טנקרדו נבס: הנשיא שלא הספיק להיות נשיא

טנקרדו נבס טיפס במשך חמישה עשורים מהפוליטיקה העירונית של מינאס ז'ראיס אל נשיאות ברזיל, בדרך שעברה בממשלות, בבנקים, בפרלמנט, בהתנגדות למשטר הצבאי ובמאבק להשבת הדמוקרטיה. ■ בינואר 1985 הוא נבחר לנשיא, אך מחלה שפרצה ערב השבעתו הפכה את ניצחונו הפוליטי לסיומה הטרגי של אחת הקריירות הארוכות בפוליטיקה הברזילאית.

בערב 14 במרץ 1985, ערב השבעתו לנשיאות ברזיל, היה טַנְקְרֶדוּ דֶה אַלְמֵיידָה נֶבֶס אמור להימצא בנקודה שאליה הובילו כמעט חמישים שנות פעילות פוליטית. הוא כבר נבחר לנשיא בידי חבר האלקטורים ב-15 בינואר, לאחר שנים שבהן היה חבר מועצה בעיר הולדתו, חבר בית מחוקקים מדינתי, חבר קונגרס, שר המשפטים, ראש ממשלת ברזיל, סנאטור ומושל מינאס ז'ראיס. אלא שבמקום להתכונן לטקס ההשבעה, נבס חלה באורח קשה. הוא לא נשבע אמונים, לא נכנס לתפקיד שאליו נבחר, וב-21 באפריל 1985 מת בגיל 75. סגן הנשיא הנבחר, ז'וֹזֶה סַרְנֵיי, היה האיש שנכנס לנשיאות במקומו.

סופו של נבס העניק לקריירה שלו ממד כמעט פרדוקסלי. האיש שהיה מזוהה במשך שנים עם משא ומתן, פשרות פוליטיות וניסיון לפתור משברים ללא הכרעה צבאית הגיע אל המשרה העליונה דווקא ברגע שבו ברזיל ביקשה לסגור פרק של שלטון צבאי ולהשיב את השלטון האזרחי. הוא נבחר באופן עקיף ולא בבחירות ישירות, בעקבות כישלון הניסיון לאפשר בחירה ישירה לנשיאות, אך מועמדותו הפכה למוקד של קואליציית אופוזיציה רחבה. אף שלא כיהן כנשיא אפילו יום אחד, שמו צורף לאחר מותו לגלריית נשיאי ברזיל, והקריירה שקדמה לאותו מרץ גורלי הייתה ארוכה בהרבה מהחודש האחרון בחייו.

הילד מסאו ז'ואאו דל-ריי

טנקרדו דה אלמיידה נבס נולד בשעה 3:30 ב-4 במרץ 1910 בבית בעיר סאו ז'ואאו דל-ריי שבמינאס ז'ראיס. הוא היה החמישי מבין 12 ילדיהם של הסוחר פְרַנְסִיסְקוֹ דֶה פַּאוּלָה נֶבֶס ושל אַנְטוֹנִינָה דֶה אַלְמֵיידָה נֶבֶס. אנטונינה, שכונתה דונה סיניה, נולדה ב-1881 ונישאה ב-1903 לפרנסיסקו, שכונה סאו שיקיטו ונולד ב-1878. מוצאו של טנקרדו היה ברובו פורטוגלי, אך גם אוסטרי: שם המשפחה נבס הגיע מאב קדמון מן האיים האזוריים, הקומנדדור ז'וזה אנטוניו דאס נבס, שהתיישב בסאו ז'ואאו דל-ריי עוד לפני עצמאותה של ברזיל. מצד אמו היה נינו של הכובען ז'ואאו קפלר, שעזב את אוסטריה ועבר לעיר, והוא נמנה גם עם צאצאיו של אמאדור בואנו.

הפוליטיקה הייתה נוכחת במשפחה הרבה לפני שטנקרדו עצמו נבחר למשרה כלשהי. סבו, ז'וזה ז'ובנסיו דאס נבס, היה תומך ברפובליקה, ואביו פרנסיסקו כיהן כחבר מועצת העיר. טנקרדו סיפר שאביו, שמת ב-1922, השפיע עמוקות על התפתחותו הפוליטית. עוד כשהיה ילד עודד אותו אביו לקרוא נאומים של אישי ציבור, בהם רוי ברבוזה, והוא גם נחשף להתנגדותם של מנהיגים מקומיים לממשלו של ארתור ברנרדס, נשיא מדינת מינאס ז'ראיס. לדבריו, העניין שלו בפוליטיקה החל להתגבש כבר כשהיה בן שמונה או תשע.

בין 1917 ל-1920 למד בבית הספר היסודי Grupo Escolar João dos Santos בסאו ז'ואאו דל-ריי, ולאחר מכן עבר לקולז'יו סנטו אנטוניו של הנזירים הפרנציסקנים, שם השלים את לימודיו התיכוניים ב-1927. בגיל 16, בעידוד אמו, הצטרף למסדר השלישי של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי והשתתף במשך חייו בתהלוכות הקתוליות בעיר הולדתו. בצעירותו עסק גם בכדורגל ושיחק בקבוצות חובבים מקומיות. כבר בשנים האלה התחברו בחייו של נבס כמה מן העולמות שילוו אותו בהמשך: העיר שבה נולד, המסורת הדתית, הפוליטיקה המקומית והשאיפה להיכנס לחיים הציבוריים.

הדרך המפותלת ללימודי משפטים

לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים ב-1927, דרכו של נבס אל מקצוע המשפטים לא הייתה ישירה כלל. ב-1928 הוא שירת במסגרת Tiro de Guerra ואף הוגדר כצלף או חייל ירי בינוני למדי. תחילה נרשם לבית הספר להנדסה במינאס שבאורו פרטו, אך פרש לאחר חודשיים. אחר כך ניסה להתקבל לקריירה צבאית בחיל הים בריו דה ז'ניירו והגיע למקום ה-25 בתחרות על 20 מקומות. חיל הים הרחיב לבסוף את מספר המתקבלים עד למועמד ה-25, אך נבס החמיץ את מועד ההרשמה. גם ניסיונו להתקבל ללימודי רפואה בבלו הוריזונטה נכשל: הוא דורג במקום ה-120 כאשר היו רק מאה מקומות.

כדי שלא לאבד את שנת הלימודים נרשם ב-1 באפריל 1928 לפקולטה למשפטים של האוניברסיטה הפדרלית של מינאס ז'ראיס בבלו הוריזונטה. בעיר הוא התגורר בפנסיון, ניסה להתקבל לעבודה במשמר האזרחי אך נדחה בשל "היעדר תנאים פיזיים", ולאחר מכן מצא עבודה כפקיד ואף עבר בחינה של מזכירות החינוך. במקביל עבד גם במערכת העיתון Estado de Minas. בזמן הבחירות לנשיאות ב-1930 תמך בז'טוליו ורגאס, וכשפרצה מהפכת 1930 הציע את עצמו לשירות למען המהפכה. גם הפעם גופו עמד בדרכו: משום שלא הגיע לגובה המינימלי שנדרש ללוחמים, הוצב במסגרת שאינה קרבית.

בשנת 1932, שנתו האחרונה בלימודי המשפטים, נעצר נבס בעת שהשתתף בהפגנות הקשורות למהפכה החוקתית ושוחרר לאחר יומיים. באותה שנה קיבל תואר ראשון במשפטים מן האוניברסיטה הפדרלית של מינאס ז'ראיס. לאחר סיום לימודיו חזר לסאו ז'ואאו דל-ריי ופתח משרד עורכי דין. ב-1933 מונה לתובע ציבורי, אך נשאר בתפקיד רק חודשיים. לצד עבודתו כעורך דין השקיע חלק מהכנסותיו במניות של מפעל טקסטיל בעיר. עוד לפני שמלאו לו 25 כבר הספיק לנסות הנדסה, צי, רפואה, שירות ציבורי, עיתונות, משפטים, תביעה ועסקים, לפני שהמסלול שהגדיר את חייו קיבל צורה ממשית.

הכניסה לפוליטיקה העירונית

המפלגה הראשונה שבה היה מעורב הייתה המפלגה העממית, Partido Popular, שאותה סייע להקים ולארגן בעירו ב-1933. לאחר מכן, בהזמנתו של אוגוסטו וייגאס, פטרונו הפוליטי שגם התערב כדי לסייע במינויו לתובע, הצטרף נבס למפלגה הפרוגרסיבית. מפלגה זו הורכבה מחברים במפלגה הרפובליקנית של מינאס שתמכו במהפכת 1930. בבחירות שנערכו במאי 1934 נבחר וייגאס לאספה המכוננת של מינאס ז'ראיס, וב-1935 בחר בטנקרדו כמועמד למועצת העיר סאו ז'ואאו דל-ריי.

15 חברי מועצה נבחרו באותן בחירות. נבס קיבל 197 קולות והיה המועמד שקיבל את מספר הקולות הגבוה ביותר. בשנה הראשונה לכהונתו בחרו בו עמיתיו לנשיא מועצת העיר, ובתפקיד זה שימש גם כראש העיר בפועל. הוא ביקש תקציבים להקמת גשרים מעל נהר ריו דאס מורטס והחל בקמפיין להקמת תחנת כוח הידרואלקטרית בעיר סמוכה, פרויקט שהתממש כשני עשורים מאוחר יותר. יריביו האשימו אותו גם בכך שהוא משתמש בתפקידו לקידום חקיקה המיטיבה עם עסקיו הפרטיים וניסו להדיח אותו מנשיאות המועצה, אך הוא נשאר בתפקיד עד נובמבר 1937.

הפוליטיקה של נבס בשנות ה-30 כללה גם פרק טעון בהרבה. באמצע אותו עשור התקרב ל-Ação Integralista Brasileira, התנועה האינטגרליסטית הברזילאית, שבמסגרתה שימש אחיו גסטאו דה אלמיידה נבס כראש המחלקה האוניברסיטאית בסאו ז'ואאו דל-ריי. טנקרדו היה מנוי ואף כתב לעיתון האינטגרליסטי המקומי Brasil-Novo. במאמר משנת 1933, שהוזכר מאוחר יותר ב-A Tribuna, כתב כי היה הראשון בעיתונות המקומית שהתייחס לפליניו סלגאדו ולתנועתו הפוליטית, והביע תמיכה מפורשת ברעיונותיה.

הוא כתב כי "שקיעת הסוציאליזם בימינו היא עובדה שאינה מותירה מקום לספק", והציג את ניצחונם של הלאומנים הטוטליסטים של מוסוליני באיטליה ושל היטלר בגרמניה, לצד העתיד שחזה לפליניו סלגאדו בברזיל, כהוכחה למה שתיאר כחוסר יכולתו של הסוציאליזם להתקיים בהווה ובעתיד. הוא תיאר את עצמו כמי שלמד תנועות חברתיות והרהר בבעיותיה של ברזיל, וטען שרק "תגובה לאומנית עזה ועמוקה" תוכל לחלץ את המדינה מן "השפל המוסרי והכלכלי" שבו חיה. לדבריו, למרות הלעג והגיחוך שסבבו את התנועה, הוא לא הטיל ספק בכך שהאינטגרליזם הוא "התפשטות מהפכנית" של "תגובה בריאה", בעלת אידאולוגיה התואמת בעיניו את שאיפות "הנפש הברזילאית" ומציעה פתרונות לבעיות הגדולות של המדינה.

ב-1936 שיבח נבס את אנשי התנועה כ"לגיונרים של אלוהים, המולדת והמשפחה" ותיאר אותה ככוח הולך וגדל של תרבות ומוסר. הוא כתב שהוא חש גאווה להיות ברזילאי כאשר הוא מביט במעלותיהם של "החולצות הירוקות", וטען שגם אם האינטגרליזם לא ינצח כתנועה פוליטית, הוא יהיה בעיניו "התנועה התרבותית היפה והגדולה ביותר שאי פעם התקיימה בארצות אמריקה". הדברים נכתבו שנים רבות לפני שנבס נעשה מזוהה עם האגף המתון של האופוזיציה למשטר הצבאי ועם תהליך החזרה לדמוקרטיה, אך הם היו חלק מן הקריירה המוקדמת שלו.

המדינה החדשה והחזרה לעריכת דין

הקריירה העירונית הראשונה של נבס נקטעה בנובמבר 1937 עם כינון Estado Novo, "המדינה החדשה". מוסדות החקיקה המקומיים נסגרו ברחבי ברזיל וכהונתם של חברי המועצות בוטלה. נבס, שהיה אז נשיא מועצת העיר סאו ז'ואאו דל-ריי, איבד את תפקידו וחזר לעריכת דין. החומרים מתארים גם את מעצרו בתקופה זו, לאחר שכבר נעצר במהלך האירועים של 1932.

בשנת 1936, כששימש עורך הדין של איגוד עובדי הרכבת בעירו, השתתף בשביתה של העובדים ונעצר בפעם השנייה, שוב למשך יומיים. באותה שנה נעשה גם מנהל-מזכיר של Fiação e Tecelagem Matozinhos Ltda, העסק הראשון שלו. החברה ייצרה בדי כותנה גסים, פלנל ושמיכות שנמכרו בעיקר במדינת סאו פאולו. לאחר סיום כהונתו העירונית התרחק נבס לזמן מה מן החיים הפוליטיים ושב לעריכת הדין, אולם ההפוגה הייתה זמנית בלבד.

החזרה לדמוקרטיה והעלייה לזירה הארצית

לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה גבר הלחץ, הן בזירה הבינלאומית והן בתוך ברזיל, לשינוי המשטר. ז'טוליו ורגאס החל בתהליך של ליברליזציה של "המדינה החדשה", ובמסגרתו החלו להתארגן מפלגות חדשות. ב-8 באפריל 1945 הוקמה במינאס ז'ראיס המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, PSD, שבה שלט בנדיטו ולאדארס. ולאדארס מונה למתערב הפדרלי במינאס ז'ראיס ב-15 בדצמבר 1933 ושלט במדינה עד להדחתו של ורגאס ב-29 באוקטובר 1945.

הדחת ורגאס פתחה את הדרך לבחירות שנערכו ב-2 בדצמבר 1945, שבהן נבחרו נשיא הרפובליקה וחברי האספה המכוננת הלאומית. האספה ניסחה חוקה חדשה שהוכרזה ב-18 בספטמבר 1946, ובהמשך, ב-19 בינואר 1947, נערכו בחירות למושלי המדינות, לקונגרס הלאומי ולבתי המחוקקים המדינתיים. נבס נבחר לחבר בית המחוקקים של מינאס ז'ראיס מטעם ה-PSD של בנדיטו ולאדארס והיה לאחד מן המדווחים על החוקה המדינתית החדשה. לאחר שהסתיימה עבודת האספה המכוננת הוא קיבל את הנהגת סיעת ה-PSD והוביל את האופוזיציה לממשלתו של מילטון קמפוס מן האיחוד הדמוקרטי הלאומי, UDN.

מעט מן התיעוד של אותה אספה מכוננת שרד, מפני שב-1954 פרצה שרפה בבניין הישן של בית המחוקקים של מינאס ז'ראיס. אך עבור נבס הייתה הקדנציה הזאת שלב המעבר מן הזירה העירונית אל הפוליטיקה המדינתית והלאומית. הוא כבר לא היה חבר מועצה בעיר הולדתו אלא דמות פוליטית בעלת תפקיד בניסוח המסגרת החוקתית של מינאס ז'ראיס ובהובלת אופוזיציה פרלמנטרית.

הבחירה הראשונה לקונגרס

לקראת בחירות 1950 התכוון נבס להתמודד שוב על מושב בבית המחוקקים של מינאס ז'ראיס, אך שינוי של הרגע האחרון הפנה אותו למסלול אחר. אוגוסטו וייגאס, שהיה אמור להיות מועמד ממינאס לבית הנבחרים הפדרלי, פרש מן המרוץ כחודש לפני הבחירות. נבס נכנס במקומו למערכה ונבחר בפעם הראשונה לבית הנבחרים הברזילאי מטעם ה-PSD. הוא קיבל 11,515 קולות, ורובם הגיעו ממינאס ז'ראיס, שבאותן בחירות בחרה גם בז'וּסֶלִינוֹ קוּבִּיצֶ'ק למושל.

בקדנציה הראשונה שלו כחבר קונגרס ישב נבס בוועדת המשפטים ובוועדת התחבורה, וב-1953 השתתף בוועדת חקירה פרלמנטרית שבדקה חשד להעדפה פיננסית שהעניק Banco do Brasil לעיתון Última Hora. בוועדת התחבורה היה מעורב בהעברת Rede Mineira de Viação לשליטת הממשלה הפדרלית, לבקשת קוביצ'ק, על רקע ניהול מדינתי כושל, שביתות ומחסור במשאבים. מהמהלך הזה עתידה הייתה לצמוח Rede Ferroviária Federal. העבודה בבית הנבחרים העניקה לנבס ניסיון ונראות ברמה הלאומית, ובתוך שנים מעטות הוא עבר מן הפרלמנט אל שולחן הממשלה.

שר המשפטים של ז'טוליו ורגאס

ב-1953 נוצרה הזדמנות פוליטית ששילבה את קשריו של נבס במינאס ז'ראיס עם ממשלתו של ז'טוליו ורגאס. משרת שר המשפטים שנועדה לחבר קונגרס מן ה-PSD של מינאס התפנתה, וז'וסלינו קוביצ'ק וורגאס הסכימו על מינויו של נבס. הוא יצא לחופשה מן הפרלמנט ונכנס לתפקיד שר המשפטים וענייני הפנים ב-26 ביוני 1953.

במהלך כהונתו אושרו חוק מספר 2,083 משנת 1953, שנודע כחוק העיתונות, וחוק מספר 2,252 שעסק בשחיתות או השחתת קטינים. נבס גם פתח בחקירות של מקרי ניצול ועינויים של ילדים. בעקבות דיווח של העיתונאי וילאס-בואס קוראה על אלימות ועינויים בשירות הסיוע לקטינים, SAM, יצא נבס בעצמו עם העיתונאי לביקור במקום באמצע הלילה. הוא הורה לפרוץ את הדלתות, ובפנים התגלו מיטות מלוכלכות, חלקן ללא סדינים, ילדים שהיו דחוסים במקום וסימנים לאלימות. כבר למחרת הורה השר לסגור את המוסד לצורך שיפוץ וחקירה.

ב-1954, בעיצומו של המשבר סביב ממשלת ורגאס, הציע נבס לקבל עליו גם את משרד המלחמה, לשלוח כוחות לעצור אנשי צבא מורדים ולהוביל את ההתנגדות הדמוקרטית. המשבר הפוליטי החריף לאחר ההתנקשות בעיתונאי קרלוס לסרדה, שבה נהרג רב-סרן חיל האוויר הברזילאי רובנס פלורנטינו ואז. עשרים יום לאחר אותה התנקשות, ב-24 באוגוסט 1954, התאבד הנשיא ורגאס. נבס עזב בעקבות זאת את משרד המשפטים, וקפה פילו תפס את נשיאות הרפובליקה.

הקשר בין נבס לוורגאס קיבל לאחר מות הנשיא גם ממד אישי. על פי גרסה אחת, נבס קיבל מידיו של ורגאס עותק ממכתב הצוואה שלו, שנועד להתפרסם עם מותו. לפי גרסה אחרת, של לאונל בריזולה, היה זה ז'ואאו גולאר שקיבל את המכתב וקרא אותו בהלווייתו של ורגאס בסאו בורז'ה, שבה נכח גם נבס. פרט אחר נשמר באופן מוחשי יותר: ורגאס העניק לנבס עט נובע Parker-21 מוזהב, שהועבר לימים לנכדו של טנקרדו, אַאֶסְיוֹ נֶבֶס.

העיתונאי פדרו ז'ורז'ה דה קסטרו תיאר בספרו על קרלוס קסטלו ברנקו את הרגע שבו, לאחר שהסתיימה ישיבת השרים, עלה ורגאס במדרגות ארמון קאטטה בדרכו לדירתו. לפני שעלה הסתובב אל שר המשפטים, מסר לו את העט ונפרד ממנו במילים שהפכו לזיכרון אישי של השעות האחרונות לפני התאבדותו.

בנדיטו ולאדארס, ז'וסלינו קוביצ'ק וז'טוליו ורגאס היו שלושת המנטורים הפוליטיים המרכזיים של נבס. לאחר התאבדותו של ורגאס שמר נבס על נאמנות לזכרו, התנגד לממשלת קפה פילו והיה מן האנשים שסייעו לבנות את מועמדותו של קוביצ'ק לנשיאות בבחירות 1955. מאחר שלא עזב את משרדו בממשלת ורגאס בזמן הנדרש, לא התמודד על בחירה מחדש לבית הנבחרים באוקטובר 1954. מושל מינאס ז'ראיס קלוביס סלגאדו דה גאמה מינה אותו לנשיא Banco de Crédito Real de Minas Gerais.

בין הבנקאות לממשלת מינאס ז'ראיס

בשנת 1956 מינה הנשיא ז'וסלינו קוביצ'ק את נבס ל-Carteira de Redescontos, אחת ממסגרות הניהול של Banco do Brasil. הוא מילא את התפקיד עד 1958, אז מונה למזכיר האוצר של מינאס ז'ראיס בממשלו של ביאס פורטס. המינוי מנע ממנו להתמודד בבחירות לבית המחוקקים באותה שנה, והוא נשאר בתפקיד עד 1960.

בשנת 1960 עזב את משרד האוצר כדי להתמודד על משרת מושל מינאס ז'ראיס. לאחר שנים של עלייה כמעט רצופה במדרגות השלטון, הבחירות האלה הסתיימו בהפסד לז'וזה דה מגאליאנס פינטו מן האיחוד הדמוקרטי הלאומי, UDN. אלא שהפסקה בקריירה הנבחרת של נבס הייתה קצרה. בשנה שלאחר מכן נקלעה ברזיל למשבר חוקתי ופוליטי שיהפוך אותו לאחד האנשים המרכזיים בממשלה.

משבר 1961 והדרך לראשות הממשלה

ב-25 באוגוסט 1961 התפטר הנשיא ז'אניו קואדרוס. ההתפטרות פתחה משבר סביב האפשרות שסגן הנשיא ז'ואאו גולאר יממש את זכותו החוקתית לרשת את הנשיאות. נבס היה בין מי שפעלו לגיבוש פתרון פרלמנטרי שנועד למנוע מצב שבו גולאר ייחסם באמצעות הפיכה צבאית. במשך יותר משבוע שררה אי ודאות, עד שהגורמים המעורבים הגיעו למסקנה שהמוצא מן המבוי הסתום צריך להיות פוליטי ולא צבאי.

הפתרון שנבנה היה תיקון חוקתי שהמיר את המשטר הנשיאותי במשטר פרלמנטרי והפחית באופן ניכר את סמכויות הנשיא. ההסדר סיפק את שרי הצבא שהתנגדו להעברת מלוא סמכויות הנשיאות לגולאר. נבס נסע למונטווידאו כדי לקבל את הסכמתו של גולאר להסדר, ושב לברזיליה ב-1 בספטמבר לאחר שהשלים את המשימה. ב-2 בספטמבר אישר הקונגרס את התיקון החוקתי, והדרך לשובו של גולאר נפתחה. ב-7 בספטמבר, יום העצמאות של ברזיל, נכנס גולאר לנשיאות.

למחרת שלח הנשיא החדש הודעה לקונגרס הלאומי ובה הציע את נבס לתפקיד נשיא מועצת השרים, למעשה ראש הממשלה. המינוי אושר ברוב של 259 קולות מול 22. עבור הפוליטיקאי שנכשל רק שנה קודם לכן במרוץ למושלות מינאס ז'ראיס הייתה זו תפנית חדה: בתוך ימים אחדים הפך לאדם שעמד בראש ממשלתה של ברזיל במסגרת המשטר הפרלמנטרי החדש.

הממשלה הפרלמנטרית הראשונה

מועצת השרים הראשונה נבנתה במטרה ליצור מסגרת פוליטית רחבה שתוכל להחזיר את הדיאלוג בין המפלגות המרכזיות. אנטוניו דה אוליביירה בריטו קיבל את תיק החינוך, ארמנדו מונטיירו פילו את החקלאות ואוליסס גימראיס את התעשייה והמסחר, ושלושתם השתייכו ל-PSD. פרנסיסקו קלמנטינו דה סן טיאגו דנטס כיהן כשר החוץ ואסטסיו סוטו מאיור כשר הבריאות מטעם PTB. וירז'יליו טאבורה קיבל את משרד התחבורה וגבריאל פאסוס את משרד המכרות והאנרגיה מטעם UDN. אנדרה פרנקו מונטורו מן PDC כיהן כשר העבודה והביטחון הסוציאלי, וולטר מוריירה סאלס כשר האוצר, הגנרל ז'ואאו דה סגדאס ויאנה כשר המלחמה, אנז'לו נולסקו דה אלמיידה כשר הצי והבריגדיר קלוביס מונטיירו טראבאסוס כשר חיל האוויר.

נבס עצמו החזיק זמנית גם במשרד המשפטים מ-8 בספטמבר עד 13 באוקטובר. הוא המתין לכך שהמפלגה הסוציאל-פרוגרסיבית, PSP, שבראשה עמד מושל סאו פאולו לשעבר אדהמר פריירה דה בארוס, תציע מועמד שיוכל לחזק את תמיכתה בקבינט. אדהמר הציע את חבר הקונגרס אלפרדו נאסר, שקיבל את התפקיד והחליף את נבס.

ב-28 בספטמבר הציגה הממשלה את תוכניתה בפני בית הנבחרים, והיא אושרה באותו יום. הניסוח היה כללי יחסית, משום שהצגת התוכנית נועדה במידה רבה למלא דרישה פורמלית של המשטר החדש ולא לקבוע מדיניות ממשלתית מפורטת. התוכנית תמכה בהתאמות שכר תקופתיות בהתאם לעלייה במדדי האינפלציה, שיבחה את מבצע פאן-אמריקה ואת האנציקליקה האפיפיורית Mater et Magistra, והכירה ברפורמה האגררית כ"צעד ראשון חיוני לשילוב אנשי הכפר בחיינו הכלכליים". הממשלה הכריזה גם על מדיניות פתוחה כלפי הון זר, ובמקביל תמכה בחוק שיסדיר העברת רווחים לחו"ל, בתנאי שלא ירתיע משקיעים זרים שנחשבו חיוניים למימון הפיתוח הכלכלי של ברזיל.

הממשלה הפרלמנטרית הראשונה הוקמה בלב משבר פוליטי-צבאי חריף והצליחה לצמצם במידה מסוימת את היריבות בין הכוחות הפוליטיים המרכזיים, אך לא הצליחה לעצור את הלחץ החברתי והכלכלי. המשבר שבא בעקבות התפטרותו של קואדרוס שיתק את המדינה במשך 13 ימים והחריף את הבעיות הכלכליות. המחאה נגד האינפלציה ובעד העלאות שכר גדלה, משאים ומתנים תקועים עם עובדים הובילו לשביתות חוזרות ונשנות, וכמה יחידות של פטרובראס הושבתו במשך 40 יום. שר המכרות והאנרגיה גבריאל פאסוס התמודד במקביל עם קשיים בתוך משרדו בניסיון להחליף את נשיא החברה ואת אחד ממנהליה.

הרפורמה האגררית והמתח החברתי

נבס תיאר את הרפורמה האגררית כ"נושא בעל עדיפות מוחלטת בסדר היום של הממשלה". מועצת השרים סייעה לשר החקלאות להקים ועדה שנועדה לבחון ולהעריך מחקרים והצעות בנושא. בינואר 1962 קיבלה הממשלה הצעת רפורמה מן הסנאטור ממינאס ז'ראיס מילטון קמפוס מן UDN, ובחודש שלאחר מכן הציג משרד החקלאות תוכנית משלו. ב-15 בפברואר הוקמה המועצה הלאומית לרפורמה אגררית, שבה השתתפו אלדר קמארה, הבישוף המסייע של ריו דה ז'ניירו, פומפאו אסיולי בורז'ס, פאולו שילינג ואדגר טיישיירה לייט. על הגוף הוטל להגדיר את שטחי הקרקע המיועדים לרפורמה.

באותו זמן החריף המתח החברתי בפנים הארץ, ובמיוחד בצפון-מזרח. רציחתו של ז'ואאו פדרו טיישיירה, נשיא ליגת האיכרים במדינת פאראיבה, הציתה הפגנות מחאה. מפקד הצבא, הגנרל ארתור דה קוסטה א סילבה, אסר עד מהרה את ההפגנות. נבס ייחס את חוסר השקט בקרב האיכרים לקיומו של "מבנה כפרי ארכאי" ויזם צעדים שנועדו לטפל בו, ובהם תוכנית האיגודים הכפריים. התוכנית אושרה בידי מועצת השרים והרחיבה במידה ניכרת את האפשרות לארגון ציבור שכלל כ-16 מיליון עובדים חקלאיים, לרבות אנאלפביתים.

המשבר הכלכלי והמאבקים הפוליטיים החריפו זה לצד זה. מצד אחד עמדו גורמים שתמכו במה שכונה "רפורמות הבסיס", שכללו שינויים חוקתיים, אגרריים, עירוניים, בנקאיים ומיסויים. מולם ניצבו כוחות שמרניים שהתנגדו לרפורמות והאשימו את הממשלה בעידוד תסיסה חברתית. ב-1 במאי 1962 נשא גולאר נאום בוולטה רדונדה ובו הגן על הדחיפות שבהנהגת הרפורמות ועל החזרה למשטר נשיאותי, שלדבריו יאפשר לרשות המבצעת לפעול בכוח וביציבות. הנאום העמיק את החשדנות בקרב המחנות השמרניים כלפי כוונות הממשלה.

הקבינט של נבס נבנה על ניסיון ליצור הסכמה לאומית רחבה, וככל שהמאבק הפוליטי נעשה מקוטב יותר כך הלך הבסיס לקיומו ונשחק. ב-6 ביוני התפטר הקבינט כולו, לרבות ראש הממשלה, כדי לאפשר לחבריו להתמודד בבחירות הפרלמנטריות שנועדו לאוקטובר. נבס חזר להתמודד במינאס ז'ראיס ונבחר שוב לבית הנבחרים. בסיכום כהונתו בפני הקונגרס אמר שהגירעון המוערך עמד על כ-200 מיליארד קרוזיירו, אך העלאת השכר המתוכננת לעובדי השירות הציבורי הייתה צפויה להגדילו ל-330 מיליארד. הוא טען כי בתקופתו הצליח לפחות באופן חלקי במשימתו להרגיע את האווירה הפוליטית במדינה.

שני חוקים בולטים נקשרו לתקופת ממשלתו. חוק מספר 4,024 מ-20 בדצמבר 1961 קבע את היסודות וההנחיות הראשונים לחינוך הלאומי, וחוק מספר 4,070 מ-15 ביוני 1962 העלה את טריטוריית אקרה למעמד של מדינה. תקופתו כראש הממשלה הייתה קצרה, אך היא הציבה אותו בלב אחד המשברים החוקתיים החריפים של ברזיל והדגישה תכונה שתמשיך להופיע בקריירה שלו: חיפוש אחר פתרון פוליטי בין מחנות שאיימו להגיע לעימות ישיר.

בחזרה לקונגרס, בדרך להפיכה

לאחר שסיים את תפקידו כראש ממשלה חזר נבס לבית הנבחרים, שם היה למנהיג ממשלתו של ז'ואאו גולאר. הוא המשיך לתמוך בנשיא עד להפלתו בהפיכה הצבאית של 1964. כאשר גולאר עזב את ברזיל לגלות באורוגוואי היה נבס בין הפוליטיקאים המעטים שבאו להיפרד ממנו בנמל התעופה סלגאדו פילו בפורטו אלגרה.

ב-11 באפריל 1964 נערכו בקונגרס הלאומי בחירות לנשיאות, ונבס היה חבר ה-PSD היחיד שלא הצביע לגנרל הומברטו דה אלנקר קסטלו ברנקו. עם פירוק המערכת הרב-מפלגתית הקיימת הוזמן להצטרף לברית ההתחדשות הלאומית, ARENA, אך דחה את ההצעה. בין הגורמים לכך הייתה נוכחותם במחנה החדש של יריבים מן UDN, ובמיוחד ז'וזה דה מגאליאנס פינטו, שכבר הביס אותו בבחירות למושל מינאס ז'ראיס.

למרות שהיה ראש ממשלתו וידידו של ז'ואאו גולאר, זכויותיו הפוליטיות של נבס לא נשללו לאחר ההפיכה, בין היתר בשל השפעתו בקרב גורמי הצבא. הוא הפך למתנגד מתון למשטר החדש ומצא את מקומו ב-Movimento Democrático Brasileiro, ה-MDB, מפלגה שנוצרה ב-27 באוקטובר 1965 בעקבות החוק המוסדי מספר 2, AI-2, שביטל את המפלגות הקיימות ויצר מערכת דו-מפלגתית.

אולי יעניין אותך

ממצחצח נעליים לנשיא: סיפור הקאמבק המדהים של לולה

סאידה אריפובה: האישה שסיכנה הכל מול הנאצים והק.ג.ב.

מוצרט: מסעו של ילד הפלא וחייו הטרגיים

ליונל ז'וספן: בין רפורמות לפרישה דרמטית

נבס נבחר מחדש לבית הנבחרים ב-1966, ב-1970 וב-1974. בתקופה הזאת השתייך לאגף המתון של MDB וניסה להימנע מעימות ישיר עם הממשלה הצבאית, מבלי לוותר על השתייכותו לאופוזיציה. הוא לא התנגד לדיאלוג עם הכוחות שתמכו במשטר, עמדה שהבדילה אותו מן האגף ה"אותנטי" והלוחמני יותר במפלגתו. בקדנציה שהחלה ב-1966 מתח ביקורת קשה על השפעתה של ארצות הברית בהפיכה של 1964.

הדרך שבה פעל נבס בתקופה הזאת לא נבנתה סביב מחווה אחת דרמטית. היא הייתה המשך של דפוס שניכר כבר במשבר 1961: להישאר בתוך המערכת, להשתמש במרחב הפרלמנטרי שנותר ולנסות לייצר כוח פוליטי מתוך משא ומתן. בשלב הזה עדיין היה רחוק מן הנשיאות, אך שנות האופוזיציה למשטר הצבאי יצרו את התשתית למהלך הגדול של סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, כאשר המערכת המפלגתית בברזיל השתנתה שוב והוא עבר מן האופוזיציה הפרלמנטרית למעמד של אחד מאדריכלי המעבר הפוליטי.

## מן הסנאט אל המאבק על הדמוקרטיזציה

ב-1978 נבחר טנקרדו נבס לסנאט מטעם מינאס ז'ראיס, לאחר שנים שבהן פעל כאחד הקולות המתונים באופוזיציה למשטר הצבאי. המקור מתאר גם את 1979 כנקודת הפתיחה של תקופתו בסנאט, ומציג את המעבר הזה כניצחון סמלי שחיזק את מעמדו כמנהיג אופוזיציה בעל ניסיון פוליטי יוצא דופן. בסנאט קיבל תפקיד מרכזי בהנהגת MDB והמשיך לקדם את תהליך הדמוקרטיזציה, תוך שילוב בין לחץ פוליטי על המשטר לבין אותה נכונות למשא ומתן שאפיינה חלק גדול מן הקריירה שלו. הוא תמך בחנינה לברזילאים שנאלצו לצאת לגלות בתקופת הדיקטטורה, והמקור מייחס לפעילותו חשיבות במאבק שהוביל לחוק החנינה של 1979. לצד זאת עסק בזכויות אדם, ברפורמה אגררית ובביזור כוח מן השלטון המרכזי.

הרפורמה במערכת המפלגות ב-1979, בתקופת הנשיא ז'ואאו פיגיירדו, השיבה לברזיל את המערכת הרב-מפלגתית ופתחה בפני נבס אפשרות לבנות מסגרת פוליטית חדשה. הוא חבר למתונים שהגיעו הן מן MDB והן מ-ARENA, וב-1980 הקים יחד עם יריבו הוותיק ז'וזה דה מגאליאנס פינטו את המפלגה העממית, Partido Popular. נבס נבחר לנשיא המפלגה. היה בכך שינוי מעניין ביחסים בין שני הפוליטיקאים: האיש שהביס אותו בבחירות למושלות מינאס ז'ראיס ב-1960 הפך עתה לשותף בהקמת מפלגה חדשה.

כעבור שנה הגיע נבס למסקנה כי כללי הבחירות שנועדו לבחירות 1982 מקשים על המפלגה העממית לפעול ככוח עצמאי. הוא תמך במיזוגה לתוך Partido do Movimento Democrático Brasileiro, ה-PMDB, ונבחר לסגן נשיא המפלגה ברמה הלאומית. אותה שנה הביאה אותו גם בחזרה לזירה שבה נכשל יותר משני עשורים קודם לכן: המרוץ למושלות מינאס ז'ראיס.

## מושל מינאס ז'ראיס

ב-1982 התמודד נבס על מושלות מינאס ז'ראיס מול אליזאו רזנדה מן PDS. הקרב היה קשה, בין היתר בשל חוק הבחירות שחייב "הצבעה מקושרת", כלומר הצבעה לראש עיר, לחבר מועצה ולמושל מאותה מפלגה. השיטה העניקה יתרון ל-PDS, שהיה חזק במיוחד ביישובים הקטנים במדינה. אחד הגורמים החשובים בניצחונו של נבס היה שותפו למרוץ לתפקיד סגן המושל, אֶלְיוֹ גַרְסִיָה, שהכיר היטב את היישובים הקטנים של מינאס ז'ראיס, מקומות שנבס נהג לכנות "grotões".

עם כניסתו לתפקיד נשא נבס משפט שהפך לאחד המזוהים עמו:

ימים אחדים לפני שנכנס לארמון החירות התפטר נבס ממושבו בסנאט, ואלפרדו קמפוס החליף אותו. הוא מינה את אליו גרסיה לראשות עיריית בלו הוריזונטה. גם לאחר שעבר מתפקיד פרלמנטרי לתפקיד ביצועי לא זנח את סגנונו הפוליטי הפשרני ושמר על ערוץ תקשורת עם הממשלה הפדרלית.

המקור מתאר את ממשלתו במינאס ז'ראיס כממשלה בעלת תוכנית רפורמות שביקשה לשלב דמוקרטיזציה, צדק חברתי ופיתוח כלכלי. הוקמו מועצות אזוריות לפיתוח שנועדו להעניק לקהילות המקומיות השפעה על ניהול משאבים ומדיניות ציבורית, הורחבו ערוצי הדיאלוג בין הממשלה לחברה האזרחית באמצעות התייעצויות ומשאלים, והוגדלו ההשקעות בחינוך ובבריאות. לצד הקמת בתי ספר ובתי חולים מתואר גם ניסיון לשפר את מעמדם של אנשי החינוך והבריאות. הממשלה עסקה גם בתוכניות לחלוקת קרקעות ולסיוע לחקלאות משפחתית, ובניסיון למשוך השקעות למינאס ז'ראיס כדי ליצור מקומות עבודה ולגוון את כלכלתה.

אך כהונתו כמושל נועדה להיות קצרה. המאבק על זהות יורשו של הנשיא ז'ואאו פיגיירדו כבר החל, והפיצולים בתוך מפלגת השלטון יצרו לנבס הזדמנות שלא הייתה קיימת במשך שנות המשטר הצבאי. ב-14 באוגוסט 1984 הוא התפטר מן המושלות כדי להתמודד על נשיאות הרפובליקה, והעביר את השלטון במינאס ז'ראיס לאליו גרסיה.

הדרך אל עצרות Diretas Já

כאשר המושלים שנבחרו בנובמבר 1982 נכנסו לתפקידם ב-15 במרץ 1983, כבר החלה להתפתח המערכה על ירושת הנשיא פיגיירדו. בתוך PDS, מפלגת השלטון, לא נמצא מועמד מוסכם. בהודעת סוף השנה שלו ב-1982 נמנע פיגיירדו מלנהל בעצמו את המאבק על הירושה והעביר את הנושא למפלגתו. בין השמות שעלו היו שר הפנים מריו אנדראצה, הסנאטור מרקו מסיאל וחבר הקונגרס פאולו מאלוף. כל אחד מהם החזיק במחנה משמעותי בתוך PDS, ואילו סגן הנשיא אורליאנו שאבס הסתכסך עם פיגיירדו והוסיף עוד שכבה של אי ודאות.

כבר בתחילת 1983 הגיעו אל נבס 15 סנאטורים מן PMDB בהנהגת ז'וזה פראז'לי והציעו לקדם את שמו כמועמד לנשיאות בבחירה שתיערך בחבר האלקטורים ב-15 בינואר 1985. פראז'לי תיאר מאוחר יותר כיצד ארגן קבוצה של 14 סנאטורים נוספים לביקור אצל מושל מינאס ז'ראיס, ולאחר הפגישה אמר לפדרו סימון שאם PMDB יבחר להשתתף בחבר האלקטורים, מועמדו צריך להיות טנקרדו נבס.

במקביל התפתחה אסטרטגיה אחרת לחלוטין בתוך האופוזיציה. במקום להתכונן לבחירה עקיפה באמצעות חבר האלקטורים, כוחות פוליטיים וציבוריים ביקשו להשיב את הבחירות הישירות לנשיאות. הפעולה הראשונה של המערכה התקיימה באבראו אי לימה שבפרנמבוקו ב-31 במרץ 1983, בדיוק 19 שנים לאחר נקודת הפתיחה של המשטר הצבאי ב-1964. בנובמבר אותה שנה פורסם בסאו פאולו מניפסט של עשרה מושלי אופוזיציה, תשעה מן PMDB ואחד מן PDT, שקראו להשיב את הבחירות הישירות.

מינואר ועד אפריל 1984 נערכו ברחבי ברזיל עצרות הענק שקיבלו את השם Diretas Já. באפריל השתתף נבס בעצרת ב-Vale do Anhangabaú בסאו פאולו לצד קהל של יותר ממיליון וחצי בני אדם. הוא היה הנואם הראשון וקרא לשחרר את המדינה מן המצב שבו הייתה שרויה במשך 20 שנה. הוא אף טען שחברי קונגרס שיצביעו נגד התיקון החוקתי צריכים לעזוב את הקונגרס משום שאינם מייצגים עוד את רצון הציבור.

אלא שהמומנטום הציבורי לא הספיק. ב-25 באפריל 1984 נדחה תיקון דנטה דה אוליביירה, שהיה אמור להחזיר את הבחירות הישירות לנשיאות, אף שההצעה נהנתה מתמיכה משמעותית גם בתוך PDS. הכישלון החזיר את מרכז הכובד אל חבר האלקטורים, והמועמד שהיה מסוגל לחבר את האופוזיציה עם עריקים ממפלגת השלטון קיבל לפתע חשיבות מכרעת.

הפיצול במפלגת השלטון

ז'וזה סרני, שהיה נשיא PDS, הבין את הסכנה שבפיצול מפלגתו והציע לערוך בחירות מקדימות בין חברי המפלגה כדי לבחור מועמד לנשיאות. אנשיו של פאולו מאלוף דחו את הרעיון וראו בו ניסיון לחסום את מועמדותו. סרני התפטר מנשיאות PDS ולאחר מכן עזב את המפלגה, וכך עשה גם הסנאטור ז'ורז'ה בורנהאוזן.

מושלי PMDB ולאונל בריזולה מן PDT הודיעו על תמיכתם בטנקרדו נבס. בתוך PDS פרשו אורליאנו שאבס ומרקו מסיאל מן המרוץ, והמאבק הפנימי נותר בין פאולו מאלוף למריו אנדראצה. כאשר מאלוף ניצח, יריביו בתוך המפלגה החלו להתקרב לנבס. מן הפיצול הזה נולדה החזית הליברלית, Frente Liberal, קבוצה של אנשי PDS שהתנגדה למאלוף ותמכה במועמד האופוזיציה.

לאחר הסכם בין PMDB לחזית הליברלית נקבע שנבס יהיה המועמד לנשיאות וז'וזה סרני, שעזב את PDS והצטרף ל-PMDB, יהיה מועמדו לסגן הנשיא. ההסדר היה חיוני משום שבאותה תקופה לא הותרו קואליציות מפלגתיות פורמליות והמועמדים לנשיאות ולסגנות הנשיאות היו חייבים להשתייך לאותה מפלגה. סרני היה יכול לעבור ל-PMDB משום שנבחר לסנאט ב-1978 מטעם ARENA, שכבר חדלה להתקיים, ולכן המעבר לא נחשב להפרת נאמנות מפלגתית שמחייבת אובדן מנדט. מרקו מסיאל, לעומת זאת, נבחר לסנאט מטעם PDS ב-1982 ולכן לא נהנה מאותו מרחב פעולה. אורליאנו שאבס לא היה יכול להיות מועמד לנשיאות מטעם PMDB לאחר שכבר מילא את תפקיד הנשיא הזמני במקום פיגיירדו מספר פעמים, וגם לא יכול היה להתמודד שוב על סגנות הנשיאות משום שבאותה תקופה לא הותרה בחירה מחדש.

מאחורי הקלעים העדיף נבס מועמד אחר לסגנות הנשיאות. הוא רצה בחשאי שאיש העסקים אנטוניו ארמיריו דה מוראיס, בן למשפחה ותיקה מפרנמבוקו ומנהיג עסקי בסאו פאולו, יהיה שותפו למרוץ. אביו, ז'וזה ארמיריו דה מוראיס, היה סנאטור מטעם PTB בפרנמבוקו וחברו של ז'טוליו ורגאס. אולם הסוד דלף והאפשרות נגנזה.

הבעיה המתמטית של נבס הייתה ברורה: PMDB היה במיעוט בחבר האלקטורים, ולכן לא היה יכול לבחור נשיא בכוחות עצמו. כדי לנצח היה עליו להשיג קולות מתוך PDS. נבס התאים למשימה משום שנחשב מתון והיה מקובל גם על חלקים מן הממסד הצבאי. תמיכתו של הנשיא לשעבר ארנסטו גייזל הייתה חשובה במיוחד. אותה מתינות עוררה מנגד ביקורת מצד מפלגת הפועלים, PT, שסירבה לקבל את עצם הלגיטימיות של הבחירה בחבר האלקטורים.

נבס נהג לתמצת את תדמיתו המתונה במשפט: "אם הוא ממינאס הוא לא רדיקלי, ואם הוא רדיקלי הוא לא ממינאס". הוא גם צבר תמיכה בקרב מושלי מדינות צפון-מזרח ברזיל, שכל תשעתם נבחרו מטעם PDS. חלקם השתייכו לדור פוליטי חדש והעריכו את נבס, שאותו הכירו גם מן המפגשים במסגרת SUDENE. מינאס ז'ראיס נכללה במסגרת זו משום שחלקה הצפוני היה שייך לאזור הבצורת שכונה Polígono das Secas.

בין התומכים החשובים היה מושל באהיה לשעבר אנטוניו קרלוס מגאליאנס. כאשר שר חיל האוויר דליו ז'רדים דה מטוס טען שמי שנוטש את מועמד PDS הוא בוגד, השיב מגאליאנס כי הבוגד הוא דווקא השר. המקור מתאר זאת כפעם הראשונה שבה שר צבאי אותגר בצורה כזאת במהלך המשטר הצבאי. מגאליאנס הוסיף כי "לבגוד במהפכת 1964 פירושו לתמוך במאלוף לנשיאות". נבס עצמו היה חריף לא פחות כאשר נשאל על יריבו בראיון לעיתון Pasquim ב-1984: "מאלוף מסמל את כל מה שהמהפכה עשתה באופן שלילי ב-20 השנים האלה".

מערכת בחירות עקיפה שנוהלה כאילו הייתה ישירה

למרות שהבחירה הייתה אמורה להתקיים בחבר האלקטורים, נבס לא הסתפק במשא ומתן בין פוליטיקאים. הוא יצא לעצרות פומביות, ובנובמבר 1984, בעיר ויטוריה, קשר את מועמדותו להקמת סדר פוליטי חדש.

הביטוי "הרפובליקה החדשה", Nova República, הפך לשם שבו תוארה התקופה הפוליטית שנפתחה לאחר סיומו של המשטר הצבאי. מועמדות נבס וסרני הפכה רשמית, ופעילי האופוזיציה יצאו לרחובות לעצרת אחר עצרת. הקהל היה גדול עד כדי כך שהמקור משווה את האירועים לעצרות Diretas Já שקדמו להם.

בסוף 1984 כבר הראו החישובים כי נבס מחזיק במספר הקולות הדרוש בחבר האלקטורים. הוא חשש שפיגיירדו ינסה לשנות את כללי המשחק, להאריך את כהונתו בשנתיים ולקבוע בחירות ישירות ליורשו. כדי לסכל אפשרות כזאת הופיע נבס בטלוויזיה והצהיר שמאלוף עתיד להסיר את מועמדותו. מאלוף הגיב והבטיח שלא יעשה זאת. כל עוד נשאר מאלוף במרוץ, פיגיירדו ו-PDS לא יכלו, לפי תיאור המקור, לשנות בקלות את מנגנון בחירת היורש.

ב-15 בינואר 1985, יום שלישי, התכנס חבר האלקטורים. טנקרדו נבס וז'וזה סרני קיבלו 480 קולות, לעומת 180 לפאולו מאלוף ו-26 נמנעים. רוב הנמנעים היו חברי PT, אך שלושה מחברי המפלגה הפרו את הקו הרשמי והצביעו לנבס. איירטון סוארס, ז'וזה אודס ובטה מנדס סולקו בעקבות זאת מן המפלגה.

לאחר ההכרזה על התוצאה קרא נבס לתומכיו שלא להתפזר, אלא להישאר מאוחדים כפי שהיו בכיכרות. הוא הזכיר את טירדנטס, "הגיבור המשוגע מתקווה", כדבריו, וקרא להפוך את ברזיל לאומה גדולה. המקור מתאר את בחירתו כאחת מפעולות ה"הנדסה הפוליטית" המורכבות והמוצלחות בתולדות הפוליטיקה הברזילאית.

ההתנגדות לא הסתיימה עם הניצחון. PT ו-Central Única dos Trabalhadores, ה-CUT, עברו לאופוזיציה נגד נבס, וב-11 בפברואר 1985 פרסם Jornal da Tarde כותרת שלפיה "CUT ו-PT הכריזו מלחמה על טנקרדו".

נשיא נבחר במסע בין בירות העולם

לאחר בחירתו יצא נבס למסע בינלאומי ונפגש עם כמה ראשי מדינות בניסיון לגייס תמיכה בממשלתו העתידית. מאחורי המסע עמד גם חישוב פוליטי. נבס רצה להפוך את תהליך הדמוקרטיזציה לבלתי הפיך ככל האפשר, והגעתם הצפויה של ראשי מדינות לברזיליה לטקס ההשבעה יצרה שכבת ביטחון נוספת מפני ניסיון לבטל את העברת השלטון.

המקור מציג את האסטרטגיה הזאת כחלק מאותה יכולת תמרון שאפשרה לו לבנות את מועמדותו מלכתחילה. אוליסס גימראיס, שהיה מזוהה כל כך עם Diretas Já עד שכונה "מר דירטאס", ויתר על האפשרות להתמודד ותמך בנבס. במסגרת ההבנות ביניהם אמור היה נבס לתמוך בעתיד בגימראיס בבחירות הנשיאותיות הישירות הבאות.

מאחוריו היו כמעט חמישה עשורים של פעילות פוליטית. לפניו היה אמור להיות טקס אחד בלבד שיפריד בין תואר "הנשיא הנבחר" לבין נשיא ברזיל בפועל. דווקא שם, ברגע שבו נדמה היה כי כל מלאכת המשא ומתן הושלמה, גופו של נבס הכריע את הסיפור.

כאבים לפני ההשבעה

מערכת הבחירות והמסעות שלאחריה היו מתישים. בימים שקדמו להשבעה סבל נבס מכאבי בטן חזקים. הרופאים המליצו לו לפנות לטיפול, אך הוא סירב להפסיק את התהליך הפוליטי לפני שהעברת השלטון תהיה מובטחת.

החשש שלו היה פוליטי לא פחות משהיה רפואי. נבס פחד שהאגפים הקשוחים בצבא יסרבו להעביר את השלטון לסגן הנשיא ז'וזה סרני אם הוא עצמו לא יוכל להישבע. הוא התכוון להודיע על מחלתו רק ביום ההשבעה, 15 במרץ, לאחר שראשי המדינות הזרים כבר יגיעו לברזיליה. המקור קושר לחשש הזה משפט שיוחס לז'טוליו ורגאס ושנבס זכר היטב: "לא מספיק לנצח בבחירות בברזיל, צריך להיכנס לתפקיד".

במהלך טקס דתי ב-Santuário Dom Bosco בברזיליה סבל נבס מכאב בטן חזק ומתמשך. בבית החולים אמר לבן דודו פרנסיסקו דורנלס, שאותו ייעד לשר האוצר, כי לא יסכים לעבור ניתוח ללא ערובה לכך שהנשיא היוצא פיגיירדו יאפשר לסרני להיכנס לתפקיד. דורנלס התחייב בפניו שסרני אכן יושבע. על פי המידע שאספה Fundação Getúlio Vargas, המהלכים להבטחת כניסתו של סרני לתפקיד כבר התנהלו בהובלת אוליסס גימראיס, שהיה נשיא בית הנבחרים, ובמעורבות לייטאו דה אבראו.

ערב 15 במרץ קיימו גימראיס, פרננדו אנריקה קרדוזו, ז'וזה סרני ושר הצבא לאונידס פירס גונסלבס פגישה בניסיון להכריע את השאלה החוקתית. הפרשנות של גונסלבס לחוקת 1967 התקבלה, והקונגרס הלאומי קבע כי סרני ייטול את סמכויות הנשיאות.

הנשיא שלא הגיע לטקס

ב-15 במרץ הושבע ז'וזה סרני לסגן הנשיא וקיבל את סמכויות הנשיא בפועל בזמן שנבס היה אמור להחלים. בפני הקונגרס קרא סרני את הנאום שנבס כתב לטקס ההשבעה שלו, ובו קרא לפיוס לאומי ולהקמת אספה מכוננת לאומית חדשה.

טקס העברת השלטון התקיים ב-Palácio do Planalto, אך הנשיא היוצא פיגיירדו לא הופיע. הוא סירב להעביר לסרני את סרט הנשיאות משום שסרני היה ממלא מקום ולא האדם שנבחר לנשיאות. בסופו של דבר היה זה הצלם הרשמי של הארמון, ז'רבזיו בטיסטה, שהניח על סרני את הסרט.

המתח לא היה טקסי בלבד. האפשרות שתהליך הפתיחה הדמוקרטית ייעצר עדיין העסיקה את המערכת הפוליטית. אילו סרני לא היה נכנס לתפקיד, נשיא בית הנבחרים אוליסס גימראיס היה הבא בסדר, אך המקור מציין שהוא לא היה מקובל על חלקים מן הצבא. החשש המרכזי היה שהאגפים השמרניים יותר, "הקשוחים", ינצלו את המשבר כדי לערער את תהליך הדמוקרטיזציה ולשמר את המשטר הצבאי.

סרני המשיך לבסוף גם חלק מן ההתחייבויות שקיבל מנבס. ב-28 ביוני 1985 העביר לקונגרס את הודעה 330 שקראה לכנס אספה מכוננת חדשה. הדבר הוביל לאישור תיקון חוקתי מספר 26 ב-27 בנובמבר 1985. חברי האספה החדשה נבחרו ב-15 בנובמבר 1986, נכנסו לתפקידם ב-1 בפברואר 1987 והחלו בתהליך ניסוח החוקה החדשה של ברזיל, שהושלמה ב-1988.

שבעה ניתוחים ו-38 ימים גורליים

הגרסה הרשמית הראשונית קבעה שנבס סבל מדיברטיקוליטיס. דיווחים מאוחרים יותר טענו שמדובר למעשה בלֵיוֹמְיוֹמָה שפירה אך מזוהמת. לפי המקור, הרופאים הסתירו עד הרגע האחרון את עצם קיומו של גידול מפני שהמילה "סרטן" עלולה הייתה להשפיע באופן בלתי צפוי על ההתפתחויות הפוליטיות של אותם ימים.

Hospital de Base בברזיליה עבר באותה תקופה שיפוץ ולא הייתה בו יחידה לטיפול נמרץ. המקור מציין שהמצב תרם לסיבוכים לאחר הניתוח. מצבו של נבס הידרדר והוא הועבר ל-Hospital das Clínicas של אוניברסיטת סאו פאולו. בסך הכול עבר שבעה ניתוחים.

בזמן שהיה חולה הוענק לו הצלב הגדול של המסדר הצבאי של המגדל והחרב, של הגבורה, הנאמנות והזכות. אבל העיטור לא שינה את מצבו הרפואי. לאחר 38 ימים של מחלה מת נבס מזיהום כללי בשעה 22:23 ב-21 באפריל 1985, בגיל 75. התאריך היה גם יום מותו של טירדנטס.

השילוב בין המתח הפוליטי, המעבר השלטוני והתאריך הסמלי יצר גם שמועות. לפי אחת מהן נבס מת למעשה כמה ימים קודם לכן ומותו הוסתר עד שניתן יהיה לייצב את הממשלה בראשות סרני ולהודיע על מותו דווקא ביום טירדנטס. המקור מציג זאת כשמועה ולא כעובדה.

התגובה הציבורית הייתה עצומה. נבס היה האזרח הראשון שנבחר לנשיאות מאז בחירת ז'אניו קואדרוס ב-1960, והפוליטיקאי הראשון מן האופוזיציה למשטר הצבאי שנבחר לנשיאות מאז ההפיכה של 1964. האיש שעליו השליכו מיליוני ברזילאים את הציפייה לראות נשיא אזרחי חדש מת לפני שהספיק להחזיק במשרה אפילו יום אחד.

הלוויה של מיליונים

מסע ההלוויה של נבס היה מהגדולים בתולדות ברזיל. לפי ההערכות יותר משני מיליון בני אדם ראו את ארונו במהלך התהלוכות בסאו פאולו, ברזיליה, בלו הוריזונטה וסאו ז'ואאו דל-ריי. הזמר ממינאס ז'ראיס מילטון נסימנטו שר את "Coração de Estudante" לציון המאורע.

נבס עצמו כבר דמיין בעבר את הכתובת שתופיע על מצבתו. בשיחה עם קבוצת חברים בסנאט הציע ניסוח שהתאים להומור היבש שלו: "כאן שוכב טנקרדו נבס, שלא מרצונו". הכתובת לא נחקקה לבסוף על המצבה. קבורתו בסאו ז'ואאו דל-ריי שודרה בטלוויזיה הארצית, ואוליסס גימראיס נשא דברים ליד קבר מספר 85, מספר שנבחר לזכר שנת בחירתו ומותו. בבית העלמין הוצב גם לוח זיכרון מטעם נשיא צרפת פרנסואה מיטראן, שפגש את נבס במהלך מסעו באירופה.

במרץ 2008 הושחת הקבר וחלק השיש העליון של המצבה נשבר. בסאו ז'ואאו דל-ריי הוצב פסל של נבס לצד פסלו של טירדנטס, חיבור חזותי בין הדמות שהזכיר בנאום ניצחונו לבין הנשיא הנבחר שמת בדיוק ביום הזיכרון שלה.

מה באמת קרה בבית החולים?

עשרים שנה לאחר מותו הודיע הצוות הרפואי של Hospital de Base בברזיליה כי האבחנה שנמסרה בזמן אמת לא הייתה נכונה: מצבו של נבס לא נגרם מדיברטיקוליטיס אלא מגידול. הגידול היה שפיר, אך באקלים הפוליטי של 1985, כך מוסבר במקור, עצם השימוש במילה "גידול" היה עלול להתפרש כסרטן ולהשפיע על תהליך חילופי השלטון.

ב-2012 פנו ילדיו של נבס לבית המשפט הפדרלי בברזיליה בבקשת Habeas Data. הם דרשו שהמועצה הפדרלית לרפואה והמועצה האזורית של המחוז הפדרלי יעבירו להם את החקירות, ההליכים האתיים-משמעתיים, המסמכים ועדויות הרופאים הקשורים לטיפול באביהם. את המשפחה ייצגו ההיסטוריון והחוקר לואיס מיר, מחבר הספר "The Patient – The Tancredo Neves Case", וכן עורכי הדין ז'וליאנה פורקארו ביזול, ברונו פרניולאטו וקלאודיה דוארטה. לפי טענתם, המסמכים אמורים היו לאפשר חקירה היסטורית של מה שאירע ולזהות את הרופאים שהיו אחראים לטיפול.

נשיא לפי החוק, גם בלי יום אחד בארמון

ז'וזה סרני נשאר בנשיאות ובכך הסתיימה תקופה של חמש ממשלות שנוהלו בידי אנשי המשטר הצבאי. נבס, לעומת זאת, מעולם לא קיבל את השלטון בפועל. למרות זאת הוכר רשמית כנשיא ברזיל לאחר מותו.

חוק מספר 7,465 מ-21 באפריל 1986 קבע ששמו של "האזרח טנקרדו דה אלמיידה נבס, שנבחר ולא הושבע בשל מותו", ייכלל בגלריה של מי שנבחרו בידי האומה הברזילאית למשרה העליונה. הוא היה גם הנשיא האחרון ממינאס ז'ראיס שנבחר במאה ה-20. ביולי 2012 נבחר במסגרת תחרות של Sistema Brasileiro de Televisão וה-BBC לאחד ממאה הברזילאים הגדולים בכל הזמנים.

ב-1990 נפתח בעיר הולדתו סאו ז'ואאו דל-ריי Memorial Tancredo Neves המתעד את מסלול חייו האישי והפוליטי. ב-1 במרץ 2010 הונפק בול מיוחד לציון מאה שנה להולדתו, כחלק מסדרת אירועי הוקרה שנמשכה עד יום הולדתו ב-4 במרץ. במסגרת אירועי המאה בברזיליה הוצב פסל ראש שלו באולם האצילים של הסנאט, והמקור מתאר כיצד נזכר שם כפוליטיקאי מפשר וכמתווך מיומן.

שמו הוטבע גם במרחב הגאוגרפי. עיר בבאהיה נקראה Presidente Tancredo Neves. בסלבדור נמצאים מרכזי עסקים ופיננסים בשדרת Avenida Tancredo Neves. נמל התעופה הבינלאומי טנקרדו נבס בבלו הוריזונטה נושא את שמו, וכך גם גשר טנקרדו נבס המחבר את פוז דו איגואסו בברזיל עם פוארטו איגואסו בארגנטינה מעל נהר האיגואסו.

בסוף 2010 חנך מושל מינאס ז'ראיס אַאֶסְיוֹ נֶבֶס את המתחם החדש של ממשלת המדינה, שקיבל את השם Cidade Administrativa Tancredo Neves. ב-2013 נחנך בברזיליה אתר זיכרון נוסף לנבס ב-Panteão da Pátria שב-Praça dos Três Poderes. במקום מוצגים סרטים, מדיה דיגיטלית ומסמכים מקוריים העוסקים בשלבים השונים של הדמוקרטיזציה של ברזיל, לצד כתבי יד של נאומיו, מכתבים שלו ומכתבים שקיבל מדמויות כגון ז'וסלינו קוביצ'ק וז'ואאו גולאר, חומרים ממערכת Diretas Já ותעודת בחירתו לנשיאות.

טנקרדו שמחוץ לפוליטיקה

ב-25 במאי 1938 נישא נבס לרִיזוֹלֶטָה גִימָרַאֵס טוֹלֶנְטִינוֹ, שנולדה ב-20 ביולי 1917 ומתה ב-21 בספטמבר 2003. לשניים נולדו שלושה ילדים. אחת מבנותיהם, אינס, נישאה לפוליטיקאי אאסיו פריירה דה קוניה, ובנם הוא הפוליטיקאי אאסיו נבס, נכדו של טנקרדו. אאסיו שימש גם כמזכירו האישי של סבו מצד אמו בתקופת ממשלת מינאס ז'ראיס.

נבס קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קוימברה, ובקרב עמיתיו הקרובים כונה "דוקטור טנקרדו". ב-24 בפברואר 1983 התקבל למושב מספר 12 באקדמיה של מינאס ז'ראיס, בחסות אלברנגה פיישוטו ובמקומו של אלברטו דונאטו.

הוא גם כתב. לצד מאמרים בעיתונים Estado de Minas, O Correio ו-Diário de São João del Rei, חיבר את "The Parliamentary Regime and Brazil's Reality" ואת "The World Scene and National Security", שפורסם ב-Revista Brasileira de Estudos Políticos. נאומים וחוות דעת רבים שלו פורסמו בעיתונים, בכתבי עת ובשנתונים פרלמנטריים.

חייו, שנעו בין הפוליטיקה העירונית של שנות ה-30 לבין הנשיאות הנבחרת של 1985, נותרו גם בתמלילי עדויות וראיונות. אחייניתו לוסיליה דה אלמיידה נבס ראיינה אותו לספר "Tancredo Neves, the Trajectory of a Liberal". הראיונות הגיעו רק עד סיפור חייו ב-1954, משום שנבס הפסיק אותם כדי להתמסר לחלוטין למערכת הבחירות של חבר האלקטורים ב-1985. ספר נוסף שהתבסס על עדותו היה "Tancredo Talks About Getúlio", שבו סיפר על הנשיא המנוח ועל פעילותו הפוליטית לצדו.

סגירת מעגל לא מתוכננת

במשך עשרות שנים חזר נבס פעם אחר פעם אל אותה שיטה פוליטית: הישארות בתוך המערכת, בניית רוב, שיחה עם יריבים וחיפוש אחר מוצא גם ברגע שבו נדמה שהמחנות אינם מסוגלים עוד לדבר זה עם זה. ב-1961 הוא נסע למונטווידאו כדי לסייע בהסדר שאפשר לז'ואאו גולאר לחזור לברזיל ולהיכנס לנשיאות. ב-1964 סירב להצביע לקסטלו ברנקו אך נשאר בתוך החיים הפרלמנטריים. בשנות המשטר הצבאי פעל באופוזיציה מתונה, וב-1984 ו-1985 השתמש באותה יכולת כדי לחבר את PMDB עם פלגים שיצאו מתוך מפלגת השלטון.

המערכת שבנה אכן העבירה את השלטון לידיים אזרחיות, אך האיש שבנה אותה לא זכה לעמוד בראשה. הוא ניצח בבחירות ב-15 בינואר, חלה ערב ההשבעה ב-14 במרץ ומת ב-21 באפריל. ז'וזה סרני, האיש שנבחר לצדו כסגן הנשיא כדי לאפשר את הקואליציה הדרושה לניצחון, היה בסופו של דבר האיש שנשאר בארמון.

במשפט שאמר לחבריו בסנאט הציע נבס לעצמו מצבה שבה ייכתב כי הוא שוכב שם "שלא מרצונו". המשפט לא נחרת על האבן. אולי לא היה בכך צורך. כל רצף השבועות שבין הבחירה, ההשבעה שלא התקיימה וההלוויה שאליה יצאו מיליונים כבר סיפר אותו בדרכו שלו.

חומר מעשיר לצפייה

סרטו העלילתי של ז'ואאו בטיסטה דה אנדראדה, "A Céu Aberto", עוסק בחייו של טנקרדו נבס ומציג עיבוד קולנועי לדמותו ולסיפורו.

ב-2011 יצא הסרט התיעודי "Tancredo – The Crossing" של סילביו טנדלר. הסרט נכלל במקור כחלק מן היצירות שנוצרו כדי לתעד את חייו ואת מקומו בתקופת המעבר הפוליטי של ברזיל.

אם הסיפור של טנקרדו נבס הוביל אתכם עמוק יותר אל הפוליטיקה הברזילאית של המאה ה-20, המשיכו לקרוא באתר ולגלות את האנשים והמשברים שעיצבו את ברזיל המודרנית. אפשר גם לשתף את הכתבה עם מי שנהנה מהיסטוריה שבה התוצאה ידועה, אבל הדרך אליה מסובכת הרבה יותר.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.