ויולט ג’סופ הייתה על סיפונה של האולימפיק כאשר זו התנגשה באוניית מלחמה, על הטיטאניק כאשר שקעה באוקיינוס האטלנטי ועל הבריטניק כאשר מוקש גרמני שלח אותה למצולות. • היא שרדה שחפת בילדותה, שתי טביעות, תאונה ימית נוספת, סירת הצלה שנמשכה לעבר מדחפים מסתובבים ושבר בגולגולת שלא ידעה שיש לה. • הדבר המוזר ביותר בסיפור שלה הוא שלאחר כל אלה היא המשיכה לעבוד בים עוד עשרות שנים.
אם ויולט קונסטנס ג’סופ הייתה דמות ברומן, היה על העורך לבקש מהסופר לרסן מעט את דמיונו. פעם אחת אפשר לקבל. פעמיים, אם העלילה טובה במיוחד, אפשר אולי להחליק. אבל שלוש פעמים, ועוד בשלוש אוניות אחיות מן המפורסמות בהיסטוריה? כאן כבר היה הקורא הסביר מניח את הספר בצד וממלמל שהמחבר מגזים.
למזלה של ג’סופ, או אולי לחוסר מזלה, לא היה שום מחבר. היא הייתה אדם אמיתי, והים, מסיבה שמעולם לא טרח להסביר, ניסה שוב ושוב להיפטר ממנה ונכשל. תחילה הייתה זו האולימפיק, ספינת הדגל העצומה של חברת וייט סטאר ליין, שהתנגשה באוניית המלחמה הבריטית הוק. אחריה באה הטיטאניק, שלימדה את העולם באפריל 1912 שיעור יקר למדי בענייני יהירות, קרח וסטטיסטיקה. ארבע שנים לאחר מכן הגיעה הבריטניק, האחות השלישית במשפחה, שהוסבה לאוניית בית חולים בזמן מלחמת העולם הראשונה ופגשה מוקש גרמני בים האגאי. ג’סופ הייתה על שלושתן. היא שרדה את שלושתן. ולאחר מכן, בניגוד לכל אדם שהיה מפרש את הרמז באופן המקובל, חזרה לעבוד באוניות.
עוד לפני האוקיינוס, המוות כבר ניסה
ויולט נולדה ב־1 באוקטובר 1887 בערבות ארגנטינה, ליד באיה בלנקה, כבתם הבכורה של ויליאם וקתרין ג’סופ, מהגרים אירים שניסו לבנות לעצמם חיים חדשים בדרום אמריקה. אביה גידל כבשים, והמשפחה הלכה וגדלה עד שוויולט מצאה את עצמה כאחות בכורה לחמישה אחים ואחיות צעירים ממנה.
ילדותה לא הייתה ילדות של טרקלינים מצופי עץ, תזמורות ערב ושמלות נשף מהסוג שתכיר מאוחר יותר באוניות הפאר, אחרי הכל היא נולדה למשפחת מהגרים שעבדה קשה בארץ רחוקה. אלא שכבר אז הופיע המוטיב שעתיד ללוות את חייה: המוות הגיע לביקור, הביט בילדה הקטנה והחליט, כנראה בפזיזות, שהעניין כבר סגור. ויולט חלתה בשחפת, מחלה שבסוף המאה ה־19 עדיין הייתה אחת הקטלניות בעולם. הרופאים נתנו לה חודשים ספורים לחיות. אל היא החלימה. אפשר לראות בכך נס רפואי, מזל או פשוט אבחנה פסימית מדי. בדיעבד, מכל מקום, הייתה זו רק החזרה הגנרלית…
כאשר אביה מת במנדוסה בתחילת המאה ה-20, נאלצה המשפחה לעזוב את ארגנטינה ולחזור לבריטניה. אמה של ויולט מצאה עבודה כדיילת בחברת הספנות רויאל מייל ליין, עבודה קשה מאוד אך מכובדת מספיק כדי לפרנס משפחה. ויולט למדה בבית ספר של מנזר, אלא שכאשר בריאות אמה הידרדרה, הגיע תורה של הבת הבכורה לעשות את מה שבנות בכורות במשפחות עניות או כמעט עניות עשו הרבה לפני שהומצא המושג “הגשמה עצמית”: היא הפסיקה ללמוד והתחילה לעבוד. בסביבות 1908, כשהייתה כבת 21, החלה גם היא לעבוד כדיילת באוניות נוסעים. לא היה בכך שום זוהר מהסוג שהפרסומות של חברות הספנות הציגו לנוסעי המחלקה הראשונה. דיילת הייתה אמורה לסדר תאים, להגיש, לטפל בנוסעות, לענות לבקשות ולעבוד שעות ארוכות מאוד תוך שמירה על נימוסים ללא דופי. כאשר הצטרפה לווייט סטאר ליין היא עבדה לעיתים 17 שעות ביום תמורת שני פאונד ועשרה שילינג בחודש. אם הייתה בכך נחמה, לפחות היה נוף לים.
גם הקבלה לעבודה לא הייתה מובנת מאליה. ג’סופ הייתה צעירה, ובאופן משונה למדי בתקופה ההיא גם זה יכול היה להיחשב חיסרון מקצועי. לפי זיכרונותיה, אחד המנהלים חשש שהיא צעירה ומושכת מדי לתפקיד. דיילות נדרשו לשדר רצינות, סמכות ואימהות מסוימת, ואישה צעירה עלולה הייתה, כך כנראה סברו, למשוך תשומת לב מסוג שהנהלת חברת ספנות אינה אוהבת להתמודד איתו. ג’סופ למדה אפוא להצניע את הופעתה. היא גם לא התלהבה במיוחד מהאפשרות לעבוד בקו הצפון-אטלנטי של וייט סטאר. מזג האוויר היה קשה, הנוסעים נחשבו תובעניים והיא כבר הכירה את העבודה מספיק טוב כדי לדעת ש”ספינת פאר” הוא ביטוי שנשמע אחרת לגמרי כאשר אתה האדם שמנקה את התא לאחר שהפאר יצא ממנו לארוחת ערב. ובכל זאת היא הצטרפה לחברה. זו הייתה החלטה מקצועית הגיונית לחלוטין, ועתידה להתגלות כהחלטה מפוקפקת מאוד מבחינה סטטיסטית.
האחות הראשונה: האולימפיק פוגשת אוניית מלחמה
בשלהי 1911 שובצה ג’סופ על סיפונה של האולימפיק, ספינת הדגל החדשה של וייט סטאר ליין והראשונה בשלוש אוניות הענק מסדרת אולימפיק. אחיותיה היו הטיטאניק והבריטניק. שלוש האוניות נבנו בבלפסט כדי לייצג את פסגת הטכנולוגיה, היוקרה והביטחון הימי של התקופה. בתחילת המאה ה-20 התנהל מאבק יוקרתי בין חברות הספנות הגדולות על הנוסעים העשירים שחצו את האוקיינוס האטלנטי והאולימפיק נועדה להיות תשובתה של וייט סטאר לעולם: עצומה, נוחה, מרשימה ומודרנית. ויולט דווקא אהבה אותה. בדיעבד אפשר לומר שהחיבה הייתה הדדית, שכן מכל שלוש האחיות הייתה האולימפיק היחידה שהצליחה לשמור על עצמה מעל פני המים לאורך הקריירה כולה.
ב־20 בספטמבר 1911 יצאה האולימפיק מסאות’המפטון. ליד האי וייט הפליגה בסביבתה אוניית המלחמה הבריטית הוֹק. מה שאירע לאחר מכן הפך למקרה לימוד מפורסם של האינטראקציה ההידרודינמית בין כלי שיט גדולים. עד ראייה שהיה על סיפון האולימפיק פרסם עוד באותה שנה תיאור מפורט בכתב העת של המכון הימי האמריקאי. כאשר שתי האוניות נעו זו ליד זו, כוחות המים שנוצרו סביב גוף האולימפיק העצום תרמו למשיכת ההוק לכיוונה. חרטום אוניית המלחמה, שתוכנן בין היתר לנגח ספינות אויב, פגע בדופן האולימפיק וקרע בה חורים גדולים. התוצאה נראתה רע מאוד, אך האונייה לא טבעה. לא היו הרוגים, והאולימפיק הצליחה לחזור לנמל ולאחר מכן נשלחה לתיקונים. מבחינת ויולט, זו הייתה תאונת עבודה מרשימה. מבחינת ההיסטוריה, זו הייתה אזהרה. מבחינת משפחת האוניות של וייט סטאר, זו הייתה רק הפעם הראשונה שבה מישהו ניסה לפתוח בה חור.
אפשר היה להניח שאישה צעירה שחוותה התנגשות של אוניית נוסעים ענקית באוניית מלחמה תשקול מקצוע יבשתי. ספרנות, למשל. גינון. כל תחום שבו הרצפה אינה מסוגלת לפתע להיטלטל ולהתחיל להתמלא במי ים. ג’סופ לא חשבה כך. היא נשארה בווייט סטאר וכאשר הגיעה לחברה האחות החדשה והגדולה יותר של האולימפיק, הוצע לה לעבור אליה. שמה היה טיטאניק. באופן אירוני, ג’סופ לא הייתה להוטה במיוחד לעזוב את האולימפיק. חבריה שכנעו אותה שההפלגה באונייה החדשה תהיה “חוויה נפלאה”. לעיתים משפטים תמימים מאוד מקבלים בדיעבד איכות כמעט פלילית.
האחות השנייה: הטיטאניק
ב־10 באפריל 1912 יצאה טיטאניק מסאות’המפטון להפלגת הבכורה שלה לניו יורק. ג’סופ הייתה בת 24 והשתייכה לצוות השירות. היא יצאה אל האונייה בכרכרה כשהיא לבושה בחליפה חומה חדשה באורך הקרסול, פרט קטן וחסר חשיבות לכאורה שנשמר בזיכרונותיה ומזכיר לנו עד כמה רגיל היה הבוקר הזה עבור האנשים שחיו אותו. אף אחד לא קם בבוקר של אסון היסטורי וחושב שעליו להתלבש בהתאם. מבחינת ויולט זו הייתה עוד הפלגה, רק על אונייה גדולה ומפוארת במיוחד. היא כבר הכירה חלק מהאנשים שעבדו איתה, ובהם מתכנן האונייה תומאס אנדרוז, שאותו תיארה בחיבה רבה. אנדרוז נהג להסתובב באונייה, לבדוק פרטים ולהקשיב גם לתלונות אנשי הצוות, תכונה שאינה מובנת מאליה אצל אדם שזה עתה סיים לבנות את אחת המכונות המרשימות ביותר שיצרה האנושות. ארבעה ימים לאחר היציאה לדרך, בערב 14 באפריל, התברר עד כמה מועיל היה אילו המכונה המרשימה הזאת הייתה גם מסוגלת לפנות מהר יותר.
כאשר הטיטאניק פגעה בקרחון בשעה 23:40 לערך, ג’סופ הייתה בתאה. בתחילה לא היה בהכרח ברור לנוסעים ולאנשי צוות רבים שהאונייה נידונה לכליון. זהו אחד הדברים המוזרים באסון הטיטאניק: הספינה לא התפוצצה ולא התהפכה מיד. במשך זמן מה היא נראתה כמעט נורמלית. אנשים יצאו למסדרונות, שאלו שאלות, חזרו לתאים כדי להביא חפצים והתקשו להבין מדוע עליהם לעזוב אונייה מוארת, מחוממת ויציבה יחסית לטובת סירת עץ קטנה התלויה מעל אוקיינוס שחור וקפוא. ג’סופ קיבלה הוראה לעלות לסיפון ולהתייצב לצד הדיילות האחרות. בזיכרונותיה היא תיארה נוסעים שעדיין הסתובבו בשלווה יחסית, ובהמשך נשים שנצמדו לבעליהן לפני שנשלחו עם ילדיהן אל סירות ההצלה. אנשי צוות נדרשו לא רק לפנות נוסעים אלא לשכנע אותם שהסירות בטוחות.
לבסוף הורה קצין לג’סופ ולדיילות נוספות להיכנס לסירת הצלה כדי להדגים לנשים המהגרות, שחלקן לא הבינו אנגלית, שאין סכנה בירידה אליה. הסירה הייתה מספר 16. קיומה של ג’סופ בה אינו נשען רק על זיכרונות שנכתבו שנים לאחר מכן: היא מופיעה ברשימות הניצולים של הסירה, וגם עדותו של המלח ארנסט ארצ’ר בחקירת האסון הבריטית מאשרת את פרטי יציאתה של סירה 16. היא הורדה מצד שמאל של האונייה בסביבות 1:20 לפנות בוקר ועליה עשרות אנשים. ואז, כאשר ג’סופ כבר הייתה בסירה, התרחש אחד הרגעים המוזרים ביותר בזיכרונותיה. קצין שהיה עדיין על הסיפון קרא אליה והפקיד בידיה תינוק. היא לא ידעה למי הוא שייך. לא היה זמן לבירורים. הטיטאניק נטתה, האוקיינוס היה מתחתיהם והביורוקרטיה שבהחלטה מי אחראי על קטינים נאלצה להמתין.
הטיטאניק נעלמה מתחת למים בשעות הראשונות של 15 באפריל. יותר מ-1,500 בני אדם נספו. ג’סופ נשארה בסירת ההצלה במשך שעות כשהיא מחזיקה בתינוק הזר, עד שהניצולים נאספו בידי הקרפטיה. בזיכרונותיה סיפרה שכאשר עלתה על אוניית ההצלה, עדיין החזיקה בילד כנגד חגורת ההצלה הקשיחה שלה. לפתע הופיעה אישה, חטפה את התינוק מידיה וברחה. היא לא אמרה תודה ולא הסבירה מי היא. ג’סופ, קפואה ומותשת מכדי להתווכח, פשוט הניחה שזו האם. מאוחר יותר סיפרה שהאישה כנראה הניחה את התינוק על סיפון הטיטאניק לרגע כדי להביא דבר מה, וכשחזרה הוא כבר לא היה שם. זהותו של הילד לא הוכחה מעולם באופן משכנע, ולכן כל ניסיון מודרני להעניק לו שם צריך להיעשות בזהירות. מה שאפשר לומר בוודאות הוא שג’סופ עצמה זכרה היטב את אותו “צרור” אנושי שהונח לפתע בחיקה באמצע האסון הימי המפורסם ביותר בהיסטוריה.
ומה עושה אדם נורמלי לאחר שהוא שורד את הטיטאניק?
כאן צריך לעצור ולהעריך את המצב. בשנת 1911 הייתה ויולט על אוניית ענק שהתנגשה באוניית מלחמה. בשנת 1912 היא הייתה על אוניית ענק אחרת שפגעה בקרחון וטבעה. אדם בעל מערכת עצבים ממוצעת היה עשוי בשלב הזה להסיק שהים אינו מחבב אותו. אדם בעל חוש הומור היה אולי אומר שהמסר התקבל. אבל ויולט ג’סופ חזרה לעבוד בים. לא רק לזמן קצר. הקריירה הימית שלה עתידה להימשך בסך הכול כארבעה עשורים. העובדה הזאת היא אולי המדהימה ביותר בסיפורה, מפני שהישרדות היא לעיתים עניין של מזל, אבל החזרה למקום שבו כמעט מתת היא כבר החלטה.
כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, הצטרפה ג’סופ כאחות במסגרת הצלב האדום הבריטי. המלחמה יצרה צורך עצום באוניות בית חולים שיוכלו להעביר פצועים מזירות הלחימה אל בתי חולים. אחת האוניות שנבחרו למשימה הייתה האחות השלישית במשפחת אולימפיק, הבריטניק. היא תוכננה במקור כאוניית נוסעים מפוארת עוד יותר, אך המלחמה שינתה את התוכניות. במקום נוסעים עשירים, חדרי אוכל מפוארים וטיולים מעבר לאוקיינוס, היא קיבלה מיטות חולים, צוותים רפואיים וסימני צלב אדום עצומים על דפנותיה. לאחר אסון הטיטאניק בוצעו בתכנון הבריטניק גם שיפורי בטיחות משמעותיים. במובן מסוים, היא הייתה אמורה להיות האחות שלמדה מהטעויות של המשפחה. ההיסטוריה, כדרכה, לא התרשמה.
אולי יעניין אותך
האחות השלישית: הבריטניק
בבוקר 21 בנובמבר 1916 הייתה הבריטניק בים האגאי, ליד האי קיאה, בדרכה למשימה נוספת. ג’סופ סיפרה שנים לאחר מכן כי השתתפה במיסה של הבוקר ולאחר מכן התיישבה לארוחת בוקר. בסביבות שמונה בבוקר נשמע פיצוץ עמום. האונייה פגעה במוקש שהונח בידי צוללת גרמנית.
כאן יש פרט שראוי להדגיש: בניגוד לטיטאניק, שנדרשו לה יותר משעתיים להיעלם, הבריטניק טבעה בתוך פחות משעה. המים חדרו במהירות והקברניט צ’ארלס ברטלט ניסה להפנות את האונייה לעבר האי קיאה בתקווה להעלות אותה על שרטון. לצורך כך המשיכו המנועים לפעול. זו הייתה החלטה מובנת, אולי אפילו הגיונית באותו רגע, אבל היא יצרה סכנה קטלנית לאנשים שכבר החלו להוריד סירות הצלה.
ג’סופ עשתה הפעם משהו שלמדה מהטיטאניק. לפני שהגיעה לסירת ההצלה היא חזרה לתאה ולקחה כמה חפצים אישיים, ובהם ספר תפילה ומברשת שיניים. מברשת השיניים נשמעת פרט מגוחך בתוך טביעת אונייה, אבל דווקא משום כך היא מופלאה כל כך. אחרי הטיטאניק, סיפרה, היא זכרה כמה חסר לה אותו חפץ פשוט לאחר שחולצה. בני אדם יכולים ללמוד לקחים מאסונות בדרכים משונות מאוד. מהטיטאניק למד העולם לשפר תקנות סירות הצלה וקשר אלחוטי. ויולט ג’סופ למדה לקחת מברשת שיניים. בדיעבד התברר שהייתה זו החלטה שימושית, משום שגם הפעם היא עתידה להגיע ליבשה בלי האונייה שעליה עלתה.
המצב על סיפון הבריטניק הידרדר במהירות. למרות שעדיין לא ניתנה פקודה כללית להוריד סירות, כמה מהן הורדו למים בעוד מנועי האונייה ממשיכים לפעול. כשהבריטניק נטתה, המדחפים העצומים שבירכתיה החלו להתרומם מתוך המים, אבל עדיין הסתובבו. הזרמים והיניקה משכו שתי סירות הצלה לעברם. אנשים שישבו בסירות ראו לפתע כיצד כלי ההצלה שלהם, הדבר שאמור היה להרחיק אותם מהאונייה הטובעת, נגרר היישר אל להבי מתכת עצומים. ג’סופ הייתה באחת הסירות. ברגע שהבינה לאן היא נמשכת, היא קפצה למים.
אם הטיטאניק העניקה לה שעות של אימה קרה, הבריטניק העניקה לה כמה שניות של אימה מכנית טהורה. הסירות נמחצו במדחפים. ג’סופ נשאבה מתחת למים, הוטחה בראשה בגוף או בקיל של סירת הצלה ונאבקה לעלות. בתיאור שמסרה מאוחר יותר היא סיפרה שצפה בין שברים ומראות מחרידים מהסירות שנמחצו. יד משכה אותה לבסוף מהמים והיא הועלתה לסירה אחרת. באותו רגע היא לא ידעה עד כמה חזקה הייתה המכה שקיבלה. רק שנים מאוחר יותר, לאחר שסבלה מכאבי ראש ופנתה לרופא, התברר לה כי בעבר שברה את גולגולתה. לפי עדותה, היא ייחסה בחצי הומור את הישרדותה לשערה העבה, ששימש אולי כריפוד בלתי מתוכנן. לרוב האנשים שיער הוא עניין אסתטי. אצל ויולט ג’סופ הוא נכנס, לפחות בגרסתה, לציוד הבטיחות.
הבריטניק שקעה לחלוטין. כשלושים בני אדם נהרגו, רבים מהם כתוצאה מהאסון סביב המדחפים, אך יותר מאלף ניצלו. ג’סופ הייתה שוב ביניהם. היא עמדה וצפתה באחות השלישית של האולימפיק נעלמת מתחת למים, ארבע שנים בלבד לאחר שצפתה בטיטאניק עושה דבר דומה. בזיכרונותיה תיארה כיצד הבריטניק הורידה את חרטומה עוד ועוד, ציוד הסיפון נפל אל הים כמו צעצועים, הירכתיים התרוממו ולבסוף נעלמה האונייה בשאגה. יש אנשים שמבלים חיים שלמים בים ואינם רואים אוניית נוסעים גדולה טובעת. ויולט ראתה שתיים. שתיהן היו אחיות. היא עבדה על שתיהן. בשלב הזה אפילו אדם שלא מאמין במזל רע רשאי היה להתחיל לשקול את המשך הקריירה שלו.
לאחר החילוץ הגיע רגע קטן שמספר על ג’סופ אולי יותר מכל נתוני ההישרדות. היא ניסתה לצחצח את שיניה כדי להיפטר מטעם השמן והפסולת שבפיה. האחות האחראית ראתה אותה ושאלה בתדהמה מאין השיגה מברשת שיניים. ג’סופ השיבה שהביאה אותה איתה. בזיכרונותיה התבדחה שהמבט החשדני שקיבלה גרם לה לתהות אם האישה חושבת שהיא משתפת פעולה עם האויב והכינה מראש תיק לסוף השבוע לפני שנכנסה לסירת ההצלה.
ואז היא חזרה לים. שוב
אחרי המלחמה עשתה ג’סופ דבר שאולי קשה יותר להסביר מכל סיפורי ההישרדות שלה: היא חזרה לעבוד באוניות. היא שבה לווייט סטאר ליין ובהמשך עבדה גם עבור רד סטאר ליין ורויאל מייל ליין. הקריירה הימית שלה נמשכה עשרות שנים וכללה הפלגות מסביב לעולם, נוסעים עשירים, סערות, רומנים, אנשי צוות, מריבות, מחלות וכל אותם דברים שאינם מגיעים לספרי ההיסטוריה מפני שאף אונייה לא טבעה במהלכם. דווקא זיכרונותיה מעניינים משום שהטיטאניק והבריטניק תופסות בהם מקום חשוב אך הן אינן כל הסיפור. מבחינת ג’סופ, הן היו אירועים בתוך חיים שלמים בים. היא כתבה את זיכרונותיה ב-1934, אך הם לא פורסמו בחייה. ההיסטוריון הימי ג’ון מקסטון-גרהם פגש אותה ב-1970, שנה לפני מותה, לאחר שאיתר אותה בביתה הכפרי בסאפוק. כתב היד נשאר אצל משפחתה ופורסם רק בשנות ה-90 תחת הכותרת “שורדת הטיטאניק”.
גם חייה האישיים לא התנהלו בדיוק לפי ספר ההדרכה המקובל. ב־29 באוקטובר 1923, זמן קצר לאחר יום הולדתה ה-36, נישאה ג’סופ בלונדון לג’ון ג’יימס לואיס, איש וייט סטאר שהכיר את עולם הספנות. הנישואים היו קצרים ולא מאושרים, ולזוג לא היו ילדים. במשך שנים זהותו של בעלה הייתה אפילו בגדר תעלומה לחוקרי הטיטאניק, עד שמחקר גנאלוגי הצליח לזהות אותו. ג’סופ עצמה כמעט לא דיברה על הפרשה, וגם בני משפחתה לא ידעו הרבה.
“האישה שאי אפשר להטביע”
במהלך השנים הודבק לג’סופ הכינוי “Miss Unsinkable”, האישה שאינה ניתנת להטבעה. כינוי מוצלח מכדי שעיתונאים יוותרו עליו, אבל יש בו גם משהו מטעה. היא לא הייתה גיבורת פעולה ולא אישה שיצאה לחפש סכנות. היא הייתה דיילת, אחר כך אחות, ושוב דיילת. היא עבדה לפרנסתה. כאשר הטיטאניק טבעה היא עשתה את מה שאמרו לה לעשות. כאשר הבריטניק טבעה היא ניסתה להגיע לסירת הצלה וכמעט נהרגה מפני שאחרים הורידו אותה בזמן הלא נכון. כוח המשיכה של סיפורה ממחיש כיצד המשיכה בחייה לאחר שהמקריות הציבה אותה שוב ושוב במקום שבו ההיסטוריה החליטה להתרחש.
כך, בתוך חמש שנים בלבד הייתה אותה אישה מעורבת בתאונה חמורה ובטביעת שתי אוניות, וכולן השתייכו לאותה סדרה של שלוש אוניות אחיות. אם מישהו היה מבקש לחשב מראש את ההסתברות שעובדת אחת תהיה על שלושתן בדיוק ברגעים האלה, מוטב כנראה שלא היה מתחיל.
האולימפיק, היחידה שנשארה
יש גם אפילוג קטן למשפחת האוניות הזאת. האולימפיק, הראשונה שבהן והיחידה שג’סופ לא נאלצה לעזוב בסירת הצלה, שרדה לא רק את ההתנגשות עם ספינת המלחמה הוק אלא גם את מלחמת העולם הראשונה. היא שירתה שנים רבות, חזרה להוביל נוסעים ולבסוף הוצאה משירות בשנות ה-30. הטיטאניק הפכה למיתוס כמעט מיד עם טביעתה. הבריטניק, ששכבה על קרקעית הים האגאי, נותרה במשך שנים האחות הפחות מפורסמת. ויולט, האדם היחיד כמעט שהפך את שלושת השמות האלה לפרקים בקורות החיים שלו, פשוט המשיכה הלאה.
לבסוף, היא פרשה מהים ב-1950, לאחר קריירה שנמשכה בערך ארבעה עשורים, ועברה להתגורר בקוטג’ עתיק בשם מיית׳וֹרן בכפר אשפילד הגדול שבסאפוק. הבית היה קטן, בעל גג קש, רחוק מאוד מטרקליני האוניות שבהם בילתה את חייה המקצועיים. היא גידלה תרנגולות, מכרה ביצים, טיפלה בגינה ושמרה בביתה מזכרות מהשנים בים. מי שפגש אותה בשנותיה האחרונות תיאר אישה קטנה, זקופה, בעלת מבט ישיר וקול שבו עדיין נשמע ניגון אירי. מקסטון-גרהם, שביקר אותה ביולי 1970, מצא אישה מבוגרת שחיה לבדה בקוטג’ כפרי, מוקפת שרידים של עולם שכבר כמעט נעלם. היא סיפרה לו על האוניות הגדולות, על הטיטאניק ועל הבריטניק, אבל גם על החיים עצמם בין האסונות.
יש פרט מוזר נוסף מהשנים המאוחרות. לילה אחד קיבלה ג’סופ שיחת טלפון מאישה לא מזוהה ששאלה אם הצילה תינוק בליל טביעת הטיטאניק. ג’סופ השיבה שכן. האישה אמרה, “אני הייתי התינוק הזה”, צחקה וניתקה. אין דרך טובה לאמת את השיחה ומקסטון-גרהם עצמו שמע עליה מפיה שנים רבות לאחר האירוע. היא שייכת אפוא לאותו אזור אפור שבין זיכרון, אנקדוטה ואגדה. אולי התקשרה באמת. אולי הייתה זו מתיחה ואולי אחרי חיים שבהם אוניות “בלתי ניתנות לטביעה” טבעו מתחת לרגליה, גם שיחת טלפון מהעבר כבר לא נראתה לג’סופ דבר מוזר במיוחד.
על כל פנים, ויולט ג’סופ מתה ב־5 במאי 1971 בביתה בסאפוק, בגיל 83 מאי-ספיקת לב. היא מתה ביבשה, במיטתה, אחרי עשרות שנים שבהן הים קיבל הזדמנויות טובות בהרבה ולא ניצל אותן. כתב היד שלה נשאר אצל אחייניותיה, וכאשר פורסם לבסוף עשרות שנים לאחר שנכתב, התברר שהאישה שנודעה בעיקר כמי ששרדה הייתה גם מתבוננת חדה בעולם האוניות, בנוסעים ובאנשים שעבדו עבורם.
האם ויולט ג’סופ הייתה האישה בת המזל בעולם, או חסרת המזל ביותר?
זו שאלה שאין לה תשובה טובה. אדם בעל מזל אינו אמור להימצא על שלוש אוניות אחיות בזמן ששלושתן נקלעות לאירועים מהסוג הזה. אדם חסר מזל, מצד שני, לא אמור לצאת בחיים מכל אחד מהם. אולי זו הסיבה שסיפורה ממשיך להיות מרתק יותר ממאה שנה לאחר הטיטאניק. הוא נמצא בדיוק בנקודה שבה הסתברות מתחילה להיראות כמו עלילה, ובמקום שבו המוח האנושי, שלא אוהב מקריות, מתחיל לחפש גורל.
ויולט ג’סופ בילתה חלק עצום מחייה על אוניות בתקופה שבה הספנות עברה מהפכה טכנולוגית, בזמן שבו אוניות נוסעים גדלו לממדים שלא נראו קודם, ובתקופה שכללה גם את מלחמת העולם הראשונה. היא הייתה במקום שבו דברים קרו מפני שזה היה מקום עבודתה.
בסופו של דבר, אולי השאלה אם ויולט ג’סופ הייתה בת מזל או חסרת מזל מחמיצה את הדבר המעניין באמת. היא לא בחרה להפוך לסמל של הישרדות, לא ביקשה לעצמה מקום בספרי ההיסטוריה ולא הקדישה את שארית חייה לסיפור על הלילה שבו ניצלה. האסונות הגדולים של תקופתה פשוט עברו דרך מקום עבודתה, והיא, פעם אחר פעם, יצאה מהם בחיים והמשיכה הלאה. האולימפיק תוקנה, הטיטאניק והבריטניק נשארו על קרקעית הים, אימפריות נפלו ועידן אוניות הפאר שבו החלה את דרכה הלך ונעלם, אבל ג’סופ המשיכה לעבוד בים עד 1950 ולבסוף פרשה לחיים שקטים בכפר אנגלי.
בכל פעם שההיסטוריה ניסתה להפוך אותה לקורבן של אחד מאסונותיה הגדולים, ויולט ג’סופ התעקשה להישאר אדם מהשורה, לקום, לסדר את חפציה, ובפעם הבאה גם לזכור לקחת מברשת שיניים.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
