הבטחת הקהילה הבינלאומית להגן על עשרות אלפי הפליטים במזרח בוסניה התנפצה ביולי 1995. ■ בחלק השני של סדרת הכתבות, אנו חוזרים לימים החשוכים שבהם קרס "האזור הבטוח" של האו"ם בסרברניצה אל מול מתקפת כוחותיו של הגנרל רטקו מלאדיץ'. ■ תיעוד מצמרר, צעד אחר צעד, של שעות הפחד בבסיס פוטוצ'ארי, מצעד המוות של אלפים שניסו להימלט אל היערות, ותעשיית ההרג השיטתית שגבתה את חייהם של למעלה מ-8,000 גברים ונערים בוסנים.
6-11 ביולי 1995: "האזור הבטוח" קורס
על רקע ההתדרדרות במצב הביטחוני, המתקפה הסרבית על סרברניצה החלה במלוא עוצמתה ב-6 ביולי 1995. על הנייר, יחסי הכוחות לא הבטיחו ניצחון מהיר: מול כ-2,000 חיילים של צבא רפובליקה סרפסקה עמדו כ-6,000 מגינים בוסנים. אלא שרבים מהם לא היו חמושים כראוי, המובלעת סבלה ממחסור חמור, וכוח האו"ם שהיה אמור להגן עליה הלך והצטמצם.
חמישה מוצבי תצפית של אונפרופור בדרום המובלעת נפלו בזה אחר זה. חלק מהחיילים ההולנדים נסוגו לתוך סרברניצה, ואילו אנשי המוצבים האחרים נכנעו ונלקחו למשמורת סרבית. כאשר קו ההגנה הדרומי החל להתמוטט, כ-4,000 פליטים בוסנים שהתגוררו במתחם מגורים שוודי נמלטו צפונה לעבר העיירה. חיילים הולנדים דיווחו כי הכוחות הסרביים המתקדמים עוברים בין הבתים בדרום המובלעת ו"מנקים" אותם. ב-8 ביולי ספג נגמ"ש הולנדי מסוג YPR-765 אש סרבית והחל לסגת. קבוצת בוסנים, שחששה כי נסיגתו תותיר אותם ללא הגנה, חסמה את דרכו ודרשה שיישאר. במהלך העימות השליך חקלאי בוסני רימון לעבר הנגמ"ש. החייל ההולנדי רָבִיב וָן רֶנְסֶן נהרג.
התקרית הייתה ביטוי טרגי להתפוררות המוחלטת של האמון. הפליטים חששו מכניסת הסרבים, ההולנדים חששו להילכד ללא סיוע, וההבטחה הבינלאומית להגן על המובלעת הפכה לשורה בהחלטת מועצת הביטחון שלא היה מאחוריה כוח מספיק.
ההתקדמות המהירה, ההתנגדות החלשה והיעדר תגובה בינלאומית משמעותית עודדו את רדובאן קרדז'יץ'. ב-9 ביולי הוא אישר לקורפוס דרינה, שמנה כ-1,500 חיילים, לחרוג ככל הנראה מן היעדים המוגבלים של המתקפה ולהשתלט על סרברניצה עצמה.
בבוקר 10 ביולי פנה מפקד הגדוד ההולנדי, סגן-אלוף תוֹם קָרֶמַנְס, בבקשות דחופות לסיוע אווירי של נאט"ו. ברחובות כבר הצטופפו המונים, חלקם חמושים, וטנקים סרביים התקרבו לעיירה. מטוסי נאט"ו תקפו טנקים סרביים ב-11 ביולי, אך ראות לקויה מנעה תקיפה רחבה של עמדות הארטילריה. התקפות נוספות בוטלו לאחר שכוחותיו של רטקו מלאדיץ' איימו להפגיז את מתחם האו"ם בפוטוצ'ארי, להרוג בני ערובה הולנדים וצרפתים ולתקוף אזורים שבהם התרכזו בין 20,000 ל-30,000 פליטים. שלושים מחיילי הגדוד ההולנדי הוחזקו כבני ערובה.
בשעות אחר הצהריים המאוחרות נכנס מלאדיץ' לסרברניצה הנטושה כמעט לחלוטין. לצדו צעדו מפקד קורפוס דרינה, הגנרל זִ'יבָנוֹבִיץ', סגנו הגנרל רָדִיסְלָב קְרְסְטִיץ', וקצינים נוספים. המצלמות תיעדו אותם הולכים ברחובות כצבא מנצח. באותו ערב תועד קרמנס מרים כוסית עם מלאדיץ' במהלך המשא ומתן הכושל על גורל האוכלוסייה שנאספה בפוטוצ'ארי. התמונה נחרתה בזיכרון הציבורי לא מפני שהוכיחה שיתוף פעולה, אלא מפני שסימלה את פער הכוחות: מפקד כוח שלום מבודד ישב מול המפקד הצבאי שהכתיב את תנאי הכניעה.
התוכנית להפריד אוכלוסיות וליצור שטח סרבי רציף לא נולדה ביולי 1995. כבר בישיבת הפרלמנט של הסרבים הבוסנים ב-12 במאי 1992 הזהיר מלאדיץ' את קרדז'יץ' ואת מוֹמְצִ'ילוֹ קְרָאִישְנִיק מפני המשמעות המעשית של יעדיהם. דבריו חשובים במיוחד מפני שהם נאמרו לא בידי מתנגד של ההנהגה הסרבית, אלא בידי הקצין שעתיד היה לפקד על הצבא שלה:
האזהרה לא עצרה את התוכנית. ביולי 1995 היה מלאדיץ' עצמו אחד המבצעים המרכזיים של המדיניות שמפניה הזהיר.
עד ערב 11 ביולי הגיעו לפוטוצ'ארי בין 20,000 ל-25,000 פליטים בוסנים. הם ביקשו הגנה במפקדת הגדוד ההולנדי, שפעלה מתוך מפעל סוללות נטוש. כמה אלפי בני אדם הצליחו להידחק לתוך המתחם. האחרים התרכזו במפעלים סמוכים, בשדות ולאורך הדרכים. רובם היו נשים, ילדים, קשישים, חולים ובעלי מוגבלויות, אך על פי הערכותיהם של 63 עדים נמצאו לפחות 300 גברים בתוך הבסיס ובין 600 ל-900 גברים נוספים בקהל שמחוצה לו.
החום היה כבד, המזון והמים כמעט אזלו, ולא היה די מקום לשבת או לשכב. קצין הולנדי תיאר המון מבוהל שנלחץ אל החיילים ואל שערי המתחם. אנשים שנפלו נרמסו מתחת לרגלי האחרים. ב-12 ביולי קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1004. היא גינתה את ההתקפה הסרבית, הביעה דאגה מן המצב ההומניטרי ודרשה נסיגה מיידית מסרברניצה. אלא שבשטח לא הופעל הכוח הדרוש לאכיפת ההחלטה.
הפליטים יכלו לראות את חיילי צבא רפובליקה סרפסקה מציתים בתים וערמות חציר. חיילים סרבים נכנסו לתוך הקהל, שלפו ממנו אנשים והובילו אותם למקומות שמהם לא תמיד חזרו. עדויות שנמסרו לאחר מכן תיארו גופות מאחורי מבנים, ירי נקודתי ורציחות שבוצעו לעיני פליטים אחרים. אחת העדויות סיפרה על שלושה אחים, אחד מהם ילד ושניים נערים, שנלקחו בלילה. אמם יצאה לחפש אותם ומצאה את גופותיהם.
עם זאת, חשוב להבחין בין עצם קיומן של הרציחות, שהוכח בעדויות ובראיות, לבין חלק מן ההערכות המספריות של עדי הראייה. רישומי המשפט הצביעו על כך שההרג בפוטוצ'ארי היה בשלב זה מקוטע וספורדי, ולא כל טענה בדבר מספר הנרצחים במקום תאמה את מכלול הראיות.
בבוקר 12 ביולי החלו הכוחות הסרביים להפריד גברים ונערים משאר הפליטים. כאשר נשים וילדים הועלו לאוטובוסים שנועדו להסיעם לשטח שבשליטת ממשלת בוסניה, חיילים סרבים ערכו חיפושים והורידו מן האוטובוסים את מי שנראה להם בגיל צבאי. ההגדרה של "גיל צבאי" הייתה רחבה ומכוונת. בין העצורים היו נערים בני 14, גברים מבוגרים ואנשים שלא היו חיילים. הם הובלו למבנה שכונה "הבית הלבן". בשעות הערב שמע רב-סרן פְרַנְקֶן מן הגדוד ההולנדי כי שום גבר אינו מגיע לקלאדני עם הנשים והילדים. היה זה סימן ברור לכך שהגברים לא רק תושאלו או נרשמו, אלא נלקחו במסלול נפרד. פִּיטֶר וולש, מנהל מבצעים בנציבות האו"ם לפליטים, נשלח לעבר סרברניצה בידי ראש המשלחת דָמָסוֹ פֶצִ'י כדי לבדוק איזה סיוע ניתן להגיש. וולש ואנשיו הגיעו לגוסטילי, אך כוחות סרביים חסמו את דרכם ואילצו אותם לשוב צפונה. הוא דיווח למטה בזאגרב על העברה כפויה של גברים ונערים, על התעללות ועל קולות ירי שנשמעו באזור.
ב-13 ביולי ראו חיילים הולנדים סימנים ישירים יותר למתרחש. רב-טוראי וָאסֶן ראה שני חיילים סרבים לוקחים אדם אל מאחורי "הבית הלבן". הוא שמע ירייה, ולאחר מכן ראה את שני החיילים חוזרים לבדם. קצין אחר ראה אדם בלתי חמוש נורה בראשו ושמע יריות בתדירות של 20 עד 40 בשעה. הקולונל ג'וֹזֶף קִינְגוֹרִי, משקיף צבאי של האו"ם, ניסה לבדוק מה מתרחש מאחורי המבנה. הוא שמע יריות כשהתקרב, אך חיילים סרבים עצרו אותו ולא אפשרו לו להמשיך.
ב-13 ביולי אף הוציאו החיילים ההולנדים חמישה פליטים בוסנים מן המתחם, אף שכבר ידעו כי גברים שנמצאו מחוץ לו נרצחים. ההחלטה הזאת הפכה מאוחר יותר לאחד המוקדים המרכזיים במאבק המשפטי על אחריותה של הולנד.
האלימות בפוטוצ'ארי לא הופנתה רק כלפי הגברים שהופרדו. עדויות רבות תיארו אונס, תקיפות מיניות, איומים והתעללות בנשים ובנערות. המעשים בוצעו לעיתים סמוך מאוד לבסיס האו"ם ולעיני פליטים וחיילים. זַרְפָה טוּרְקוֹבִיץ' סיפרה על כמה חיילים שאנסו אישה בזה אחר זה, בשעה שהקהל שסביבה נותר משותק מפחד. חובש הולנדי העיד כי נתקל בשני חיילים סרבים בעת שאחד מהם אנס צעירה והשני שמר. לדבריו, הצעירה הייתה מכוסה בדם ובחבורות ונמצאה במצב של הלם קיצוני.
זומְרָה שֶׁהוֹמֶרוֹבִיץ' העידה כי חיילים הוציאו נערות ונשים צעירות מתוך קבוצת הפליטים, לעיתים לעיני ילדיהן. קָאדָה הוֹטִיץ' סיפרה ששמעה צעירה צורחת במרחק מטרים ספורים ממנה ושמעה אישה אחרת מתחננת: "עזבו אותה, היא רק בת תשע". הצרחות נפסקו לפתע, ובהמשך נפוצה במחנה השמועה שהילדה נאנסה.
עדויות אחרות כללו מעשי רצח והתעללות קיצוניים בילדים ובנשים. חלק מן התיאורים לא יכלו להיבדק במלואם, אך התמונה המצטברת שהוצגה בחקירות ובמשפטים הייתה של טרור מכוון: צעקות, יריות, אנשים שנלקחו מתוך ההמון, נשים שנגררו הצדה ופליטים שלא ידעו מי יהיה הבא בתור. הפחד הגיע לרמה שבה כמה אנשים התאבדו. לאורך הלילה לא היה אפשר לישון, והשמועות על אונס ורצח התפשטו בין אלפי הפליטים המוקפים בחיילים חמושים.
בעקבות משא ומתן בין האו"ם לכוחות הסרביים הועברו בכפייה כ-25,000 נשים, ילדים וקשישים אל שטח שבשליטת הבוסנים. כלפי חוץ ניתן היה להציג זאת כפינוי הומניטרי. בפועל, ההעברה השלימה את פיצול האוכלוסייה: הנשים והילדים גורשו, ואילו הגברים והנערים הופרדו ונעצרו. לא כל האוטובוסים הגיעו בהכרח ליעדם. קָאדִיר חָבִּיבּוֹבִיץ', שהסתתר באחד האוטובוסים הראשונים מפוטוצ'ארי לקלאדני, העיד כי ראה לפחות כלי רכב אחד מלא בנשים בוסניות נוסע בכיוון המתרחק מן השטח שבשליטת הממשלה. גורלן של הנוסעות באותו רכב אינו ברור מן העדות.
הפרדת המשפחות הייתה שיטתית. חיילים עלו לאוטובוסים, בדקו את הנוסעים והורידו גברים ונערים. חפציהם נלקחו, מסמכים הוחרמו, ובמקרים רבים נעלמה גם האפשרות לזהות מאוחר יותר את גופותיהם. במקביל לנהירה לפוטוצ'ארי, התקבלה בקרב אנשי הדיוויזיה ה-28 והנהגת המובלעת החלטה אחרת. בערב 11 ביולי נפוצה הידיעה כי על הגברים הכשירים לצאת אל היערות, ליצור טור ארוך ולנסות לפרוץ צפונה לעבר השטח שבשליטת ממשלת בוסניה באזור טוזלה.
רבים האמינו שסיכוייהם לשרוד ביער טובים מסיכוייהם אם ייפלו לידי הכוחות הסרביים. בסביבות השעה עשר בלילה קיבלו מפקדת הדיוויזיה והרשות העירונית החלטה רשמית לצאת לדרך.
בגבעות שוּשְנְיָארִי התאספו בין 5,500 ל-6,000 חיילים מן הדיוויזיה ה-28, לא כולם חמושים, ולצדם כ-7,000 אזרחים. בין הצועדים היו גם מספר קטן של נשים, ילדים וקשישים. קבוצה נוספת נאספה בכפר יָאגְלִיצִ'י הסמוך. מעט אחרי חצות החל הטור לנוע לאורך הציר שבין קונייביץ' פוליה לברטונאץ. ארבעה סיירים הלכו כחמישה קילומטרים לפניו. חוליית חבלנים סימנה את השביל באמצעות פיסות נייר כדי להזהיר מפני מוקשים.
בראש הטור צעדו בין 50 ל-100 מן החיילים המנוסים והמצוידים ביותר מכל חטיבה. אחריהם נעו אנשי החטיבה ה-284 והחטיבה ה-280, ובהמשך האזרחים, חיילים נוספים ואנשי הגדוד העצמאי. בין הצועדים היו מנהיגים מקומיים, אנשי צוות רפואי ובני משפחותיהם של אישים מוכרים בסרברניצה. אורכו של הטור היה בין 12 ל-15 קילומטרים. כשעתיים וחצי הפרידו בין הראש לזנב. לא היה בו פיקוד אחיד או קשר רציף, ורבים מן הצועדים היו מיובשים, רעבים, חסרי שינה ומותשים נפשית. עצם יציאתו של הטור הפתיעה את צבא רפובליקה סרפסקה, שציפה כי רוב הגברים יגיעו לפוטוצ'ארי. הגנרל הסרבי מִילָאן גְבֶרוֹ תיאר את הצועדים בתדרוך כ"פושעים קשוחים ואלימים שיעשו הכול כדי למנוע את נפילתם בשבי". המטה הראשי הורה להפעיל את כל כוח האדם הזמין כדי לאתר קבוצות בוסניות, למנוע מהן לחצות לשטח הממשלה, ללכוד אותן ולרכזן במבנים שניתן לאבטח במספר קטן של שומרים.
במהלך הלילה פיצלו החשכה, החשש ממוקשים והפגזות הארטילריה את הטור לשניים. אחר הצהריים של 12 ביולי יצא החלק הקדמי מן היער וחצה את הכביש שבין קונייביץ' פוליה לנובה קסבה. בסביבות השעה שש בערב איתרו הכוחות הסרביים את החלק העיקרי של הטור באזור קָמֶנִיצָה. כשעתיים לאחר מכן החלה קבוצה גדולה, ובה אנשי הרשות המקומית ופצועים, לרדת מן הגבעה לעבר הכביש. כארבעים איש הספיקו לחצות לפני שחיילים סרבים הגיעו מכיוון קראביצה במשאיות ובכלי רכב משוריינים.
בין כלי הרכב היה גם רכב לבן שעליו סימני אונפרופור. באמצעות רמקולים נקראו הצועדים להיכנע. בהמשך השתמשו הכוחות הסרביים בציוד ובסמלים שנלקחו מן האו"ם ומן הצלב האדום כדי ליצור רושם שהנכנעים יזכו להגנה ולפינוי מסודר. באזור נראה עשן צהוב, ולאחר מכן תוארו התנהגויות חריגות: הזיות, בלבול, התאבדויות ואנשים שתקפו זה את זה. ניצולים טענו כי נעשה שימוש בחומר כימי. הגנרל זְדְרָבְקוֹ טוֹלִימִיר אכן תמך בשימוש בנשק כימי נגד הצבא הבוסני, אך לא הוצגה הוכחה חד-משמעית לכך שחומר כזה הופעל בגבעת קמניצה. מחקר מאוחר יותר הציע כי תשישות, מחסור בשינה, התייבשות, פחד והלם עשויים להסביר לפחות חלק מן ההתנהגות.
הירי וההפגזות נמשכו אל תוך הלילה. אנשי הטור שהיו חמושים השיבו אש, וההמון התפזר. לפחות אלף בני אדם נקלעו ללחימה מטווח קצר. רבים נהרגו בשטח הפתוח ואחרים התאבדו מחשש שיילכדו. אנשי צבא ומשרד הפנים הסרבי קראו לצועדים להיכנע והבטיחו שיועברו בשלום לטוזלה תחת פיקוח האו"ם והצלב האדום. רכושם של הנכנעים הוחרם. חלקם נורו במקום, ואחרים רוכזו לקראת העברתם לאתרי מעצר והוצאה להורג.
ניצולים תיארו את מה שהתרחש בקמניצה כ"ציד אדם". לפי דיווחיהם, לוחמים סרבים לבושים בבגדים אזרחיים הסתננו לטור, הפיצו מידע כוזב וגרמו לבלבול נוסף. אחרים השתמשו במגפונים והבטיחו שהשבויים יוחלפו בחיילים סרבים.
בסמוך לסַנְדִיצִ'י, על הכביש הראשי מברטונאץ לקונייביץ' פוליה, אילצו החיילים הסרבים גבר בוסני לקרוא לאנשים שהסתתרו בהרים לרדת אל הכביש. בין 200 ל-300 גברים נענו לקריאה. הם ככל הנראה האמינו שיוחזקו לצורך חילופי שבויים. עד שהסתתר מאחורי עץ סיפר כי ראה אותם מסודרים בשבע שורות, שכל אחת מהן הייתה באורך של כארבעים מטרים, כשידיהם מאחורי ראשיהם. לאחר מכן נפתחה לעברם אש מקלעים. נשים, ילדים וקשישים אחדים שהיו בטור הורשו להצטרף לאוטובוסים שפינו את האוכלוסייה מפוטוצ'ארי. עבור הגברים, לעומת זאת, ההפרדה הייתה כמעט תמיד צעד לקראת מעצר או מוות.
החלק המרכזי של הטור הצליח להיחלץ מאזור הירי והגיע לקמניצה בסביבות השעה 11 בבוקר. חלק מן החיילים חזרו לאחור בניסיון לסייע לפצועים. השליש הקדמי, שכבר עזב את הגבעה לפני המארב, המשיך לעבר הר אוּדְרְץ' והגיע למרגלותיו ב-13 ביולי.
תחילה נשקלה האפשרות לשלוח כ-300 חיילים לאחור כדי לפרוץ את החסימות ולחלץ את האחרים. התוכנית נזנחה לאחר שהתקבלו דיווחים כי חלק מן הטור המרכזי הצליח לחצות את הכביש. במהלך הלילה הצטרפו לכוח שעל ההר כאלף אנשים נוספים. ב-14 ביולי המשיך הטור לעבר נהר דריניאצ'ה והר וֶלְיָה גְלָאבָה. לאחר שנתקל בכוחות סרביים הוא עקף את ההר והגיע בערב לאזור מרצ'יצ'י. סמוך לסנאגובו הותקף שוב, הפעם בידי כוח המצויד בתותחים נגד מטוסים, ארטילריה וטנקים. אנשי הטור הצליחו לפרוץ את המארב ואף שבו קצין מצבא רפובליקה סרפסקה. השבוי היה עשוי לשמש קלף מיקוח, אך ניסיון להגיע להפסקת אש נכשל.
בערב 15 ביולי נוצר לראשונה קשר רדיו בין הקורפוס השני של צבא בוסניה לבין אנשי הדיוויזיה ה-28. הקשר אומת בדרך אנושית במיוחד: האחים שָאבִּיץ', שנמצאו משני עברי הקווים הסרביים, זיהו זה את זה באמצעות הרדיו. הטור חצה את הדרך שבין זבורניק לקפארדה והתקדם לעבר פלאנינצי. בין 100 ל-200 צועדים חמושים נותרו מאחור כדי להמתין למאחרים. בהמשך הגיע הכוח לקריז'ביצ'י, שם ניסו אנשיו לנהל משא ומתן על מעבר בטוח.
הכוחות הסרביים ביקשו מהם להישאר במקומם בטענה שהם מסדירים מסדרון. בתוך זמן קצר התברר כי מדובר בניסיון להרוויח זמן לצורך ארגון התקפה נוספת. כ-500 חיילים ושוטרים סרבים נפרסו כדי לחסום קבוצה של כ-2,500 בני אדם שנעה באזור.
המכשול האחרון היה קו ההגנה הסרבי בבַּלְיְקוֹבִיצָה. צד אחד של הקו פנה לעבר הקורפוס השני שהגיע מטוזלה, והצד האחר לעבר שרידי הדיוויזיה ה-28. בערב 15 ביולי פרצה סופת ברד שאילצה חלק מן הכוחות הסרביים לתפוס מחסה. הקבוצה הקדמית ניצלה את ההזדמנות ותקפה את עורפו של הקו. בסביבות השעה שמונה בבוקר למחרת תקפו אנשי הדיוויזיה ה-28 בסיוע ארטילרי של הקורפוס השני. לאחר קרבות קשים נפרץ הקו, ובין השעה אחת לשתיים בצהריים ב-16 ביולי הגיעו ראשוני הצועדים לשטח שבשליטת ממשלת בוסניה.
בעקבות משא ומתן ברדיו הסכימה חטיבת זבורניק לפתוח מסדרון למעבר אנשי הטור, בתמורה לשחרור חיילים ושוטרים סרבים שנשבו. המסדרון היה פתוח בין השעות שתיים לחמש אחר הצהריים.
לאחר סגירתו דיווחה מפקדת החטיבה כי כ-5,000 אזרחים, ולצדם ככל הנראה מספר חיילים, עברו דרכו. לפי הדיווח, כל מי שעבר היה בלתי חמוש. עד 4 באוגוסט קבע צבא בוסניה כי 3,175 מאנשי הדיוויזיה ה-28 הגיעו לטוזלה. עוד 2,628 חיילים וקצינים הוגדרו כמי שנהרגו בוודאות. אלפים אחרים עדיין נעדרו, נשבו או הסתתרו ביערות.
הערכות שונות לגבי מספר ההרוגים בטור אינן אחידות, וחלקן אינן מתיישבות זו עם זו או עם מניין הקורבנות הכולל. משום כך, הדרך המדויקת יותר להבין את היקף האסון אינה להסתמך על אומדן יחיד של אבדות הטור, אלא על רשימות השמות, ממצאי הקברים ובדיקות הדנ"א שנערכו לאחר המלחמה.
סגירת המסדרון לא סיימה את המרדף. כ-2,000 פליטים עדיין הסתתרו ביערות באזור פּוֹבּוּדְיֶה. כוחות סרביים חידשו את הסריקות, והקבוצות שנותרו מאחור ניסו לשרוד ללא מזון, מים או מידע על הדרך לטוזלה. ב-17 ביולי לכדה חטיבת ברטונאץ ארבעה ילדים בני שמונה עד 14 והעבירה אותם למחנה הצבאי בברטונאץ. מפקד החטיבה בְּלָאגוֹיֶיבִיץ' הציע לצלם את עדותם בווידאו.
ב-18 ביולי, לאחר שחייל סרבי נהרג במהלך ניסיון ללכוד נמלטים, הוציאה מפקדת חטיבת זבורניק הוראה להוציא שבויים להורג כדי למנוע את הסיכונים הכרוכים בהחזקתם. על פי המקור, ההוראה נחשבה בתוקף עד שבוטלה ב-21 ביולי.
מחקר שנערך ב-1998 בקרב ניצולי הטור מצא דיווחים רבים על הזיות, דיבור מבולבל, התקפות הדדיות והתאבדויות. החוקרים לא הצליחו לקבוע גורם יחיד לתופעות. הם הצביעו על האפשרות ששילוב של עייפות קיצונית, התייבשות, לחץ מתמשך ופחד מן הלכידה הוביל להתפרקות הנפשית.
מתוכנית גירוש לתוכנית הוצאה להורג
במשך שנים סירבו הרשויות הסרביות להכיר בכך שההרג ההמוני היה מתוכנן. רק ב-2004, בעקבות דוח ועדת סרברניצה, הודו גורמים רשמיים כי כוחות סרביים ביצעו רצח המוני מאורגן של יותר מ-7,800 גברים ונערים.
הפעולה לא התמקדה רק בחיילים. הכוחות הסרביים ביקשו ללכוד את כל הגברים הבוסנים שנחשבו בגיל צבאי, אך בפועל עצרו גם ילדים צעירים בהרבה וגברים מבוגרים. לא היה הבדל מהותי בין מי שנמלטו ליער עם הטור לבין מי שביקשו את הגנת האו"ם בפוטוצ'ארי.
האוטובוסים שהסיעו נשים וילדים נבדקו באופן שיטתי. גברים ונערים הורדו מהם, נעצרו והועברו לנקודות ריכוז. ב-13 ביולי נתפס המספר הגדול ביותר של שבויים לאורך הכביש בין ברטונאץ לקונייביץ' פוליה.
נקודות הריכוז כללו את השדה בסנדיצ'י, המחסנים החקלאיים בקראביצה, בית הספר בקונייביץ' פוליה, מגרש הכדורגל בנובה קסבה, לוליצ'י ובית הספר בלוקה. אלפי בני אדם רוכזו בשדה ובמגרש, נערכו עליהם חיפושים והם חולקו לקבוצות קטנות יותר.
בסרטון שצילם העיתונאי זוֹרָאן פֶּטְרוֹבִיץ' נשמע חייל סרבי אומר כי בין 3,000 ל-4,000 גברים נכנעו לאורך הדרך. בהאזנת רדיו שבוצעה בשעות אחר הצהריים של 13 ביולי הוזכר כבר מספר של 6,000 שבויים. למחרת מסר הקולונל רָדִיסְלָב יַאנְקוֹבִיץ' מספר דומה לרב-סרן פרנקן מן הגדוד ההולנדי.
כשעה לאחר שהושלם גירוש הנשים מפוטוצ'ארי, הוסטו האוטובוסים אל המקומות שבהם הוחזקו הגברים. הקולונל קְרְסְמָנוֹבִיץ', שארגן את האוטובוסים לפינוי, הורה לאסוף כ-700 עצורים מסנדיצ'י. השומרים אילצו אותם להשליך את חפציהם לערמה ולמסור כסף ודברי ערך.
מלאדיץ' ביקר את השבויים בסנדיצ'י והבטיח שלא יאונה להם רע. הוא אמר שיטופלו כשבויי מלחמה, שיוחלפו בשבויים סרבים ושמשפחותיהם הגיעו בשלום לטוזלה. הוא מסר הבטחות דומות בנובה קסבה, אף שהמערכת שכבר פעלה סביבו הובילה את העצורים בכיוון אחר לחלוטין. כאלף מהגברים שהופרדו בפוטוצ'ארי הועברו לברטונאץ, שם צורפו לגברים שנלכדו מתוך הטור. כמעט כולם הוצאו להורג.
מעשי ההרג לא היו התפרצות יחידה של חיילים חסרי שליטה. המבנה החוזר שלהם הצביע על תיאום, תחבורה, כוח אדם, מתקני כליאה, ציוד חפירה ושרשרת פיקוד. השבויים הובאו תחילה לבתי ספר, מחסנים ומבנים ריקים. לאחר שעות של צפיפות, צמא ופחד הם הועלו לאוטובוסים ולמשאיות והוסעו לאתרים מבודדים. במקרים רבים נקשרו ידיהם מאחורי גבם, עיניהם כוסו או נעליהם הוסרו כדי להקשות על בריחה.
באתרי ההרג הורדו הגברים בקבוצות קטנות, הועמדו בשורות ונורו. חיילים עברו לאחר מכן בין הגופות וירו במי שעדיין הראה סימני חיים. דחפורים ומחפרים שימשו לקבורת הגופות.
השיטה חזרה שוב ושוב במשך כמה ימים ובכמה אתרים. היא חייבה יותר מאשר החלטה מקומית רגעית: היה צורך לאסוף אלפי שבויים, לשמור עליהם, למצוא כלי רכב, לתאם את הסעתם, לבחור אתרי הרג ולהכין קברים.
לפני הצהריים ב-13 ביולי הוסעו 17 גברים לנקודה על גדת נהר יָאדָר. הם הועמדו בשורה ונורו. אחד מהם, שנפגע בירכו, קפץ אל הנהר והצליח להימלט. בשעות אחר הצהריים המוקדמות החלו הוצאות להורג המוניות בעמק נהר צֶרְסְקָה, ממערב לקונייביץ' פוליה. עד שהסתתר בין העצים ראה שתיים או שלוש משאיות, רכב משוריין וכלי לעבודות עפר נוסעים לעבר העמק. במשך כחצי שעה שמע ירי. לאחר מכן ראה את הרכב המשוריין חוזר, אך כלי החפירה לא חזר עמו.
עדים אחרים ראו שלולית דם לצד הדרך. מוּחָמֶד דוּרָקוֹבִיץ', מתורגמן של האו"ם, עבר ככל הנראה ליד האתר מאוחר יותר באותו יום. הוא ראה גופות שהושלכו לתעלה, ובהן אנשים שעדיין היו בחיים. תצלומי אוויר וחפירות מאוחרות אישרו שבמקום נמצא קבר המוני. תרמילי הכדורים הראו כי הקורבנות הועמדו בצד אחד של הדרך ונורו מן הצד האחר. 150 גופות כוסו באדמה במקום שבו נפלו.
כל הנרצחים שנמצאו בקבר היו גברים בני 14 עד 50. מלבד שלושה, כולם לבשו בגדים אזרחיים. ידיהם של רבים היו קשורות מאחורי גבם. תשעה מהם זוהו מאוחר יותר ברשימת נעדרי סרברניצה. אלא שזה היה רק אחד מאתרי ההרג שפעלו באותו יום. בשעות אחר הצהריים כבר הובלו בין 1,000 ל-1,500 שבויים אל המחסנים החקלאיים בקראביצה.
קראביצה: מחסן חקלאי שהפך לאתר הרג
בשעות אחר הצהריים של 13 ביולי הובלו בין 1,000 ל-1,500 גברים בוסנים אל המחסנים של הקואופרטיב החקלאי בקראביצה. רובם נלכדו בשדות שסביב סנדיצ'י ורוכזו באחו הסמוך. משם נלקחו באוטובוסים או הוצעדו מרחק של כקילומטר.
עד אחד ראה כ-200 גברים, עירומים מן המותניים ומעלה וידיהם מורמות, נאלצים לרוץ לעבר המחסנים. תצלום אוויר שצולם בשעה שתיים בצהריים הראה שני אוטובוסים חונים בחזית המבנים.
בסביבות השעה שש בערב כבר נדחסו השבויים לתוך המחסן הגדול. חיילים מצבא רפובליקה סרפסקה השליכו פנימה רימוני יד ופתחו באש, לרבות באמצעות מטולי רקטות. בית הדין הבינלאומי קבע כי ההרג נראה מאורגן היטב, הצריך תכנון משמעותי וחייב מעורבות של פיקוד קורפוס דרינה.
מי שניסה לטפס דרך החלונות נורה בידי השומרים. כאשר הירי פסק, רצפת המחסן הייתה מכוסה בגופות ובפצועים. אחד הניצולים, שנפצע קל בלבד, הצליח לנוע בין הגופות, לטפס דרך חלון ולהעמיד פני מת כאשר שומר ירה לעברו. הוא נמלט למחרת בבוקר.
ניצול אחר נשאר במשך הלילה מתחת לערמת גופות. בבוקר ראה חיילים עוברים בין הנרצחים ומחפשים סימני חיים. לפי עדותו, המעטים שנמצאו בחיים אולצו לשיר שירים סרביים ולאחר מכן נורו.
בסיום ההרג הוכנס למקום מחפר כדי לפנות את הגופות. האספלט שמחוץ למחסן נשטף במים, אך הראיות לא נעלמו. יותר משנה לאחר מכן עדיין נמצאו במקום סימני פגיעות קליעים, שרידי חומרי נפץ, תרמילים, דם, עצמות ורקמות אדם.
הממצאים הפורנזיים חיברו בין המחסן לבין כמה קברים. בקבר הראשוני שנודע בשם גלוגובה 2 נמצאו שרידי 139 בני אדם. בקבר המשני זלני יאדר 5 נמצאו 145 גופות, אחדות מהן חרוכות. לבנים וחלקי מסגרת חלון שנמצאו בקבר גלוגובה 1 קשרו גם אותו למחסן בקראביצה. בקבר זה נמצאו שרידי 191 קורבנות. הקשר בין המחסן לקברים היה חשוב מבחינה משפטית. הוא הראה לא רק שאנשים נרצחו במקום, אלא גם שגופותיהם פונו, הועברו ונקברו כחלק ממנגנון רחב יותר.
האוטובוסים שהסיעו נשים, ילדים וקשישים מפוטוצ'ארי לקלאדני נעצרו בכפר טִישְצָ'ה. חיילים ערכו בהם חיפושים והורידו גברים ונערים שהצליחו להסתתר בין הנוסעים. אחד העצורים הובל לבית ספר שבו הוחזקו שבויים נוספים. הוא ראה חייל משוחח בטלפון שדה, מקבל הוראות ומעביר דיווחים. בסביבות חצות הוא הועלה למשאית עם 22 גברים נוספים, כשידיהם קשורות מאחורי גבם.
בשלב מסוים נעצרה המשאית. אחד החיילים אמר: "לא כאן. קחו אותם למעלה, למקום שאליו לקחו את האנשים קודם". לאחר שהמשאית הגיעה לנקודה אחרת, פתחו החיילים באש לעבר השבויים. העד הצליח לרוץ מן המשאית ולהסתתר ביער.
גם במקרה הזה ניכרו סימנים של פעולה מאורגנת: מחסום, חיפוש שיטתי באוטובוסים, בית ספר ששימש מתקן כליאה, קשר טלפוני, כלי תחבורה ואתר הרג שנבחר מראש.
14 ביולי: בית הספר באורהובאץ
קבוצה גדולה של שבויים שהוחזקה בלילה בברטונאץ הועברה בבוקר 14 ביולי בשיירה של שלושים כלי רכב לבית הספר גְרְבָאבְצִי שבאורהובאץ. אולם הספורט היה כבר מלא בחלקו כאשר הגיעו, ובתוך כמה שעות נדחסו לתוכו מאות רבות של אנשים.
ניצולים העריכו כי היו במקום כ-2,000 גברים, ובהם נערים צעירים וקשישים. התביעה בבית הדין הבינלאומי סברה שמדובר בהערכת יתר ושמספרם היה קרוב יותר לאלף.
כמה מהשבויים הוצאו מן האולם ונרצחו. עד סיפר כי מלאדיץ' הגיע לבית הספר ואמר להם: "הממשלה שלכם אינה רוצה אתכם, ולכן אני צריך לטפל בכם". לאחר שעות של כליאה הוצאו הגברים בקבוצות קטנות. לכל אחד כוסו העיניים, וביציאה ניתנו להם מעט מים. הם הועלו על משאיות והוסעו לשדות במרחק של פחות מקילומטר.
שם הועמדו בשורות ונורו בגבם. מי ששרד את מטח הירי הראשון נורה פעם נוספת. שני שדות סמוכים שימשו להוצאות להורג. כאשר אחד מהם התמלא בגופות, עברו היורים לשדה השני. בזמן הירי כבר פעל במקום ציוד מכני שחפר את הקברים.
אחד העדים מסר כי מלאדיץ' צפה בחלק מן ההוצאות להורג. הממצאים הפורנזיים תמכו בחלקים מרכזיים של העדויות. תצלומי אוויר הראו שהקרקע באורהובאץ הופרעה בין 5 ל-27 ביולי, ושוב במהלך ספטמבר. החוקרים חשפו שני קברים ראשוניים, לאזטה 1 ולאזטה 2.
בלאזטה 1 נמצאו 130 בני אדם שניתן היה לקבוע את מינם, וכולם היו גברים. בקבר נמצאו גם 138 כיסויי עיניים ופרטים מזהים של 23 אנשים שהופיעו ברשימת נעדרי סרברניצה. בלאזטה 2 נמצאו שרידי 243 גברים. מרביתם מתו מפגיעות ירי, ובקבר נמצאו 147 כיסויי עיניים. בדיקות של קרקע, אבקה צמחית, קשרים, תרמילים ותצלומי אוויר הראו שחלק מן הגופות הוצאו מאוחר יותר משני הקברים והועברו לקברים משניים לאורך דרך הודז'יצ'י.
כך הפכו חלקיקי אדמה ואבקה צמחית לראיות היסטוריות. הם אפשרו לחוקרים לעקוב אחר מסלול הגופות גם לאחר שנעשה ניסיון מכוון לפזר אותן ולהסתיר את מקום ההרג.
פטקובצי: "הם לא יכולים להרוג את כולנו"
ב-14 וב-15 ביולי הועברו בין 1,500 ל-2,000 שבויים מברטונאץ לבית הספר בפטקובצי. התנאים במקום היו קשים אף יותר מאלה שבאורהובאץ. המבנה היה צפוף ולוהט, ולא היו בו מזון או מים. אחדים מן השבויים נאלצו לשתות את השתן של עצמם.
חיילים נכנסו מדי פעם לחדר, הכו אסירים או קראו לאנשים לצאת. כמה מן השבויים שקלו לנסות להימלט. אחרים התנגדו לכך מתוך אמונה שהצלב האדום יגלה בסופו של דבר את מקום הכליאה. הם שכנעו את עצמם שהכוחות הסרביים אינם יכולים להרוג את כולם.
בלילה נקראו הגברים החוצה בקבוצות קטנות. הם נצטוו להסיר את חולצותיהם ואת נעליהם, וידיהם נקשרו מאחורי גבם. משאיות הובילו אותם אל הסכר בפטקובצי.
הקבוצות שהגיעו מאוחר יותר כבר ראו גופות מוטלות על הקרקע. בכל פעם הורדו מן המשאיות חמישה עד עשרה גברים, הועמדו בשורה ונורו. תחינות למים לא נענו.
ניצול אחד סיפר כי ברגעיו האחרונים לכאורה חשב בעיקר על הצמא ועל אמו, שלא תדע היכן מת. לאחר המטח הראשון הוא נשאר בחיים והעמיד פני מת. כשהחיילים הסתלקו, הוא וניצול נוסף סייעו זה לזה להתיר את הקשרים וזחלו בין הגופות לעבר היער. עם עלות השחר ראו השניים דחפורים אוספים את הגופות. אחד מהם העיד כי בדרכו לאתר ההרג הציץ מתחת לכיסוי העיניים וראה את מלאדיץ' מתקרב למקום.
תצלומי אוויר הראו שהקרקע ליד הסכר הופרעה לאחר ההוצאות להורג ושוב בסוף ספטמבר. כאשר הקבר נפתח באפריל 1998 נמצאו בו שרידי 43 בני אדם בלבד. ראיות הצביעו על כך שגופות רבות הוצאו באמצעות ציוד מכני והועברו לקבר המשני ליפליה 2, שבו נמצאו שרידיהם של לפחות 191 בני אדם.
חוות ברנייבו: עד מתוך יחידת היורים
ב-14 ביולי הוסעו שבויים נוספים מברטונאץ לבית ספר בכפר פיליצה. גם שם לא ניתנו להם מזון ומים, וכמה מהם מתו מחום ומהתייבשות. הם הוחזקו במקום במשך שני לילות. ב-16 ביולי הוצאו מן המבנה, נקשרו בידיהם והועלו לאוטובוסים. הם הוסעו לחווה הצבאית בְּרַנְיֶיבוֹ, שם הורדו בקבוצות של עשרה, הועמדו בשורות ונורו.
אחת העדויות החשובות ביותר על האתר נמסרה בידי דְרָאזֶ'ן אֶרְדֶמוֹבִיץ', חייל ביחידת החבלה העשירית של צבא רפובליקה סרפסקה. ארדמוביץ' הודה שהרג לפחות 70 בוסנים והופיע כעד מטעם התביעה.
לדבריו, כמעט כל הקורבנות לבשו בגדים אזרחיים. מלבד אדם אחד שניסה לברוח, הם לא התנגדו. ארדמוביץ' אף סיפר שניסה לשכנע חיילים אחרים להפסיק להשתמש במקלעים, משום שהירי פצע את השבויים אנושות אך לא תמיד הרג אותם מיד, וכך האריך את סבלם.
בין 1,000 ל-1,200 גברים נרצחו באותו יום בחוות ברנייבו. תצלומי אוויר מ-17 ביולי הראו גופות רבות בשדה ואת עקבות המחפר שאסף אותן.
בסביבות השעה שלוש אחר הצהריים, לאחר שסיימה היחידה את ההרג בחווה, נמסר לאנשיה שכ-500 שבויים נוספים מוחזקים במועדון התרבות בפיליצה. לפי ארדמוביץ', הוא וכמה מחבריו סירבו להשתתף בהרג נוסף ונשלחו להמתין בבית קפה.
משם שמעו יריות ופיצוצי רימונים שנמשכו בין 15 ל-20 דקות. לאחר מכן נכנס חייל לבית הקפה והודיע כי "הכול נגמר". לא היו ניצולים ממועדון התרבות שיכלו לספר בדיוק מה התרחש בתוכו. ייחודו של האתר היה במיקומו: לא שדה מרוחק או עמק מבודד, אלא מבנה במרכז עיירה, לצד הכביש הראשי בין זבורניק לביילינה.
גם שם שרדו הראיות. יותר משנה לאחר מכן נמצאו בשתי קומות הבניין תרמילים, פגזים, דם, שיער ורקמות אדם. החוקרים קבעו שנעשה שימוש במקלעים ובחומרי נפץ. שרידי אדם וחפצים אישיים נמצאו מתחת לבמה, שאליה חלחל דם דרך רצפת העץ. שניים משלושת הניצולים מחוות ברנייבו נעצרו ב-25 ביולי בידי משטרת הסרבים הבוסנים והועברו למחנה השבויים בטקוביץ'. הם שרדו ולימים העידו בפני בית הדין.
קוזלוק והראיות שבתוך שברי הזכוכית
מועד ההוצאות להורג בקוֹזְלוּק אינו ידוע בוודאות, אך הן התרחשו ככל הנראה ב-15 או ב-16 ביולי. המיקום השתלב בהתקדמות הגאוגרפית של אתרי ההרג צפונה: אורהובאץ ב-14 ביולי, סכר פטקובצי ב-15 ביולי, וברנייבו ופיליצה ב-16 ביולי.
מסמכי חטיבת זבורניק הצביעו על פעילות אינטנסיבית של ציוד מכני באזור. מחפר של החטיבה עבד בקוזלוק במשך שמונה שעות ב-16 ביולי. משאית של אותה חטיבה נסעה פעמיים בין אורהובאץ לקוזלוק, ודחפור פעל במקום ב-18 וב-19 ביולי.
בקרב פליטים בוסנים בגרמניה נפוצו שמועות שכ-500 שבויים אולצו לשיר שירים סרביים בדרכם לאתר ההרג. לא נותרו ניצולים שאישרו את פרטי הסיפור, אך ב-1999 התגלה ליד קוזלוק קבר המוני שהיה גם אתר ההוצאה להורג.
האתר שכן לצד נהר דרינה, באזור שניתן היה להגיע אליו רק דרך מחנה של יחידת המשטרה "זאבי דרינה". הקבר עצמו היה מחצבה ישנה ששימשה גם להשלכת פסולת. מפעל הבקבוקים ויטינקה הסמוך נהג להשליך לתוכה שברי זכוכית. אותם שברי זכוכית הפכו לראיה מכרעת. זכוכית ותוויות של ויטינקה נמצאו גם בקברים משניים לאורך דרך צ'נצ'ארי, וכך היה אפשר לקשור אותם לקבר הראשוני בקוזלוק.
למרות שהקבר נפתח בחשאי וחלק מתכולתו הוצא לפני 27 בספטמבר 1995, נמצאו בו לפחות 340 גופות. ב-237 מקרים היה אפשר לקבוע שהמוות נגרם מירי. גיל הקורבנות נע בין שמונה ל-85. בין הנרצחים היו גם בעלי מוגבלויות, לרבות קטועי גפיים. רבים נמצאו קשורים ברצועות בד או בחוטי ניילון. לאורך דרך צ'נצ'ארי אותרו 12 קברים המוניים. בקבר צ'נצ'ארי 3, שנקשר לקוזלוק באמצעות שברי הזכוכית, נמצאו שרידי 158 בני אדם.
בין 13 ל-18 ביולי הוצאו להורג מאות בוסנים לאורך הדרך בין ברטונאץ לקונייביץ' פוליה. בין הקורבנות היו גם נשים וילדים. לגברים שנמצאו מנסים להימלט נאמר כי אמנת ז'נבה תכובד אם ייכנעו. בברטונאץ סיפרו להם שאנשי צוות סרבים ממתינים כדי ללוות אותם לזאגרב במסגרת חילופי שבויים. מדים וכלי רכב שנלקחו מן הגדוד ההולנדי חיזקו את האשליה שההעברה נעשית תחת פיקוח בינלאומי.
ב-17 וב-18 ביולי נתפסו בין 150 ל-200 בוסנים באזור קונייביץ' פוליה. כמחציתם נרצחו במקום. לאחר סגירת המסדרון בבאליקוביצה ניסו קבוצות נוספות לחצות את קו החזית. באזור נזוק נכנעו כעשרים קבוצות קטנות. לאחר שהניחו את נשקן, הן הועמדו בשורות ואנשיהן נורו.
ב-19 ביולי הרגה החטיבה ה-16 של קריינה קבוצה של כ-11 גברים בנזוק. דיווחים נוספים תיעדו את הריגתם של 13 חיילי צבא בוסניה באותו יום. כמה שבויים ניצלו רק משום שנדרשו לצורך חילופי אסירים. המרדף נמשך גם ב-20 וב-21 ביולי. על פי כתבי האישום נגד קרדז'יץ' ומלאדיץ', חיילים סרבים השתמשו במגפונים באזור מָאצֶ'סִי והבטיחו לנמלטים כי לא יאונה להם רע אם ייכנעו. כ-350 גברים יצאו ממקומות המסתור. כ-150 מהם נלקחו הצדה, נצטוו לחפור את קבריהם ונורו.
לא כל אנשי הטור נתפסו או הגיעו לטוזלה. קבוצות קטנות המשיכו לנוע ביערות במשך ימים, שבועות ואף חודשים. הן ניזונו מירקות שמצאו ומחלזונות, הסתתרו ביום וניסו להתקדם בלילה. עד 17 ביולי הגיעו לז'פה 201 חיילים בוסנים, רובם מותשים וחלקם פצועים. עד 28 ביולי הגיעו לשם עוד 500 נמלטים מסרברניצה. אחרים ניסו לחצות את נהר דרינה לסרביה. כמה טבעו, 38 הוחזרו לרפובליקה סרפסקה, וגורלם של רבים נוספים אינו ידוע.
הקבוצה המפורסמת ביותר הייתה "שביעיית זבורניק". שבעה גברים נשארו בשטח הכבוש במשך כל החורף. הם הסתתרו במשך תשעה חודשים, יותר מחצי שנה לאחר שהמלחמה עצמה כבר הסתיימה. ב-10 במאי 1996 הם התגלו במחצבה בידי חיילי כוח היישום הבינלאומי. הם נכנעו מיד. החיילים האמריקנים החליטו שמדובר בעניין משטרתי והעבירו אותם לסרבים. השבעה סיפרו כי עונו בתחילה, אך לאחר מכן קיבלו יחס טוב יותר.
בית משפט ברפובליקה סרפסקה הרשיע אותם בהחזקת נשק בלתי חוקית, ושלושה מהם הורשעו גם ברצח ארבעה חוטבי עצים סרבים. התקשורת המקומית תיארה אותם כ"קבוצת טרוריסטים מוסלמים מסרברניצה". המשפט גונה בעולם כ"עיוות דין בוטה". ההרשעה בוטלה מסיבות פרוצדורליות בעקבות לחץ בינלאומי, וב-1999 הוחלפו שלושת הנאשמים שנותרו בשלושה סרבים שריצו עונשי מאסר בבוסניה.
המבצע להעלמת הגופות
הרצח ההמוני הסתיים, אך המאמץ להסתיר אותו רק החל. בין אוגוסט לאוקטובר 1995 נפתחו קברים ראשוניים, והגופות הועברו לקברים משניים ושלישוניים.
במשפטם של וידויה בלאגוייביץ' ודראגן יוקיץ' קבע בית הדין הבינלאומי כי מדובר במבצע הסתרה שנועד להשמיד ראיות. לפי פסק הדין, מטה צבא רפובליקה סרפסקה הורה על הפעולה, והיא בוצעה בידי אנשי חטיבות ברטונאץ וזבורניק.
דחפורים חפרו את הקברים והוציאו מהם גופות שכבר החלו להתפרק. הגופות הועמסו על משאיות ונקברו מחדש במקומות אחרים. הפעולה גרמה לניתוק איברים ולערבוב שרידים של אנשים שונים.
עבור המשפחות, משמעות ההסתרה הייתה אכזרית במיוחד. גם שנים לאחר המלחמה נמצאו לעיתים רק חלקים מגופו של אדם. במקרה אחד, שעל אמינות תיעודו הוטל בהמשך ספק, נטען כי שרידי אותו קורבן נמצאו בשני אתרים המרוחקים שלושים קילומטרים זה מזה.
העברת הגופות הקשתה על הזיהוי, אך גם סיפקה ראיה נוספת לתכנון. קשרים וכיסויי עיניים שנמצאו בקברים הצביעו על כך שהקורבנות היו שבויים ולא אנשים שנהרגו בקרב. מסלולי המשאיות, תצלומי האוויר, סוגי האדמה, שברי המבנים וחלקיקי הזכוכית קשרו בין אתרי ההרג לקברים המרוחקים. הניסיון להעלים את הפשע הפך בסופו של דבר לחלק מן ההוכחה שהוא היה מאורגן.
"ספר המתים הבוסני" תיעד 8,331 קורבנות בטבח סרברניצה. מתוכם 1,416 היו חיילים שנלקחו בשבי, כ-17 אחוזים מן הנרצחים. לפי נתונים אלה, 83 אחוזים מהקורבנות היו אזרחים.
מבין 8,331 הקורבנות, 5,113 היו מסרברניצה, 1,766 מברטונאץ, 900 מוולאסניצה, 437 מזבורניק ו-115 מרוגטיצה ומז'פה.
עד יולי 2020 זיהתה הוועדה הבינלאומית לנעדרים 6,993 בני אדם שנעלמו בעקבות נפילת המובלעת. מרביתם זוהו באמצעות הפקת פרופיל דנ"א מן השרידים והשוואתו לדגימות שנלקחו מקרובי משפחה. הוועדה העריכה שמספר ההרוגים הכולל היה מעט יותר מ-8,000.
הפער בין מספר הנעדרים המזוהים לבין מספר הקורבנות הכולל אינו נובע מהיעדר ראיות לטבח, אלא מן הקושי לחלץ ולזהות שרידים שהועברו, פורקו ועורבבו. בקברים מסוימים נמצאו מאות חלקי גוף, אך רק עשרות מערכות שלמות של שרידים.
ב-2006 כבר נחשפו 42 קברים המוניים. 2,070 קורבנות זוהו, בעוד חלקי גוף שהוחזקו בכ-7,000 שקיות המתינו לבדיקה ולהתאמה. באוגוסט אותה שנה הוצאו מקבר באזור קמניצה יותר מאלף חלקי גוף נוספים.
בין הכוחות שנלחמו לצד הסרבים היו גם עשרה מתנדבים יוונים, חברי "משמר המתנדבים היווני". היחידה שולבה בקורפוס דרינה לבקשת מלאדיץ', ואנשיה הסבירו את הצטרפותם ברצון לסייע ל"אחיהם האורתודוקסים".
לאחר נפילת סרברניצה הונף בה דגל יוון, לבקשת מלאדיץ', לכבוד "היוונים האמיצים הנלחמים לצדנו". קרדז'יץ' עיטר מאוחר יותר ארבעה מן המתנדבים. עצם נוכחותם בקרבות תועדה, אך מידת מעורבותם בפשעים נותרה שנויה במחלוקת. ב-2005 קרא חבר הפרלמנט היווני אַנְדְרִיאַנוֹפּוּלוֹס לפתוח בחקירה. שר המשפטים אַנַסְטָסִיוֹס פָּפָּלִיגוּרָס הורה לבדוק את הנושא, אולם ב-2011 קבע שופט כי אין די ראיות להמשך ההליך.
קרדז'יץ' ומלאדיץ' לא נאלצו להמתין עד שתיחשפנה כל הראיות. בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר כבר הגיש נגדם כתב אישום ראשון ב-25 ביולי 1995. ב-16 בנובמבר הוגש כתב אישום נוסף שהתמקד ברצח העם בסרברניצה.
באותו חודש הושג בדייטון הסכם השלום שסיים את המלחמה. ההסכם הותיר את בוסניה והרצגובינה כמדינה אחת המחולקת לשתי ישויות מרכזיות: הפדרציה הבוסנית-קרואטית ורפובליקה סרפסקה.
המלחמה הסתיימה, אך המבנה המדיני שיצרה המשיך לשאת בתוכו את תוצאות הטיהור האתני. קרדז'יץ', מן האנשים שעיצבו את הישות הסרבית בזמן המלחמה, הורחק מן החיים הפוליטיים וירד למחתרת.
האו"ם מכיר בכישלונו
ב-1999 הגיש מזכ"ל האו"ם קוֹפִי אַנָאן דוח על נפילת סרברניצה. הוא קבע שהקהילה הבינלאומית כולה חייבת לקבל חלק מן האחריות לתגובתה לטיהור האתני, שהגיע לשיאו ברצח אלפי אנשים בלתי חמושים מתוך עיר שמועצת הביטחון הכריזה עליה "אזור בטוח".
אנאן חזר על הדברים בטקס לציון עשור לטבח. הוא תיאר את סרברניצה כפשע הנורא ביותר על אדמת אירופה מאז מלחמת העולם השנייה ואמר שהמעצמות הגדולות לא הגיבו בעוצמה מספקת.
לדבריו, היו צריכים להימצא במקום כוחות חזקים יותר ונכונות גדולה יותר להשתמש בהם. האו"ם שגה כאשר ניסה להחיל תפיסה של ניטרליות ואי-אלימות על מלחמה שבה אחד הצדדים ניהל מסע שיטתי לגירוש אוכלוסייה.
הכישלון לא היה רק במספר החיילים. הוא היה גם בתכנון המנדט, בשרשרת הפיקוד, בתלות באישור לתקיפות אוויריות ובהנחה שנוכחותם של חיילים בעלי קסדות כחולות תרתיע כוח שכבר הראה כי הוא מוכן לקחת אותם כבני ערובה.
הכישלון להגן על סרברניצה הפך לטראומה לאומית בהולנד. הממשלה הזמינה מן המכון ההולנדי לחקר מלחמה, שואה ורצח עם חקירה מקיפה, שפורסמה ב-2002 תחת הכותרת "סרברניצה: אזור בטוח".
הדוח קבע כי משימת הגדוד ההולנדי לא תוכננה כראוי וכי כמעט לא הייתה אפשרית לביצוע. החיילים נשלחו למובלעת מבודדת, עם מנדט מוגבל, ציוד לא מספיק וללא הבטחה אמינה להתערבות צבאית אם יותקפו.
הדוח עורר מחלוקת בשל היקפו העצום ובשל האופן שבו השתמש במקורות מסוימים. עם זאת, הממשלה ההולנדית קיבלה אחריות פוליטית חלקית לנסיבות שאפשרו את הטבח. ממשלתו השנייה של וִים קוֹק התפטרה.
האחריות המשפטית נבחנה בהמשך בבתי המשפט. פסיקות הולנדיות קבעו כי המדינה הייתה אחראית במידה מסוימת לגורלם של גברים שהוצאו ממתחם הגדוד ההולנדי. בית המשפט העליון של הולנד קבע לבסוף אחריות של עשרה אחוזים למותם של כ-350 גברים, על פי הערכת הסיכוי שהחיילים היו יכולים למנוע את הריגתם. המספר עורר כאב ומחלוקת: כיצד ניתן לכמת באחוזים את הסיכוי להציל אדם שנמסר מידי כוח שלום לידי צבא שכבר החל לבצע רציחות?
בספטמבר 2002 פרסם משרד הקשרים של רפובליקה סרפסקה עם בית הדין דוח שטען כי רוב ההרוגים היו חיילים שמתו בקרב או מתשישות, וכי כמאה בלבד נהרגו בידי סרבים מתוך נקמה אישית או חוסר ידיעה של הדין הבינלאומי.
הדוח ערער על רשימות הנעדרים, הטיל ספק בעדים וטען שהקברים ההמוניים נוצרו מסיבות תברואתיות. האו"ם וארגוני מחקר בינלאומיים גינו את הדוח וקבעו שהוא עושה שימוש מניפולטיבי במקורות. בעקבות לחץ בינלאומי הוקמה ועדת סרברניצה חדשה. בדוח שהגישה ב-2004 היא הכירה בכך שכוחות סרביים רצחו באופן מתוכנן יותר מ-7,800 גברים ונערים.
נשיא רפובליקה סרפסקה, דְרָאגָן צָ'אבִיץ', אמר בנאום טלוויזיוני כי כוחות סרביים הרגו כמה אלפי אזרחים בניגוד לחוק הבינלאומי וכי סרברניצה היא פרק אפל בהיסטוריה הסרבית.
בנובמבר 2004 פרסמה ממשלת רפובליקה סרפסקה התנצלות רשמית. היא הודתה שבאזור סרברניצה בוצעו "פשעים עצומים", הביעה צער והצהירה כי היא שותפה לכאבן של המשפחות. קבוצת עבודה שהוקמה בעקבות הדוח זיהתה 892 אנשים שנחשדו במעורבות ועדיין הועסקו במוסדות רפובליקה סרפסקה. באוקטובר 2005 הודיעה הקבוצה כי איתרה 25,083 אנשים שהיו מעורבים באירועים, ובהם 19,473 אנשי כוחות הביטחון הסרביים שנתנו פקודות או השתתפו ישירות.
הנתונים אינם אומרים שכל אחד מן האנשים הללו ביצע רצח. הם ממחישים את היקף כוח האדם, מוסדות המדינה והמערכות הלוגיסטיות שהופעלו סביב כיבוש המובלעת, מעצר האוכלוסייה והטיפול בשבויים ובגופות.
ב-1 ביוני 2005 הוצג במשפטו של סלובודן מילושביץ' סרט שתיעד את יחידת "העקרבים", כוח סרבי שהיה קשור למנגנוני הביטחון של סרביה. העותק שהגיע לבית הדין היה היחיד ששרד מתוך כעשרים עותקים. באופן חריג, הסרט היה זמין קודם לכן להשכרה בעיירה שיד שבסרביה. נָטָשָׁה קָאנְדִיץ', מנהלת המרכז למשפט הומניטרי בבלגרד, השיגה אותו והעבירה אותו לתביעה.
בתחילת הסרט נראה כומר אורתודוקסי מברך את אנשי היחידה. בהמשך תועדו החיילים מתעללים בשישה שבויים בוסנים. ארבעה מהם היו קטינים, הצעיר שבהם בן 16, ושניים היו בשנות העשרים המוקדמות לחייהם.
הסרט תיעד את הוצאתם להורג של ארבעה מהשבויים. לאחר מכן נצטוו השניים שנותרו לשאת את הגופות לאסם סמוך, ושם נרצחו גם הם. נוּרָה אָלִיסְפָּהִיץ' ראתה בטלוויזיה את הוצאתו להורג של בנה, אַזְמִיר בן ה-16. היא כבר ידעה שהוא מת ונאמר לה שגופתו נשרפה. שרידיו נמצאו לבסוף ונקברו בפוטוצ'ארי ב-2003. ההוצאות להורג התרחשו ב-16 וב-17 ביולי בטרנובו, במרחק של כחצי שעה מבסיס היחידה ליד סרייבו. פרסום הסרט עורר זעזוע בסרביה והוביל למעצרם של כמה מן החיילים שזוהו בו.
ב-2007 הרשיע בית משפט מיוחד בבלגרד ארבעה מאנשי "העקרבים" בפשעי מלחמה. בית המשפט התייחס לרציחות כאל פשע מבודד, ולא כחלק מרצח העם בסרברניצה, ולא קיבל את הטענה שהיחידה פעלה באותו מקרה בסמכות משרד הפנים הסרבי.
מאמצי ההסתרה, השימוש בדחפורים והעברת הגופות לקברים משניים נועדו למחוק לחלוטין את הראיות לרצח העם. למרות כשלון האו"ם וההכחשות הגורפות של הרשויות הסרביות, החלו שברי זכוכית, תרמילי כדורים ועדויות ניצולים להרכיב את התמונה המלאה מול בתי הדין. אך בזמן שהעולם החל לאסוף ראיות ולתבוע צדק, קראדז'יץ' עצמו נמוג אל תוך הצללים. בכתבה השלישית והאחרונה נחשוף את שנות המסתור ההזויות שלו תחת זהות בדויה, את לכידתו הדרמטית בבלגרד ואת המשפט שסגר איתו את החשבון.
