תאמל״ק לי
אל מול המון חמוש של אלפי פורעים, התייצבו קומץ פרשים ולוחמים יהודים בקרב גורלי על עתיד ההתיישבות היהודית. • סיפורה של פתח תקווה במאי 1921 הוא אפוס של הקרבה, נחישות וסיוע בלתי צפוי מקצה העולם.
המצור על המושבה: גל האלימות מגיע לפתח תקווה
הימים היו ימי תחילת חודש מאי של שנת 1921. האוויר בארץ ישראל היה רווי במתח נורא על רקע מאורעות תרפ״א, כאשר הדי הפרעות הקשים שהתפרצו ימים ספורים קודם לכן ביפו – מה שנודע כמאורעות תרפ"א – החלו להתפשט כאש בשדה קוצים לעבר יישובים נוספים.
גל האלימות הערבי, שהחל בלב העיר יפו, לא שקע ולא נעצר; הוא חיפש יעדים חדשים, ועיני הפורעים הופנו אל עבר המושבות העבריות המבודדות יחסית. ב-5 במאי 1921, הגיע התור של פתח תקווה, "אם המושבות", לעמוד במבחן הקיום המר ביותר שלה מאז היווסדה.
באותה עת, פתח תקווה לא הייתה העיר המרכזית שהיא היום. אז זו הייתה מושבה יהודית קטנה, פסטורלית אך פגיעה, שבה חיו כ-3,000 יהודים בלבד ומוקפת בכפרים ערבים עוינים. תושביה היו חלוצים שבנו את חייהם בעשר אצבעות, מתוך אמונה יוקדת בצדקת הדרך ובחשיבותה של העבודה העברית. חייהם סבבו סביב ענפי החקלאות, השמירה על השדות והרצון להכות שורש באדמת המולדת. אלא שבבוקרו של אותו יום חמישי, השלווה הופרה באחת. המון ערבי חמוש, שהתקבץ מכפרי הסביבה, החל לצעוד לעבר המושבה במטרה אחת וברורה: לפרוץ את גבולותיה, לפגוע בתושביה ללא אבחנה, לבזוז את רכושם, להרוג ולהחריב את כל מה שנבנה בעמל רב.
הקרב בפרדסים: מעטים מול רבים
מגיני פתח תקווה, למרות ההפתעה והנחיתות המספרית המבהילה, לא קפאו על שמריהם. הם הבינו כי עליהם לסמוך רק על עצמם וכי אין להמתין לכוח חיצוני שיבוא להצילם. בהנהגתם של דמויות המופת אברהם שפירא, "זקן השומרים", ואבשלום גיסין, התארגנו אנשי המושבה במהירות להגנה על הבית כפשוטו. המטרה האסטרטגית הייתה ברורה: לבלום את התוקפים בשטחים הפתוחים, הרחק מבתי המגורים, כדי למנוע טבח בנשים ובילדים בתוך הרחובות.
כיתת פרשים קטנה, בפיקודם הישיר של שפירא וגיסין, יצאה בדהרה לכיוון מערב. הם התמקמו באזור הפרדסים – המקום בו ניצבים כיום אזור הספורטן ושכונת "אם המושבות" המודרנית. שם, תחת צל עצי ההדר, התחולל קרב הירואי שנמשך כשעתיים. כעשרים מגינים יהודים בלבד ניצבו מול המון מוסת שמנה, על פי העדויות, כאלפיים איש. בין הפורעים היו לא רק איכרים זועמים, אלא גם כאלו בעלי ניסיון צבאי קודם. כמעט כל לוחם בקבוצה הקטנה נפצע במהלך חילופי האש, אך הם סירבו לעזוב את שדה הקרב. בעמידתם העיקשת הם קנו זמן יקר מאין כמוהו, הצליחו לעצור את המומנטום של ההסתערות הערבית והרחיקו את סכנת הכליה מלב המושבה.
הידעת?
ההתקפה על פתח תקווה בשנת 1921 לא הייתה הפעם הראשונה בה נאלצה המושבה להגן על עצמה. כבר בשנת 1889 הותקפה המושבה בידי המון ערבי מהסביבה, עובדה המדגישה כי האלימות כנגד היישוב היהודי קדמה בעשורים רבים להקמת המדינה או לשינויי גבולות פוליטיים.
”את ראשי אתן ואל המושבה לא ייכנסו להתעלל בנו.”
קצין וג'נטלמן: דמותו של אבשלום גיסין והנופלים בקרב
אבשלום גיסין היה דמות ייחודית בנוף של פתח תקווה. הוא היה בן המושבה, אך גם קצין לשעבר בצבא העות'מאני, ניסיון שהעניק לו הבנה צבאית עמוקה. לפני שיצא אל הקרב האחרון שלו, הותיר אחריו אמירה שהפכה לצוואה בלתי כתובה עבור המושבה כולה. דבריו ביטאו את ההקרבה העילאית של דור המייסדים: הנכונות להקריב את החיים ובלבד שלא לאפשר לפורעים להתעלל בתושבי המקום. גיסין ידע היטב מה מונח על הכף, והוא בחר להוביל מלפנים.
המחיר של הניצחון בבלימת הפורעים היה כבד מנשוא. בקרב העז נפלו ארבעה מגינים צעירים: אבשלום גיסין, זאב אורלוב, חיים צבי גרינשטיין ונתן רפופורט. ארבעת האנשים הללו מסרו את נפשם בחירוף נפש כדי להבטיח שפתח תקווה לא תהפוך לעוד אתר של טבח המוני, ביזה וחורבן. מותם לא היה לשווא; בזכותם, המושבה שרדה והפורעים נבלמו בטרם הגיעו לספי הבתים. כל אחד מהנופלים סימל פנים אחרות של היישוב, אך כולם היו מאוחדים באותה מטרה עילאית של הגנה על הבית הלאומי.
המפנה המפתיע: הפלוגה ההודית בלב ארץ ישראל
בתוך תופת הקרב, התרחש אירוע שכמעט נשמע כיום דמיוני או לקוח מתוך רומן היסטורי. פלוגה הודית, ששירתה תחת דגלו של צבא הוד מעלתה (הצבא הבריטי), הגיעה אל זירת ההתרחשות בזמן הקרב. אותם חיילים, שהיו רחוקים אלפי קילומטרים מביתם ומארצם, מצאו את עצמם בליבה של המערכה על פתח תקווה. נוכחותם ופעולתם המקצועית סייעו באופן משמעותי לבלום את ההתקפה הערבית המסיבית ולהכריע את הכף לטובת המגינים היהודים.
החיבור הזה, בין לוחמים יהודים המגנים על שדותיהם לבין חיילים הודים במדים בריטיים, הוא פרק פחות מוכר בהיסטוריה המקומית. המחשבה על אותה פלוגה הודית שסייעה בהצלת "אם המושבות" מעוררת התרגשות רבה, שכן היא מזכירה כיצד אירועים מקומיים בארץ ישראל השתלבו בתוך המארג העולמי של אותה תקופה. כמעט נשכחה מהזיכרון הציבורי תרומתם של אותם חיילים זרים, אך באותו יום גורלי במאי 1921, הם היו חלק בלתי נפרד מנס ההצלה של המושבה.
שורשי הסכסוך: האמת מאחורי האלימות
האירועים בפתח תקווה באותה שנה מזכירים לנו אמת יסודית ומפוכחת לגבי ההיסטוריה של הסכסוך. האלימות הקשה נגד היישוב היהודי בארץ ישראל לא החלה בעקבות תוצאותיה של מלחמה זו או אחרת במחצית השנייה של המאה ה-20. היא לא הייתה תולדה של "כיבוש", של הקמת התנחלויות או של הצבת מחסומים, מושגים המוכרים לנו מהשיח העכשווי. היא התרחשה עשרות שנים לפני הקמת המדינה, בתקופה שבה היישוב היה קטן, דל באמצעים וחדור שאיפה לחיים של עבודה ושקט.
שורש ההתנגדות של הפורעים ב-1921 לא היה קשור לקו גבול כזה או אחר. ההתנגדות הייתה לעצם הרעיון של שובו של העם היהודי לארצו והקמת בית לאומי יהודי בחבל ארץ זה. אבשלום גיסין וחבריו לא נפלו בגלל ויכוח מדיני על טריטוריה או על מחסום, אלא על הזכות הבסיסית ביותר: הזכות של יהודים לחיות בביטחון בארץ ישראל, לעבוד את אדמתה בידיהם ולבנות בה מושבה עברית שתהווה מקלט ומולדת.
מורשת של עמידה איתנה
סיפור הגנת פתח תקווה ב-5 במאי 1921 הוא סיפור של גבורה עילאית אל מול סיכויים קלושים. המושבה ניצלה בזכות שילוב של שלושה גורמים: אומץ ליבם הבלתי מתפשר של המגינים, הקרבתם הכואבת של הנופלים שבלמו את האויב בגופם, והסיוע המפתיע של הפלוגה ההודית. מעשי המגינים הבטיחו כי "אם המושבות" תמשיך לצמוח ולהתפתח, והפכו לאבן דרך במאבק על הקמת הבית הלאומי. היום, אם אתם מוצאים את עצמכם צועדים ברחובות העיר פתח תקווה, חשוב לעצור ולזכור את אותם פרשים בפרדסים, שהבינו כי ההגנה על הבית מתחילה בנכונות לעמוד על נפשך, בכל מחיר.
חומר מעשיר לקריאה
״אבשלום, חולמים ולוחמים: חייהם ופעולותיהם של מניחי היסוד למדינת ישראל״ מאת יעקב יערי-פולסקין, בתרגומו של יוסף לואידור שתרגם מיידיש. הוצאת מ. מזרחי, 1964
״ג’דע: סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה״, מאת אהוד בן עזר, בהוצאת יד יצחק בן-צבי, 1993.
דבר, 7 מאי 1971 — קרב שהציל. כבוד הישוב
