במשך שני עשורים בנתה איראן מתחם תת-קרקעי עצום בדרום לבנון, שנועד לשמש כמוצב הפיקוד האסטרטגי של ארגון חזבאללה. ■ כעת, מול מצור חונק של לוחמי הקומנדו הישראלים, המאבק על הרכס הופך לנקודת המבחן שתקבע את כללי המשחק במזרח התיכון.
עיקרי הדברים: בספטמבר 2026 השלים צה"ל, באמצעות לוחמי אוגדה 36 ויחידת הקומנדו יהל"ם, את כיתורו וטיהורו של מתחם תת-קרקעי אסטרטגי של חזבאללה ברכס עלי טאהר שבדרום לבנון. המתחם, שמומן ותוכנן על ידי איראן ושימש כמפקדת כוח "באדר", נפל חרף התנגדות הארגון ומאמצים דיפלומטיים של ממשלת לבנון. המהלך נועד למנוע הוצאת מתווי טרור לעבר הגליל ולקבע עובדות חדשות באשר לחופש הפעולה הישראלי מעבר לנהר הליטאני.
מעל פני הקרקע, רכס עלי טאהר שבדרום לבנון מציע תצפית עוצרת נשימה, שטח שולט החולש על מרחבים ירוקים ועל צירי תנועה קריטיים. אך הדרמה ההיסטורית האמיתית התרחשה עמוק בתוך האדמה החשוכה. שם, בתוך מערכת מסועפת של מנהרות שנחצבו בהר במשך עשרים שנה, התבצרו עשרות לוחמים שניסו להחזיק מעמד במצור הולך ומתהדק. כוחות צבא ישראליים כיתרו את הפתחים, מחסלים כל ניסיון הימלטות או סיוע מבחוץ, והפכו את ההר למלכודת אבן. הקרב על רכס עלי טאהר לא היה רק עימות טקטי על גבעה טופוגרפית; הוא היה נקודת הרתיחה של מאבק רחב הרבה יותר – שאלת הריבונות, חופש הפעולה והמשוואה הביטחונית העתידית שבין ישראל, לבנון וחזבאללה.
קראו גם: הבופור בידינו! צה״ל כבש מחדש את המבצר הצלבני
ארכיטקטורה של טרור בחסות איראנית
רכס עלי טאהר בדרום לבנון, היווה עבור ארגון חזבאללה נכס טופוגרפי ואסטרטגי עליון, שזכה לכינוי "היהלום שבכתר". הרכס, השוכן מצפון לנהר הליטאני, העניק לארגון יכולת שליטה ותצפית חסרת תקדים על מרחבים נרחבים, ובייחוד על הצירים והאזורים הסובבים את א־נבטיה, איקלים א-תופאח ורכס א-ריחאן. השליטה בגובה זה אפשרה מעקב דקדקני אחר תנועות כוחות, והיערכות מיטבית לכל תרחיש של עימות. במקום זה בחר הארגון למקם את מפקדת כוח "באדר" שלו.
רכס עלי אל-טאהר קרוי על שם מלומד מוסלמי שיעי שמקדשו ניצב בפסגתו. הרכס מתנשא לגובה של כ-600 מטרים מעל נהר הליטאני ומשקיף על נופים מרהיבים של דרום מזרח לבנון, כולל נבטיה, אזור איקלים א-תופאח ודרכי הגישה לבקאע המערבית. ישראל החזיקה ברכס במהלך 22 שנות מלחמת שלום הגליל בדרום לבנון, שהסתיימה בשנת 2000. ההערכה היא שחיזבאללה הקדיש כ-20 שנה בבניית קומפלקס תת-קרקעי מתחת לרכס, שכלל מרכזי פיקוד, מחסני נשק ומתקני טילים, שאפשרו לארגון להפעיל רחפנים וטילים כדי להתגונן מפני תקיפות אוויריתו; הרמטכ"ל רב-אלוף אייל זמיר, תיאר את המתקן ב-21 ביוני 2026 כ"מבצר צבאי תת-קרקעי" וכמה אנליסטים תיארו את האתר כ"חזית השנייה" של איראן נגד ישראל.
ואכן, מתחת לפני השטח, הרחק מעיני הלוויינים והסיורים, התפתח פרויקט הנדסי שאפתני. משטר הטרור האיראני מימן ותכנן במשך שני עשורים בנייה של תשתית אסטרטגית ענפה. התוואי התת-קרקעי העצום כלל חמ"לים (חדרי מלחמה), חדרי אמצעי לחימה, חדרי גנרטורים, חדרי שהייה ללוחמים, מקלחות ומטבח מאובזר. כל אלה נועדו לאפשר למחבלים לנהל לחימה עצימה ולשהות במעבה האדמה לתקופות ארוכות ללא תלות באספקה חיצונית.
לאורך המלחמה כולה, ובפרט במהלך מבצע "חיצי הצפון" ומבצע "שאגת הארי", עשו מחבלי חזבאללה שימוש רציף במתחם כדי להוציא לפועל מתווי טרור נגד אזרחי מדינת ישראל וכוחות צה"ל. אולם, ההחלשה העקבית של הארגון אפשרה לכוחות להתקדם אל עבר יעדם המרכזי.
קראו גם: תכנית "כיבוש הגליל". מה הייתה והאם סוכלה? | מדחי אל דחי. על מעוז החיזבאללה ברובע הדאחייה
המצור במעבה האדמה
ההכרעה בשטח הוטלה על כוחות אוגדה 36, כאשר לוחמי הקומנדו המיוחדים של יחידת יהל"ם הובילו את העבודה ההנדסית והמבצעית המורכבת. הכוחות פעלו בחשאיות ובשיטתיות לטיהור שני תוואים תת-קרקעיים ענפים בהר, והשיגו למעשה שליטה מבצעית מלאה מעל ומתחת לקרקע.
פעולתם של הלוחמים כלאה עשרות ממחבלי חזבאללה בתוך המתחם. צה"ל זיהה את הפתחים הספורים שדרכם יכלו המחבלים לצאת, הציב עליהם תצפיות הדוקות ומנע כל ניסיון של הארגון לסייע לאנשיו הלכודים מבחוץ. הכוחות שסגרו על הפתחים ניהלו קרבות ירי קשים מול מחבלים שניסו להימלט אל עבר השטח ההררי הסבוך. במהלך פעולות מבצעיות התקפיות, שכללו מארבים, תקיפות פירים בירי, שימוש ברימונים, הפעלת רחפנים ותקיפות באש, חוסלו עשרות מן הלוחמים הנצורים, בעוד אחרים הצליחו לחמוק.
על פי דיווחים בעיתון הניו יורק טיימס, למתחם היו שלושה נתיבי יציאה מרכזיים; שניים מהם נתפסו בשליטה ישראלית מהירה, והאחרון עמד בפני קריסה מיידית. בתחילת המצור עוד קיוו בחזבאללה להעביר ציוד פנימה, ואף ניסו במשך ימים לשלוח מזון ומים לכוחות הלכודים באמצעות כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים). אך הלחץ הפנימי בארגון הלך וגבר כאשר ישראל חיסלה את כל מי שניסה להתקרב לאותה אספקה. צה"ל אף ניתק את אספקת המים החיצונית למתחם, אך הלוחמים הלכודים הצליחו להחזיק מעמד בזכות מאגרי מי שתייה ואספקה גדולים שהוכנו מראש בתוך הבונקרים.
בשלבים מסוימים של הלחימה העריכו גורמים ביטחוניים כי ייתכן ויחד עם עשרות המחבלים שהו במתחם גם כמה קצינים של משמרות המהפכה האיראניים. הגורם האיראני שהתראיין לניו יורק טיימס אף טען כי במקום שהו 70 עד 100 מחבלי חזבאללה לצד יועצים איראנים. עם זאת, בהמשך הבהירו גורמי ביטחון כי לאורך פעילות צה"ל ברכס בשבועות האחרונים לא שהו במקום יועצים איראנים או אנשי כוח קודס.
אולי יעניין אותך
משחק השחמט הדיפלומטי
בזמן שקולות הנפץ הרעידו את בטן ההר, התנהל מאבק כוחות שקט ורגיש לא פחות בדרגים המדיניים. בתחילה שמרה ישראל על פרופיל תקשורתי נמוך באשר לפעילותה במקום, בין היתר משום שהנושא היה קשור למשא ומתן עדין מול ממשלת לבנון.
בניסיון למנוע מערכה רחבה והסלמה במקרה שישראל תכבוש את "היהלום שבכתר", התערב נשיא לבנון, ג'וֹזֶף עאוֹן. הוא הציע לחזבאללה למסור את המתחם כולו לידי צבא לבנון. אולם, בארגון דחו את ההצעה על הסף. מבחינתם, המתחם הפך ל"סמל להתנגדות", והם היו נחושים להילחם עד הסוף, לסרב לכל סידור של נסיגה ולגבות מישראל את המחיר הכבד שכרוך, להערכתם, בכיבוש המקום.
הסירוב של חזבאללה נבע מראייה אסטרטגית, וחשש כבד מהמשוואה שישראל מנסה לקבע בכל רחבי לבנון – משוואה שזכתה גם לתמיכת ממשל טראמפ. פרשנים בלבנון הסבירו כי קבלת הצעתו של הנשיא עאון הייתה יוצרת תקדים מסוכן עבור הארגון: הכרה בזכותה של ישראל לקבוע אילו אתרים צבאיים עליהם לפנות, ולאחר מכן לכפות את מסירתם לצבא תחת אש.
אם מנגנון כזה היה צולח פעם אחת, טענו בחזבאללה, לא היה עוד דבר שימנע את החלתו באזורים נוספים שישראל לוטשת אליהם עיניים. ברשימת האתרים הפוטנציאליים לפינוי עמדו מחנות האימונים של הארגון באזור איקלים א־תופאח ובבקעת מערב הבקאע, רכסי צאפי, א־רפיע וא־ריחאן, וכן כל אתר רגיש אחר בדרום לבנון, בבקאע או בהרמל.
נוסף על כך, הארגון העריך כי גם אם צבא לבנון ייכנס למתחם, ישראל פשוט תפנה את החיילים הלבנונים מאוחר יותר ותהרוס את המקום ממילא, שכן היא איננה רואה בצבא לבנון מגבלה של ממש על חופש פעולתה. כאליבי משפטי, חזבאללה אף טען כי רכס עלי טאהר שוכן מצפון לנהר הליטאני, ולכן נמצא מחוץ לשטח הגיאוגרפי שהוגדר תחת החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם.
אך הגורמים המדיניים בישראל היו נחרצים: למרות ההתנגדות העזה, לא הייתה כל כוונה לוותר על כיבוש הרכס והריסת התשתית התת-קרקעית שעליו. הארגון סירב שהנסיגה תיתפס כתוצאה של איום ישראלי ודרש שהפריסה הלבנונית תיעשה רק כחלק מהחלטה פנימית ומהסדר כולל שיחייב גם את ישראל להפסיק את פעילותה. המאבק, אם כן, הפך לשאלת מי יקבע את כללי המשחק בדרום לבנון: ישראל באמצעות לחץ צבאי ואמריקני, או לבנון וחזבאללה באמצעות הסדר פנימי.
הדי המערכה ומלחמת התודעה
עם התבהרות התמונה המבצעית בשטח, החל גם קרב הגרסאות התקשורתי. שר הביטחון, ישראל כ"ץ, התייחס באופן ישיר לסוגיה, כשהוא מקשר אותה למאבק הרחב מול איראן שלדבריו "אוהבת לתקוף בחגים יהודיים". השר הבהיר כי כיבוש הרכס משלים את האחיזה באזור הביטחון שבדרום לבנון. לדבריו, המנהרות במקום שימשו כמרכז פיקודי לתקיפות על כוחות צה"ל ועל מרחב הגליל, ובמקביל היוו מוצב שולט אחרון להגנת מרחב נבטיה – נקודה קריטית עבור חזבאללה. כ"ץ חזר והדגיש כי צה"ל ישלים את נטרול המנהרות וכי ישראל לא תיסוג מאזור הביטחון בלבנון עד פירוק חזבאללה מנשקו והסרת האיום מעל תושבי הגליל.
מנגד, בחזבאללה ניסו לגמד את האירוע ככל האפשר. חבר הפרלמנט הלבנוני מטעם הארגון, אִיהָאב חַמָאדֶה, טען כי התקשורת הישראלית מנפחת את ההישג, ופטר את נפילת התוואים התת-קרקעיים באמירה שגם אם הדבר נכון, "זה לא אסון".
אולם, בתוך הזירה הפנימית בלבנון, התמונה נראתה אחרת. גורם פוליטי לבנוני המתנגד לחזבאללה חשף בשיחה עם רשת "כאן חדשות" כי הארגון מצוי במבוכה כבדה ומגמגם בנושא. לדבריו, אובדן עלי טאהר איננו רק פגיעה בתשתית צבאית, אלא ריסוק של תדמית הארגון בעיני הציבור. חזבאללה התיימר להיות המגן של לבנון באמצעות נשקו, אך טענה זו מתבררת כעת, במילותיו של הגורם, "כבדוי וכשקר".
השפלת הארגון לא הסתיימה שם. חזבאללה ניסה להפחית גם בחשיבות סוגיית שחרור האסירים הלבנונים שנעצרו בידי ישראל, בטענה שהדבר לא מחפה על התקיפות הישראליות. אותו גורם פוליטי ציין כי גם כאן נתון הארגון במבוכה: אותם לבנונים נעצרו בגלל פעילות חזבאללה, וכעת המדינה הלבנונית היא זו שהצליחה לשחרר אותם – עובדה הפוגעת פגיעה ניצחת במעמדו של ארגון הטרור.
בינתיים, צה"ל, שדיווח על המשך נטרול התשתיות, הבהיר כי לאחר מכן ייערך בהגנה מחודשת בהתאם להערכת המצב, וימשיך להיות מחויב להסכם הפסקת האש. מערכת הביטחון המשיכה להיערך לימים רגישים בגזרה הצפונית, לוקחת בחשבון אפשרות לתגובה הן מצד חזבאללה והן מצד איראן.
פסגות ההרים, מסתבר, אינן רק נקודות תצפית טופוגרפיות. הן האדמה שעליה נשברות ומוקמות הבטחות כוזבות של ארגוני טרור, והמקום שבו משוואות כוח היסטוריות נכתבות מחדש. כשהאבק שקע על רכס עלי טאהר, והבונקרים שעמלו על חציבתם עשרים שנה נותרו ריקים וחשופים, נותרה רק הבנה אחת צלולה: ההיסטוריה לא זוכרת את מי שהתחפר עמוק באדמה, אלא את מי שהצליח להכתיב את המציאות שמעליה.
המסע אל נבכי ההיסטוריה והאסטרטגיה המזרח תיכונית לא מסתיים כאן. אנו מזמינים אתכם להצטרף לניוזלטר של HistoryIsTold ולקבל ישירות לתיבת המייל שלכם ניתוחים אינטלקטואליים שחושפים את הסיפורים שמאחורי הכותרות. כי בעוד שקירות של בונקרים קורסים, האמת ההיסטורית תמיד עומדת יציבה.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
שאלות ותשובות
מדוע רכס עלי טאהר נחשב לאתר בעל חשיבות אסטרטגית עליונה עבור ארגון חזבאללה?
אילו מתקנים ותשתיות נמצאו בתוך המתחם התת-קרקעי ברכס עלי טאהר?
כיצד פעלו כוחות צה"ל ויחידת יהל"ם לטיהור המתחם מידי מחבלי חזבאללה?
מה הייתה ההצעה של נשיא לבנון ג'וזף עאון לחזבאללה בנוגע לרכס, ומדוע הארגון סירב לה?
כיצד הגיבו גורמים איראניים ושר הביטחון ישראל כ"ץ למערכה על רכס עלי טאהר?
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
