ויקטור צ'רנומירדין, מדינאי רוסי וסובייטי רב-השפעה, זכור לא רק בשל כהונתו הארוכה כראש ממשלת רוסיה בתקופה סוערת, אלא גם בזכות סגנונו המילולי הייחודי שהפך אותו לאייקון תרבותי. ממפעיל מכונות במפעל נפט ועד למילוי מקום נשיא רוסיה אפילו ליום אחד – סיפור חייו הוא שיעור בהתקדמות פוליטית ברוסיה הפוסט-סובייטית, תוך שהוא משאיר אחריו מורשת שלטונית עמוקה ומטבעות לשון שנונים.
רקע
רבים מחשיבים את הפרק הבולט ביותר בביוגרפיה הפוליטית של ויקטור צ'רנומירדין כפעילותו במהלך פיגוע הטרור בבודניובסק בשנת 1995, כשלא חשש לנהל משא ומן עם מחבלים צ׳צ׳נים בשיחת טלפון פומבית למדי. אירוע זה תרם לעלייה בפופולריות שלו. בתודעה הציבורית, שמו מקושר באופן מובהק לדרך התבטאותו המגושמת במקצת. הציטוטים הבולטים ביותר מנאומיו צוטטו שוב ושוב ללא הפסקה.
חייו
צ'רנומירדין נולד ב-9 באפריל 1938 בכפר הקטן צ'ורניי אוטרוג שליד נהר הוולגה (כיום במחוז סראקטאש, מחוז אורנבורג). הוריו היו סטפן מרקוביץ' ומרתה פטרובנה צ'רנומירדינה. אביו עבד כנהג. המשפחה השתייכה לשבט הקוזאקים הן מצד אביו והן מצד אמו, שאותם תיאר באומרו: "זו מהות פנימית ואורח חיים, מסורות… הם חרשו וזרעו, אך בכל רגע היו יכולים לקפוץ על אוכף ולצאת לקרב". במשפחה היו חמישה ילדים: ניקולאי, אלכסנדר, נטליה, ויקטור ויקטרינה. כפי שזכר צ'רנומירדין שנים מאוחר יותר: "חונכנו בקפדנות, בהערצה למבוגרים, כמקובל במשפחות קוזאקים… הדבר היקר ביותר שההורים הצליחו להעביר לנו הוא דוגמה ליחסים במשפחה". ההורים "מעולם לא צעקו, לא הכו" ("…כולם גדלו בהרמוניה. חשבתי שבכל המשפחות זה ככה. הלוואי!"), במשפחה לא השתמשו בניבולי פה: "יש לומר שכאשר התבגרתי בעצמי, הפכתי למנהל, לשר, אפילו במעמד זה לא יכולתי לקלל ליד אחי. ומה זה לקלל… ליד אחי הגדול לא יכולתי לעשן, אפילו כשהייתי כבר שר, עד שהוא עצמו הציע. וליד אבי – על אחת כמה וכמה".
לאחר שסיים את בית הספר הטכני מספר 1 באורסק ב-1957, החל את דרכו במשק הגז כשעבד במפעל זיקוק נפט באורסק, תחילה כשרברב ולאחר מכן כמפעיל מדחסים ומשאבות. לאחר שירות חובה בצבא הסובייטי כטכנאי שדה תעופה בחיל האוויר בעיר ספאסק-דאלני במחוז פרימורסקי (1957–1958) במזרח רוסיה וביישוב דומברובקה במחוז אורנבורג (1958–1960), חזר לאותו מפעל, שם עבד כמפעיל ומפעיל יחידה טכנולוגית.
ב-1962 החל ללמוד במכון הפוליטכני בעיר קויבישב (היום סמרה), אותו סיים ב-1966, כשקיבל תעודת מהנדס-טכנולוג. לאחר המכון עבד כראש יחידת זיקוק נפט באותו מפעל. ב-1967 התכוונו למנותו לראש מחלקה חדשה במפעל, אך הוא הבין שיוכל להסתמך על פיתוח קריירה פוליטית בשורות המפלגה והוועדה העירונית של המפלגה הקומוניסטית (КПСС) באורסק החליטה לקחתו לעבודה במפלגה ומ-1967 עד 1973 שימש כמדריך ולאחר מכן סגן בוועדה העירונית של המפלגה.
"העבודה בוועדת המפלגה המחוזית, וקל וחומר בוועדה העירונית, בתפקיד אחראי, הייתה חלום הזהב של אנשים בעלי שאיפות קריירה. זו הייתה המדרגה שרבים-רבים שאפו לעלות אליה… אבל אני לא הייתי זקוק לזה! הרגשתי שאני איש ייצור ורציתי להישאר לעבוד במפעל הבית שלי. אבל החיים רצו אחרת." – טען צ'רנומירדין
בשנים 1968–1972 למד במכון הפוליטכני האוניברסלי ללימודים בהתכתבות, ובסיומו קיבל תעודת מהנדס-כלכלן. לאחר מכן, בשנים 1973–1978 עמד בראש מפעל עיבוד הגז באורנבורג, ואז נשלח למוסקבה לשמש כמדריך במחלקת התעשייה הכבדה של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. הזינוק בקריירה הגיע דווקא אז וב-1982 מונה לסגן שר תעשיית הגז של ברית המועצות ושנה לאחר מכן לראש חברת "טיומנגזפרום". בשנים 1985–1989 שימש כשר תעשיית הגז ברית המועצות.
היה זה אז, בשנות ה-80, כאשר צ'רנומירדין הכיר את בוריס ילצין, ששימש אז כמזכיר הראשון של הוועדה המחוזית של המפלגה הקומוניסטית בסברדלובסק, בפועל מילא את משרת ראש עיריית סברדלובסק (יקטרינבורג לימים).
ב-1984 צ׳רנומירדין נבחר לשמש כחבר פרלמנט במועצה העליונה של ברית המועצות. ביוני 1989, בעיצומו של עידן ההפרטה משרד תעשיית הגז שבראשותו הופרט והפך לתאגיד גז ממשלתי בשם ״גזפרום״, והוא שימש כיו״ר דירקטוריון החברה משנת 1989 ועד 1992, אז ילצין מינה אותו לשמש כסגן ראש ממשלת רוסיה, האחראי על מגזר הדלק והאנרגיה.
ראש ממשלת רוסיה (1992–1998)
ב-14 בדצמבר 1992, בכינוס השביעי של מועצת צירי העם של רוסיה, הנשיא הרוסי בוריס ילצין, לאחר שנתקל בהתנגדות מצד רוב הצירים למועמדותו יגור גאידר למשרת ראש הממשלה, העמיד לבחירה 5 מתוך 18 מועמדים שהוצעו על ידי הסיעות הפרלמנטריות לתפקיד שהיה פנוי לאחר התפטרותו של איוואן סילאייב בספטמבר 1991. כינוס צירי העם אישר לבסוף את מועמדותו של ויקטור צ'רנומירדין למשרת ראש הממשלה. הוא המשיך לשמש כראש הממשלה לאחר המשבר החוקתי וגם לאחר שאומצה חוקה חדשה.
ועד מאי 1998 היה חבר קבוע במועצת הביטחון של הפדרציה הרוסית ושותף בכיר בדיונים ביטחוניים. לאחר מינויו לראש ממשלה, צ'רנומירדין המשיך במדיניות הכלכלית של קודמו ייגור גאידר ובתקופתו בוצעה הפרטת מפעלים מסיבית, כולל באמצעות מכירות פומביות של ביטחונות, מה שעודד התפתחות שוק של אגרות חוב ממשלתיות קצרות טווח, שהפך בסוף שנות ה-90 למקור המימון העיקרי של הגירעון בתקציב הפדרלי הרוסי. בוצעה החלפת המטבע ל הרובל וצ'רנומירדין גם יזם חיסול מפעלים לא-רווחיים בערי-מפעל: כך, היישוב חלמר-יו בקומי נסגר, וכל המכרות באגני הפחם של קיזלובסקי ופודמוסקובני חוסלו גם הם.
מנגד, כראש ממשלת רוסיה, ויקטור צ'רנומירדין לא שכח את מקורותיו ותמך באופן פעיל בחברת הגז "גזפרום", שבראשו עמד אז סגנו לשעבר רים ויאחירב. הסיסמה העיקרית של מדיניותו באותה תקופה הייתה: "מה שטוב ל'גזפרום', טוב גם לרוסיה". ב-2012 פרסם בוריס נמצוב עותק של הסכם נאמנות, שלפיו ב-1994, צ'רנומירדין איפשר ל"גזפרום" לרכוש מהמדינה 30% ממניותיה תמורת 71 מיליון רובל בלבד, אף שמחירן האמיתי, לדעת נמצוב, היה כ-9 מיליארד דולר.
ב-12 במאי 1995 נבחר ליו"ר מפלגת "רוסיה ביתנו", שזכתה ב-10.1% בבחירות לדומה הממלכתית בדצמבר 1995 והקימה בה סיעה משלה. לאחר ניצחונו של ילצין בבחירות לנשיאות ביולי 1996 וכניסתו לתפקיד, התפטרה הממשלה ב-9 באוגוסט 1996, כמתחייב בחוקה. אבל ילצין לא רצה לוותר עליו והגיש את מועמדותו של צ'רנומירדין שוב לתפקיד ראש הממשלה. בשל יחסיו הטובים עם חברי הפרלמנט, צ׳רנומירדין אושר על ידי הדומה ב-10 באוגוסט 1996.
ביוני 1995, לאחר פיגוע הטרור בבודניובסק שבמחוז סטברופול, ניהל משא ומתן טלפוני עם רב-המחבלים הצ׳צ׳ני שאמיל בסאייב, שאנשיו השתלטו על בית החולים העירוני ולקחו כאלפיים בני ערובה. כתוצאה ממבצע שחרור בני הערובה ומשא ומתן קשוח, שוחררו רוב בני הערובה ב-18 ביוני, אך המחבלים, בחסות שאר בני הערובה, עזבו את העיר ב-19 ביוני ונמלטו לאזורי ההרים של צ'צ'ניה. באסון זה נהרגו כ-180 איש.
ב-19 בספטמבר 1996 חתם ילצין על צו, שהעביר את כל סמכויות הנשיא במלואן לצ'רנומירדין למשך תקופת הניתוח הכירורגי שילצין עבר בלבו. כך צ'רנומירדין מצא את עצמו כממלא מקום הנשיא באופן זמני. במהלך ניתוח הלב של ילצין, מילא צ'רנומירדין את תפקידי נשיא הפדרציה הרוסית מהשעה 7:00 ב-5 בנובמבר 1996 עד לשעה 6:00 ב-6 בנובמבר 1996. בראיון ל"קומסומולסקאיה פראבדה", שפורסם ב-8 בנובמבר 2010 (כבר לאחר מותו של צ'רנומירדין), הוא הודה שבמהלך שהותו של ילצין על שולחן הניתוחים, ניסו כמה פוליטיקאים לשכנע את צ'רנומירדין לתפוס את השלטון במדינה. עם זאת, ראש הממשלה סירב בתוקף לדון ברעיון כזה: הוא טען כי רעיון כזה לא עלה בדעתו כלל.
לויקטור צ'רנומירדין היה תחביב אהוב – ציד, מה שהוביל אותו פעם אחת לשערורייה. ב-1997, במהלך שבוע חג המולד, השתתף צ'רנומירדין בציד דובים והרג שני גורי דובים, במעשה שגרר תגובה ציבורית חריפה.
על כל פנים, ב-23 במרץ 1998 החליט ילצין לפזר את הממשלה ומינה במקום צ׳רנומירדין את סרגיי קירינקו לממלא מקום ראש הממשלה.
לאחר ההתפטרות
לאחר התפטרותו, הכריז צ'רנומירדין על כוונתו להתמודד בבחירות לנשיאות, הודיע על כך לילצין וקיבל את אישורו. מעט קודם לכן, בחורף 1998, במשא ומתן עם אלברט גור, במסגרת הוועדה המשותפת של ראש ממשלת רוסיה וסגן נשיא ארה"ב, אמר צ׳רנומירדין את המילים הבאות: "כנראה, אל, אני ואתה נצטרך לבנות יחסים בין שתי המדינות במאה ה-21". עם זאת, בתחילת שנת 2000, צ'רנומירדין, בכינוס השמיני של מפלגתו "רוסיה ביתנו", בהיותו מנהיגה, הכריז על תמיכה בפוטין, ובסוף השנה, בבחירות לנשיאות ארה"ב, במקום גור, ניצח ג'ורג' וו. בוש.
מ-24 באוגוסט 1998 מילא צ'רנומירדין שוב את תפקיד ראש הממשלה, אך לא אושר פעמיים על ידי הדומה הממלכתית, ובפעם השלישית הגיש ילצין לדומה את מועמדותו של יבגני פרימקוב, שעם אישורו לתפקיד ראש הממשלה הסתיים הקאמבק הקצר צ'רנומירדין לתפקיד ראש הממשלה. צ'רנומירדין ממוקם במקום השלישי בהיסטוריה של רוסיה הפוסט-סובייטית מבחינת משך כהונתו כראש ממשלת הפדרציה הרוסית, אחרי דמיטרי מדבדב (2012–2020) ופוטין (1999–2000, 2008–2012). ב-14 באפריל 1999 מונה לנציגו מיוחד של פוטין ליישוב המצב ביוגוסלביה. הוא שוחרר מהתפקיד ב-7 באוקטובר 1999. ב-2003 יצא לאור ספרו "האתגר", המציג את נקודת מבטו של צ׳רנומירדין על אירועי המשבר בבלקן.
בשנים 1999–2001 היה חבר פרלמנט בדומה הממלכתית של האספה הפדרלית של הפדרציה הרוסית מטעם המחוז האוטונומי ימלו-ננץ ובשנים 1999–2000 שימש כיו"ר דירקטוריון של חברת "גזפרום", חברת הגז הממשלתית.
מ-21 במאי 2001 עד 11 ביוני 2009 כיהן כשגריר רוסיה באוקראינה, ונציגו מיוחד של פוטין לפיתוח יחסי סחר וכלכלה עם אוקראינה. הוא כיהן כשגריר רוסיה במשך למעלה משמונה שנים. ב-22 בנובמבר 2001, צ'רנומירדין עוטר ב"מסדר תהילת הקוזאקים" מדרגה ראשונה וקיבל את דרגת גנרל הקוזאקים ממנהיג הקוזאקים של צבא ז׳פורוז׳יה באוקראינה, דמיטרי סאגיידאק, שהעניק לו את העיטור בפגישתו בקייב.
ב-11 ביוני 2009 מינה נשיא רוסיה מדבדב את צ'רנומירדין ליועצו ובמקביל הטיל עליו את תפקידי הנציג המיוחד של נשיא הפדרציה הרוסית לענייני שיתוף פעולה כלכלי עם המדינות החברות בחבר המדינות העצמאיות.
הביקורת נגדו
בשנת 1995 שלח ה-CIA לבית הלבן דו"ח סודי, המבוסס על תיק נרחב משלו, שבו מפורטים עובדות המעידות על שחיתותו של צ'רנומירדין. על פי מקורות ב"שירות ביטחון רוסי" כלשהו, במהלך כהונתו צבר צ'רנומירדין מיליארדי דולרים בחשבונותיו האישיים. עם זאת, סגן הנשיא אלברט גור החזיר את הדו"ח ל-CIA וכתב עליו "שטויות במיץ עגבניות" (bullshit). מקור ב-CIA ב"ניו יורק טיימס" דיווח כי איש עסקים גרמני נדרש לשלם מיליון דולר כדי להיפגש עם צ'רנומירדין. המקור דיווח ב-1998 על הרושם בסוכנות כי ממשל קלינטון מתעלם ממידע "לא נוח" על שחיתות בקרב מנהיגים רוסים, שאיתם פיתחו פקידי הבית הלבן ומחלקת המדינה יחסים אישיים הדוקים. על כל פנים, גם אם הוא גנב, הוא גנב הרבה פחות ממקורביו בוודאי בהשוואה לסטנדרטים הנהורגים ברוסיה ולא הותיר לשני בניו יותר ממאה וקצת מיליון דולר, אולי אפילו פחות מזה.
משפחתו
רעייתו – ולנטינה פיודורובנה צ'רנומירדינה (שפלבה). נולדה ב-6 ביולי 1938 בעיר אורסק במחוז אורנבורג. עבדה כמנהלת עבודה בתפירת בגדי נשים קלים במפעל התפירה באורסק. נישאה לו ב-1961. התעניינה בריקודים רוסיים, בביצוע שירים רוסיים ואוקראיניים. היא מתה ב-12 במרץ 2010 ונקברה בבית העלמין נובודוויצ'י במוסקבה. לויקטור ולוולנטינה שני בנים – ויטלי ואנדריי, ארבעה נכדים – מריה, אנדריי, אנסטסיה, ויקטור, ונין אחד – דמיטרי.
הבן הבכור ויטלי (יליד 1962) סיים את המכון לכימיה של נפט ותעשיית הגז ע"ש גובקין במוסקבה, נשוי. במשך 6 שנים עבד בחוג הארקטי ולאחר מכן, מ-1989 עבד בקונצרן הגז הממלכתי "גזפרום". משנת 2000 עומד בראש הקרן הציבורית האזורית של צ'רנומירדין "תמיכה ופיתוח מעמד הביניים". החזיק במכרה עפרות הברזל יאקובלבסקי במחוז בלגורוד, אבל באפריל 2018 הוכרז כפושט רגל ובשל ערבות אישית להלוואות למכרה יאקובלבסקי, היה חייב לחברות של "סברסטאל" 17.7 מיליארד רובל ב-2018. הבן הצעיר אנדריי (יליד 1970), לאחר שסיים גם הוא את המכון לכימיה של נפט ותעשיית הגז, החל לעבוד ב"גזפרום".
אמרות שפר
ויקטור צ'רנומירדין העניק לשפה הרוסית והעשיר אותה בביטויים רבים ("צ'רנומירדינקי") שהפכו למטבעות לשון. ביטויים של צ'רנומירדין הפכו לאמרות שפר שגורות עוד בחייו של הפוליטיקאי. המפורסם ביותר הוא האמרה: "רצינו בטוב, אבל יצא כמו תמיד". לוחות עם מטבעות לשון שלו מוצבים בכיכר הזיכרון לויקטור צ'רנומירדין, שנחנכה ב-6 ביולי 2018 ליד פסלו של צ'רנומירדין מול בניין הנהלת מפעל עיבוד הגז באורנבורג, שבו עבד בעבד.
אלה רק כמה מאמרות השפר הידועות שלו:
״אני יודע לדבר עם כולם בכל שפה, אבל משתדל להימנע מהשימוש בכלי הזה.״
״אני מוכן להזמין לשבת בממשלה את כולם: גם לבנים, גם אדומים, וגם בעלי חברבורות. העיקר שיהיו להם רעיונות. אבל הם רק מוציאים לי לשון ועוד איברים״
״אם אני יהודי, מה כבר יש לי להתבייש בזה? אם כי, האמת היא שאינני יהודי.״
״אני לא אדבר הרבה, אחרת שוב אגיד איזה משהו.״
מותו
צ'רנומירדין הלך לעולמו ב-3 בנובמבר 2010 בשעה 03:42 בגיל 73 בבית החולים הקליני המרכזי הנשיאותי במוסקבה, כתוצאה מאוטם שריר הלב, שהתרחש על רקע מחלה אונקולוגית קשה ואי ספיקת כליות חריפה. חברו הקרוב של צ'רנומירדין, איוואן שפלייב, ציין שלאחר מות רעייתו, הוא "דעך באופן דרסטי" וככל הנראה לא הצליח לשאת את האובדן.
נשיא רוסיה דאז דמיטרי מדבדב הורה ב-3 בנובמבר 2010 לארגן הלוויה ממלכתית, שבה נכחו הוא עצמו, ראש ממשלת רוסיה ולדימיר פוטין, אישים רבים ונציגי מדינות זרות, אישים פוליטיים וציבוריים, בני משפחתו ומקורביו של צ'רנומירדין. הוא נקבר בחלקה בבית העלמין נובודוויצ׳י ליד קבר רעייתו ולנטינה פיודורובנה.
ויקטור צ'רנומירדין הוא דמות מפתח שעיצבה את רוסיה שלאחר פירוק ברית המועצות, והוא נותר סמל לעידן השינוי הגדול. הוא ניווט את הממשלה הרוסית בין משברים כלכליים, הפרטות שנויות במחלוקת ומשברים פוליטיים חמורים, כולל ניהול משא ומתן אישי עם מחבלים בלב משבר בני ערובה. מעבר לתפקידיו הרשמיים כראש ממשלה ונשיא בפועל לרגע קצר הוא נצרב בזיכרון הקולקטיבי בזכות אמרות השפר שלו. אמרותיו, שהיו שילוב ייחודי של מגושמות כנה ותובנה צינית ("רצינו בטוב, אבל יצא כמו תמיד"), שימשו כסוג של שסתום שחרור בתקופה של כאוס ואי-ודאות. מותו, שהגיע חודשים ספורים לאחר מות אשתו, נתפס על ידי מקורביו כמעיד על הקשר העמוק של המדינאי הזה, שהקדיש את חייו הן למדינה והן למשפחתו הקרובה. מורשתו משלבת בין השינוי המבני הרדיקלי של המדינה הרוסית לבין פתגמים שנכנסו לפנתיאון הבלשנות הרוסית.
