סופרמן, בדיוק כמו ג'יימס בונד או באטמן, הוא הרבה יותר מסתם תפקיד. כי אם אתה מגלם את סופרמן, אתה לא רק מגלם גיבור-על – אתה מגלם את גיבור-העל הגדול מכולם.
הגלימה, הסמל, המצפן המוסרי הם הרבה דברים לשאת על כתפיים רחבות ולא כל שחקן שלבש את האות "S" הצליח לנחות בשלום. מאז 1948, הוליווד הציגה סופרמן שונה על המסך, לכל אחד סגנון משלו, יהירות או חוסר בהם. חלקם עפו. חלקם נכשלו.
אז מה הופך סופרמן לגדול? האם שחקן יכול לתפוס גם את קלארק קנט וגם את קאל-אל? האם הם נראים כאילו נולדו בקריפטון אבל גדלו בקנזס? האם הם גורמים לנו להאמין, אפילו רק לשנייה, שמישהו יכול להיות כל כך טוב?
מה הופך סופרמן לגדול?
לגלם סופרמן פירושו לגלם שני תפקידים בו זמנית: אל-חייזר ונער חווה עם תג עיתונאי. החלפת משקפיים זה בסדר, אבל זה יותר עניין של החלפת אישיות שלמה.
קלארק קנט צריך להיות בעל נימוסים עדינים, בעוד שעל סופרמן להקרין ביטחון. השחקנים הטובים ביותר מבינים את המתח בין הזהויות הללו. קלארק מסתיר את כוחו וסופרמן מסתיר את רגשותיו.
המראה של סופרמן הוא רק חצי מהמיתוס. הוא אמור להיות גבוה, רחב ולסת מרובעת. זה עניין של איך שחקן נושא את החליפה. הסופרמנים הטובים ביותר נראים כאילו הם שייכים לתחפושת הזו. בלי מאמץ. בלי לחץ. רק כוח. התכונה הכי מסובכת של סופרמן אינה הכוח שלו, אלא הכנות שלו. הוא לא מעונה כמו באטמן או ציני כמו איירון מן. הוא רציני, וקשה לגלם את זה בלי לסטות מדי.
הצופים צריכים להאמין שאכפת לו, גם כשהעולם לא מגיע לו. כריזמה נושאת את המשקל הזה. גם אם שחקן מצליח להופיע בצורה מושלמת, זה נשאר רק אם הגילום משאיר חותם. האם זה השפיע על עיבודים עתידיים? האם זה הגדיר מחדש את הדמות בתרבות הפופולרית? האם זה שרד ממים, אתחול מחדש וגרסאות במאי של סניידר?
חלק מהסופרמנים דועכים ככל שהכתוביות מתגלגלות. אחרים הופכים לסטנדרט הזהב.
הדירוג (מהגרוע לטוב ביותר)
קירק אלין
סדרת סופרמן (1948–1950)
סופרמן הראשון בלייב אקשן מקבל נקודות על היותו ראשון, ולא הרבה מעבר לכך. הסופרמן של אלין הרגיש כמו שחקן סרט אילם עם דיאלוגים. הוא נתן לנו מחוות רחבות, הגשת שורות נוקשות וסצנות מעופפות כל כך מגושמות שעברו לאנימציה באמצע. אבל הוא כן הניח את היסודות, גם אם הם היו רופפים.
אלין היה החלוץ, השחקן הראשון שגילם את איש הפלדה ולא היה לו על מי להסתמך (אולי רק על באד קולייר, שדיבב את הדמות בסדרת האנימציה בתחילת שנות ה-40; ממנו שאל אלין את הרעיון לדבר בקולות בגובה שונה בדמויותיהם של קלארק וסופרמן). הסדרה משנת 1948 בפירוש אינה נתונה לניתוח מעמיק: היום היא נראית אינפנטילית ויותר דומה לתוכנית לילדי גן. כאן סופרמן לא מציל את כדור הארץ מדארקסייד ואינו מחזיר את הזמן לאחור, אלא מתקן פסים שבורים, עוזר בשריפה ומרסק מעבדות של גנגסטרים בעזרת כיסאות. קירק אלין מרגיש יותר בנוח במשקפיים הענקיים ובכובע של קלארק קנט מאשר בטייץ של גיבורי על, מכיוון שהוא לא לגמרי מבין מה עליו לשחק וכיצד להחזיק מעמד מול המצלמה בדמות כזו. אצל אלין שני הגילומים של הדמות באמת אינם דומים לחלוטין זה לזה, אבל הסופרמן שלו ממש לא מעורר השראה.
ג'ורג' ריבס
הרפתקאות סופרמן (1952–1958)
הסופרמן של ריבס היה פופולרי מאוד בתקופתו, אבל לקלארק קנט שלו היה יותר יהירות מאשר לסופרמן שלו, מה שהפך את הדינמיקה הרגילה. ובכל זאת, לריבס היה קסם וסמכות, גם אם סצנות האקשן כללו בעיקר דחיפת רהיטים והתרסקות דרך קירות. מכובד, אבל תוצר של זמנו.
ההתקדמות הטכנולוגית אפשרה לריבס להיכנס יותר לתפקיד גיבור העל: ב"הרפתקאות סופרמן" ריבס כבר עף בעצמו. אולי בגלל זה הוא משחק הרבה יותר בביטחון. הסופרמן שלו תופס נבלים עם חיוך זחוח והלצות. אבל כאן גם טמונה הבעיה: השחקן מכניס יותר מדי רברבנות לאופיו של הגיבור, שאינה מאפיינת אותו כל כך. התנהגות כזו הייתה נראית אורגנית יותר בסדרה על אקדוחנים או מוסקטרים, אך לא בסיפורו של אדם שכל העולם מונח על כתפיו.
ברנדון רות'
סופרמן חוזר (2006)
לרות' היה את המראה. אפילו הייתה לו את הרוח. אבל ״סופרמן חוזר״ מעולם לא נתן לו להיות לבד. הוא היה תקוע בחיקוי של כריסטופר ריב בסרט שהיה יותר מחווה מאשר אתחול. זה הרגיש כמו צפייה במחווה לתחפושת. באופן אירוני, רות' הצליח מאוחר יותר לגאול את עצמו כסופרמן בטוח יותר בעצמו ב"יקום החץ".
אחרי הכל, ראות' נבחר לתפקיד סופרמן באנלוגיה לאופן שבו חיפשו בזמנו את כריסטופר ריב — הבמאי היה זקוק לשחקן אלמוני, שלא יעורר אסוציאציות מיותרות. וראות' היה מציאה נהדרת. יצא לו סופרמן מיושן ומלנכולי להפליא, שקשה לו למצוא מקום בעולם המודרני.
"סופרמן חוזר" שימש כסרט המשך לסרטיו של ריצ'רד דונר, ולכן ראות' העתיק במכוון את סגנון המשחק של ריב. ייתכן שלצופה ההמוני לא היה פשוט להבין תוכנית כזו, וגם הדימוי ההומניסטי של סופרמן פעל נגדו. בשנות האלפיים, בעוד שטוב לב טרם הפך לפאנק-רוק, סופרמן לא היה מספיק קשוח וסותר בהשוואה לבאטמן של נולאן או לאיזה וולברין. בכך ש"סופרמן חוזר" לא הכניס את הסכום הנדרש בקופות, ברנדון ראות' בהחלט לא היה אשם; הפרשנות שלו נותרה לא מוערכת כראוי במשך שנים ארוכות. ואז, במסגרת קרוסאובר טלוויזיוני של הסדרות מיקום "החץ" (Arrowverse), נפלה בחלקו של ראות' ההזדמנות להשלים את מה שלא נאמר. שם הוא גילם סופרמן למוד ניסיון ומזדקן, שקבר את כל קרוביו, והוכיח פעם נוספת שלא לחינם קיבל את התפקיד הזה.
אולי יעניין אותך
דין קיין
לויס וקלארק: הרפתקאותיו החדשות של סופרמן (1993–1997)
קין הביא קסם של קומדיה רומנטית לקלארק קנט, מה שעבד היטב עבור סדרה שהייתה יותר "אור ירח" מאשר "איש הפלדה". עם זאת, הסופרמן שלו הרגיש לעתים קרובות כמו דמות רקע. חסרה לו הרצינות לרגעים הגדולים יותר של התפקיד, והכתיבה של הסדרה לא עזרה. ובכל זאת, קיין הפך את קלארק לאדם שזוהה איתו בעשור מלא בגיבורים מהורהרים.
"לויס וקלארק: הרפתקאותיו החדשות של סופרמן" נשכחה קצת והיא בולטת על רקע עיבודים אחרים מנקודת מבט ז'אנרית. זוהי בראש ובראשונה קומדיה רומנטית ורק אחר כך מדע בדיוני והרפתקאות. קלארק מאוהב בלויס, היא מאוהבת בסופרמן, וגם לקס לות'ר מעורב במצולע האהבה הזה; במערך כזה נותר מעט זמן למאבק בנבלי-על. אך ישנו גם ניואנס נוסף: בסדרה קלארק חשוב יותר מסופרמן. אם ברוב הפרשנויות של הקומיקס הגיבור מתחזה לקלארק כדי להשתלב בחברה, הרי שכאן הכל הפוך. סופרמן הוא מסכה שקלארק נאלץ לעיתים לעטות, בעודו חי את חייו הרגילים. העיתונאי בביצועו של קיין סופג במיומנות את המכה של לויס האירונית והקשוחה ואף יודע לפלרטט; חליפת סופרמן רק מוסיפה לו ביטחון עצמי. לכן לקיין יש שתי תת-אישיויות: הגיבורים אינם בקטבים שונים, אלא קרובים למדי זה לזה, מה שאגב נראה מעניין. כמובן, אין שום אמונה בכך שהעיתונאים הבכירים ב״דיילי פלאנט״ לא זיהו את סופרמן בעמיתם, אך נייחס זאת לאופי הקומי של "לויס וקלארק".
טיילר הוצ׳לין
סופרמן ולויס (2021–2025)
הוצ׳לין התפתח לתפקיד. קלארק שלו חם, סופרמן שלו אמין וסצנות מצב האבא שלו מכות חזק. האירוניה היא שכבר בשנת 2011 הוא נבחן לתפקיד סופרמן בסרט "איש הפלדה", אך הפסיד להנרי קאוויל.
גם אם אז זה היה נראה כהזדמנות קריירה שהוחמצה, כעבור עשור התברר שהגורל האיר לו פנים. לאחר ששיחק בסדרת הטלוויזיה ששרדה ארבע עונות "סופרמן ולויס", שיצאה בשלהי עניין הצופים בז'אנר גיבורי העל ולכן נעלמה מעיני רבים, הוא מימש את מה שלא הצליח לאחרים. ראינו פעמים רבות את תחילת הסיפור של סופרמן — להוצ׳לין יצא להראות את האמצע והסוף שלו.
בפרק הראשון של הסדרה, סופרמן הוא לא רק גיבור מבוסס עם ותק רב, אלא גם אב לשני בנים מתבגרים; חינוכם הופך לאתגר המרכזי והמורכב ביותר עבור מי שכדורים ולייזרים אינם מאיימים עליו. לעיתים נדמה שקלארק קנט של הוצ׳לין הוא דמות קשוחה אפילו יותר מסופרמן, עד כדי כך שהוא מרבה לשלוח את השוטים שלו לשבת בחדרים ולחשוב על התנהגותם. סופרמן לא הולך לעשות בירורים אם מישהו מאיים על בנו ברובה. קלארק כן (וזה נראה אפילו יותר מפחיד).
אם סופרמן בדרך כלל מלמד את הקוראים והצופים הומניזם ושאיפה להיות טובים יותר, קלארק בסדרה הזו מעביר בנוסף קורס של תקשורת אקולוגית עם קרובים ובני משפחה ומעביר כיתת אמן בפתרון סכסוכים ביתיים. לכן הסדרה נראית לעיתים מטיפנית. אלא ש"סופרמן ולויס" ניסתה להיות בבעת ובעונה אחת גם סדרת אקשן של גיבורי על עם קבוצה שלמה של נבלי-על פולחניים, אך גם רומן התבגרות ומקרה נדיר שבו היוצרים מראים לצופים כיצד המיתוס הגיבורי בכלל מסתיים.
טיילר העניק למיתוס הזה אמינות אנושית, כשהוא משחק בצורה משכנעת באותה מידה את הבעל, השכן, האב וכמובן, סופרמן. שחקנים אחרים (בראש ובראשונה ריב) השיגו את האיזון הנדרש בין שתי אישיויות הגיבור, אך לאיש לא יצא לעשות זאת על חומר כל כך מבורך, שמלא בכבוד למקור. להוצ׳לין התמזל המזל — אך הוא עדיין נותר סופרמן די פגיע ומוזר.
דיוויד קורנסווט
סופרמן, סופרגירל, איש המחר (2025–)
דיוויד קורנסווט החליף את הנרי קאוויל בתור האהוב על ההמונים בסרט "סופרמן". בינתיים הופעתו מצביעה על חזרה לאופטימיות וללב. לקורנסווט יש את המראה בסגנון ריב ואת התסריט של ג'יימס גאן מאחוריו. אבל הסופרמן של קורנסווט הוא בחור צעיר ותמים, שלא הושחת על ידי החיים. הוא אומר שטוב לב והומניזם הפכו לכל כך נדירים בעולם המודרני, עד שהם הפכו לתת-תרבות, לפאנק-רוק של ממש. בדרך זו החליט ג'יימס גאן להזכיר לצופה מדוע גיבורים אחרים של DC קוראים לעיתים קרובות לסופרמן צופה. הוא כל כך נכון וישר שזה מעצבן; פשוט מכיוון שקשה לעמוד ללא הרף ברף מוסרי כזה.
בגרסה הסופית של הסרט נותר מעט מאוד ניגודיות בין סופרמן לקלארק, וחשוב מכך, להסיק מסקנות על עבודתו של קורנסווט מסרט אחד או שניים נראה לא הוגן במיוחד.
הנרי קאוויל
איש הפלדה, באטמן נגד סופרמן, ליגת הצדק (2013–2022)
קאוויל נראה כמו סופרמן שיצא מחוברת קומיקס ונכנס לחדר כושר. הופעותיו היו מבוססות, כנות, ולעתים קרובות מוגבלות בשל התסריטים. הסופרמן המהורהר והפילוסופי של זאק סניידר לא הותיר מקום רב לשמחה או לתקווה, מה שהוריד מהכריזמה של קאוויל. ובכל זאת, המעריצים אהבו אותו, והוא גילם את התפקיד ביושרה, גם אם הסרטים לא תמיד גיבו אותו.
קאוויל ביקום הקולנועי הקודם של DC היה בן ערובה של נסיבות. לא יצא לו להראות את הדואליות של סופרמן וקלארק, מכיוון שזאק סניידר התעניין הרבה יותר בסימבוליזם דתי; בהתחשב במבנה גופו הפיזי של קאוויל, במקרה זה סוד הזהות באמת הפך לסוד גלוי. הסופרמן של קאוויל לא מספיק ממש להיות מצפן מוסרי, מנהיג וכמובן, צופה, שכן במהלך שלושה סרטים עליו להספיק למדוד חליפה, למות ולקום לתחייה. בנוסף, הסופרמן הזה מבזבז די הרבה זמן על בירורים עם חבריו לליגת הצדק ומקבל החלטות שלא יעלו על הדעת עבור אב-הטיפוס הקומיקסי שלו (למשל, למען שמירת סוד זהותו הוא מאפשר לטרגדיה לקרות). כן, קאוויל יפהפה בצורה אלוהית ונראה מלכותי עם האות "S" על חזהו, אך בסופו של דבר יצא לו יותר אנדרטה לסופרמן מאשר דיוקן שלם.
טום וולינג
סמולוויל (2001–2011)
לדמות הזו לא הייתה גלימה וללא תקווה (עד הסוף ממש). אבל וולינג הצליח במסע מנער חווה מבולבל לגיבור מתחיל. במשך 10 עונות, הוא בנה גרסה של קלארק קנט שהרגישה אנושית וניתנת להזדהות, גם אם מעולם לא ראינו אותו הופך לסופרמן במלואו. מורשתו טמונה במספר המעריצים העתידיים שהוא הביא למיתולוגיה. בעל השפעה שקט ועקבי מאוד.
עבור רבים ממעריצי סופרמן, דווקא תלמיד התיכון הפרוע בבגדים רחבים, שגדל בחוות קנט, הפך להתגלמות המופתית של הגיבור. אך אם נהיה כנים לחלוטין, ולינג לא משחק את סופרמן. הוא משחק את קלארק קנט לפני שהוא הופך לסופרמן, לובש את החליפה ולומד לעוף. כן, הדקות האחרונות של הפרק האחרון מראות סצנות מחייהם של קלארק ולויס ליין הבוגרים, אבל "סמולוויל" מסתיימת בלעג רגע לפני שהצופה רואה לראשונה את ולינג בחליפה בקומה זקופה. במהלך 10 השנים שבהן שודרה הסדרה, צפינו כיצד ולינג (ללא ספק, בחן רב) שיחק את קלארק-התלמיד, קלארק-הסטודנט, קלארק-העיתונאי וקלארק הלוחם האלמוני בפשע, אך לא את קלארק-סופרמן.
ג'ורג' ניובורן
ליגת הצדק: הסדרה המצוירת (2001 – 2004)
קריירת הסופרמן של ניוברן החלה בזכות כישלון הפקתי במחלקת האנימציה של האחים וורנר. בתחילת העבודה על הסרט המצויר על ליגת הצדק, שבו היו אמורות להתאחד הדמויות מהסדרות "באטמן" ו"סופרמן", התברר כי השחקן טים דיילי, שדיבב את סופרמן בסדרה המצוירת מ-1996, אינו יכול לחזור לאולפן בשל פרויקט אחר. כך את מקומו ליד המיקרופון תפס ניוברן והתיישב שם לזמן רב: מבחינת משך העבודה על סופרמן הוא שיאן. השחקן מדבב את הגיבור למעלה מ-20 שנה בסדרות אנימציה, סרטי אנימציה ומשחקי וידאו; למשל, במשחק הלחימה Injustice מדברים בקולו בו-זמנית שני סופרמנים מיקומים שונים (הקאנוני וכפילו העריץ).
ב"ליגת הצדק", לניוברן, בניגוד לרוב עמיתיו ברשימה, התמזל המזל לדבב סופרמן שעובד בצוות ומתקשר רבות עם גיבורים אחרים. עבור קהל שלא קורא קומיקס, דווקא הדמות המצוירת הזו הפכה אי שם בילדות למורת דרך אל יקומי גיבורי העל. הגיבור של ניוברן משדר בקול מופק היטב, בתקיפות וברוגע. אתה מאמין לו כשהוא מבטיח שהכל יהיה בסדר.
כריסטופר ריב
סרטי סופרמן (1978-1987)
ריב נותר קנה המידה. הוא הצליח עם הבלתי אפשרי: להפוך את סופרמן לאמין בלי לקרוץ למצלמה. קלארק שלו היה מגושם אך חביב. סופרמן שלו היה אצילי בלי להיות נוקשה. ריב הצליח עם הדואליות טוב יותר מכל אחד אחר והופעתו נותרה מרשימה. אפילו כשסרטי המשך הפכו לטיפשים, הוא נשאר מושלם. הופעה שנבנתה להחזיק מעמד.
למה ריב בראש הרשימה?
היופי בסופרמן של ריב היה שהוא שכנע את הצופה שיכול להיות אדם כזה. בלי קסם של אפקטים חזותיים. בלי סיפור רקע מעונה. רק סיפור נקי, משחק ללא דופי והשילוב הנדיר של ענווה ושליטה. הוא לקח על עצמו את התפקיד בצורה שעדיין מטילה צל ארוך כיום.
שכן ההיסטוריה יכלה להסתדר אחרת לגמרי, הרי לתפקיד סופרמן בשנת 1978 נבחנו או נשקלו רוברט רדפורד, כריסטופר ווקן, סילבסטר סטאלון ואפילו ארנולד שוורצנגר. אך נבחר שחקן צעיר, שהספיק עד אז להצטלם במספר אופרות סבון ועבד בברודוויי; זו הייתה החלטה מסוכנת, שעל גאונותה דנים גם חצי מאה לאחר מכן.
"סופרמן" הותיר רושם על בני דורו לא רק באפקטים המיוחדים החדשניים שלו, אלא גם בקליעה המדויקת של ריב לשתי הדמויות. השחקן הדגים בבירור עד כמה שונה מתנהגות שתי ההתגלמויות של סופרמן, והוכיח באופן משכנע שלחשוד בקנט המגושם שהוא גיבור העל הגדול לא היה כל כך קל. בדמותו של קלארק הוא היה עכבר אפור, ואילו בחליפה האדומה-כחולה – בלתי מתבלבל, הקרין רוגע ושידר תחושת ביטחון. הצופה, בהתאם לסלוגן של הסרט, לא רק האמין באדם המעופף, אלא גם הבין מדוע ליבה של לויס ליין פועם בחוזקה כשהיא נמצאת ליד החצי-אל העדין והאמין. ריב הניח את היסודות לכל הגילומים הקולנועיים הבאים של הדמות ועשה זאת כך שאפילו הסרט השלישי והרביעי המעורפלים בסדרה לא השפיעו על מורשתו.
לא מסכימים? נהדר. זה חצי מהכיף. השאירו את הדירוגים שלכם למטה :)
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
