נפגעה בשל התנגדותו להגדלת מימון החינוך הבסיסי. הועלתה גם ביקורת על תקציבי אוניברסיטת קליפורניה, על היחס בין מספר הסטודנטים לסגל ועל המחקר. במקביל, למרות הדגש שהניח על חוק וסדר, מספר מקרי הרצח במדינה הוכפל בתקופת כהונתו ומקרי השוד המזוין עלו ביותר מפי שניים. רייגן תמך בעונש המוות, אך פסק דין של בית המשפט העליון של קליפורניה מ-1972 עצר את השימוש בו באותה תקופה.
גם בתחום דיני המשפחה נותרה מורשת מורכבת. רייגן חתם על חוק שהנהיג גירושים ללא צורך בהוכחת אשמה. בנו מייקל סיפר מאוחר יותר כי אביו הצטער על השינוי.
ניסיון ראשון לבית הלבן
כבר ב-1968 ניסה רייגן להשתלב במרוץ הרפובליקני לנשיאות. הוא המתין עד הוועידה הרפובליקנית במיאמי ביץ' לפני שהציג את מועמדותו באופן מלא, בתקווה לצמצם את התמיכה בריצ'רד ניקסון בדרום וליצור מצב שבו הוועידה תתקשה להגיע להכרעה. המהלך לא הצליח, וניקסון זכה במועמדות.
ההזדמנות הבאה הגיעה אחרי שסיים את כהונתו כמושל. ב-20 בנובמבר 1975 הכריז רייגן כי יתמודד מול הנשיא המכהן גֶ'רַלְד פוֹרְד על המועמדות הרפובליקנית לבחירות 1976. הוא תקף את מדיניות הדטאנט כלפי ברית המועצות וטען שארצות הברית נחלשת בזירה הבינלאומית.
תחילת המרוץ הייתה קשה. רייגן הפסיד בחמשת הפריימריז הראשונים. במהלך הקמפיין הוא החל להשתמש בסיפור על אישה המנצלת לרעה קצבאות רווחה, שנודעה בכינוי "מלכת הרווחה". הסיפור התבסס על לינדה טיילור, אך רייגן ניפח חלק מהיקף ההונאה שיוחס לה. בפלורידה השתמש גם בביטוי על צעיר חסון המשתמש בתלושי מזון כדי לקנות סטייקים, ניסוח שהיסטוריונים פירשו מאוחר יותר כבעל מסר גזעי מרומז.
המרוץ השתנה בצפון קרוליינה. בעזרת מערך שטח המזוהה עם גֶ'סִי הֶלְמְס השיג רייגן ניצחון חשוב, ולאחריו ניצח גם בטקסס, אלבמה, ג'ורג'יה ואינדיאנה. הוא התנגד להסכמים הנוגעים לתעלת פנמה ולמדיניות של הסעות תלמידים לצורך אינטגרציה גזעית.
אף אחד משני המועמדים לא הצליח להבטיח מראש את מספר הצירים הדרוש. בניסיון להרחיב את בסיס התמיכה הכריז רייגן כי אם ינצח יבחר בסנאטור הליברלי יחסית רִיצַ'רְד שְווַייקֶר כמועמד לסגן הנשיא. המהלך הרחיק חלק מן השמרנים. בוועידה בקנזס סיטי זכה פורד ב-1,187 צירים לעומת 1,070 לרייגן.
רייגן הפסיד, אך נאום הוויתור המאולתר שנשא בוועידה הותיר רושם רב. כמה מן הצירים אף תהו בדיעבד אם הצביעו למועמד הנכון. פורד עצמו טען מאוחר יותר שהמאבק הממושך בפריימריז תרם להפסדו לג'ימי קרטר בבחירות הכלליות.
רייגן לא פרש. הוא חזר לשידורי רדיו, לטור עיתונאי, לנאומים ברחבי המדינה ולפעילות ארגונית. הוא הקים את "אזרחים למען הרפובליקה", היה פעיל בוועדה לסכנה הנוכחית ובבחירות 1978 סייע לעשרות מועמדים רפובליקנים. המנגנון הפוליטי לבחירות הבאות כבר נבנה.
1980: המרוץ שחיכה לו
ב-13 בנובמבר 1979 הכריז רייגן שוב על מועמדותו לנשיאות. הפעם נכנס למרוץ כמועמד בעל שם ארצי, אך הדרך למועמדות עדיין לא הייתה מובטחת. בין יריביו היו הוֹוַארְד בֵּייקֶר, בּוֹב דוֹל, לוֹאֶל וַייקֶר, ג'וֹן אַנְדֶרְסוֹן, פִיל קְרֵיין, ג'וֹן קוֹנַאלִי וג'וֹרְג' הֶרְבֶּרְט ווֹקֶר בּוּש.
בוש הפך במהירות ליריב המרכזי במחנה המתון. הוא ניצח באיווה ובהמשך גם במסצ'וסטס, פנסילבניה ומישיגן, ולעג להצעתו הכלכלית של רייגן בכינוי "כלכלת וודו".
אחד הרגעים ששינו את הדינמיקה הגיע בעימות בניו המפשייר. התעוררה מחלוקת על השתתפות מועמדים נוספים, והמנחה ג'וֹן בְּרִין הורה לכבות את המיקרופון של רייגן. רייגן התפרץ והכריז שהוא זה שמשלם על המיקרופון, תוך שהוא מכנה בטעות את ברין "מר גרין". הקהל הגיב בהתלהבות, ורייגן ניצח בפריימריז של ניו המפשייר בהפרש של יותר מ-39 אלף קולות. בחודש מאי פרש בוש, ורייגן הבטיח למעשה את המועמדות.
בוועידה הרפובליקנית בדטרויט ביולי 1980 שקל בתחילה אפשרות לצרף את הנשיא לשעבר פורד לכרטיס באופן שהיה יוצר מבנה יוצא דופן של חלוקת סמכויות. הרעיון נזנח, והוא בחר בג'ורג' בוש כמועמד לסגן הנשיא.
רקע הבחירות היה קשה מבחינת הנשיא המכהן גִ'ימִי קַרְטֶר. ארצות הברית התמודדה עם אינפלציה גבוהה, אבטלה, משבר האנרגיה של 1979, ריבית גבוהה ומיתון. 52 אמריקאים הוחזקו כבני ערובה באיראן, והפלישה הסובייטית לאפגניסטן חיזקה את התחושה שארצות הברית מאבדת מעוצמתה הבינלאומית. גם המהפכה הסנדיניסטית בניקרגואה והוויכוחים על תעלת פנמה והגבלת צריכת האנרגיה היו חלק מן האווירה.
רייגן הציג חלופה המבוססת על קיצוצי מסים, ממשלה קטנה יותר וביטחון חזק יותר. קרטר הזהיר כי יריבו קיצוני במדיניות החוץ ועלול לסכן תוכניות כמו הביטוח הלאומי. ג'ון אנדרסון, רפובליקני ליברלי שפרש מן הפריימריז ורץ כעצמאי, משך חלק מן המצביעים שלא הזדהו עם שני המועמדים הגדולים.
נאום שנשא רייגן ביריד מחוז נשובה במיסיסיפי, ובו הדגיש "זכויות המדינות", עורר בהמשך מחלוקת. היסטוריונים מסוימים ראו בבחירת המקום ובמינוח המשך של האסטרטגיה הדרומית והעברת מסרים גזעיים מרומזים, בעוד תומכיו הציגו את הדברים כביטוי עקבי להתנגדותו לממשלה פדרלית גדולה.
העימות הטלוויזיוני ב-28 באוקטובר סיפק לרייגן שניים מן המשפטים המזוהים ביותר עם מערכת הבחירות. כאשר קרטר תקף אותו בנושא ביטוח הבריאות, רייגן הגיב בחיוך: "הנה אתה שוב עושה את זה". לקראת הסיום הפנה לצופים שאלה פשוטה: האם מצבם טוב יותר מכפי שהיה ארבע שנים קודם לכן?
שלוש שנים לאחר הבחירות נחשף כי אנשי קמפיין רייגן השיגו את חומרי ההכנה של קרטר לקראת העימות. הפרשה עוררה שאלות, אך לא שינתה את תוצאת הבחירות שכבר הייתה היסטוריה.
ב-4 בנובמבר ניצח רייגן. הוא קיבל 489 אלקטורים לעומת 49 לקרטר וזכה ב-44 מדינות. חלקו בהצבעה העממית עמד על מעט יותר מ-50 אחוזים, קרטר קיבל כ-41 אחוזים ואנדרסון כ-7 אחוזים. הרפובליקנים זכו גם ברוב בסנאט בפעם הראשונה מאז 1952, אף שהדמוקרטים שמרו על השליטה בבית הנבחרים.
רייגן היה באותה עת האדם המבוגר ביותר שנבחר לנשיאות והנשיא הראשון שהיה גרוש. חייו המשפחתיים המשיכו למשוך תשומת לב ציבורית, ובתו פאטי הפכה בעצמה לדמות תקשורתית שלא תמיד התאימה לדימוי המשפחתי השמרני של אביה.
הנשיא ה-40 של ארצות הברית
ב-20 בינואר 1981 הושבע רייגן לנשיאות בידי נשיא בית המשפט העליון וָורֶן בֶּרְגֶר. הוא היה בן 69. נאום ההשבעה ניסח בצורה חדה את תפיסת העולם שהביא איתו מן הנאומים של ג'נרל אלקטריק, דרך "זמן לבחור" ועד הבית הלבן.
כעשרים דקות לאחר השבעתו יצאו מאיראן המטוסים שנשאו את 52 בני הערובה האמריקאים, לאחר 444 ימים בשבי. המשא ומתן שהביא לשחרורם התנהל בתקופת ממשל קרטר, אך צירוף הזמנים הפך את רגע השחרור לחלק בלתי נפרד מיומו הראשון של רייגן כנשיא. הוא הודיע לקהל כי בחסד האל המטוסים שנשאו את האמריקאים עזבו את המרחב האווירי האיראני.
הממשל החדש כלל את אַלֶכְּסַנְדֶר הֵייג כמזכיר המדינה עד 1982, ולאחריו ג'וֹרְג' שוּלְץ עד 1989. קַסְפַּר וַיינְבֶּרְגֶר כיהן כמזכיר ההגנה עד 1987 ופְרַנְק קַרְלוּצִ'י החליפו. במשרד הפנים כיהנו גֵ'יימְס וָאט, וִילְיַאם פִּי קְלַארְק ודונלד הודל; במשרד המסחר מַלְקוֹם בַּלְדְרִידְג' ולאחריו וִילְיַאם וֶרִיטִי; במשרד הבריאות ושירותי האנוש רִיצַ'רְד שְווַייקֶר, מַרְגָרֶט הֶקְלֶר ואוֹטִיס בּוֹוֶן; במשרד התחבורה דְרוּ לואיס, אֶלִיזַבֶּת דוֹל וגֵ'יימְס בֶּרְנְלִי; ובמשרד החינוך טֶרֶל בֶּל, וִילְיַאם בֶּנֶט ולָאוּרוֹ קַבַזוֹס.
גם בית המשפט העליון השתנה בתקופתו. ב-1981 מינה את סַנְדְרָה דֵיי אוֹ'קוֹנוֹר, האישה הראשונה שכיהנה כשופטת בבית המשפט העליון, בהתאם להבטחה שנתן במהלך הבחירות. ב-1986 מינה את אַנְטוֹנִין סְקַלִיָה וקידם את וִילְיַאם רֶנְקְוִויסְט לתפקיד נשיא בית המשפט העליון. ב-1988 הצטרף אַנְתוֹנִי קֶנֶדִי. המינויים העניקו לרייגן השפעה ממושכת על הרכב בית המשפט גם לאחר שעזב את הנשיאות.
30 במרץ 1981: היריות מחוץ להילטון
פחות משלושה חודשים לאחר ההשבעה הגיע המשבר האישי הגדול הראשון. ב-30 במרץ 1981 יצא רייגן ממלון הילטון בוושינגטון לאחר שנשא נאום. ג'וֹן הִינְקְלִי ג'וּנְיוֹר פתח באש. הינקלי היה אובססיבי לשחקנית ג'וֹדִי פוֹסְטֶר וקיווה באמצעות ההתנקשות להרשים אותה.
אחד הקליעים פגע ברייגן לאחר שניתז מן הלימוזינה הנשיאותית. הוא חדר לחזהו, שבר צלע, ניקב ריאה וגרם לדימום פנימי, כשהוא נעצר במרחק קטן מאוד מן הלב. דובר הבית הלבן גֵ'יימְס בְּרֵיידִי נפגע קשה בראש. סוכן אבטחה ושוטר נפצעו גם הם.
רייגן הצליח להיכנס לבית החולים בכוחות עצמו, אך התמוטט זמן קצר לאחר מכן. לפני הניתוח פנה לצוות הרפואי ואמר שהוא מקווה שכולם רפובליקנים. אחד הרופאים השיב לו כי באותו יום כולם רפובליקנים. לננסי אמר, בציטוט ששאל מעולם האגרוף: "מותק, שכחתי להתכופף".
הניתוח הצליח. רייגן יצא מבית החולים לאחר 12 ימים וחזר בהדרגה לעבודתו. ישיבת קבינט מלאה לא נערכה במשך 26 ימים ומסיבת העיתונאים הראשונה שלו התקיימה רק כעבור 79 ימים. רופאו האישי העריך שההתאוששות הגופנית המלאה נמשכה עד אוקטובר.
הומורו בזמן הפציעה והאופן שבו הופיע בציבור לאחריה חיזקו מאוד את הפופולריות שלו. רייגן עצמו החל לראות בהישרדותו גם משמעות דתית. הוא האמין שאלוהים הותיר אותו בחיים משום שנותרה לו שליחות למלא.
רייגנומיקס: הניסוי הכלכלי הגדול
רייגן הגיע לבית הלבן בעיצומה של תקופת סטגפלציה, שילוב קשה של אינפלציה, אבטלה וצמיחה חלשה. מדיניותו הכלכלית התבססה על רעיונות של כלכלת צד-היצע, מוניטריזם, הפחתת מסים, דה-רגולציה וצמצום חלק מתפקידי הממשלה הפדרלית. המדיניות קיבלה במהרה את הכינוי "רייגנומיקס".
כבר ב-28 בינואר 1981 ביטל רייגן את הפיקוח הפדרלי על מחירי הנפט והגז. באוגוסט אותה שנה נחתם חוק מס ההבראה הכלכלית, שהפחית באופן ניכר את שיעורי מס ההכנסה. מדרגות המס והפטורים הוצמדו בהמשך לאינפלציה, החל מ-1985.
הקיצוצים היו משמעותיים, אך המציאות התקציבית הביאה גם מהלכים בכיוון ההפוך. חוק השוויון במס והאחריות הפיסקלית מ-1982 העלה מסים מסוימים, הכפיל את המס על סיגריות וביטל חלק מההטבות לחברות שנכללו במהלך הקודם. במהלך שנות נשיאותו אישר רייגן שורה של העלאות מס נוספות. הכלכלן פול קרוגמן העריך מאוחר יותר שהעלאת המסים של 1982 לבדה ביטלה בערך שליש מן הקיצוץ של 1981.
בשנת 1986 הצליח רייגן להעביר רפורמה רחבה נוספת במס ההכנסה. מספר מדרגות המס צומצם, שיעור המס המרבי הופחת והפטורים האישיים כמעט הוכפלו. תומכי המדיניות טענו שהפחתת המסים עודדה חיסכון, השקעות ויצירת מקומות עבודה. מבקריה טענו שההטבות היו גדולות במיוחד לבעלי הכנסות גבוהות ושהפער בין הכנסות הממשלה להוצאותיה יצר גירעונות עצומים.
הוויכוח הזה נותר חלק מרכזי מן הדיון ברייגנומיקס. כלכלנים המזוהים עם גישת השוק החופשי, ובהם מִילְטוֹן פְרִידְמַן ורוֹבֶּרְט מַנְדֶל, ראו במדיניות גורם חשוב לצמיחה שהגיעה לאחר המיתון. אחרים הדגישו את התרחבות אי השוויון והחוב הציבורי.
המיתון, וולקר והירידה באינפלציה
הכלכלה לא התאוששה מיד. לאחר תקופה קצרה של צמיחה נכנסה ארצות הברית למיתון ביולי 1981. יו"ר הבנק הפדרלי פוֹל וֶלְקֶר נקט מדיניות מוניטרית נוקשה כדי לבלום את האינפלציה. הריבית הגבוהה צמצמה אשראי והשקעות, אך גם החריפה בטווח הקצר את המיתון והאבטלה.
בדצמבר 1982 הגיעה האבטלה ל-10.8 אחוזים. המיתון הסתיים במהלך 1983, ולאחריו החלה תקופת צמיחה שנמשכה עד 1990. רייגן מינה את וולקר לכהונה נוספת ב-1983. ב-1987 החליף אותו אַלֶן גְרִינְסְפַּן.
עד 1989 ירד שיעור האבטלה לכ-5.3 אחוזים. האינפלציה, שהגיעה לכ-12 אחוזים ב-1980, הייתה פחות מ-5 אחוזים בתום כהונתו. הריבית, שהגיעה לכ-15 אחוזים, ירדה לפחות מ-10 אחוזים. במקביל גדלו אי השוויון וחוסר הבית, ומבקרים טענו שחלק גדול מן המשרות החדשות היו בשכר נמוך.
באוקטובר 1987 אירעה מפולת "יום שני השחור" בשוק המניות לאחר תקופה של העלאות ריבית. ממשל רייגן נמנע מהתערבות ישירה נרחבת, והשוק התאושש במהירות יחסית.
רווחה, ביטוח לאומי והגירעון שלא נעלם
ב-1981 ניסה רייגן לצמצם גם את הביטוח הלאומי, אך נסוג בעקבות התנגדות ציבורית. ועדה בראשות אלן גרינספן גיבשה פשרה שהובילה לתיקוני 1983: מסי השכר הועלו וגיל הפרישה נקבע לעלות בהדרגה.
חוק התקציב המאוחד של 1981 קיצץ במגוון תוכניות, ובהן תלושי מזון, ביטוח אבטלה, דיור מסובסד וסיוע למשפחות עם ילדים תלויים. תוכנית CETA לתעסוקה והכשרה בוטלה. קיצוצים נגעו גם לבריאות, תחבורה ציבורית, הכשרה מקצועית וארוחות בבתי ספר. עם זאת, הביטוח הלאומי ותוכניות רווחה אחרות המשיכו להוות חלק גדול מתקציב הממשלה.
בצד השני של התקציב עמדה ההתחמשות. ההוצאות הביטחוניות גדלו במהירות. בחומר הביוגרפי מופיעים נתונים של כ-162 מיליארד דולר ב-1981 לעומת כ-343 מיליארד ב-1984, ובמהלך שתי הקדנציות עלתה ההוצאה הביטחונית בכ-35 אחוזים לפי מדד נוסף המופיע במקור.
רייגן ביקש לצמצם את הממשלה ואת החוב, אך השילוב של קיצוצי מסים והוצאות ביטחוניות גדולות פעל בכיוון ההפוך. החוב הלאומי כמעט שילש את עצמו במהלך שנות נשיאותו, ויחס החוב לתוצר עלה מכ-33 אחוזים ב-1981 לכ-53 אחוזים ב-1989. רייגן עצמו כינה את הגידול בחוב אחת מאכזבותיו הגדולות.
פחות רגולציה, יותר סיכון
חלק מרכזי אחר במדיניות היה דה-רגולציה. עד 1986, לפי ההיסטוריון ויליאם לויכטנבורג, בוטל או צומצם חלק גדול מן הרגולציה הפדרלית שהייתה קיימת עם כניסת רייגן לתפקיד.
הצעדים נגעו למחירי דלק, לתעופה האזרחית, לבתי אבות, לחסכונות והלוואות, לשימור טבע ולסביבה. מזכיר הפנים ג'יימס ואט עודד מכירת קרקעות פדרליות למשקיעים פרטיים, הקל כללים הנוגעים לכריית פחם ולשימור, הרחיב כריתת עצים ופתח אזורים באוקיינוס האטלנטי והשקט לפיתוח גז.
תומכי המדיניות ראו בכך דרך להגביר תחרות, ליצור מקומות עבודה ולהפחית את מחירי האנרגיה. מבקריה הזהירו מנזק סביבתי ומפגיעה בפיקוח.
אולי יעניין אותך
חוק גרן-סנט ג'רמיין מ-1982 הקל גם את הרגולציה על מוסדות חיסכון והלוואה ואפשר להם להשתתף בפעילויות מסוכנות יותר. בשנים שלאחר מכן התמוטטו מוסדות רבים. שילוב של נטילת סיכונים, מעילות ופיקוח לקוי תרם למשבר החיסכון וההלוואות ולחילוצים ממשלתיים יקרים.
כשהנשיא פיטר אלפי פקחי טיסה
באוגוסט 1981 פתחו חברי איגוד פקחי הטיסה המקצועיים בשביתה. לעובדי הממשלה הפדרלית נאסר על פי חוק לשבות, ורייגן נתן לפקחים 48 שעות לחזור לעבודתם. כ-38% מהשובתים לא חזרו. ב-13 באוגוסט פיטר הממשל כ-12 אלף פקחים. פקחים צבאיים, מנהלים ועובדים אחרים מילאו את החסר בזמן שהוכשר כוח אדם חדש.
העימות הפך לאחד הרגעים המכוננים ביחסי העבודה בתקופתו. בשנים שלאחר מכן ירדה תדירות השביתות בארצות הברית, כוחם של איגודים רבים נשחק וחלקם איבדו שכר והטבות. שיעור העובדים המאוגדים בכוח העבודה ירד מכרבע לכשישית. גם מינויים של ממשל רייגן למועצה הלאומית ליחסי עבודה השפיעו על מאזן הכוחות בין עובדים למעסיקים.
זכויות אזרח: מדיניות מלאה סתירות
היחסים בין רייגן לתנועות זכויות האזרח היו מורכבים עוד מלפני הנשיאות. הוא התנגד לחוק זכויות ההצבעה של 1965 והציג חלק מהוראותיו כפוגעות בדרום, אך כנשיא חתם ב-1982 על הארכת הוראות מרכזיות בחוק ל-25 שנים נוספות.
הוא התנגד בתחילה להפיכת יום הולדתו של מַרְטִין לוּתֶר קִינְג ג'וּנְיוֹר לחג פדרלי והביע ספקות לגבי האופן שבו נבנתה דמותו הציבורית. לאחר שהקונגרס העניק להצעה רוב שהיה מסוגל להתגבר על וטו, חתם עליה ב-1983.
ב-1984 ננקטו צעדים להטלת קנסות על אפליה בדיור. לעומת זאת, ב-1988 הטיל רייגן וטו על חוק השבת זכויות האזרח, בטענה שהוא מרחיב יתר על המידה את סמכות הממשלה הפדרלית ופוגע בזכויות כנסיות ועסקים. הקונגרס ביטל את הווטו. מאוחר יותר באותה שנה נחתם גם חוק שסגר פרצות באכיפת חוק הדיור ההוגן.
הממשל מינה את קְלָרֶנְס פֶּנְדְלֶטוֹן הבן לראשות הוועדה האמריקאית לזכויות האזרח. פנדלטון התנגד להעדפה מתקנת ולמדיניות של שכר שווה כפי שקידמו ארגוני זכויות אזרח, והתקופה לוותה בביקורת על היחלשות האכיפה. ממשל רייגן התנגד עקרונית להעדפה מתקנת, אף שבפועל חלק מן התוכניות נמשכו.
המלחמה בסמים וננסי רייגן
ב-1982 הכריז הממשל על הרחבה משמעותית של "המלחמה בסמים". עוד לפני שמשבר הקראק הפך לנושא מרכזי בדעת הקהל גדלו מאוד תקציבי ה-FBI, מינהל אכיפת הסמים ומשרד ההגנה שהוקצו למאבק.
הנושא קיבל ממד ציבורי נוסף באמצעות ננסי רייגן והקמפיין "פשוט אמרו לא". חוקי המאבק בסמים של 1986 ו-1988 החמירו את הענישה. בשנים מאוחרות יותר נמתחה עליהם ביקורת משום שהובילו לפערים גזעיים גדולים בענישה.
ב-1988 דיווחו כ-39 אחוזים מתלמידי השנה האחרונה בתיכון על שימוש בסם בלתי חוקי, לעומת כ-53 אחוזים ב-1980. עם זאת, חוקרים הזהירו שלא ניתן לייחס את הירידה באופן ישיר לקמפיין הציבורי של ננסי רייגן.
"שלום באמצעות כוח"
כלכלת רייגן הייתה רק מחצית מן המהפכה שביקש לחולל. המחצית השנייה התרחשה בזירה הבינלאומית. רייגן דחה את תפיסת הדטאנט שאפיינה חלק משנות ה-70. בעיניו, ארצות הברית לא הייתה צריכה להסתפק בניהול המאבק עם ברית המועצות אלא לבנות מחדש יתרון צבאי, כלכלי וטכנולוגי שיכריח את מוסקבה להתפשר.
הוא הגדיל את ההוצאה הצבאית, קידם את המפציץ B-1 ואת טיל ה-MX, שנודע גם כ"פיסקיפר", ותמך בהצבת טילי פרשינג באירופה המערבית בתגובה לטילי SS-20 הסובייטיים.
ב-1982 ניסה ממשלו לפגוע בהכנסות המטבע הקשה של ברית המועצות באמצעות חסימת ציוד וטכנולוגיה לפרויקט צינור גז שנועד לקשר אותה למערב אירופה. המדיניות עוררה מחלוקת עם בעלות בריתה של ארצות הברית ולבסוף רוככה.
בנאום בפני הפרלמנט הבריטי ב-1982 חזה רייגן שהחירות והדמוקרטיה ישאירו את המרקסיזם-לניניזם ב"ערימת האפר של ההיסטוריה". העיתונות האמריקאית התייחסה בחלקה לדברים כמשאלת לב, ואילו מַרְגָרֶט תַאצֶ'ר ראתה בהם ביטוי לניצחון אידאולוגי שאליו יש לשאוף.
במרץ 1983 השתמש בנאום בפני נוצרים אוונגליסטים בביטוי "אימפריית הרשע" לתיאור ברית המועצות.
באותו חודש הכריז על יוזמת ההגנה האסטרטגית, תוכנית שאפתנית לפיתוח מערכת הגנה מפני טילים בליסטיים, בין היתר באמצעות טכנולוגיות בחלל. מבקריה העניקו לה את הכינוי "מלחמת הכוכבים", ומדענים רבים הטילו ספק ביכולת להפוך את החזון למערכת מעשית. מנהיג ברית המועצות יוּרִי אַנְדְרוֹפּוֹב הזהיר כי התוכנית דוחפת את העולם למסלול מסוכן.
המטוס הקוריאני, אפגניסטן ודוקטרינת רייגן
בספטמבר 1983 הפיל חיל האוויר הסובייטי את טיסה 007 של קוריאן אייר ליינס לאחר שחדרה למרחב האווירי הסובייטי. כל הנוסעים ואנשי הצוות נהרגו, ובהם חבר הקונגרס האמריקאי לָארִי מַקְדוֹנַלְד ועשרות אמריקאים נוספים. האירוע עורר זעם עצום בארצות הברית. דיווחים שהתפרסמו בהמשך הצביעו על האפשרות שהסובייטים טעו בזיהוי המטוס.
למרות העימות החריף, לא נותקו לחלוטין המגעים בתחום הנשק הגרעיני. במקביל הרחיב רייגן את התמיכה בתנועות אנטי-קומוניסטיות ברחבי העולם.
המדיניות שזכתה לכינוי "דוקטרינת רייגן" התבססה על תמיכה בתנועות וממשלות שנלחמו בכוחות הנתמכים בידי ברית המועצות. באפגניסטן העבירה ארצות הברית סיוע למוג'אהדין באמצעות פקיסטן כדי לסייע להם להילחם בכיבוש הסובייטי. התמיכה נחשבה לאחד הגורמים שהכבידו על ברית המועצות עד לנסיגתה מאפגניסטן, אך החומר הביוגרפי מציין גם את ההשלכות המאוחרות והמורכבות של חימוש הכוחות באזור, כולל עליית הטליבאן והמלחמה שהחלה ב-2001.
בנאום מצב האומה ב-1985 ניסח רייגן את העיקרון בקצרה: תמיכה בלוחמי חירות, מבחינתו, הייתה חלק מהגנה עצמית אמריקאית.
בריטניה, איי פוקלנד וגרנדה
יחסיו של רייגן עם מרגרט תאצ'ר היו מן הקשרים המדיניים הקרובים בתקופתו. השניים חלקו תפיסות כלכליות שמרניות ועמדות אנטי-קומוניסטיות, אך גם הידידות הזאת עמדה במבחנים.
במהלך מלחמת פוקלנד ב-1982 ניסה הממשל האמריקאי בתחילה לתווך בין בריטניה לארגנטינה. לאחר כישלון התיווך העבירה ארצות הברית לבריטניה סיוע צבאי ולוגיסטי, חלקו בחשאי.
שנה לאחר מכן התהפכו התפקידים. ב-19 באוקטובר 1983 הופל ונרצח ראש ממשלת גרנדה מוֹרִיס בִּישוֹפּ בעקבות מאבק פנימי. ממשל רייגן הצביע על מעורבות קובנית וסובייטית באי וגם על הצורך להגן על מאות סטודנטים אמריקאים לרפואה שלמדו באוניברסיטת סנט ג'ורג'.
בתוך ימים פלשה ארצות הברית לגרנדה. לאחר כיומיים של לחימה הוכרעו הכוחות המקומיים והקובניים. המבצע זכה לתמיכה ניכרת בתוך ארצות הברית אך לביקורת בינלאומית חריפה, והעצרת הכללית של האו"ם גינתה אותו.
תאצ'ר עצמה זעמה משום שמדינה מחבר העמים הבריטי הותקפה בלי שקיבלה התרעה מספקת. רייגן התקשר אליה והתנצל באופן פרטי על האופן שבו התקבלה ההחלטה. הניצחון בגרנדה הגיע כמעט באותו זמן שבו התרחשה אחת הטרגדיות הקשות ביותר של הממשל במזרח התיכון.
לבנון, ישראל והדילמה האמריקאית
בקיץ 1982 הייתה לבנון שקועה במלחמת אזרחים שבה היו מעורבים גם סוריה, אש"ף וישראל. ממשל רייגן ראה בישראל בעלת ברית מרכזית ובמקביל ביקש לצמצם את המעורבות הסובייטית במזרח התיכון ולהגן על האינטרסים האמריקאיים.
בתוך הממשל עצמו היו מחלוקות. מזכיר המדינה אלכסנדר הייג, ובהמשך ג'ורג' שולץ, נטו לתמיכה במעורבות אמריקאית פעילה יותר. מזכיר ההגנה קספר ויינברגר ומפקדים צבאיים חששו מהסתבכות המזכירה את וייטנאם.
היחסים בין רייגן לראש ממשלת ישראל מְנַחֵם בֵּגִין היו קרובים מבחינה אסטרטגית אך מתוחים בחלק מן הרגעים. כאשר הלחימה בלבנון התרחבה והגיעו לוושינגטון תמונות של נפגעים אזרחיים, הפעיל רייגן לחץ על ישראל. ב-12 באוגוסט 1982 שוחח עם בגין ודרש שההפגזות ייפסקו.
המתיחות לא שינתה את התפיסה הבסיסית של ישראל כשותפה אסטרטגית, אך היא חשפה את הגבול שבין התמיכה בישראל לבין רצונה של ארצות הברית לעצב את המזרח התיכון בהתאם לאינטרסים רחבים יותר.
לאחר רצח בַּשִיר ג'וּמַיֵיל וטבח סברה ושתילה הוקם בסוף ספטמבר כוח רב-לאומי שבו השתתפו גם חיילים אמריקאים. באוקטובר 1983 פגעה משאית תופת במגורי הנחתים האמריקאים בביירות. 241 אנשי צבא אמריקאים נהרגו. בתוך הממשל החריף הוויכוח בין שולץ, שתמך בהמשך המעורבות, לבין ויינברגר, שביקש לצמצמה. הלחץ הציבורי והפוליטי בארצות הברית הלך וגבר. בפברואר הורה רייגן להוציא את עיקר הכוח האמריקאי מלבנון.
בחזרה לקלפי
בתחילת 1984 עמדה ארצות הברית במקום שונה מזה שבו הייתה ארבע שנים קודם לכן. המיתון הסתיים, האינפלציה ירדה והכלכלה צמחה. רייגן הכריז ב-29 בינואר 1984 על התמודדותו לכהונה נוספת והציג את המסר כי "אמריקה חזרה ועומדת זקופה".
במפלגה הרפובליקנית כמעט לא הייתה לו התנגדות. בוועידה בדאלאס נבחר שוב למועמד המפלגה. קמפיין הבחירות שלו השתמש בסיסמה ובפרסומות שהדגישו תחושה של התאוששות לאומית, ובהן המסר שנודע בשם "בוקר באמריקה".
הדמוקרטים הציבו מולו את סגן הנשיא לשעבר וולטר מונדייל, שבחר בחברת הקונגרס ג'רלדין פררו כמועמדת לסגנית הנשיא. מונדייל תקף את הגירעון, את יוזמת ההגנה האסטרטגית ואת מדיניות זכויות האזרח של הממשל. שאלה אחרת ריחפה מעל הקמפיין: גילו של רייגן.
בעימות הנשיאותי הראשון התקשה רייגן לעיתים בנתונים ובניסוח תשובות, והחששות לגבי גילו התחזקו. בעימות השני נשאל ישירות אם הוא מבוגר מכדי לכהן כנשיא. תשובתו הפכה מיד לאחד המשפטים המזוהים איתו: הוא הבטיח שלא יהפוך את הגיל לנושא של הקמפיין ולא ינצל לצרכים פוליטיים את "נעוריו וחוסר ניסיונו" של יריבו. אפילו מונדייל צחק.
ב-6 בנובמבר 1984 הכריעו הבוחרים. רייגן קיבל כ-59 אחוזים מן הקולות וניצח ב-49 מתוך 50 המדינות. הוא זכה ב-525 אלקטורים. מונדייל קיבל כ-41 אחוזים ו-13 אלקטורים, ממינסוטה וממחוז קולומביה.
רייגן נכנס לכהונתו השנייה עם מנדט אלקטורלי עצום. אולם השנים הבאות יהיו שונות מאוד מן הראשונות. לפניהן עמדו משבר האיידס, העימות סביב האפרטהייד בדרום אפריקה, הפצצת לוב, המלחמה במפרץ הפרסי, פרשת איראן-קונטראס, מאבקי נשק גרעיני, יחסים מורכבים עם ישראל, ומעל הכול הופעתו של מנהיג סובייטי חדש בשם מִיכָאִיל גוֹרְבַּצ'וֹב. המאבק שרייגן תיאר במשך שנים כמעט במונחים של טוב ורע עמד להיכנס לשלב שבו שני הצדדים יישבו זה מול זה וידברו על פירוק הנשק שבנו.
הקדנציה השנייה: הניצחון הגדול והבעיות שלא נעלמו
כאשר רונלד רייגן החל את כהונתו השנייה, הוא עשה זאת לאחר ניצחון אלקטורלי עצום ובשעה שהכלכלה האמריקאית כבר הייתה עמוק בתוך ההתאוששות מן המיתון של תחילת שנות ה-80. אלא שהשנים 1985-1989 לא היו המשך פשוט של ארבע השנים הראשונות. הן העמידו את ממשלו בפני שאלות קשות של בריאות הציבור, יחסי גזע, מדיניות כלפי משטר האפרטהייד, הסתבכות חשאית באיראן ובניקרגואה, לחימה בטרור, הסלמה במפרץ הפרסי ויחסים מורכבים עם ישראל. במקביל התחולל שינוי עמוק ביחסי ארצות הברית וברית המועצות, עד כי הנשיא שתיאר בעבר את יריבתה של אמריקה כ"אימפריית הרשע" מצא את עצמו חותם עם מנהיגה על הסכם לפירוק טילים גרעיניים.
בתחום הכלכלי נמשך השיפור שהחל ב-1983. ב-1984 גדל התוצר המקומי הגולמי בכ-7 אחוזים, נוצרו מקומות עבודה חדשים והריבית והאינפלציה ירדו. בסיכום שנות נשיאותו גדלה הכלכלה האמריקאית בכ-30 אחוזים. אך בצד הצמיחה נותרה בעיה שהלכה ותפחה: החוב הלאומי. השילוב של הפחתות מסים, הוצאות ביטחוניות גדלות והוצאות פדרליות אחרות אילץ את רייגן להסכים להעלאת תקרת החוב שוב ושוב. בין 1980 ל-1989 שולש החוב הלאומי, ויחסו לתוצר עלה מכ-33 אחוזים ב-1981 לכ-53 אחוזים ב-1989. רייגן עצמו כינה את החוב הגדל אחת האכזבות הגדולות של נשיאותו.
באוקטובר 1987 צנחו שוקי המניות באירוע שנודע כ"יום שני השחור". רייגן קשר את הקריסה, בין היתר, לגידול בגירעון. הממשל לא הגיב באמצעות התערבות רחבה בשוק, והמשבר הפיננסי היה קצר יחסית. הכלכלה המשיכה את תקופת ההתרחבות שלה, אך הוויכוח על מחירו התקציבי של רייגנומיקס לא נעלם. תומכי רייגן הצביעו על הירידה באינפלציה ובאבטלה ועל הצמיחה הממושכת, ואילו מבקריו הדגישו את הגידול בחוב, את אי השוויון ואת העובדה שהפחתות ההוצאות האזרחיות לא קיזזו את אובדן ההכנסות ממסים ואת ההוצאה הצבאית.
מגפת האיידס
מגפת האיידס החלה להתגלות בארצות הברית כבר ב-1981, בשעה שגם הרופאים וגם הציבור עדיין התקשו להבין את המחלה. ככל שמספר החולים והמתים עלה, נעשתה תגובתו של ממשל רייגן לאחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת במורשתו.
רופא הבית הלבן, ובהמשך רופאו של הנשיא, תת-אלוף ג'וֹן הַאטוֹן, סיפר כי בתחילת הדרך רייגן התייחס לאיידס כמחלה שאולי פשוט תחלוף, כמעט כמו חצבת. נקודת מפנה אישית הגיעה באוקטובר 1985, כאשר רוֹק הַדְסוֹן, כוכב הוליוודי וחברו של הנשיא, מת מן המחלה. מותו גרם לרייגן לבקש מהאטון מידע נוסף. למרות זאת, בין 18 בספטמבר 1985 ל-4 בפברואר 1986 לא התייחס הנשיא לאיידס בפומבי.
ב-1986 ביקש רייגן מן המנתח הכללי של ארצות הברית, סי אֶוֶורֶט קוּפּ, להכין דו"ח על המחלה. קופ עורר התנגדות בקרב שמרנים אוונגליסטים, ובהם גורמים בתוך הממשל, כאשר הדגיש את חשיבות החינוך המיני ואת השימוש בקונדומים, לרבות במסגרת בתי הספר. שנה לאחר מכן נשא רייגן את נאומו הגדול הראשון על המגפה. עד אז כבר אובחנו 36,058 אמריקאים באיידס ו-20,849 מהם מתו.
רייגן קרא להרחבת הבדיקות, לרבות בדיקות שגרתיות למבקשי רישיון נישואים ובדיקות חובה לקבוצות מסוימות כגון אסירים פדרליים. גם לאחר הנאום נשאר יחסו הציבורי למחלה מאופק יחסית. פעילי איידס וחוקרים מתחו ביקורת חריפה על האיטיות שבה הגיב הממשל ועל היקף המימון למחקר. בין שנות התקציב 1984 ו-1989 הוציאה הממשלה הפדרלית 5.6 מיליארד דולר על איידס. ממשל רייגן הציע במהלך אותה תקופה 2.8 מיליארד דולר, והסכום הכולל גדל בעקבות לחץ מצד הקונגרס.
הפער בין חומרת המגפה לבין הקצב שבו הפכה לנושא נשיאותי מרכזי נותר אחת מנקודות הביקורת הבולטות על רייגן. הוא ממחיש גם גבול חשוב של יכולת התקשורת שנחשבה לאחד מכישרונותיו הגדולים ביותר: הנשיא שידע לנסח מסרים פשוטים וברורים כמעט בכל נושא התקשה במשך שנים להעניק למגפה החדשה את הבמה הציבורית שתבעו פעיליה.
היחס לאפרטהייד: "מעורבות בונה" מול דרישה לסנקציות
במקביל הלך וגבר הלחץ הציבורי בארצות הברית לפעול נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. הקמפיין למשיכת השקעות מן המדינה התחזק במיוחד בקמפוסים ובקרב זרמים פרוטסטנטיים מרכזיים. רייגן התנגד למדיניות של משיכת השקעות. במכתב לסמי דייוויס ג'וניור הסביר כי לדעתו מהלך כזה יפגע דווקא באנשים שאותם מבקשים לסייע, יקטין את יכולת ההשפעה האמריקאית ויפגע בעובדים שחורים שהועסקו בחברות אמריקאיות בדרום אפריקה.
הממשל העדיף מדיניות שכונתה "מעורבות בונה". הרעיון היה לשמור על קשרים כלכליים ומדיניים עם ממשלת דרום אפריקה כדי לעודד שינוי הדרגתי, הן ביחס לאפרטהייד והן ביחס לתוכנית הגרעין הדרום אפריקאית. אולם ככל שהמאבק נגד האפרטהייד התרחב, המדיניות עוררה ביקורת הולכת וגוברת.
אחד המבקרים החריפים היה הבישוף דֶזְמוֹנְד טוּטוּ. הוא תיאר את מדיניות ממשל רייגן כאסון עבור השחורים בדרום אפריקה ואף כינה את רייגן "גזען, פשוטו כמשמעו". האמירה שיקפה את עומק ההתנגדות למדיניות, אך לא את עמדתו המוצהרת של רייגן, שהתנגד רשמית לאפרטהייד וטען כי המחלוקת היא על הדרך היעילה להביא לסיומו.
בסוף 1985 הטיל רייגן סנקציות חדשות, ובהן אמברגו נשק. מתנגדי האפרטהייד ראו בהן צעדים חלשים מדי. ב-1986 העביר הקונגרס חוק מקיף יותר נגד האפרטהייד. רייגן הטיל עליו וטו, והקונגרס ביטל את הווטו והכניס את הסנקציות לתוקף. מדינות אירופיות ויפן הטילו גם הן סנקציות על דרום אפריקה.
הדילמה הדרום אפריקאית השתלבה במאבק רחב יותר באפריקה. באנגולה תמך ממשל רייגן באיחוד לעצמאות מוחלטת של אנגולה, UNITA, בהנהגת ז'וֹנָאס סָאוִוימְבִּי, שנלחם בתנועה העממית לשחרור אנגולה שנתמכה בידי קובה. התמיכה ב-UNITA התקיימה למרות הקשר של הארגון עם דרום אפריקה, משום שהממשל ראה במאבק באנגולה חלק מן העימות העולמי עם הקומוניזם.
אמריקה הלטינית והחזרה לדיפלומטיה עם הוותיקן
בדרום אמריקה התרחק ממשל רייגן בהדרגה מן המדיניות הישנה של תמיכה כמעט אוטומטית במשטרים צבאיים אנטי-קומוניסטיים. הוא עודד מעבר לשלטון אזרחי במדינות שבהן הגיעו שלטונות צבאיים לסוף דרכם. בארגנטינה, לאחר מלחמת פוקלנד והמשבר הכלכלי, קרס המשטר הצבאי וב-1983 נבחר ראוּל אַלְפוֹנְסִין לנשיא. בברזיל הסתיים ב-1985 השלטון הצבאי לאחר שהנשיא ז'וֹאו פִיגֵיירֶדוֹ אפשר מעבר לבחירות ולשלטון אזרחי. בצ'ילה המשיך אוֹגוּסְטוֹ פִּינוֹשֶה לשלוט, אך גם שם החלו מהלכים שהובילו בהמשך להעברת השלטון.
הקו הזה לא ביטל את האנטי-קומוניזם של רייגן, אלא שינה את הדרך שבה יושם. הממשל ניסה להעדיף ממשלות אזרחיות פרו-מערביות על פני דיקטטורות צבאיות כאשר הדבר היה אפשרי, מהלך שתרם לשינוי ביחסים שבין ארצות הברית למדינות אמריקה הלטינית.
ב-1984 התרחש גם שינוי דיפלומטי מסוג אחר. ארצות הברית חידשה את יחסיה הדיפלומטיים עם הוותיקן, לאחר שלא קיימה יחסים מלאים עם הכס הקדוש מאז 1867.
הפיצוץ בברלין והמטוסים שיצאו ללוב
העימות של רייגן עם מוּעַמַּר קַדַּאפִי החל עוד בתחילת נשיאותו, כאשר באוגוסט 1981 הפילו מטוסים אמריקאים שני מטוסי סוחוי לוביים מעל מפרץ סידרה. קדאפי טען כי המפרץ הוא חלק מן המים הטריטוריאליים של לוב, בעוד ארצות הברית סירבה לקבל את הטענה. באפריל 1986 חזרה המתיחות לשיאה. מטען חבלה התפוצץ בדיסקוטק במערב ברלין שבו שהו חיילים אמריקאים. אנשים נהרגו ועשרות נפצעו. הממשל האמריקאי הודיע כי בידיו ראיות למעורבות ישירה של לוב והחליט להגיב בכוח.
ב-14 באפריל תקפו מטוסים אמריקאים מטרות קרקע בלוב. מרגרט תאצ'ר התירה לחיל האוויר האמריקאי להשתמש בבסיסים בבריטניה, בטענה שמדובר בזכותה של ארצות הברית להגנה עצמית. רייגן הסביר כי מטרת המבצע היא לפגוע ביכולתו של קדאפי "לייצא טרור" ולהעניק לו סיבה לשנות את התנהלותו.
התקיפה עוררה גינוי נרחב. העצרת הכללית של האו"ם אישרה ברוב גדול החלטה שגינתה אותה וקבעה כי היא מפרה את מגילת האו"ם ואת המשפט הבינלאומי. מבחינת רייגן, לעומת זאת, הפעולה הייתה ביטוי למדיניות של תגובה ישירה לטרור בינלאומי.
איראן-קונטראס: המקום שבו המדיניות החשאית התפרקה
אם מבצע לוב נועד להציג נשיאות החלטית, פרשת איראן-קונטראס חשפה את חולשותיו של מנגנון קבלת ההחלטות בבית הלבן. רייגן ראה בממשלת הסנדיניסטים בניקרגואה איום קומוניסטי ורצה לסייע לכוחות הקונטראס שנלחמו בה. הוא הסמיך את ראש ה-CIA, וִילְיַאם קֵייסִי, לסייע להם. הקונגרס, לעומת זאת, אישר ב-1982 את תיקון בולנד שאסר שימוש בתקציבי ה-CIA ומשרד ההגנה לצורך מימון הקונטראס. כאשר נודע לקונגרס כי ה-CIA הניח בחשאי מוקשים ימיים בנמלי ניקרגואה, הוחמר האיסור.
הממשל חיפש דרכים אחרות להשאיר את הקונטראס פעילים. כסף גויס מתורמים פרטיים ומממשלות זרות. במקביל החזיק חזבאללה אמריקאים כבני ערובה בלבנון. באמצע 1985 היו שבעה אמריקאים בשבי. ממשל רייגן החל למכור נשק לאיראן, שהייתה אז בעיצומה של מלחמתה בעיראק, בתקווה שטהרן תפעיל לחץ על חזבאללה לשחרור בני הערובה.
המבצע היה חריג במיוחד מפני שארצות הברית עצמה הפעילה אמברגו נשק נגד איראן. יותר מ-2,000 טילים נמכרו לאיראנים מבלי שהקונגרס קיבל דיווח. ארבעה בני ערובה שוחררו, אך שישה אמריקאים נוספים נחטפו. ביוזמת לוטננט קולונל אוֹלִיבֶר נוֹרְת', איש המועצה לביטחון לאומי, הוסט חלק מן הכסף שהתקבל בעסקאות הנשק אל הקונטראס.
בנובמבר 1986 פרסם השבועון הלבנוני "א-שיראע" את קיומה של העסקה. בתוך ימים הפכה הפרשה למשבר פוליטי. רייגן הכחיש בתחילה כי הממשל ביצע עסקת נשק תמורת בני ערובה. ב-25 בנובמבר הודיע כי היועץ לביטחון לאומי ג'וֹן פּוֹאִינְדֶקְסְטֶר ואוליבר נורת' עזבו את הממשל וכי ועדה בראשות הסנאטור לשעבר ג'וֹן טָאוֶור תחקור את הפרשה. בהמשך מונה גם תובע מיוחד.
דו"ח ועדת טאוור, שפורסם בפברואר 1987, אישר כי נשק הועבר לאיראן וכי כספים מן העסקאות הגיעו לקונטראס. האחריות הישירה הוטלה בעיקר על נורת', פואינדקסטר ורוֹבֶּרְט מַקְפַרְלֵיין, אך הוועדה מתחה ביקורת גם על ראש סגל הבית הלבן דוֹנַלְד רֵייגַן ועל גורמים נוספים.
החקירות לא הציגו הוכחה חד-משמעית לכך שרייגן ידע על העברת הכספים לקונטראס. עם זאת, מבקרי הממשל טענו שסגנון הניהול הנשיאותי יצר את התנאים שאפשרו לפקידים לפעול בדרך הזאת. במרץ 1987 הופיע רייגן בטלוויזיה, קיבל אחריות על מה שהתרחש והודה כי העובדות לא תאמו את ההצהרות שהשמיע בתחילת הפרשה.
פרשת איראן-קונטראס פגעה באמינות הממשל בתוך ארצות הברית ומחוצה לה. הייתה בה אירוניה שקשה היה לפספס: ממשל שהצהיר כי אינו מנהל משא ומתן עם טרוריסטים מכר נשק לאיראן כדי לקדם שחרור בני ערובה, וממשל שהטיף לשלטון החוק חיפש דרך לעקוף החלטות מפורשות של הקונגרס.
המפרץ הפרסי וה-USS Stark
מלחמת איראן-עיראק הפכה את המפרץ הפרסי לזירה מסוכנת יותר ויותר. ארצות הברית ביקשה להבטיח את חופש השיט ואת זרימת הנפט, ובהמשך ליוותה מכליות ומיקמה כלי שיט צבאיים באזור.
ב-17 במאי 1987 ירה מטוס קרב עיראקי שני טילי אקסוסט לעבר המשחתת האמריקאית USS Stark. 37 מלחים נהרגו. עיראק התנצלה רשמית, ורייגן קיבל את ההתנצלות, אך שלושה ימים לאחר מכן הכריז על מדיניות ברורה של הגנה עצמית. כלי השיט האמריקאיים במפרץ, אמר, נמצאים שם כדי להגן על האינטרסים של ארצות הברית, על חופש השיט ועל הגישה לאספקת הנפט.
במקום להרחיק את הצי מן הזירה, האירוע חיזק את נחישות הממשל להשאיר את נתיבי השיט פתוחים. בהקשר הזה רייגן ראה באיראן את הגורם המרכזי שמסכן את הסדר במפרץ.
מיכאיל גורבצ׳וב: המנהיג הסובייטי החדש
במשך שנים דיבר רייגן על ברית המועצות בשפה קשה. אבל עוד לפני הופעתו של מיכאיל גורבצ'וב החלו מגעים שקטים לחיפוש נתיב אחר.
ב-1983 הופיעו רייגן ויוּרִי אַנְדְרוֹפּוֹב יחד על שער סוף השנה של מגזין "טיים", בתמונה שהמחישה את החרדה מפני מלחמה גרעינית. ב-6 באפריל אותה שנה כתב רייגן ביומנו כי חלק מחברי המועצה לביטחון לאומי שלו אינם מאמינים במשא ומתן עם הסובייטים, אך הוא עצמו רצה להראות למוסקבה שיש אפשרות ל"עולם טוב יותר" אם תהיה נכונות להסדר עם העולם החופשי.
בינואר 1984, כאשר הצבת טילי פרשינג 2 במערב אירופה הגבירה את המתיחות, נפגש מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ עם השגריר הסובייטי אַנָטוֹלִי דוֹבְּרִינִין בניסיון ליצור "התקשרות ריאלית". הבעיה הייתה שמוסקבה עצמה עברה במהירות ממנהיג למנהיג. אנדרופוב, שסבל מאי-ספיקת כליות, מת ב-9 בפברואר 1984. קוֹנְסְטַנְטִין צֶ'רְנֶנְקוֹ, שסבל ממחלות קשות ובהן אמפיזמה, ירש אותו ומת ב-10 במרץ 1985.
במקומם הגיע מיכאיל גורבצ'וב, בן 54. הוא זיהה כי הכלכלה הסובייטית אינה יכולה להמשיך להתנהל כבעבר. הפרסטרויקה נועדה לארגן מחדש את הכלכלה, והגלאסנוסט להרחיב פתיחות פוליטית וציבורית. גורבצ'וב הבין גם שרפורמה פנימית תהיה כמעט בלתי אפשרית אם ברית המועצות תמשיך להשקיע משאבים עצומים בעימות הצבאי עם ארצות הברית.
הכלכלה הסובייטית הייתה תחת לחץ כבד. הוצאות הצבא, החקלאות הקולקטיבית והתעשייה המתוכננת הכבידו עליה, וב-1985 ירדו מחירי הנפט, מקור מרכזי להכנסות הייצוא הסובייטיות, לכשליש מרמתם הקודמת.
מרגרט תאצ'ר, שפגשה את גורבצ'וב עוד לפני עלייתו לשלטון, אמרה לרייגן בדצמבר 1984 כי מדובר ב"רוסי יוצא דופן" שאפשר לנהל עמו שיחה. כאשר התמנה גורבצ'וב למנהיג ברית המועצות, שלח לו רייגן מכתב וביקש להיפגש.
ז'נבה ורייקיאוויק: כמעט עולם ללא נשק גרעיני
בנובמבר 1985 נפגשו רייגן וגורבצ'וב לראשונה בז'נבה. הפסגה לא הניבה הסכם גדול, אך היא הניחה את הבסיס ליחסים אישיים שיימשכו בשנים הבאות. שני המנהיגים התווכחו בגלוי, במיוחד סביב יוזמת ההגנה האסטרטגית, אך גילו גם שהם מסוגלים לדבר זה עם זה ללא התיווך האידאולוגי שאפיין חלק גדול מן המלחמה הקרה. גורבצ'וב אף רמז שהוא רוצה לסיים את הכיבוש הסובייטי באפגניסטן. הפגישה הבאה, באוקטובר 1986 ברייקיאוויק שבאיסלנד, הלכה רחוק הרבה יותר.
במשך יומיים של שיחות ארוכות הגיעו השניים לדיון באפשרות לחסל למעשה קטגוריות שלמות של נשק גרעיני, ובשלב מסוים אף דנו בחזון של ביטול כלל הנשק הגרעיני. אלא שהכול נתקע סביב יוזמת ההגנה האסטרטגית. גורבצ'וב דרש שהמחקר האמריקאי יישאר במעבדות במשך תקופת הפירוק. רייגן סירב. הוא טען שהמערכת היא הגנתית, אמר כי הבטיח לעם האמריקאי שלא יוותר עליה ואף הציע לחלוק את הטכנולוגיה עם הסובייטים.
הפגישה הסתיימה ללא הסכם ונראתה בתחילה ככישלון. בפועל, היא הבהירה לשני הצדדים עד כמה הם כבר קרובים להסכמה עקרונית על פירוק חלק משמעותי מן הנשק.
"מר גורבצ'וב, הפל חומה זו"
ב-12 ביוני 1987 הגיע רייגן לשער ברנדנבורג בברלין המערבית. חומת ברלין עדיין הפרידה בין שני חלקי העיר. יועצים בבית הלבן חששו כי ניסוח מתריס מדי יפגע ביחסים החדשים עם מוסקבה, אך רייגן התעקש להשאיר בנאום את השורה המרכזית.
באותו זמן האמירה לא נתפסה בהכרח כרגע ששינה את העולם. לאחר נפילת החומה בנובמבר 1989 הפכה השורה לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם שנותיו של רייגן.
הסכם INF
בדצמבר 1987 הגיע גורבצ'וב לוושינגטון. ב-8 בדצמבר חתמו שני המנהיגים בבית הלבן על הסכם פירוק הנשק הגרעיני לטווח בינוני, INF. בניגוד להסכמים קודמים שניסו בעיקר להגביל את קצב ההתחמשות, ההסכם חייב את שתי המעצמות להשמיד מאגרי טילים שלמים והקים מנגנון פיקוח שנועד לוודא שהצדדים עומדים בהתחייבויותיהם.
ההסכם הוביל בסופו של דבר לנטרול של יותר מ-2,600 ראשי נפץ וכלי נשק קשורים משני הצדדים. במאי 1988 אישר הסנאט האמריקאי את האמנה ברוב גדול.
רייגן וגורבצ'וב קיימו בסך הכול ארבע פסגות בין 1985 ל-1988. ב-1988 ביקר רייגן במוסקבה ונאם באוניברסיטת מוסקבה. בסוף אותה שנה נפגשו השניים שוב בניו יורק, בגברנרז איילנד, יחד עם סגן הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש.
בדצמבר 1988 הודיע גורבצ'וב בנאום באו"ם כי ברית המועצות תפחית באופן חד-צדדי את כוחותיה במזרח אירופה ב-500 אלף חיילים וב-10,000 טנקים בתוך שנתיים. הוא אותת גם כי מדינות הגוש המזרחי יקבלו חופש גדול יותר לקבוע את דרכן.
רייגן לא ראה בדיפלומטיה הזאת נסיגה מן הקו התקיף שנקט בשנותיו הראשונות. מבחינתו, ההתעצמות הצבאית והנכונות למשא ומתן היו שני חלקים של אותה מדיניות. הוויכוח על מידת תרומתו לסיום המלחמה הקרה נמשך גם לאחר מותו: תומכיו מייחסים משקל רב למדיניות ההתחמשות, לדוקטרינת רייגן וללחץ שהפעיל על מוסקבה, בעוד חוקרים אחרים מדגישים את המשבר הפנימי בברית המועצות, את אפגניסטן, את ירידת מחירי הנפט ואת הרפורמות של גורבצ'וב עצמו.
רייגן וישראל: ידידות קרובה, לא צ'ק פתוח
יחסו של רייגן לישראל היה קרוב במיוחד. ממשלו הרחיב את שיתוף הפעולה הצבאי והכלכלי וראה בישראל שותפה אסטרטגית חשובה במזרח התיכון, במיוחד לאחר המהפכה האסלאמית באיראן והאובדן של איראן כבעלת ברית אמריקאית.
בנובמבר 1981 פורסם מזכר הבנות שחיזק את השותפות האסטרטגית בין וושינגטון לירושלים. רייגן אירח את ראש הממשלה מנחם בגין בארוחה ממלכתית ב-1981 ואת נשיא ישראל חיים הרצוג בארוחה ממלכתית נוספת בנובמבר 1987.
הוא היה גם תומך בולט במאבק למען יהודי ברית המועצות ואסירי ציון. במגעיו עם גורבצ'וב קשר בין שיפור היחסים הכלכליים והמדיניים לבין יחס טוב יותר ליהודים הסובייטים. שחרורו של אַנָטוֹלִי, נתן, שָרַנְסְקִי הפך לאחד הסמלים של המאבק הזה.
הקרבה לישראל לא מנעה משברים. לאחר תקיפת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 השעה ממשל רייגן משלוח של ארבעה מטוסי F-16 לישראל. היחסים עברו מתיחות קשה נוספת במהלך מלחמת לבנון, כפי שתואר קודם, וב-1985 עורר רייגן עצמו סערה כאשר התעקש להשתתף בטקס בבית קברות בביטבורג שבגרמניה שבו נקברו גם אנשי אס אס.
תוכנית רייגן והסוגיה הפלסטינית
בספטמבר 1982 פרסם הממשל את "תוכנית רייגן". היא התבססה על ההנחה שישראל תסייע להקים בלבנון ממשל יציב ולאחר מכן תיסוג אל גבולה, ובזירה הפלסטינית הציעה לקדם את "האופציה הירדנית". ירדן הייתה אמורה למלא תפקיד מרכזי בהסדר שלטוני ביהודה ושומרון וברצועת עזה, ללא הקמת מדינה פלסטינית עצמאית במתכונת מלאה.
מנחם בגין דחה את ההצעה. ממשלתו אישרה הקמת יישובים חדשים, ורייגן הגיב בין היתר בהקפאת אספקת מטוסים למשך כשלושה חודשים. באופן מעניין, התוכנית קיבלה גם תמיכה מחלק מאנשי הציבור היהודים בארצות הברית, ובהם תומאס דיין מאיפא"ק.
ב-31 ביולי 1983 הכריז רייגן כי אין להקים התנחלויות ישראליות חדשות בשטחים. למחרת הוקמה היאחזות נח"ל חדשה ליד הר גריזים, שמייסדיה כינו "רוגן" כתגובה לדבריו. היאחזות זו הפכה בהמשך ליישוב יצהר.
במשך שנותיו בבית הלבן המשיך הממשל לנסות לקדם מסגרות של אוטונומיה פלסטינית, אך בלי לכפות אותן על ישראל. לקראת סוף כהונתו התקדמה ארצות הברית גם לעבר דיאלוג עם אש"ף במסגרת השינויים שהתחוללו בזירה הפלסטינית.
הלביא ופולארד
אחד המאבקים הרגישים ביחסים עם ישראל עסק בפרויקט מטוס הלביא. לאחר מלחמת לבנון הגבילה ארצות הברית העברת מידע וטכנולוגיה שהיו חשובים לפרויקט. בהמשך חששו גורמים אמריקאים גם כי המטוס הישראלי עלול להתחרות ב-F-16 האמריקאי.
צוות מומחים אמריקאי שבחן את התוכנית קבע בפברואר 1986 כי האומדן הישראלי נמוך בכ-40 אחוזים מן העלות שהעריך. מחירו של מטוס בשער המפעל הוערך אז ב-22.1 מיליון דולר. בפברואר 1987 פורסם דו"ח נוסף שהעריך את העלות ב-17.3 מיליון דולר למטוס והטיל ספק ביכולת ישראל לממן את הפרויקט מבלי לפגוע בהוצאות ביטחון אחרות.
באוגוסט 1987 החליטה ממשלת האחדות הישראלית לבטל את הלביא בהצבעה שהוכרעה בהפרש של קול אחד. משה ארנס, שהיה מן התומכים המרכזיים בפרויקט, ניצב מול לחץ אמריקאי ומול הערכות צה"ל שהפחית את מספר המטוסים שביקש לרכוש.
במקביל התפוצצה פרשת ג'וֹנָתָן פּוֹלַארְד. התברר כי ישראל הפעילה את פולארד, שעבד במודיעין הצי האמריקאי, כמרגל. הפרשה עוררה כעס ציבורי ומודיעיני חריף בארצות הברית. ב-1987 נידון פולארד למאסר עולם. למרות חומרת הפרשה, ממשל רייגן נמנע מענישה רחבה של ישראל ולא הפך אותה למשבר אסטרטגי ביחסים בין המדינות.
גם פרשת איראן-קונטראס חשפה עד כמה עמוק היה שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לארצות הברית. ישראל שימשה חוליה בהעברת נשק לאיראן, אך ממשל רייגן נמנע מהטלת האחריות לפרשה על ממשלת האחדות בישראל.
יוזמת שולץ, ירדן והאינתיפאדה הראשונה
ב-1987 ניהלו שר החוץ שמעון פרס והמלך חוסיין מגעים שהבשילו באפריל להסכם לונדון. הרעיון היה להחזיר את ירדן לתפקיד מרכזי בייצוג הפלסטינים, לקדם ועידה בינלאומית ולהגיע בהמשך להסדר עם ישראל. נציגי אש"ף לא היו אמורים להשתתף במשלחת בנפרד, אלא העניין הפלסטיני היה אמור לקבל ייצוג במסגרת המשלחת הירדנית.
פרס קידם את ההסכם בהתלהבות. ראש הממשלה יצחק שמיר חשש שעצם קיומה של ועידה בינלאומית יאפשר למדינות אחרות לכפות על ישראל פתרון שאינו מקובל עליה, והעדיף משא ומתן ישיר. כאשר פרס פנה לממשל רייגן כדי שיציג את ההסכם כיוזמה בינלאומית, שלח שמיר את משה ארנס לוושינגטון כדי להבהיר את התנגדותו.
ממשל רייגן החליט שלא להפעיל לחץ כבד על ישראל. ההסכם לא קיבל רוב בקבינט הישראלי והלך ודעך. בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה. ביולי 1988 הודיע המלך חוסיין כי ירדן מוותרת על תביעתה הריבונית בגדה המערבית, צעד שחיסל למעשה את האופציה הירדנית במתכונתה הישנה.
באפריל 1988 הציע מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ ועידה בינלאומית שתלווה הסדר אוטונומיה ביהודה ושומרון וברצועת עזה בתוך כשלוש שנים. גם הפעם התנגד שמיר למתווה הוועידה, וגם הפעם בחר ממשל רייגן שלא לכפות עליו השתתפות. בתוך ארצות הברית החלה האינתיפאדה לשחוק את התמיכה הציבורית במדיניות הישראלית, לרבות בקרב גורמים יהודיים אמריקאיים.
20 בינואר 1989: רייגן עוזב את הבית הלבן
כאשר עזב את הבית הלבן ב-20 בינואר 1989 היה רייגן בן 77. האינפלציה הייתה נמוכה בהרבה מזו שפגש עם כניסתו לתפקיד, האבטלה ירדה והמשק האמריקאי היה בתוך תקופת ההתרחבות הכלכלית הארוכה ביותר בעת שלום שנרשמה עד אז בארצות הברית.
מנגד, החוב הלאומי כמעט שולש. הפחתות המסים והגידול בהוצאות הצבאיות היו גדולים מן הקיצוצים שהצליח הממשל לבצע בהוצאות הפנים. המערכת הפוליטית האמריקאית עצמה השתנתה: השמרנות הפכה לכוח הדומיננטי במפלגה הרפובליקנית, ואוצר המילים של רייגן בנושאי מסים, ממשלה, רווחה, ביטחון והמלחמה הקרה המשיך לשמש את המפלגה הרבה אחרי שעזב.
גם בזירה הבינלאומית העולם כבר נראה שונה. רייגן לא ראה את נפילת חומת ברלין, שהתרחשה בנובמבר 1989, מן החדר הסגלגל. ברית המועצות עצמה התפרקה רק ב-1991. אבל כאשר סיים את כהונתו כבר היה ברור שמערכת היחסים בין שתי המעצמות השתנתה מן היסוד.
החיים אחרי הנשיאות
רונלד וננסי רייגן עברו לביתם ברחוב סנט קלאוד 668 בשכונת בל אייר בלוס אנג'לס והמשיכו לבלות גם בחוות רנצ'ו דל סיילו שבאזור סנטה ברברה. רייגן קיבל פרסים וכיבודים רבים והוזמן לנאומים תמורת תשלומים גבוהים. נאום שנשא ביפן זיכה אותו בתשלום של שני מיליון דולר ועורר ביקורת, ולאחר מכן החליט שלא לתזמן נאומים זרים נוספים באותה מתכונת.
ב-1989 הביע תמיכה בביטול התיקון ה-22 לחוקה, המגביל נשיא לשתי תקופות כהונה. הוא תמך גם בתיקון חוקתי שיחייב תקציב מאוזן.
ב-1991 נפתחה בסימי ואלי הספרייה הנשיאותית על שם רונלד רייגן. שנה לאחר מכן נשא נאום בוועידה הארצית של המפלגה הרפובליקנית. באותה שנה ביקר מיכאיל גורבצ'וב ברנצ'ו דל סיילו. רייגן העניק לו כובע בוקרים לבן, וגורבצ'וב חבש אותו הפוך.
ב-1996 הצטלמו רונלד וננסי רייגן לצד דגם של נושאת המטוסים USS Ronald Reagan, שנקראה על שמו.
רייגן והפיקוח על נשק
עמדתו של רייגן בנושא נשק לאחר הנשיאות הפתיעה חלק מתומכיו. זמן קצר לאחר הירי בחצר בית ספר בסטוקטון שבקליפורניה אמר ב-1989 כי אינו מאמין בשלילת זכותו של אזרח להחזיק נשק לציד, לספורט או להגנת הבית, אך הוסיף כי רובה AK-47 או מקלע אינם כלי נשק ספורטיביים ואינם נחוצים להגנת הבית.
במרץ 1991 פרסם ב"ניו יורק טיימס" מאמר שכותרתו "מדוע אני בעד חוק בריידי", שתמך בהחמרת הבדיקות ברכישת כלי נשק. במאי 1994 הצטרף לנשיאים לשעבר ג'רלד פורד וג'ימי קרטר במכתב לחברי בית הנבחרים שקרא לתמוך באיסור פדרלי על כלי נשק תקיפתיים.
"אני הולך אל שקיעת חיי"
נאומו הציבורי האחרון של רייגן התקיים ב-3 בפברואר 1994 באירוע הוקרה שנערך לכבודו בוושינגטון. הופעתו הציבורית הגדולה האחרונה הייתה ב-27 באפריל, בהלוויית הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון.
רופאיו מסרו כי סימנים ברורים של מחלת אלצהיימר החלו להופיע בסוף 1992 או במהלך 1993. באוגוסט 1994 אובחן רשמית במחלה. בנובמבר הודיע על כך לציבור במכתב בכתב ידו.
בשנים שלאחר מכן הלך מצבו והידרדר. ב-1997 דווח כי זיהה מעט מאוד אנשים מלבד ננסי, אף שעדיין יצא לטיולים בפארקים ועל חופי הים, שיחק גולף וביקר במשרדו בסנצ'ורי סיטי. בהמשך החליטה המשפחה לאפשר לו לחיות בשקט ובפרטיות כמעט מלאה. עד סוף 2003 איבד את יכולתו לדבר, היה מרותק רוב הזמן למיטתו ולא הכיר עוד רבים מבני משפחתו.
ההודעה הפומבית על המחלה הפנתה תשומת לב עצומה לאלצהיימר והגבירה את המודעות הציבורית ואת התרומות למחקר. ב-1998 רכשה קרן אמריקה הצעירה את החווה המשפחתית.
מותו והלוויה ממלכתית
רונלד רייגן מת בביתו בלוס אנג'לס ב-5 ביוני 2004. סיבת המוות הייתה דלקת ריאות שהסתבכה על רקע מחלת האלצהיימר. הוא היה בן 93.
ארונו הוצב בקפיטול בוושינגטון, וההלוויה הממלכתית נערכה בקתדרלה הלאומית בוושינגטון. בין המספידים היו מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת קנדה לשעבר בְּרַיְאן מַלְרוּנִי, הנשיא לשעבר ג'ורג' הרברט ווקר בוש והנשיא המכהן ג'ורג' ווקר בוש. מיכאיל גורבצ'וב הגיע גם הוא להלוויה. נכחו בה גם הנשיאים לשעבר ג'רלד פורד, ג'ימי קרטר וביל קלינטון. את ישראל ייצגו נתן שרנסקי והשגריר דני אילון. לאחר הטקס הועבר הארון לקליפורניה, ורייגן נקבר בשטח הספרייה הנשיאותית שלו בסימי ואלי.
השחקן שהחל את הקריירה מול מצלמות בהוליווד סיים את מסעו במקום שנבנה כדי לשמר את זיכרון שמונה שנותיו בבית הלבן.
מורשת שאין עליה הסכמה אחת
רייגן עזב את הנשיאות עם שיעור תמיכה של 63 אחוזים בסקר גאלופ. שנה לאחר מכן, ב-1990, אמרו 54% מהאמריקאים כי הם מאשרים את תפקודו כנשיא. השיעור ירד ל-48% ב-1992 וחזר ל-52% ב-1994. בסקרים מאוחרים יותר נרשמו 71 אחוזי תמיכה ב-2006, 74% ב-2010, 72% ב-2018 ו-69% ב-2023.
הערכת נשיאותו השתנתה גם בקרב חוקרים. ההיסטוריון הבריטי מ' ג'יי היל תיאר קונצנזוס רחב יחסית שלפיו רייגן החזיר את השמרנות למרכז הפוליטי האמריקאי, הזיז את המדינה ימינה, שילב אידאולוגיה עם פשרות מעשיות, חיזק את מעמד הנשיאות ואת הביטחון העצמי האמריקאי ותרם לסיום המלחמה הקרה.
הוויכוח על המלחמה הקרה נשאר פתוח. תומכיו של רייגן מדגישים את ההתחמשות, דוקטרינת רייגן, הלחץ הכלכלי, הרטוריקה האנטי-קומוניסטית והפסגות עם גורבצ'וב. מנגד, חוקרים מצביעים על מדיניות הבלימה שנמשכה מאז ימי הארי טרומן, על הנזק שספגה ברית המועצות באפגניסטן, על חולשות הכלכלה הסובייטית ועל תפקידו המרכזי של גורבצ'וב עצמו. ההיסטוריון מֶלְוִוין לֶפְלֶר הגדיר את רייגן "שותפו הזוטר אך החיוני" של גורבצ'וב ביצירת המסגרת לשינויים ששניהם לא צפו כי יתרחשו במהירות כזאת.
גם הכלכלה נותרה מוקד של מחלוקת. פול קרוגמן קשר את שנות רייגן לתחילתה של תקופה שבה התרחבו פערי ההכנסות. פיטר ג'י פיטרסון, שכיהן בעבר כמזכיר המסחר בממשל ניקסון, מתח ביקורת על הגירעונות ועל הפיכת קיצוצי המסים לעיקרון מרכזי של המפלגה הרפובליקנית. מנגד, תומכי מדיניותו הצביעו על הירידה באינפלציה ובאבטלה ועל תקופת ההתרחבות הכלכלית הארוכה.
רייגן נודע בכינוי "המתקשר הגדול". הוא השתמש בסיפורים, הומור, משחקי מילים והומור עצמי כדי להסביר סוגיות מורכבות בשפה פשוטה. לאחר אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר הוזכרה במיוחד יכולתו לדבר אל ציבור מזועזע ולתת לאבל הלאומי ניסוח. במקביל דבק בו הכינוי "נשיא הטפלון", משום ששערוריות ומחלוקות רבות לא פגעו בדימוי הציבורי שלו באותה מידה שפגעו בנשיאים אחרים. רייגן היה הנשיא האמריקאי הראשון שכיהן לאחר שהתגרש.
מהפכת רייגן אחרי רייגן
השינוי הפוליטי שחולל חרג משמונה שנות הכהונה עצמן. השמרנות הפכה לכוח המרכזי במפלגה הרפובליקנית ודחקה בהדרגה את האגף הליברלי והמתון שלה. דפוסי ההצבעה השתנו גם הם: גברים נטו יותר לרפובליקנים, נשים יותר לדמוקרטים, ורייגן משך מספר רב של מצביעים צעירים למחנה הרפובליקני.
הוא ניסה לפנות גם למצביעים שחורים, אך שיעור התמיכה שקיבל בקרבם ב-1980 היה נמוך במיוחד עבור מועמד רפובליקני באותה תקופה. למרות כוחו האלקטורלי האישי, הרפובליקנים לא הצליחו במהלך נשיאותו להשיג שליטה מלאה בשני בתי הקונגרס במקביל.
המונח "עידן רייגן" משמש לתיאור התקופה שבה רעיונותיו בנושאי מסים, רווחה, ביטחון, מערכת המשפט והמלחמה הקרה המשיכו לעצב את השיח הפוליטי. גם נשיאים שבאו אחריו נאלצו להתייחס למסגרת הפוליטית שיצר, בין אם ביקשו להמשיך אותה ובין אם ביקשו לשנות אותה.
מאז 1988 המשיכו מועמדים רפובליקנים לנשיאות להזכיר את רייגן ואת עמדותיו כדוגמה לזהות המפלגה.
הזיכרון הציבורי
במהלך נשיאותו ניהל רייגן יומן מפורט. ב-2007 פורסמו היומנים בספר "יומני רייגן", בעריכת דאגלאס ברינקלי ובהוצאת הרפר קולינס. הספר הגיע לראש רשימת רבי המכר של "הניו יורק טיימס". שמו הונצח במוסדות, רחובות וכלי שיט. גם בישראל קיים רחוב על שמו בנתניה. ב-2016 הופיע דיוקנו בסדרת מטבעות הנשיאים של ארצות הברית.
אבל ההנצחה הפיזית היא החלק הקל. השאלה המורכבת יותר היא מה לעשות עם אדם שבאותה נשיאות יכול היה להפחית אינפלציה ולשלש את החוב, לדבר בתקיפות נגד הקומוניזם ולנהל משא ומתן עמוק עם מנהיג ברית המועצות, להרחיב את הברית עם ישראל ולהתעמת עמה, להטיף לשלטון החוק ולהסתבך באיראן-קונטראס, ולדבר על אופטימיות אמריקאית בזמן שממשלו ספג ביקורת קשה על תגובתו לאיידס ולאפרטהייד.
זו בדיוק הסיבה שרונלד רייגן נשאר דמות מרכזית בדיון על ארצות הברית של סוף המאה ה-20. לא משום שיש דרך אחת לסכם אותו, אלא משום שחלק ניכר מן הוויכוחים שהגדירו את נשיאותו המשיכו להתקיים הרבה אחרי שהאורות בבית הלבן כבו מאחוריו.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
ברנרד פ' דיק, "נשות הנשיא: ג'יין ויימן וננסי דייוויס", הוצאת אוניברסיטת מיסיסיפי, 2014. הספר עוסק בשתי הנשים המרכזיות בחייו הבוגרים של רייגן, ג'יין ויימן וננסי דייוויס, ולכן הוא רלוונטי להבנת הצד האישי והמשפחתי של הביוגרפיה שלו.
תומאס ו' אוונס, "חינוכו של רונלד רייגן: שנות ג'נרל אלקטריק והסיפור שלא סופר על הפיכתו לשמרן", הוצאת אוניברסיטת קולומביה, 2006. הספר מתמקד בשנים שבהן עבד רייגן עם ג'נרל אלקטריק, נסע ברחבי ארצות הברית וניסח בהדרגה את הזהות הפוליטית השמרנית שתוביל אותו לפוליטיקה הארצית.
דיוויד גארו, "Picking up the Books: The New Historiography of the Black Panther Party", מתוך כתב העת Reviews in American History, כרך 35, גיליון 4, 2007. המאמר קשור לחלקים בביוגרפיה הנוגעים לפנתרים השחורים, למחאות בקליפורניה ולוויכוחים על גזע, חוק וסדר.
פרד לנדסמן, "הפילמוגרפיה של ג'ון ויין", מקפרלנד, 2015. הספר מופיע ברשימת הקריאה הקשורה לתקופת הוליווד ולתעשיית הסרטים שבתוכה בנה רייגן את הקריירה הראשונה שלו.
ג'ון ריימלר, "The Rebirth of Racism in Education: The Real Legacy of the Reagan Revolution", כתב העת Journal of Thought, כרך 34, גיליון 2, 1999. המאמר עוסק בפרשנות ביקורתית להשפעות החברתיות והחינוכיות של מהפכת רייגן.
חומר מעשיר לצפייה
הדרמה הביוגרפית "Reagan" משנת 2024, בבימויו של שון מקנמרה, מציבה את דניס קווייד בתפקיד רונלד רייגן, פנלופה אן מילר כננסי רייגן וג'ון ווייט בתפקיד דמות סובייטית שדרכה ממוסגר חלק מן הסיפור. הסרט מבוסס על ספרו של פול קנגור "The Crusader: Ronald Reagan and the Fall of Communism" ועובר על פני חלקים נרחבים מחייו של רייגן, מראשית דרכו, דרך הוליווד והמעבר לפוליטיקה ועד שנותיו בבית הלבן והעימות עם ברית המועצות. משום שהסיפור בנוי במידה רבה סביב מקומו של רייגן במאבק בקומוניזם, הוא מעניק משקל מיוחד למלחמה הקרה וליחסים עם מוסקבה. זהו עיבוד דרמטי ולא סרט תיעודי, והאופן האוהד שבו הוא מציג את רייגן עורר גם ביקורת, ולכן כדאי לראות בו פרשנות קולנועית לביוגרפיה שלו ולא תחליף לעיון היסטורי רחב יותר.
"Killing Reagan" הוא סרט טלוויזיה משנת 2016 המתמקד באחד הרגעים הדרמטיים ביותר בנשיאותו של רייגן: ניסיון ההתנקשות בו ב-30 במרץ 1981 והאירועים שהובילו אליו. טים מת'סון מגלם את רייגן וסינתיה ניקסון את ננסי, והסרט, שביים רוד לורי על בסיס ספרם של ביל אוריילי ומרטין דוגארד, עוקב במקביל אחר הנשיא ואחר ג'ון הינקלי ג'וניור לקראת הירי. בניגוד לביוגרפיות המנסות לדחוס עשרות שנות חיים למסך, כאן ההתמקדות באירוע אחד מאפשרת להרחיב את הרגע שכמעט קטע את נשיאות רייגן חודשים ספורים לאחר שהחלה, את התאוששותו ואת המקום שתפס ניסיון ההתנקשות בדימוי הציבורי שנבנה סביבו. הסרט שודר לראשונה בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק באוקטובר 2016.
המיני-סדרה התיעודית "The Reagans" משנת 2003 מציעה מבט אחר על הסיפור, כזה שמעמיד במרכז לא רק את הנשיא אלא את הזוג רונלד וננסי רייגן. ג'יימס ברולין מגלם את רונלד וג'ודי דייוויס את ננסי בדרמה בת כארבע שעות, המתפרשת מראשית נישואיהם, דרך המעבר של רייגן לפוליטיקה ועד שנות הבית הלבן. בכך היא מעניקה מקום גדול במיוחד למערכת היחסים בין השניים ולהשפעתה על חיי המשפחה ועל הקריירה הפוליטית. עוד לפני שידורה עוררה ההפקה סערה בארצות הברית סביב האופן שבו הציגה את רייגן ואת נשיאותו. היא תוכננה במקור לשידור ברשת CBS, אך הועברה לבסוף ל-Showtime, שם שודרה בנובמבר 2003. המחלוקת עצמה הופכת אותה למסמך תרבותי מעניין: לא רק דרמה על רייגן, אלא גם דוגמה לוויכוח על האופן שבו אמריקה בוחרת לזכור אותו.
למי שמעדיף לעבור מן הדרמה אל התיעוד, "Reagan" משנת 2011 הוא הבחירה הישירה יותר. הסרט התיעודי, שכתב וביים יוג'ין ג'רקי, עוסק בחייו ובנשיאותו של רייגן ומשלב ראיונות ועדויות של אנשים שעבדו בבית הלבן בתקופתו. הוא עוקב אחר המסלול מן הקריירה ההוליוודית ועד הפיכתו לאחת הדמויות המרכזיות של התנועה השמרנית האמריקאית, ובוחן גם את המחלוקות סביב מורשתו. הסרט, שאורכו כ-105 דקות, הוצג בפסטיבל סאנדנס ב-2011 ושודר בארצות הברית ב-HBO. בהשוואה להפקות העלילתיות, היתרון שלו הוא האפשרות לראות את רייגן לא כדמות שמגולמת בידי שחקן, אלא דרך חומר תיעודי, עדויות ודיון במרחק שבין האיש ההיסטורי לבין הדימוי שנבנה סביבו.
אם רייגן הצליח לשכנע אתכם, לעצבן אתכם או לגרום לכם לבדוק מחדש מה אתם חושבים על שנות ה-80, כנראה שהביוגרפיה שלו עדיין עושה את העבודה. אפשר להמשיך מכאן אל המלחמה הקרה, גורבצ'וב, איראן-קונטראס או המהפכה השמרנית, ולגלות שכל דלת כזאת מובילה לעוד מסדרון בהיסטוריה האמריקאית.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
