כאשר במאה ה-14 מת הנציג האחרון של השושלת האיובית, שמו של הסולטאן צלאח א-דין החל להישכח. פוליטיקאים מזרחיים מודרניים נזכרו בו כבר כאשר רצו לקחת דוגמה מהמצביא הדגול.
פעם 7 ערים יווניות התווכחו על הזכות להיקרא מולדתו של הומרוס. באותו אופן בדיוק, כל העמים הערבים במזרח התיכון רואים בסולטאן צלאח א-דין בן עמם. לפני יותר מ-800 שנה הוא הגן על הציוויליזציה האסלאמית מפני האבירים הצלבנים בעודו כובש את ירושלים. יתרה מכך, הוא עשה זאת בכבוד כה גדול, שאפילו אויביו לא יכלו לנזוף בו על אף מעשה חסר כבוד אחד.
בדרך כלל הציבור הרחב יודע עליו מרומני אבירים, שסופרו מחדש על ידי סר וולטר סקוט. משם גם השם המערבי סלאדין. למעשה קראו לו צלאח א-דין, שמשמעותו "תהילת האמונה". אבל גם זהו רק כינוי כבוד של הילד יוסף, שנולד בשנת 1137 או 1138 במשפחתו של המצביא נג'ם א-דין איוב אבן שאדי. לפי מוצאו הוא היה כורדי, נציג של עם הררי פראי, ששמר בקנאות על חירותו ועל אמונת היזידים. אבל זה לא נוגע לצלאח א-דין, שנולד בתיכרית שבעיראק, היכן שאביו שירת את השליט המקומי. אמו הייתה ערבייה, והוא חונך באסלאם איתן.
על שנותיו המוקדמות איננו יודעים כמעט דבר. ידוע, עם זאת, שכבר בשנת 1139 עבר אביו של הגיבור לעתיד לסוריה, לשירותו של עמאד א-דין זנגי. לאחר שהעריך את כישוריו של המצביא, זנגי קירב אותו אליו ונתן לו לנהל את העיר בעלבכ. לאחר מות אדונו, איוב תמך במאבק על השלטון בבנו הבכור נור א-דין, ועל כך האחרון מינה אותו בשנת 1146 לשליט דמשק. בעיר המפוארת הזו צלאח א-דין גדל וקיבל חינוך, שעבור נער מזרחי אציל באותה תקופה הסתכם ביסודות האמונה, רכיבה על סוסים ושליטה בחרב. לא מן הנמנע, אמנם, שצלאח א-דין למד גם קרוא וכתוב ויסודות חריזת שירה. בכל מקרה, כשהפך לסולטאן, הוא ידע לקרוא ולכתוב בניגוד להרבה שליטים אירופאים.
נחלותיה של שושלת זנגי גבלו במדינות הצלבנים בארץ ישראל, שקמו לאחר מסע הצלב הראשון בשנת 1099. במזרח האבירים חיו בדיוק כפי שהיו רגילים במערב. לאחר שבנו טירות במקומות נוחים להגנה, הם הטילו חובות שונים על האיכרים, הן על המהגרים מאירופה והן על הערבים, היוונים והסורים המקומיים.
באופן רשמי נחלותיהם היו כפופות למלך ירושלים, אך בפועל היו עצמאיות. שליטיהם עשו משפט ודין בעצמם, קבעו חוקים, הכריזו מלחמות זה על זה וכרתו שלום. רבים מהם לא בחלו בשוד, כשתקפו שיירות סוחרים וספינות סחר.
המסחר הכניס לצלבנים רווחים גדולים. לפי חישוביו של ההיסטוריון הצרפתי פרנאן ברודל, מחזור המסחר בין המערב למזרח באותה תקופה גדל פי 30-40. תפקיד גדול במדינות הצלבנים מילאו המסדרים הצבאיים-אביריים – הטמפלרים והיוהניטים (ההוספיטלרים). חבריהם קיבלו על עצמם נדרי נזירות של פרישות, עוני וציות לממונים. בנוסף לכך, הם נשבעו להילחם נגד כופרים ולהגן על נוצרים. בראש כל מסדר עמד מגאסטר גדול, שלו היו כפופים כמה מאות אבירים.
בהדרגה הצלבנים השתלבו במערכת הפוליטית של המזרח התיכון. בעודם אויבים של שליטים מקומיים מסוימים, הם כרתו בריתות עם אחרים והחליפו מתנות. אחדות בקרב המוסלמים לא הייתה: תומכיו של ח'ליף בגדאד היו מסוכסכים עם השושלת הפאטמית השיעית במצרים, ואילו האימפריה הסלג'וקית הטורקית התפצלה לחלקים, שהשליטה עליהם עברה לידי מחנכי הסולטאן – האטבקים.
ביניהם היו גם הזנגים, ששמו להם למטרה לגרש את ה"פרנקים" מארץ ישראל, ובמיוחד מירושלים. מלבד המקומות הקדושים לנוצרים וליהודים, נמצאו שם גם מקומות קדושים לאסלאם, כולל מסגד קובת א-סח'רה (כיפת הסלע), שממנו הנביא מוחמד, לפי המסורת, עלה השמיימה על הסוס המכונף אל-בוראק. לאחר כיבוש העיר על ידי הצלבנים, כולם הפכו לכנסיות נוצריות, ונור א-דין זנגי נשבע להחזירם. עוזרו בכך הפך להיות צלאח א-דין.
קראו גם: היום שבו נולד יום שישי ה-13: נפילתו של מסדר הטמפלרים
הדרך לאימפריה
אך תחילה נאלץ הנער להילחם לא ב"כופרים" מול חומות ירושלים, אלא בבני אמונתו על גדות הנילוס. כדי להקיף את נחלות הצלבנים, נור א-דין תכנן להכפיף את מצרים, היכן שנגד הח'ליף המקומי אל-עאדיד מרד הוזיר שוואר אבן מוג'יר. לעזרתו של האחרון שלח זנגי בשנת 1164 צבא בראשות שירכוח, אחיו של איוב.
איתו היה גם צלאח -א-דין בן ה-25, שמונה למפקד על מאה פרשים. המסע התברר ככושל: הכורדים ישרי-הדרך נתקלו בערמומיות המצרים. ברגע המכריע שוואר לא רק עבר לצד אויבו הח'ליף, אלא גם קרא לעזרה למלך ירושלים אמורי הראשון. האבירים עזרו להביס את שירכוח ליד קהיר באפריל 1167 ובעצמם התבצרו בבירה המצרית.
כאן צלאח א-דין הוכיח את עצמו לראשונה: כאשר עמיתיו נפולי הרוח כבר היו מוכנים לעזוב את המדינה, הוא כבש עם פלוגתו את הנמל החשוב ביותר אלכסנדריה ומנע מהצלבנים לקבל תגבורת. לאחר משא ומתן ארוך הסכימו שני הצדדים לסגת ממצרים, אך שירכוח נשאר שם, והפך לווזיר של הח'ליף.
במאי 1169 שירכוח מת, ככל הנראה מרעל, ואת המשרה ירש אחיינו צלאח א-דין. להפתעת רבים, הוא התגלה לא כלוחם פשוט, אלא כפוליטיקאי מיומן, שמשך לצידו את אנשי החצר והעם. כאשר בשנת 1171 אל-עאדיד מת, צלאח א-דין תפס את מקומו ללא שום התנגדות.
אדונו לשעבר נור א-דין ציפה ממנו לכניעות, אך צלאח א-דין, עם הפיכתו לסולטאן מצרים, הבהיר כי אינו זקוק להדרכה. יתרה מכך, לאחר מותו של נור א-דין בשנת 1174, הוא התערב בסכסוך של יורשיו ובחסות המהומה לקח מהם את נחלותיהם בסוריה, כולל דמשק (אביו כבר היה מת עד אז).
כאשר קרוב משפחתם, האטבק רב-העוצמה של מוסול, יצא להגנת הזנגים, צלאח א-דין הביס אותו ואילץ אותו להכיר בעליונותו. אויבים ניסו לשסות בסולטאן את החשישיון – רוצחים חסרי רחמים שמהם פחד כל המזרח. אך הוא הקים שירות חשאי כזה, שביום אחד עצר את כל החשישיון בדמשק. כששמע על הוצאתם להורג, מנהיג הרוצחים, "זקן ההר" המפורסם, העדיף לכרות ברית שלום עם הסולטאן הנחרץ.
כעת הכל היה מוכן למסע על ירושלים. הרגע היה נוח: בעיר שלט המלך הצעיר בודואן הרביעי, חולה צרעת. יורשיו האפשריים נאבקו בגלוי על השלטון, והחלישו עד לקצה את כוחות הנוצרים.
בינתיים צלאח א-דין הקים ואימן צבא, שאת הבסיס שלו היוו הממלוכים – עבדים לשעבר. מהלוחמים המיומנים הללו, המסורים ללא מצרים למפקדיהם, גויסו פלוגות של נושאי רומח וקשתים רכובים, שהסתערו במהירות וגם נסוגו במהירות, משאירים מאחור את האבירים המגושמים בשריונם. חלק אחר של הצבא הורכב מפלאחים שגויסו בכפייה, שלחמו גרוע ובחוסר רצון, אך יכלו לרמוס את האויב בהמוניהם.
לאחר מותו של בודואן השלטון עבר מיד ליד, עד שהגיע לאחותו סיבילה ולבעלה גי דה ליזיניאן, שלא נהנה מסמכות ולא יכול היה למנוע את עשיית הדין העצמית של הפיאודלים. הפרוע שבהם, הברון רנו דה שאטיון, שדד שיירה, שהובילה את אחותו של צלאח א-דין עצמו לחתנה. היא לא נפגעה ושוחררה, אך לפני כן הברון החרים ממנה את כל התכשיטים. במקביל הוא נגע בנערה, מה שנחשב לעלבון חסר תקדים. צלאח א-דין נשבע לנקום, וביוני 1187 יצא צבאו בן 50 אלף החיילים למסע.
מאבק אריות
תחילה הטיל הסולטאן מצור על מבצר טבריה. המלך גי יצא נגדו, אך צלאח א-דין פיתה את צבאו אל מדבר צחיח, שם אבירים רבים מתו מחיצי האויבים ומהשמש הקופחת. בזמן שהם נחלצו משם, המבצר נאלץ להיכנע.
אולי יעניין אותך
צבא הצלבנים, שכלל 1,200 אבירים, 4,000 לוחמים רכובים ו-18,000 חיילי חי"ר, פנה לעבר טבריה ופגש את צלאח א-דין בין שתי גבעות, הנקראות קרני חיטין. ב-4 ביולי התחולל הקרב המכריע. לאחר שהתבצרו על הגבעות, המוסלמים ירו מלמעלה על אויביהם, שסבלו מצמא ומעשן הענפים היבשים שהוצתו בפקודת הסולטאן. כשהם נלחמים בייאוש, האבירים הצליחו לכבוש את הקרניים, אך איבדו כמעט את כל הסוסים וכותרו על ידי פרשי האויב.
הרוזן ריימונד מטריפולי עם פלוגה קטנה הצליח לפרוץ את הכיתור ולהינצל. השאר נאלצו להיכנע עד הערב. בשבי נפלו: המלך גי עצמו, אחיו ז'ופרואה, מגאסטרים של הטמפלרים והיוהניטים – כמעט כל אצולת הצלבנים, למעט הרוזן ריימונד, אך גם הוא, בהגיעו לטריפולי, מת מפצעיו.
בשבי מצא את עצמו גם מעליב הסולטאן, רנו דה שאטיון. הוא החמיר את אשמתו בהתנהגות חצופה וצלאח א-דין במו ידיו ערף את ראשו. ואז, על פי המנהג הכורדי, הרטיב את אצבעו בדם האויב והעביר אותה על פניו לאות כי הנקמה הושלמה. שאר השבויים נשלחו לדמשק, שם הוכרע גורלם.
צלאח א-דין פקד להוציא להורג את כל הטמפלרים והיוהניטים (230 איש), בראותו בהם אויבים מושבעים של האסלאם. הוצאו להורג גם בני הברית המוסלמים של הצלבנים כמשתפי פעולה עם האויב. שאר האבירים, כולל המלך גי, שוחררו, לאחר שנלקחה מהם שבועה שלא להילחם לעולם בסולטאן. הלוחמים הפשוטים נמכרו לעבדות.
לאחר מכן צלאח א-דין צעד במצעד ניצחון דרך ארץ ישראל, שלא היה מי שיגן עליה. עכו ואשקלון נכנעו לו, והנמל הנוצרי האחרון צור ניצל רק בזכות הגעתו מאירופה של המרקיז קונרד ממונפראט עם פלוגה חזקה.
ב-20 בספטמבר 1187 הסולטאן הטיל מצור על ירושלים. המגינים היו חסרים, וגם המזון, החומות התבלו מאוד, וב-2 באוקטובר העיר נכנעה. צלאח א-דין לא חזר על אותן אכזריות שביצעו פעם הצלבנים: הוא הרשה לכל התושבים לעזוב את העיר תמורת כופר קטן יחסית ואפילו לקחת איתם קצת מהרכוש. עם זאת, להרבה עניים לא היה כסף וגם הם הפכו לעבדים. הם היו כמעט 15 אלף. המנצח זכה לעושר עצום ולכל המקומות הקדושים של העיר, שהכנסיות שלה הפכו שוב למסגדים.
הבשורה על נפילת ירושלים עוררה באירופה יגון וזעם. המונרכים של המדינות הגדולות ביותר – אנגליה, צרפת וגרמניה – התאספו למסע צלב חדש. הסכמה ביניהם, כרגיל, לא הייתה, ולכן הצבאות נעו לעבר המטרה כל אחד בנפרד.
הראשון לצאת לדרך במאי 1189 היה קיסר גרמניה פרידריך ברברוסה. הוא התקדם דרך היבשה, כובש בדרכו את הבירה הסלג'וקית קוניה (איקוניום). אך ביוני 1190 הקיסר טבע לפתע בעת חציית נהר ההרים סלף. צבאו בחלקו חזר הביתה, ובחלקו בכל זאת הגיע לארץ ישראל, אך שם נכחד כמעט לגמרי ממגפת הדבר.
בינתיים האנגלים של ריצ'רד הראשון והצרפתים של פיליפ השני עדיין עשו את דרכם לארץ הקודש בדרך הים. בדרכם הם נאלצו להילחם לא מעט. את כינויו לב הארי הרוויח המלך ריצ'רד כשנלחם לא נגד מוסלמים, אלא נגד תושבי סיציליה שמרדו בו. במהלך עוד מסע צבאי הוא לקח מהביזנטים את קפריסין, שנמסרה למלך ירושלים הנמלט גי דה ליזיניאן.
רק ביוני 1191 הגיעו שני המלכים לארץ ישראל. טעות גורלית של צלאח א-דין הייתה שהוא השאיר לצלבנים את צור. לאחר שהתבצרו שם, הם יכלו לקבל עזרה מאירופה והטילו מצור על המבצר העוצמתי עכו. למרגלות חומותיה הופיע המלך ריצ'רד, והחל המאבק בין שני יריבים, שווים בכוחם ובאומץ לבם.
בחוסר הפחד שלו עורר המלך האנגלי את הערצתו הכנה של צלאח א-דין. אומרים שפעם, משנודע לו כי ליריבו כואב הראש מן החום, הסולטאן שלח לו סל של שלג מפסגות ההרים. המוסלמים הפשוטים התייחסו לריצ'רד הרבה יותר גרוע ואף הפחידו בו ילדים. לכך היו סיבות: המלך האבירי הפגין לא פעם את אכזריותו. ב-12 ביולי עכו נפלה, ולמרגלות חומותיה הוא העביר בחרב כ-2,000 שבויים מוסלמים, שלא יכלו לשלם את הכופר.
לאחר מכן הצלבנים נעו דרומה, מביסים בזה אחר זה פלוגות אויב. כאן בדיוק התגלו החסרונות של צבא צלאח א-דין, שהיה מורכב מאנשים משועבדים. הסולטאן אמר בכעס: "הצבא שלי לא מסוגל לכלום, אם לא אוביל אותו בעצמי ולא אשגיח עליו בכל רגע". מה כבר אפשר לומר, אם מאחורי גבם של המצרים הלוחמים עמדו ממלוכים עם חרבות שלופות. לאבירים לא היה דבר כזה: כל אחד מהם ידע על מה הוא נלחם.
קראו גם: תדהמת עולם: כשהקיסר פרידריך השני חתם על "עסקה יפה" בארץ הקודש
מוות בשיא
בהתקדמו מעכו לאשקלון, איים ריצ'רד להחזיר לשלטון הנוצרים את כל חוף הים. כדי להפריע לו, צלאח א-דין עם צבא של 20 אלף איש חסם את דרכו של המלך ליד מבצר ארסוף ב-7 בספטמבר 1191. כאן שוב התגלתה העליונות של הטקטיקה האירופית: האבירים יכלו להקים במהירות הגנה, שגלי ההסתערות של הפרשים המוסלמים התנפצו מולה בחוסר אונים.
לאחר שאיבדו 7,000 הרוגים, לוחמיו של צלאח א-דין נסוגו בבהלה. לאחר מכן הסולטאן לא העז עוד אפילו פעם אחת להיכנס עם ריצ'רד לקרב גדול. המלך האנגלי כבש את יפו ואת אשקלון והחל לצבור כוחות למכה על ירושלים. עם זאת, עד מהרה המזל שוב הפנה עורף לנוצרים: ריצ'רד ופיליפ נכנסו לויכוח סוער על הכתר של ממלכת ירושלים שכבר לא הייתה קיימת.
הראשון תמך באיש שלו גי דה ליזיניאן, השני – במרקיז קונרד ממונפראט. לאחר שהפסיד בוויכוח, פיליפ הוביל בזעם את צבאו בחזרה לצרפת. גם לקנאה היה תפקיד: הצרפתי לא ביצע מעשי גבורה, ואף אחד לא קרא לו לב הארי.
מצבא הצלבנים נשארו לא יותר מ-10,000 אבירים, וריצ'רד נאלץ להודות כי לפלס איתם דרך לעיר הקדושה מבעד לצבאות האויב שקול למוות. צלאח א-דין הורה לואזירים שלו לצייד ולשלוח לארץ ישראל עוד ועוד צבאות חדשים. הוא ידע שהכפרים מתרוקנים וסכנת רעב מאיימת על המדינה, אך מלחמת הקודש הייתה מעל לכל. היא לא הייתה עבור הסולטאן מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לחיזוק האימפריה.
ח'ליף בגדאד, ששלטונו דעך, אך סמכותו נותרה גבוהה, שלח לו את ברכתו והבטחה לתמיכה מלאה. צלאח א-דין תכנן לצאת למסע לבגדאד לשם שחזור הח'ליפות הערבית הגדולה. לוחמיו כבר כבשו את לוב ואף את תימן הרחוקה, והיו מוכנים ללכת הלאה. אך תחילה היה צריך לסיים עם הצלבנים.
בספטמבר 1192 חתם ריצ'רד על הסכם שלום, שהפך לניצחון חשוב של צלאח א-דין. בידי האבירים נותר רק חוף הים, ואילו אשקלון נהרסה על פי תנאי השלום. עולי הרגל הנוצרים קיבלו את האפשרות לבקר בירושלים ולסגוד שם למקומות הקדושים. הסולטאן הסכים לוויתור הזה: העיקר שהאנגלי המפחיד עם לב האריה יחזור הביתה.
בדרכו למולדת חווה ריצ'רד במלואן את ההשלכות של מעשהו הלא כל כך אבירי. במהלך כיבוש עכו הוא השליך מהחומה את דגלו של הדוכס האוסטרי לאופולד, שאותו הוא הרים ראשון. הדוכס שמר טינה וכעת לקח את ריצ'רד, שמצא את עצמו באדמותיו, בשבי וכלא אותו בטירה. המלך שוחרר רק כעבור שנתיים תמורת כופר עצום. הדבר לא לימד מאום את המונרך הפזיז: בבית הוא מיד הסתבך בעוד מלחמה ובשנת 1199 נהרג מחץ תועה במהלך מצור על טירה צרפתית.
"כל מה שכבש האומץ שלו, הפזיזות שלו איבדה" – במילים אלו סיכמו בדברי הימים את גורלו של לב הארי. אויבו צלאח א-דין כבר לא היה בין החיים. במסעו האחרון חלה בקדחת ומת בדמשק ב-4 במרץ 1193. כל המזרח התאבל עליו כמגן האמונה.
לאחר מות הסולטאן, יורשיו חילקו את האימפריה שלו. אל-עזיז קיבל את מצרים, אל-אפדל – את דמשק, אז-זאהר – את חאלב. אבוי, אף אחד מהאיובים לא הפגין את תכונותיו של מייסד השושלת. כשהם מפקידים את ביטחון נחלותיהם בידי שרים ומצביאים, הם התמסרו לשכרות ולבידור עם פילגשים.
די מהר החליטו הממלוכים שהם עצמם יסתדרו עם ענייני המדינה, ובשנת 1252 הטביעו בנילוס את האיובי האחרון, הילד מוסא. לאחר חיסולי חשבונות עקובים מדם עלה לשלטון הקיפצ'קי ביברס, שלא רק שגירש סופית את הצלבנים מארץ הקודש, אלא גם הביס את המונגולים המפחידים, שכבשו חצי עולם. בשנת 1260 הוא גירש את האיובים מדמשק, וב-1342 מת הנציג האחרון של שושלת זו.
נדמה היה שצלאח א-דין ומפעלו נכנסו להיסטוריה לנצח. עם זאת, נזכרו בלוחם במאה ה-20, כאשר הערבים שוב התקוממו נגד הקולוניאליסטים האירופאים. הסולטאן הפך לדוגמה גם עבור נשיא מצרים נאצר, וגם עבור אסד הסורי, וגם עבור הדיקטטור העיראקי סדאם חוסיין, שהיה גאה מאוד להיות בן ארצו – שכן גם הוא נולד בתיכרית.
זה הגיע למצב שאפילו הארכי-מחבל אוסאמה בן לאדן השווה את עצמו לצלאח א-דין, למרות שזה האחרון, לעומת זאת, נלחם נגד החשישיון, שאותם היינו מכנים מחבלים. הוא היה בן זמנו – זמן אכזרי, אך נאמן לאידיאלים שכל כך חסרים למאה האדישה שלנו.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
