ב-18 ביולי 1994 החריבה מכונית תופת את מרכז הקהילה היהודית AMIA בבואנוס איירס, הרגה 85 בני אדם ופצעה מאות. ■ יותר משלושה עשורים לאחר מכן, שמונה חשודים איראנים ולבנוני אחד עומדים במרכזו של מה שעשוי להפוך למשפט ההיסטורי הראשון בפרשה שיתנהל בהיעדר הנאשמים.
בבוקר 18 ביולי 1994, בשעה 9:53, רחוב פסטר בלב בואנוס איירס חדל לרגע להיות עוד רחוב עירוני. פיצוץ אדיר החריב את בניין האגודה היהודית AMIA, קבר אנשים תחת הריסות והותיר אחריו זירה שהפכה בתוך שעות לסמל של אחד הפרקים האפלים ביותר בתולדות ארגנטינה המודרנית.
32 שנים חלפו. חקירות נפתחו ונסגרו, חשודים נמלטו, ראיות זוהמו, משפטים בוטלו, שופט הודח, נשיאים ושרים הסתבכו בחקירות הקשורות לפרשה, תובע מיוחד נמצא ירוי בביתו, ואיראן סירבה לאורך השנים להסגיר את בכיריה שנדרשו לחקירה. ואז, ב-21 בספטמבר 2026, הגיע עוד רגע שעשוי לשנות את התיק מהיסוד: השופט הפדרלי דָּנִיאֵל רַפֶקָס הורה לקדם את העמדתם לדין של שבעה איראנים ואזרח לבנוני, כולם חשודים במעורבות בארגון ובהוצאה לפועל של הפיגוע. ההחלטה עדיין ניתנת לערעור, וצעדים פרוצדורליים נוספים נדרשים לפני פתיחת המשפט הפומבי עצמו.
הפיגוע ב-AMIA היה מתקפת הטרור הקטלנית ביותר בתולדות ארגנטינה. 85 בני אדם נהרגו ומאות נפצעו. בתי המשפט בארגנטינה קבעו לאורך השנים כי איראן עמדה מאחורי תכנון הפיגוע וכי חיזבאללה ביצע אותו. איראן מכחישה את מעורבותה. בשנת 2024 הגדירה לשכת הקאסציה הפלילית הפדרלית את הפיגוע כפשע נגד האנושות, ובספטמבר 2026 הרחיב רפקס את המסגרת המשפטית גם להגדרה של רצח עם במסגרת המשפט הבינלאומי.
AMIA: הבניין ברחוב פסטר
ה-Asociación Mutual Israelita Argentina, או AMIA, היא מוסד מרכזי בחייה של יהדות ארגנטינה. ראשיתה בשנת 1894, אז נוסדה בשם "חברה קדישא" במטרה לקדם את רווחתה של הקהילה היהודית, לשמר את חייה הקהילתיים ולהבטיח את המשכיותה.
הארגון היה שותף להקמת אחד מבתי העלמין היהודיים הראשונים בבואנוס איירס ובהמשך ייסד את קרן צדקה. בשנת 1936 הוקם בית העלמין היהודי לה טבלאדה, שהתפתח לבית העלמין היהודי הגדול באמריקה הלטינית. בשנות ה-20 כבר שירת AMIA את הקהילה היהודית הגדולה ביותר באזור, וב-1945 נחנך מטה חדש בשכונת בלוונרה.
עם השנים הפך הארגון גם למרכז של הפדרציה של הקהילות היהודיות בארגנטינה. הוא הפעיל תוכניות חינוך, תרבות, פנאי ורווחה, קואופרטיב בתחום הבריאות ושירות תעסוקה שחיבר בין מעסיקים למחפשי עבודה, יהודים ולא יהודים, ובמאגריו נרשמו מאות אלפי מועמדים.
בעת הפיגוע חיו בארגנטינה כ-200 אלף יהודים. זו הייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר באמריקה הלטינית ואחת הגדולות בעולם מחוץ לישראל.
בואנוס איירס כבר ידעה פיגוע טרור
הפיצוץ ברחוב פסטר לא היה הראשון. שנתיים קודם לכן, ב-17 במרץ 1992, התפוצצה מכונית תופת מול שגרירות ישראל בבואנוס איירס.
אפילו במסמכים הרשמיים הארגנטיניים קיימים הבדלים באופן הצגת מספר הקורבנות. פסק דין של בית המשפט העליון מנה 22 הרוגים ויותר מ-350 פצועים שטופלו בבתי החולים, ואילו בפרסומים רשמיים מאוחרים יותר של ממשלת ארגנטינה מופיעים 29 הרוגים, מהם 22 שזוהו, ולמעלה מ-200 פצועים. הודעות ממשלתיות אחרות ציינו 242 פצועים.
הפיצוץ אירע בשעות אחר הצהריים והחריב את המבנה הדיפלומטי ואת סביבתו. ארגון בשם "הג'יהאד האסלאמי", שתואר במקורות שונים כמסגרת הקשורה לחיזבאללה, קיבל אחריות. ברבות השנים בחנה מערכת המשפט הארגנטינית את הקשר בין שני הפיגועים.
באפריל 2024 קבעה לשכת הקאסציה כי הפיגועים בשגרירות וב-AMIA השתלבו, על פי קביעתה, במהלך מדיני ואסטרטגי שיוחס לאיראן ובוצע באמצעות חיזבאללה. אחת ממסקנות השופטים הייתה כי הרקע האפשרי לבחירת ארגנטינה כמטרה היה החלטת ממשלת קַרְלוֹס מֶנֶם לבטל שלושה הסכמים לאספקת ציוד וטכנולוגיה גרעינית לאיראן. איראן דחתה לאורך השנים את הטענות בדבר אחריותה.
18 ביולי 1994: מכונית תופת במרכז הקהילה היהודית
על פי השחזור שאומץ בהחלטתו של רפקס בספטמבר 2026, ההחלטה לבצע את הפיגוע התקבלה כבר באוגוסט 1993, בדרגים הגבוהים של המשטר האיראני, והביצוע הוטל על חיזבאללה. לפי השופט, הארגון נעזר ברשת אזורית ומקומית שאחד ממרכזיה היה באזור "הגבול המשולש", שבו נפגשים גבולות ארגנטינה, פרגוואי וברזיל.
ב-10 ביולי 1994 נרכשה מכונית מסחרית מסוג רנו טראפיק. לפי השחזור החדש, הרכב הותאם לנשיאת מטען חבלה והועמס בכ-300 קילוגרמים של אמונל ו-TNT. בגרסאות מוקדמות יותר של החקירה תואר מטען של כ-275 קילוגרמים המבוסס על אמוניום חנקתי ודלק. ב-15 ביולי הושאר הרכב במרחק של כמה רחובות מ-AMIA, ובבוקר יום שני, 18 ביולי, הוסע אל הבניין בשעה שבה המקום היה מלא יותר באנשים.
בשעה 9:53 התפוצצה המכונית. הדף הפיצוץ החריב את הקירות הנושאים של המבנה וגרם לקריסה מתקדמת של הקומות. תיאורים שונים של הבניין מן השנים שלאחר הפיגוע מציינים חמש או שש קומות, אך התוצאה אינה שנויה במחלוקת: המבנה נהרס כמעט לחלוטין.
85 בני אדם נהרגו. ממשלת ארגנטינה מציינת יותר מ-300 פצועים, ואילו במסמכים פרוצדורליים של התביעה מופיע גם מניין של לפחות 151 קורבנות שפציעותיהם נכללו באישומים המשפטיים. ההבדל נובע מהאופן שבו נספרו נפגעים לצרכים משפטיים לעומת מניין הנפגעים הכולל.
בתוך שעות המריא מישראל מטוס של חיל האוויר ועליו משלחת הומניטרית של אנשי חילוץ. אנשי המשלחת פעלו לצד כבאים ומתנדבים ארגנטינים, בניסיון לאתר ניצולים בין ערימות הבטון והמתכת. אחד מאנשי המשלחת, נסים נסי, סיפר מאוחר יותר כי אחד הדברים שהותירו עליו את הרושם העמוק ביותר היה מספרם העצום של המקומיים שביקשו לסייע.
מי ביצע את הפיגוע?
אחד השמות המזוהים במשך שנים עם השאלה מי נהג במכונית התופת הוא אִבְּרָאהִים חוּסֵיין בֶּרוֹ, אזרח לבנוני בן 21 וחבר חיזבאללה.
על פי עדויות של בני משפחתו, בסביבות 1989 השתנה ברו באופן ניכר, עזב את לימודיו והתקרב לחיזבאללה, שבו היה פעיל גם אחיו עלי. אמו ניסתה להשיג עבורו אשרה לארצות הברית, שם התגוררו קרובי משפחה באזור דטרויט, אך הבקשה נדחתה בשל גילו. לאחר מכן נסע, על פי החשד, לאיראן וקיבל שם הכשרה.
החוקרים חשדו כי הוא נכנס לארגנטינה דרך אזור סיודד דל אסטה והגבול המשולש, יחד עם אדם בשם אחמד סעד.
חודשיים לאחר הפיגוע דיווח רדיו נור הלבנוני כי ברו "נהרג בקרב" נגד צה"ל ב-9 בספטמבר. חוקרים מארגנטינה ומארצות הברית חשדו כי הדיווח נועד להסתיר את חלקו בפיגוע, בין היתר משום שגופתו לא הוצגה למשפחתו. החוקרים טענו כי הקרב שבו כביכול נהרג התרחש למעשה ב-7 בספטמבר בטלוסה. לאחר מותו קיבלה אלמנתו, על פי החומר שנאסף בחקירה, 300 דולר מדי חודש מחיזבאללה.
בשנת 2004 תיארה החלטה של בית הנבחרים האמריקאי את ברו כמחבל המתאבד, וב-2005 מסר התובע נִיסְמָן כי שני אחיו של ברו סיפקו עדות מפורטת על הצטרפותו לחיזבאללה. עדת ראייה בשם ניקולסה רומרו אמרה כי זיהתה אותו ברמת ודאות של כ-80 אחוזים כמי שנהג במכונית באזור AMIA.
אבל גם הזיהוי הזה לווה במחלוקת. שני האחים מסרו בעבר גרסה שלפיה ברו נהרג בלבנון, ואחד מהם הכחיש מאוחר יותר כי זיהה אותו בתמונה שהוצגה בתקשורת. חוקרים ועיתונאים מתחו ביקורת על העובדה שלא בוצעו בשעתו בדיקות DNA או נתיחות מספקות, ואף נטען כי ראש שנחשד כשייך למבצע הפיגוע הושלך על ידי המשטרה.
בשנת 2017 אותר DNA שלא היה שייך לאף אחד מן הקורבנות, נתון שפתח אפשרות לבחון מחדש את ההשערה שברו היה המחבל. נכון למסגרת הראיות המתוארת בפרשה, זהותו של מבצע ההתאבדות עצמו לא זכתה לאותה ודאות משפטית שהעניקו בתי המשפט הארגנטיניים לקביעות בדבר תכנון הפיגוע והמערכת שעמדה מאחוריו.
"הקשר המקומי" והחקירה שהסתבכה
האדם שניהל במשך שנים את חקירת "הקשר המקומי" היה השופט הפדרלי חוּאַן חוֹסֶה גָּלֵיאָנוֹ. הוא התמקד בין היתר בקַרְלוֹס טֶלֶלְדִין, שנחשד באספקת הרנו טראפיק, ובעשרות אנשי משטרת מחוז בואנוס איירס.
אלא שהחקירה החלה להסתבך בעצמה. סרטון ששודר בטלוויזיה הארגנטינית הראה את גלאנו מציע לטללדין 400 אלף דולר תמורת עדות. השופט הוסר מן התיק בשנת 2003, ובאוגוסט 2005 הודח מכס השיפוט בשל "אי סדרים חמורים" והתנהלות לקויה בחקירה.
ב-2 בספטמבר 2004 זוכו כל הנאשמים במשפט "הקשר המקומי", ובהם שוטרים ממשטרת בואנוס איירס. חמישה בני אדם, בהם ארבעה שוטרים, זוכו מחוסר ראיות.
גלאנו הוציא גם צווי מעצר נגד 12 איראנים. אחד מהם, השגריר לשעבר הָאדִי סוֹלֵימַנְפּוּר, נעצר בבריטניה ב-21 באוגוסט 2003 בעקבות בקשת ארגנטינה, אך שוחרר לאחר שהרשויות הבריטיות קבעו כי הראיות שהוצגו אינן מספיקות אפילו לביסוס לכאורה של תיק הסגרה.
אחד העדים שנחקרו היה אַבּוֹלְקָאסֶם מֶסְבָּאחִי, שכונה "עד C" והוצג כאיש מודיעין איראני לשעבר. הוא טען כי נשיא ארגנטינאי לשעבר קיבל מטהרן עשרה מיליון דולר כדי לחסום את החקירה. קרלוס מנם הכחיש, אף שהודה בהמשך כי החזיק חשבון בנק סודי בשווייץ.
מנם עצמו הציע בשנת 2004 הסבר אחר, שלפיו הפיגוע היה קשור לתמיכתו בארצות הברית במלחמת המפרץ הראשונה ולביקורו בישראל. מסבאחי, לעומת זאת, טען שאיראן ראתה במרכז היהודי בסיס של שירותי המודיעין הישראליים.
במרץ 2005 פתח השופט השווייצרי ז'אק אנטנן מחדש בדיקה של חשבונות שיוחסו למודיעין האיראני. במסגרת הפרשה הוזכר חשבון של Red Spark Foundation מליכטנשטיין, שבו הייתה לרמון הרננדס, מזכירו לשעבר של מנם, סמכות חתימה. סכומי הכסף שעלו בפרשה נעו בין שישה לעשרה מיליון דולר.
בשנת 2006 קבע בית משפט לקאסציה כי הערכאה שדנה בחקירה המקורית יצרה גרסה כוזבת של חלק מן המעשים כדי לטשטש אחריות למחדלים.
נסטור קירשנר פותח מחדש את התיק
עם כניסתו של נֶסְטוֹר קִירְשְנֶר לנשיאות בשנת 2003 השתנתה הגישה הממשלתית לפרשה. הוא פתח חומרי מודיעין הקשורים לתיק וביטל הוראה שמנעה מאנשי SIDE, שירות המודיעין הארגנטיני, להעיד.
ביולי 2005 פרסמה ממשלתו צו שבו קיבלה על עצמה חלק מן האחריות לכישלון חקירת הפיגוע. קירשנר הגדיר את הטיפול בתיק "חרפה לאומית", והממשלה הקימה מנגנון לפיצוי נפגעים.
באותן שנים חשדו מערכת המשפט הארגנטינית, ישראל וארצות הברית כי חיזבאללה ביצע את הפיגוע בתמיכה איראנית. חיזבאללה ואיראן הכחישו.
ב-25 באוקטובר 2006 הציגו התובעים אַלְבֶּרְטוֹ נִיסְמָן ומרסלו מרטינס בורגוס את אחת מנקודות המפנה המרכזיות בפרשה: כתב אישום שייחס לאיראן את ההחלטה והארגון ולחיזבאללה את הביצוע. התביעה ביקשה לעצור את נשיא איראן לשעבר עלי אכבר האשמי רפסנג'אני ושבעה בכירים נוספים. :chatgpt-content-reference{index="8"}
בשנת 2007 פורסמו הודעות אדומות של אינטרפול נגד עִמָאד מוּעְ'נִיֶּה, עַלִי פַלָּאחִיַאן, מוֹחְסֶן רַבָּאנִי, אַחְמַד רֶזָא אַסְעַ'רִי, אַחְמַד וַחִידִי ומוֹחְסֶן רֶזָאִי. כללי אינטרפול מנעו את הכללתם של כמה מהבכירים ביותר, בהם רפסנג'אני.
איראן סירבה להסגיר את החשודים ודובר משרד החוץ האיראני מוחמד עלי חוסייני תיאר באוקטובר 2006 את ההאשמות כ"מזימה ציונית" וטען שהן נועדו להסיט את תשומת הלב ממעשי ישראל נגד הפלסטינים.
הקולות שערערו על התזה האיראנית
לצד התביעה הארגנטינית התקיימו גם קולות ספקניים. במאי 2007 אמר ג'יימס צ'יק, שגריר ארצות הברית בארגנטינה בזמן הפיגוע, כי למיטב ידיעתו לא הוצגה אז ראיה ממשית לאחריות איראנית. הוא הזכיר מודיע איראני בשם מנוצ'ר מועתמר, שהתיימר להחזיק מידע פנימי אך נמצא, לדבריו, בלתי אמין.
רון גודארד, סגן ראש המשלחת האמריקאית בבואנוס איירס, תיאר גם הוא את התיק האיראני באותה תקופה כחלש.
אלה היו הערכות של דיפלומטים לשעבר בשלב מוקדם יותר של הפרשה. עמדתה המשפטית הרשמית בארגנטינה השתנתה בהמשך, וב-2024 קבעה לשכת הקאסציה הפלילית כי איראן עמדה מאחורי התכנון וכי חיזבאללה ביצע את הפיגוע.
גם ב-6 במרץ 2007 חזרו חבר הקונגרס לשעבר מריו קפיירו והפוליטיקאי לואיס ד'אליה מביקור באיראן וטענו שקיבלו שם חומר המטיל ספק בשני עדי מפתח, שאותם הגדירו "מתנגדי משטר טרוריסטים". ד'אליה אף טען כי ממשלת ארצות הברית הגיעה להסכם עם עדים בתמורה לעדותם. לורה גינסברג מארגון APEMIA הגיבה כי הביקור באיראן אינו תמים והעלתה חשד שהוא קשור גם לאינטרסים כלכליים.
אחמד וחידי, כוח קודס והחשודים שנשארו חופשיים
אחד החשודים המרכזיים לאורך עשרות השנים הוא אַחְמַד וַחִידִי. בזמן הפיגוע עמד בראש כוח קודס של משמרות המהפכה. באוגוסט 2009, למרות צו המעצר הבינלאומי נגדו, מונה לשר ההגנה של איראן.
ביוני 2011 הגיע וחידי לביקור בבוליביה. ארגנטינה מחתה, ממשלת בוליביה התנצלה והודיעה שיעזוב את המדינה. גם מוֹחְסֶן רֶזָאִי המשיך בקריירה בכירה. בשנת 2021 מונו וחידי ורזאי לתפקידים בממשלתו של אבראהים ראיסי. ב-2026 כבר עמד וחידי בראש משמרות המהפכה.
בספטמבר 2026 קבע רפקס כי וחידי, עלי פלאחיאן, עַלִי אַכְּבַּר וֶלָאיַתִי ומוחסן רזאי יועמדו לדין כמי שנחשבים, על פי התביעה, למבצעים עקיפים של הפיגוע, כלומר אנשים שנטלו חלק בהחלטה, בארגון ובהפעלת המנגנון שאפשר את הביצוע בשטח.
אולי יעניין אותך
מזכר ההבנות עם איראן
בשנת 2012 הודיעה הנשיאה כְּרִיסְטִינָה פֶרְנַנְדֶס דֶה קִירְשְנֶר בעצרת הכללית של האו"ם כי ארגנטינה ואיראן יפתחו בשיחות על תיק AMIA.
ב-27 בינואר 2013 הכריזו המדינות על מזכר הבנות שנועד להקים "ועדת אמת". המנגנון אמור היה לבחון את החומר שנאסף בשתי המדינות ולהציע כיצד ניתן להתקדם בחקירה. הוא כלל גם אפשרות לחקור באיראן את החשודים שנדרשו על ידי מערכת המשפט הארגנטינית.
המזכר עורר התנגדות חריפה: דייוויד האריס מהוועד היהודי האמריקאי השווה את הרעיון להקמת ועדת אמת עם גרמניה הנאצית כדי לברר את אירועי ליל הבדולח. רוברטה ג'ייקובסון ממחלקת המדינה האמריקאית אמרה שהיא מטילה ספק באפשרות להגיע בדרך זו לפתרון צודק.
גם מוסדות הקהילה היהודית בארגנטינה התנגדו. DAIA פנתה לבית המשפט בבקשה להכריז על המזכר כבלתי חוקתי. אלברטו ניסמן היה בין המתנגדים הבולטים וטען כי מדובר בהתערבות בלתי ראויה של הרשות המבצעת בחקירה.
ב-28 בפברואר 2013 אישר בית הנבחרים הארגנטיני את ההסכם ברוב של 131 מול 113. הפרלמנט האיראני לא אישר אותו. במאי 2014 הוכרז המזכר כבלתי חוקתי, וב-2015, לאחר בחירת מַאוּרִיסְיוֹ מַקְרִי לנשיאות, משכה הממשלה החדשה את הערעור שהגישה קודמתה. בדצמבר 2015 הפכה בטלות ההסכם לסופית.
באותן שנים הגנה כריסטינה קירשנר על ההסכם וטענה כי דווקא ממשלתה פתחה את תיקי המודיעין וניסתה להביא לחקירת החשודים האיראנים. היא תקפה את מבקריה והביעה תסכול מכך שחלק מהארגונים היהודיים שהתעקשו במשך שנים על קידום החקירה התנגדו להסכם.
רשת איראנית באמריקה הלטינית?
במאי 2013 פרסם ניסמן כתב אישום בן 502 עמודים שבו טען כי איראן הקימה החל משנות ה-80 רשתות פעילות במדינות רבות באמריקה הלטינית ובקריביים, ובהן ארגנטינה, ברזיל, פרגוואי, אורוגוואי, צ'ילה, קולומביה, גיאנה, טרינידד וטובגו וסורינאם.
ניסמן הצביע במיוחד על מוחסן רבאני, נספח התרבות לשעבר בשגרירות איראן בבואנוס איירס, שאותו תיאר כמתכנן מרכזי של פיגוע AMIA וכמתאם פעילות איראנית באזור. הוא קשר לרבאני גם את עבדול קאדיר, שנידון בארצות הברית למאסר עולם בשל חלקו בתוכנית לפוצץ מתקנים בנמל התעופה JFK בניו יורק.
במקביל דווח כי שר הפנים הארגנטיני לשעבר קרלוס ולדימיר קוראץ' ייחקר בשל קשריו הנטענים לפרשה ובשל התשלום הבלתי חוקי לכאורה בסך 400 אלף דולר לקרלוס טללדין.
הטענה יוצאת הדופן של שגריר ישראל לשעבר
בשנת 2013, ובדיווחים נוספים בראשית 2014, טען יִצְחָק אַבִירָן, שכיהן כשגריר ישראל בארגנטינה בשנים 1993 עד 2000, כי רוב האחראים לפיגוע כבר אותרו וחוסלו בידי גורמי ביון וביטחון ישראליים.
הדברים עוררו סערה. שר החוץ הארגנטיני חקטור טימרמן טען שאם הדברים נכונים, פעולות כאלה היו עלולות למנוע איסוף ראיות חדשות. ארגנטינה אף זימנה את נציג ישראל להסברים. משרד החוץ הישראלי דחה את דבריו של אבירן וכינה אותם "שטויות מוחלטות".
אלברטו ניסמן הופך מחוקר לחלק מהתעלומה
אלברטו ניסמן: התובע שהפך לחלק מפרשת AMIA
נָטַלְיוֹ אַלְבֶּרְטוֹ נִיסְמָן מונה בספטמבר 2004 לתובע המיוחד שחקר את הפיגוע. בינואר 2015 הוא האשים את הנשיאה כריסטינה פרננדס דה קירשנר, שר החוץ חקטור טימרמן ואישים נוספים בניסיון לכסות על אחריות איראנית באמצעות מזכר ההבנות עם טהרן. שעות לפני שהיה אמור להציג את טענותיו בפני הקונגרס, נמצא ניסמן ירוי בראשו בדירתו בפוארטו מדרו. דו"ח של הז'נדרמריה הלאומית משנת 2017 קבע כי נרצח, וזו גם ההנחה שעל פיה ממשיכה כיום החקירה הפדרלית. ביולי 2026 אישר בית משפט פדרלי חלקית את העמדתה לדין של התובעת לשעבר ויויאנה פיין בשל כשלים בשימור זירת מותו, אך דחה את הסיווג החמור יותר של "טיוח בנסיבות מחמירות".
ניסמן עמד בראש חקירת AMIA מאז 13 בספטמבר 2004. מזכר ההבנות עם איראן יצר קרע חריף בינו לבין הנשיאה קירשנר. הוא טען שההסכם היה חלק ממהלך להעניק חסינות מעשית לחשודים האיראנים בתמורה לנרמול המסחר, לרבות אפשרות להחלפת נפט איראני בתבואה ארגנטינית.
ב-13 בינואר 2015 האשים ניסמן את קירשנר, טימרמן, חבר הפרלמנט אַנְדְרֶס לָרוֹקֶה, לואיס ד'אליה ופרננדו אסטצ'ה בניסיון לטייח את הפרשה. התלונה הסתמכה בין היתר על האזנות סתר לשיחות עם מי שהוצג כסוכן איראני.
אחת מטענותיו המרכזיות הייתה שממשלת קירשנר ניסתה להביא להסרת ההודעות האדומות של אינטרפול נגד החשודים האיראנים. מזכ"ל אינטרפול דאז, רונלד נובל, חלק על כך בפומבי וטען שטימרמן דווקא התעקש בכל שיחותיהם שההודעות יישארו בתוקף.
ב-18 בינואר 2015 נמצא ניסמן ללא רוח חיים בחדר הרחצה בדירתו בקומה ה-13 במתחם Le Parc בפוארטו מדרו. אקדח בקוטר 0.22 נמצא בסמוך לגופה. האקדח היה שייך לטכנאי המחשבים דִּיאֵגוֹ לָגוֹמַרְסִינוֹ, שהיה האדם האחרון הידוע שפגש את ניסמן בחיים.
בדיקת פרפין לא מצאה שרידי ירי בידיו של ניסמן, אף שבשל הקליבר הקטן של האקדח לא ניתן היה לראות בכך ראיה מכרעת. בזירה לא נמצאו תחילה סימני פריצה או תקיפה, אך בהמשך נמצא DNA של אדם נוסף על כוס קפה במטבח. ימים לפני מותו שלח ניסמן הודעה שבה כתב כי הוא "טוב מאי פעם" וכי האמת תצא לאור במוקדם או במאוחר.
בדו"ח רשמי משנת 2017 קבעה הז'נדרמריה הלאומית כי ניסמן הותקף בידי שני אנשים, הוכה ונורה. מערכת המשפט הפדרלית אימצה את הנחת הרצח כבסיס להמשך החקירה, אף שמי שהרג אותו ומי שאולי נתן את ההוראה לא זוהו. במאי 2026 הורה השופט חוליאן ארקוליני להעמיד לדין את התובעת לשעבר ויויאנה פיין בשל אופן הטיפול בזירת המוות. ביולי אישר בית המשפט הפדרלי את האישום הנוגע לאי שימור ראיות, אך לא קיבל את ההאשמה החמורה יותר של טיוח מכוון.
מותו של ניסמן הפך בתוך שעות ממשבר משפטי לאירוע לאומי. ב-18 בפברואר 2015 צעדו לפי ההערכות כ-400 אלף בני אדם בגשם שוטף בבואנוס איירס במסגרת "18F", הפגנה שקטה לזכרו ולדרישה לבירור נסיבות מותו.
מה קרה לתלונה נגד כריסטינה קירשנר?
לאחר מות ניסמן הגיש התובע חררדו פוליסיטה מחדש את תלונתו. בפברואר 2015 דחה השופט רפקס את התיק בשלב הראשוני וטען ששתי ההשערות הפליליות שהוצגו אינן עומדות בסף הראייתי הנדרש.
הסיפור, עם זאת, לא הסתיים שם. בשנת 2018 הוחלט כי כריסטינה קירשנר ואישים נוספים יעמדו למשפט בחשד לטיוח. קירשנר הכחישה את ההאשמות.
בשנת 2021 קבע בית דין פדרלי כי התיק נגדה בנושא המזכר בטל, ומצא שאין בסיס לעבירה שיוחסה לה. ב-2023 ביטלה לשכת הקאסציה את ההחלטה והורתה לקיים משפט. בית המשפט תיאר את החשד כ"תוכנית פלילית מורכבת" שבה פעלו לכאורה שני מסלולים: המסלול הרשמי של מזכר ההבנות והמסלול הבלתי רשמי של מגעים מקבילים.
הקביעה אינה הרשעה. שאלת אחריותה הפלילית של קירשנר לטיוח הנטען נותרה נושא להליך משפטי, והנשיאה לשעבר מכחישה את הטענות. ב-2026 שהתה קירשנר במעצר בית בעקבות הרשעה נפרדת בפרשת שחיתות, שאינה תיק AMIA.
טימרמן, ההקלטות והמחלוקת סביב המזכר
בדצמבר 2015 פרסמה תחנת Radio Mitre הקלטות סודיות של שר החוץ לשעבר חֶקְטוֹר טִימֶרְמָן, שבהן נשמע מכיר באחריות איראנית בזמן שניהל מגעים עם איראן.
במרץ אותה שנה פורסמו גם טענות של שלושה בכירים לשעבר בוונצואלה, שלפיהן הוגו צ'אבס ומחמוד אחמדינג'אד נפגשו בשנת 2007 כדי לדון בעסקה שתכלול כסף, טכנולוגיה גרעינית ופעילות ארגנטינית מול אינטרפול. אלה היו טענות של אותם גורמים ולא ממצאים משפטיים מוכחים.
ממשלת קירשנר מצדה פרסמה מודעות בעיתונות שטענו כי פעולות ניסמן נועדו לערער את המדינה, והמשיכה להגן על ההיגיון שמאחורי מזכר ההבנות.
איראן תכננה, חיזבאללה ביצע
ב-11 באפריל 2024 הגיעה אחת ההחלטות המשפטיות החשובות ביותר בפרשה. לשכת התובע הפלילי הפדרלית קבעה כי איראן עמדה מאחורי ההחלטה האסטרטגית והתכנון של הפיגוע וכי חיזבאללה ביצע אותו. השופטים הגדירו את הפיגוע כפשע נגד האנושות.
לפי ניתוחו של השופט קרלוס מחיקס, ההחלטה לתקוף את ארגנטינה נבעה בעיקר מביטול שלושה חוזים לאספקת חומרים וטכנולוגיה גרעינית לאיראן, במסגרת שינוי במדיניות החוץ הארגנטינית בין סוף 1991 לאמצע 1992.
הפסיקה פתחה אפשרויות משפטיות נוספות למשפחות הקורבנות במישור הבינלאומי, ובית המשפט קרא למדינה לבחון צעדים נגד איראן בזירה הבינלאומית. ישראל ביקשה בעקבותיה מארגנטינה להכריז גם על משמרות המהפכה כארגון טרור.
במרץ 2026 אכן הכריזה ממשלת ארגנטינה על משמרות המהפכה כארגון טרור, תוך שהיא מייחסת לגורמים איראניים ולחיזבאללה מעורבות בשני הפיגועים של שנות ה-90.
הדרך למשפט בהיעדר הנאשמים
במשך שנים עמדה מערכת המשפט הארגנטינית בפני בעיה פשוטה וקשה כאחד: החשודים לא היו בארגנטינה, ואיראן לא הסגירה אותם.
עד 2025 מנע הדין הארגנטיני, ככלל, משפט פלילי מלא ללא נוכחות הנאשם. ב-20 בפברואר 2025 אישר הקונגרס את חוק 27,784, שפורסם ברשומות ב-7 במרץ ונכנס לתוקף עשרה ימים לאחר מכן. החוק מאפשר משפט בהיעדר נאשם בעבירות חמורות מסוימות, ובהן טרור, פשעים נגד האנושות ורצח עם, כאשר הנאשם יודע על ההליך אך נמנע מלהתייצב, וכאשר נעשו ניסיונות סבירים להביאו בפני בית המשפט.
החוק אינו מבטל את זכות ההגנה. נאשם בהיעדר יכול להיות מיוצג בידי עורך דין, ואם אין לו סנגור ימונה לו אחד. המשפט חייב להיות מתועד באמצעים אורקוליים, והראיות וההקלטות אמורות להישמר מאה שנה. בנסיבות הקבועות בחוק, נאשם שיופיע לאחר הרשעתו אף רשאי לבקש משפט חדש. ביוני 2025 ביקש התובע סֶבַּסְטִיאָן בַּאסוֹ להפעיל את ההליך נגד עשרה חשודים. במאי 2026 הורה בית המשפט לערעורים לקדם את המסלול הזה.
שמונה בדרך לבית המשפט
ב-21 בספטמבר 2026 קיבל רפקס החלטה בת יותר מ-600 עמודים שהעבירה שמונה נאשמים לעבר משפט.
ארבעת מי שנחשבים למבצעים עקיפים הם אחמד וחידי, עלי פלאחיאן, עלי אכבר ולאיתי ומוחסן רזאי. שלושה נוספים, השגריר לשעבר האדי סולימנפור, נספח התרבות לשעבר מוחסן רבאני ואיש המודיעין של משמרות המהפכה אחמד רזא אסע'רי, נאשמים כמסייעים הכרחיים.
הנאשם השמיני הוא סַלְמָאן רָאוּף סַלְמָאן, הידוע גם בשם סמואל אל רדה, אזרח לבנוני ואיש חיזבאללה. רפקס מייחס לו את תיאום השלבים האחרונים של המבצע. השופט הורה גם על עיקול נכסים בשווי 500 מיליון דולר לכל אחד משמונת הנאשמים.
עבדאללה סלמאן וחוסיין מוניר מוזנאר, שנכללו קודם לכן בין עשרת החשודים שהתביעה ביקשה לשפוט, לא הועברו למשפט בשל מחסור בראיות. גם שלושה חשודים שמתו אינם חלק מן ההליך: עמאד מוע'נייה, שחוסל ב-2008; עלי חוסיין עבדאללה, שמת ב-2020; ועלי ח'אמנאי, שחוסל ב-28 בפברואר 2026 בתקיפות אמריקאיות וישראליות באיראן.
רפקס ציין כי החשודים הוכרזו בעבר כמורדים בבית המשפט, מודעים למצבם המשפטי והתעלמו במשך שנים מדרישות הסגרה. מבחינתו, משפט בהיעדר הוא דרך להתמודד עם "אי האפשרות המעשית" להביאם לארגנטינה ובמקביל לאפשר לבית המשפט לנסות לברר את העובדות.
פיגוע נוסף, יום אחד אחרי AMIA
אחת ההתפתחויות המעניינות בהחלטת 2026 נוגעת לפנמה. ב-19 ביולי 1994, יום אחד בלבד לאחר פיגוע AMIA, התפוצץ מטוס נוסעים של Alas Chiricanas בפנמה בעקבות מטען שהופעל בידי נוסע מתאבד. בין ההרוגים היו חברים בקהילה היהודית המקומית.
החומרים ההיסטוריים אינם אחידים לחלוטין לגבי מספר ההרוגים, עם גרסאות המדברות על 20 או 21 בני אדם, אך 12 מהם מתוארים כחברי הקהילה היהודית. לפי השחזור שהוצג בהחלטת 2026, שני הפיגועים קיבלו כעבור ארבעה ימים הודעת אחריות משותפת שפורסמה בלבנון בשם "אנסאר אללה", שם ששימש לפי החוקרים כמסגרת כיסוי הקשורה לחיזבאללה.
מלונדון לבורגס: חיזבאללה מחוץ למזרח התיכון
הפיגועים בארגנטינה לא היו האירועים היחידים שבהם עלה חשד או יוחסה אחריות לרשתות הקשורות לחיזבאללה מחוץ למזרח התיכון.
שמונה ימים לאחר AMIA נפגעה שגרירות ישראל בלונדון ממכונית תופת. כעבור כ-13 שעות התפוצצה מכונית תופת נוספת מחוץ למרכז יהודי בעיר. לא היו הרוגים, אך 22 בני אדם נפצעו ונגרם נזק של מיליוני ליש"ט. חמישה פלסטינים נעצרו ושניים מהם הורשעו ונידונו ל-20 שנות מאסר.
ב-18 ביולי 2012, בדיוק 18 שנים לאחר AMIA, התפוצץ אוטובוס שהסיע תיירים ישראלים בנמל התעופה בורגס בבולגריה. חמישה ישראלים ואזרח בולגרי נהרגו ו-36 בני אדם נפצעו. הפרשה הפכה לדוגמה נוספת שבה פעילות טרור שיוחסה לחיזבאללה הגיעה הרחק מעבר לזירת לבנון.
חקירה של שלושה עשורים, עם שכבות של טיוח ומחדלים
פרשת AMIA לא הייתה רק חקירה של פיגוע. לאורך השנים היא הפכה גם לחקירה של החקירה עצמה.
במרץ 2009 טען החוקר לשעבר קְלָאוּדְיוֹ לִיפְשִיץ כי נחטף ועונה בידי אנשים שדרשו ממנו להפסיק לחקור את מעורבות שירות המודיעין הארגנטיני. ב-31 במרץ 2012 הורה בית משפט להעמיד את הנשיא לשעבר קרלוס מנם לדין בחשד לשיבוש החקירה ולסיוע בטשטוש עקבות של גורמים מקומיים.
ב-2015 החליטה ממשלת קירשנר לפרק את SIDE ולהחליפו במבנה מודיעיני חדש: סוכנות הביון הפדרלית. ההחלטה התקבלה ימים לאחר מות ניסמן, כשהנשיאה טענה ששירות המודיעין פעל במשך זמן רב מדי מחוץ לשליטת המדינה.
ב-26 בפברואר 2016 אמר התובע ריקרדו סאנס כי לדעתו מותו של ניסמן היה רצח וכי החקירה צריכה להתנהל במערכת המשפט הפדרלית. ב-18 ביולי 2019 הכריזה ארגנטינה רשמית על חיזבאללה כארגון טרור, הקפיאה נכסים של הארגון ואסרה את פעילותו במדינה.
כל אלה הצטברו לתיק שבו החיפוש אחר מבצעי הטבח נעשה כמעט בלתי נפרד מן החיפוש אחר הסיבה לכך שהצדק התעכב כל כך הרבה זמן.
איראן ממשיכה להכחיש
טהרן דחתה שוב ושוב את הטענות של מערכת המשפט הארגנטינית וסירבה לעצור או להסגיר את החשודים.
זו נקודה הכרחית להבנת מצבו המשפטי של התיק: קביעות בתי המשפט בארגנטינה ביחס למעורבות איראן וחיזבאללה חד משמעיות יותר מבעבר, אך החשודים עצמם לא נשפטו עד כה בהליך פלילי מלא שבו נכחו והתמודדו עם הראיות נגדם.
המשפט בהיעדר הנאשמים, אם אכן יגיע לשלב הפומבי, נועד בדיוק להתמודד עם המבוי הסתום הזה.
"זיכרון וצדק"
ב-18 ביולי 2025 פרסם בית הנשיאות הארגנטיני, Casa Rosada, הודעה רשמית לציון 31 שנים לפיגוע. הממשלה הזכירה את 85 הנרצחים, את מאות הפצועים ואת העובדה שבכל שנה, בשעה 9:53, מופעלת צפירה לאומית לזכר הקורבנות. היא הגדירה את AMIA כפיגוע הטרור החמור ביותר שבוצע על אדמת ארגנטינה. ביולי 2026, במלאות 32 שנים לפיגוע, חזרה Casa Rosada על המסר תחת הסיסמה "היום איננו יכולים לאבד את הזיכרון", והדגישה שהדרישה להביא לדין את האחראים הישירים ואת מתכנני הפיגוע עדיין עומדת בעינה.
במובן הזה, ההחלטה של רפקס בספטמבר באה חודשים ספורים לאחר טקס הזיכרון האחרון והיא מעניקה למילים "אמת וצדק" משמעות משפטית קונקרטית יותר מכפי שהייתה להן במשך שנים.
הפיגוע בזיכרון ובתרבות
AMIA הותיר חותם גם מחוץ לאולם בית המשפט. בשנת 2009 ביים מרקוס קרנבלה את הסרט "Anita", העוקב אחר צעירה עם תסמונת דאון שאמה נהרגת בפיגוע והיא הולכת לאיבוד ברחובות בואנוס איירס.
בשנת 2025 עלתה הסדרה הישראלית-ארגנטינית-אורוגוואית "AMIA", העוסקת באנשי מוסד החוקרים את האחראים לפיגועים ומשלבת עלילה בדיונית באירועים ההיסטוריים, לרבות הפיגוע בשגרירות ישראל בשנת 1992.
גם המרחב העירוני בבואנוס איירס השתנה. תחנת Pasteur, שנפתחה ב-17 באוקטובר 1930 כחלק מן המקטע הראשון של קו B, קיבלה בשנת 2015 את השם Pasteur-AMIA. קירותיה הפכו למרחב של זיכרון, יצירה והנצחה.
האם הפעם יתקיים משפט?
זאת עדיין אינה נקודת הסיום. אבל לראשונה מאז 1994, היעדרותם של החשודים מארגנטינה אינה בהכרח מכשול שמקפיא את התיק ללא הגבלת זמן.
שלושים ושתיים שנים לאחר שהקירות ברחוב פסטר קרסו, המערכת המשפטית הארגנטינית מנסה לעשות דבר שנראה במשך רוב חיי הפרשה כמעט בלתי אפשרי: להעביר את הדיון מן השאלה מי נחשד בפיגוע אל אולם משפט שבו הראיות עצמן יעמדו לבחינה.
85 האנשים שנהרגו בבוקר 18 ביולי 1994 אינם יכולים לקבל בחזרה את השנים שנלקחו מהם. משפחותיהם אינן יכולות לקבל בחזרה שלושה עשורים של המתנה. אך לאחר חקירה שבה אפילו חוקריה הפכו לנחקרים, משפט בהיעדר עשוי להיות הניסיון המשמעותי ביותר עד כה להעניק למילים שנכתבו שוב ושוב ליד בניין AMIA את משמעותן המעשית: memoria y justicia, זיכרון וצדק.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
הודעת Casa Rosada לציון 31 שנים לפיגוע מעניקה את נקודת המבט הרשמית של ממשלת ארגנטינה על הזיכרון הלאומי של האירוע, הקורבנות והדרישה להמשך החקירה.
להרחבה על התובע שהפך בעצמו לאחת התעלומות המרכזיות בפרשה, ניתן לקרוא אצלנו את הכתבה העוסקת במותו של אלברטו ניסמן ובחקירה שנמשכה אחריו: שנים אחרי רצח ניסמן והתעלומה טרם נפתרה
חומר מעשיר לצפייה
הסרט "Anita" משנת 2009 בוחן את הפיגוע דרך סיפורה של צעירה שאמה נהרגת באסון. במקום להתמקד במנגנון הטרור או בחקירה המדינית, העלילה מתבוננת בהשלכות האנושיות של אותו בוקר.
הסדרה "AMIA", שעלתה ב-2025 כהפקה ישראלית, ארגנטינית ואורוגוואית, משלבת אירועים אמיתיים מהפיגועים של 1992 ו-1994 בעלילת ריגול בדיונית סביב החיפוש אחר האחראים.
הסיפור של AMIA כבר מזמן אינו רק סיפורה של זירת פיגוע. הוא סיפור על מודיעין, טרור בינלאומי, פוליטיקה, שיבוש הליכים והמאבק העיקש להכריח את ההיסטוריה למסור דין וחשבון. אם הכתבה עניינה אתכם, שתפו אותה והמשיכו אל הסיפור המלא של אלברטו ניסמן, האיש שחקר את הפרשה עד שהפך בעצמו לאחד הפרקים המסתוריים שלה.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
