ב-13 בנובמבר 1974 נרצחו שישה בני משפחה בבית מפואר בעיירה אמיטיוויל שבניו יורק. בנם הבכור הודה ברצח, הורשע ונשלח למאסר עולם. שנה לאחר מכן עברה לבית משפחה חדשה, שנמלטה ממנו כעבור 28 ימים וטענה כי כוחות על-טבעיים רודפים אותה. ספר רב-מכר, סרטי אימה, חוקרי רוחות והאשמות בהונאה הפכו את הבית לאחד המפורסמים בעולם. אבל מה באמת התרחש מאחורי חלונותיו?
בערב 13 בנובמבר 1974 נכנס צעיר בן 23 לבר מקומי בעיירה אמיטיוויל, בחופו הדרומי של לונג איילנד שבמדינת ניו יורק. הצעיר, רוֹנַלְד דֶפֵאוֹ הבן, שכונה בפי מכריו ״בוץ'״, סיפר ליושבי המקום כי הוריו נורו בבית המשפחה. כמה מהנוכחים מיהרו להתלוות אליו כדי לבדוק מה התרחש. כשהגיעו לבית בשדרת אושן 112, גילו מחזה קשה. שישה מבני משפחת דפאו נמצאו מתים בחדרי השינה שלהם. כולם נורו, ורובם עדיין שכבו בתנוחה שבה נרדמו לכאורה שעות קודם לכן. בתוך זמן קצר הפך הבית רחב הידיים לזירת רצח ולאחד ממוקדי החקירה המדוברים ביותר באזור.
אבל איש מהחוקרים, העיתונאים והשכנים שהתאספו במקום לא יכול היה לשער את העתיד המוזר שציפה לבית. לאחר שהבן הבכור הורשע ברצח בני משפחתו, החלו בעליו החדשים לספר על קולות בלתי מוסברים, ריחות מסתוריים, רהיטים שנעו מעצמם וישויות שטניות. בתוך שנים אחדות הפך מקום הרצח למרכזו של אחד מסיפורי הרוחות המפורסמים בתולדות התרבות האמריקאית.
הפרשה זכתה לשם ״האימה באמיטיוויל״. מאחוריה מסתתרים שני סיפורים שונים בתכלית: רצח משפחתי שהוכח בבית המשפט, וסיפור על בית רדוף רוחות שאמיתותו מעולם לא הוכחה.
בית החלומות ברחוב אושן 112
לפני שהפך לסמל של אימה, הבית ברחוב אושן 112 היה סמל להצלחה משפחתית. זהו בית גדול בסגנון קולוניאלי הולנדי, שנבנה בשנות ה-20 של המאה ה-20. היו בו כמה חדרי שינה, מרתף, בריכת שחייה מחוממת ובית סירות סמוך לתעלה שהתחברה למימי לונג איילנד. חזיתו הייתה מרשימה במיוחד, עם גג משופע ושני חלונות מעוגלים בקומה העליונה, שהזכירו במבט מבחוץ זוג עיניים.
משפחת דפאו עברה אליו מברוקלין באמצע שנות ה-60. האב, רונלד דפאו האב, עבד בעסק למכירת מכוניות שהיה בבעלות חותנו. האם, לואיז, גידלה את חמשת ילדיהם. על שלט שהוצב בחזית הבית התנוססו המילים האנגליות High Hopes, כלומר ״תקוות גדולות״.
הבית סיפק למשפחה מרחב מחיה נוח ושיקף את השאיפות של משפחות אמריקאיות רבות לאחר מלחמת העולם השנייה: לעזוב את העיר הגדולה, להתיישב בפרוור שקט ולבנות חיים מבוססים יותר. מבחוץ נראו בני המשפחה כחלק מן הקהילה המקומית. הם השתתפו בחיי השכונה, קיימו קשרים עם שכניהם והיו מזוהים עם אורח חיים קתולי. אולם עדויות שנמסרו לאחר הרצח ציירו תמונה מורכבת יותר של היחסים בין בני הבית.
חברים ומכרים תיארו מתחים חוזרים בין רונלד האב לבין בנו הבכור. חלקם טענו כי האב נהג בקשיחות ואף באלימות כלפיו, בעוד אחרים הדגישו שלא הכירו מקרוב התנהגות כזאת. הבן הבכור, שכבר היה בשנות ה-20 לחייו, הסתבך לפי דיווחים בשימוש בסמים ובאלכוהול, היה מעורב במריבות והתמודד עם קשיים אישיים ומשפחתיים.
למרות העדויות הללו, אין בסיס לקבוע כי מערכת היחסים עם אביו הייתה הגורם היחיד לרצח. גם עשרות שנים לאחר האירוע נותר המניע המדויק שנוי במחלוקת.
ששת בני המשפחה שלא שרדו
בני המשפחה שנרצחו היו האב רונלד דפאו, האם לואיז, וארבעת ילדיהם הצעירים: דון, בת 18; אליסון, בת 13; מארק, בן 12; וג'ון מתיו, בן 9. דון, הבת הבכורה מבין הקורבנות, הייתה נערה מוכרת בקהילה. פולה אורובורו (Paula Uruburu), שגדלה באמיטיוויל והכירה אותה בתקופת נעוריהן, זכרה אותה שנים לאחר מכן כנערה חברותית ומשעשעת. השתיים למדו באותו בית ספר קתולי והשתתפו בפעילויות ספורט משותפות.
חייהם של ארבעת האחים הצעירים הסתיימו באותו לילה, אך במשך השנים נדחקו שמותיהם לעיתים לשולי סיפור האימה שהתפתח סביב הבית.
13 בנובמבר 1974: הלילה שבו נרצחה המשפחה
בשעות הבוקר המוקדמות של 13 בנובמבר 1974, בעת שבני משפחת דפאו שהו בחדרי השינה שלהם, נטל רונלד דפאו הבן רובה ציד מסוג מרלין (Marlin), בקוטר 0.35 אינץ'. על פי ממצאי המשפט, הוא עבר בין חדרי השינה וירה בהוריו ובארבעת אחיו ואחיותיו.
ששת הקורבנות נמצאו במיטותיהם. לא התגלו סימנים משמעותיים למאבק, והעובדה שכמה יריות נורו בתוך הבית מבלי שבני המשפחה האחרים נראו כמי שניסו להימלט עוררה שאלות רבות.
גם העובדה ששכנים לא דיווחו על שמיעת היריות הוסיפה לתעלומה. עם זאת, יש להבחין בין פרטים שלא הוסברו במלואם לבין ראיות לקיומם של כוחות על-טבעיים. היעדר דיווח על רעש או היעדר סימני מאבק אינם מוכיחים התערבות של גורם לא אנושי.
לאחר הרצח ניסה דפאו להעלים ראיות. על פי העובדות שתועדו בפסק דין פדרלי משנת 1997, שהתבסס על ממצאי המשפט, הוא אסף תרמילי תחמושת, בגדים וחפצים מפלילים נוספים. את הרובה השליך למים בקצה רחוב אושן, וחלק מן הראיות האחרות הסתיר בתעלת ניקוז בדרך לברוקלין.
הוא המשיך אל עבודתו בסוכנות המכוניות המשפחתית, ובהמשך חזר לאמיטיוויל. בערב הגיע לבר המקומי ודיווח כי בני משפחתו נורו. כך החלה חקירת הרצח.
ההודאה שהובילה להרשעה
בתחילת חקירתו ניסה רונלד דפאו להרחיק מעצמו את החשד. הוא טען כי ייתכן שהרצח בוצע בידי אנשי העולם התחתון. האפשרות הזאת לא נראתה מופרכת לחלוטין לחוקרים בראשית הדרך, בין היתר משום שהיו דיווחים על קשרים של קרובי משפחה לעולם הפשע המאורגן בניו יורק.
אלא שהסתירות בגרסתו של דפאו הלכו והתרבו. המשטרה חקרה אותו במשך שעות, וב-14 בנובמבר הודה כי ירה בבני משפחתו. הוא גם מסר פרטים שסייעו לחוקרים לאתר את הנשק ואת הראיות שהוסתרו.
כאשר נשאל מדוע ביצע את המעשה, לא סיפק הסבר ברור ועקבי. אחת מאמירותיו המפורסמות הייתה שלאחר שהתחיל, כבר לא הצליח לעצור. לצד ההודאה הופיע הסבר נוסף שיהפוך ברבות השנים לחלק חשוב מאגדת אמיטיוויל: דפאו טען ששמע קולות הקשורים לבית, שדחפו אותו לבצע את הרציחות.
בשלב זה עדיין לא היה מדובר בסיפור על בית רדוף רוחות. טענותיו של דפאו נבחנו כחלק מחקירת מעשיו ומן השאלות הנוגעות לאחריותו הפלילית ולמצבו הנפשי.
עצם העובדה שאדם טוען ששמע קולות אינה מלמדת מה מקורם, אם התקיימה אצלו הפרעה נפשית כלשהי או אם מדובר בהסבר שנועד להשפיע על ההליך הפלילי. דפאו שינה את גרסאותיו לאורך השנים. בתקופות שונות מסר הסברים סותרים, ובחלק מהם ניסה להטיל אחריות על אנשים אחרים, ובהם אחותו דון, שהייתה בעצמה אחת הקורבנות.
משום כך, אי אפשר להתייחס לטענתו על הקולות כאל ראיה לכך שכוח דמוני גרם לרצח. היא מהווה חלק מעדותו של אדם שהורשע ברצח ושגרסאותיו השתנו באופן משמעותי.
משפטו של רונלד דפאו החל באוקטובר 1975. סנגורו, ויליאם ובר, ניסה לשכנע את בית המשפט שדפאו לא היה אחראי למעשיו בשל מצבו הנפשי. ההגנה הציגה טענות בדבר התנהגותו החריגה והשמעת הקולות שעליהם דיווח. התביעה, מנגד, הדגישה את הפעולות שביצע לאחר הרצח: העלמת הראיות, ניסיונות ההסתרה והגרסאות הכוזבות שמסר למשטרה.
מבחינת התביעה, מעשים אלה העידו כי דפאו הבין את משמעות פעולותיו ופעל באופן מכוון כדי לחמוק מאחריות. ב-21 בנובמבר 1975 הורשע דפאו בשישה סעיפים של רצח מדרגה שנייה. בדצמבר נגזרו עליו שישה עונשי מאסר נפרדים, שכל אחד מהם נע בין 25 שנות מאסר למאסר עולם, לריצוי בזה אחר זה.
בכך הסתיים הפרק המשפטי הראשון בפרשה, אך המחלוקות בנוגע לנסיבות הרצח לא נעלמו. לאורך שנות מאסרו ניסה דפאו לערער על הרשעתו ולהעלות טענות נוספות. בין היתר טען שסנגורו כפה עליו את קו ההגנה של אי-שפיות כדי להפיק בעתיד רווחים מספרים ומסרטים על המקרה.
טענות אלה נדחו בהליכים מאוחרים יותר. בפסק דין פדרלי שניתן ב-17 במרץ 1997 נבחנו שוב ממצאי ההליך הקודם, ובית המשפט לא מצא עילה לבטל את ההרשעה.
אחת התיאוריות המתמשכות בפרשה היא שדפאו לא פעל לבדו. חוקרים עצמאיים אחדים הצביעו על תנוחות הגופות, מספר היריות והיעדר סימני המאבק כעל פרטים המעוררים שאלות. העיתונאי ריק אוסונה, שחקר את המקרה במשך שנים וראיין את דפאו בכלא, התייחס לאפשרות שאנשים נוספים היו מעורבים. עם זאת, הוא עצמו הכיר בכך שדפאו היה אדם שהציג גרסאות בלתי מהימנות.
אוסונה ואחרים העלו השערות בנוגע למעורבותה האפשרית של דון, אך השערות אלה נותרו שנויות במחלוקת. מי שהכירו את דון התנגדו בחריפות לניסיונות להפוך אותה לשותפה לרצח. העובדה ההיסטורית והמשפטית היא שדפאו הורשע ברציחתם של ששת בני משפחתו, והרשעתו נותרה על כנה.
דצמבר 1975: משפחה חדשה נכנסת לבית
באותה תקופה כבר היה ברור שהבית ברחוב אושן 112 אינו נכס רגיל. הוא היה גדול, מרווח וממוקם באזור מבוקש, אך פרסום הרצח פגע באופן משמעותי ביכולתו למשוך קונים. מי שביקש לרכוש אותו נדרש להתמודד לא רק עם ההיסטוריה של המבנה, אלא גם עם המשמעות החברתית והרגשית של מגורים במקום שבו נרצחה משפחה שלמה.
ג'ורג' וקתלין לוץ דווקא ראו בכך הזדמנות. ג'ורג' עסק במדידות קרקע, והזוג חיפש בית שיוכל לשמש למגורי המשפחה ולהתאים לצורכיהם. קתלין הייתה אם לשלושה ילדים מנישואים קודמים, ובני הזוג קיוו לפתוח פרק חדש בחייהם. הם רכשו את הבית תמורת כ-80 אלף דולר. מחיר זה היה אטרקטיבי לנוכח גודלו של הנכס והמתקנים שנכללו בו.
ב-18 בדצמבר 1975 עברו בני משפחת לוץ להתגורר בבית.
הם ידעו על הרצח. לפי עדותם, שוחחו על הנושא גם עם הילדים והחליטו שהם מסוגלים לחיות במקום למרות עברו. אולם כעבור פחות מחודש עזבו אותו.
בני המשפחה סיפרו שהבעיות החלו כמעט מיד. תחילה הבחינו, לטענתם, בקור יוצא דופן. ג'ורג' סיפר שמערכת החימום פעלה, אך בחלקים מסוימים של הבית שררה צינה שלא הצליח להסביר. בני המשפחה הדליקו את האח כדי להתחמם, אך לדבריהם גם היא לא הצליחה לסלק את תחושת הקור.
בהמשך החלו לשמוע קולות. דלתות נסגרו ללא סיבה נראית לעין, רעשים נשמעו בחדרים ריקים ורהיטים זזו לכאורה ממקומם. קתלין סיפרה על תחושות של מגע בלתי נראה ועל שינויים במצב הרוח של בני הבית. ג'ורג' טען שהחל להתעורר לעיתים קרובות בסביבות השעה 3:15 לפנות בוקר, זמן שנקשר בסיפורים מאוחרים לשעת הרצח של משפחת דפאו. בהדרגה הפכו הדיווחים למוזרים ומאיימים יותר.
אחד המאפיינים שהפכו את סיפור אמיטיוויל למפורסם היה מגוון התופעות העל-טבעיות שייחסו בני משפחת לוץ לבית. לפי הסיפורים, באחד החדרים הופיעו נחילי זבובים, אף שהיה מדובר בחורף. באזורים אחרים התגלו כביכול כתמים וחומרים דביקים שאיש לא הצליח לזהות.
בכמה גרסאות תואר ריר ירקרק שזלג מן הקירות ומן המדרגות. באחרות הופיעו נוזלים אדומים או שחורים. רהיטים זזו, חלונות נפתחו ודלתות נפגעו מכוח שלא ניתן היה לראותו.
אחת הדמויות החריגות ביותר בסיפור הייתה ישות בשם ג'ודי, שתוארה כחזיר מסתורי בעל עיניים אדומות בוהקות. על פי גרסתו של ג'ורג', באחד הלילות הבחין בדמות בעלת עיניים אדומות שהציצה מבעד לחלון. סיפורים אחרים עסקו בעקבות שנראו כטביעות פרסות של בעל חיים גדול.
התיאור נעשה מפחיד עוד יותר כאשר ג'ורג' טען שראה את אשתו מרחפת מעל מיטתם. לדבריו, היו גם רגעים שבהם פניה השתנו והיא נראתה כאישה זקנה מאוד. המשפחה טענה כי נוכחות בלתי נראית השפיעה בהדרגה על התנהגותם, על שנתם ועל יחסיהם זה עם זה. כל אירוע חדש העמיק את התחושה שהם אינם שולטים עוד בבית.
בסיפורה של משפחת לוץ הופיעה גם דמותו של כומר שהתבקש לברך את הבית. ג'ורג' טען שכומר בשם ריי פקוררו הגיע לביתם ושמע קול גברי מאיים שהורה לו לצאת. על פי חלק מן התיאורים, הכומר חש מגע פיזי של כוח בלתי נראה ולאחר מכן סבל ממחלות ומאירועים מוזרים. הסיפור העניק לטענות המשפחה משמעות דתית. אם אפילו כומר שהגיע לברך את הבית הותקף בידי ישות בלתי נראית, אפשר היה להציג את המקום כשטח הנתון לשליטתו של כוח שטני.
אולי יעניין אותך
אלא שכאשר עיתונאים בדקו את הפרטים, התגלו סתירות משמעותיות. הכומר שזוהה כפקוררו מסר לעיתון *Newsday* שלא ביקר בבית ברחוב אושן 112, בניגוד לתיאור שהפך לחלק מרכזי מן הסיפור.
משפחת לוץ דבקה בגרסתה, אך הסתירה לא נפתרה באמצעות ראיות חיצוניות חד-משמעיות.
ב-14 בינואר 1976, לאחר 28 ימים בלבד, עזבו בני משפחת לוץ את הבית. לפי גרסתם, העזיבה הייתה מהירה ונבעה מחשש ממשי לשלומם. הם סיפרו שהשאירו מאחור רכוש וחפצים אישיים, משום שהדבר החשוב ביותר מבחינתם היה להתרחק מן המקום. הם עברו להתגורר זמנית אצל קרובי משפחה, ובהמשך עזבו את אזור אמיטיוויל.
הטענה שבני המשפחה נטשו בית גדול ויקר זמן כה קצר לאחר שרכשו אותו הפכה לאחד מנימוקיהם החזקים ביותר בעד אמינות הסיפור. מבחינתם, איש לא היה מוותר מרצונו על בית חלומותיו אלמלא התרחש בו משהו קיצוני.
לאחר העזיבה החלו בני הזוג לספר את סיפורם לעיתונאים, לחוקרים ולאנשים שהתעניינו בתופעות על-טבעיות. בתוך שבועות ספורים החל הבית למשוך תשומת לב ציבורית חדשה, הפעם לא רק כמקום רצח, אלא כמקום שבו, לטענת בעליו, פועלים כוחות שמעבר להבנה האנושית.
1976: אד ולוריין וורן נכנסים לתמונה
אחד האירועים המשמעותיים ביותר בהתפתחות הסיפור היה ביקורם של החוקרים העל-טבעיים אֶד ולוֹרֵיין ווֹרֶן (Ed and Lorraine Warren). בני הזוג וורן התפרסמו בארצות הברית בזכות פעילותם בחקר תופעות שנחשבו בעיניהם לרוחות רפאים, רדיפות וישויות דמוניות. אד הציג את עצמו כחוקר דמונולוגיה, בעוד לוריין טענה כי היא בעלת יכולת לחוש בנוכחותן של ישויות רוחניות.
בשנת 1976 הוזמנו השניים להשתתף בחקירה בבית באמיטיוויל במסגרת יוזמה תקשורתית של ערוץ טלוויזיה מקומי בניו יורק. אליהם הצטרפו משתתפים נוספים, ובהם אנשים שעסקו בפאראפסיכולוגיה, מדיומים וצלמים.
בני הזוג וורן לא חיו בבית עם משפחת לוץ ולא היו עדים למרבית האירועים שהמשפחה טענה כי חוותה. הם ביקרו במקום לאחר שבני המשפחה כבר עזבו. לוריין תיארה מאוחר יותר את הבית כמקום מעורר אימה. בריאיון שהעניקה בשנת 2013 למגזין Entertainment Weekly סיפרה שאד טען כי כוח בלתי נראה דחף אותו אל הרצפה, כאילו משקל כבד הונח על גופו. בני הזוג פירשו את החוויות שתיארו כביטויים אפשריים של נוכחות על-טבעית.
מבחינת מאמינים רבים, מעורבותם של חוקרים מוכרים העניקה לסיפורה של משפחת לוץ חיזוק משמעותי. הרי אם אנשים שהקדישו את חייהם לחקר תופעות על-טבעיות חוו בעצמם אירועים חריגים, אפשר היה להניח שהמשפחה לא המציאה הכול.
אבל מבחינה מחקרית, התחושה שחוקר חווה אינה שקולה למדידה אובייקטיבית של תופעה. לא הוצגו ראיות מדעיות מבוקרות המוכיחות שכוח על-טבעי פעל בבית. הפרשה גם עוררה ויכוחים בין חוקרים שונים. היו מי שהגיעו למסקנות מנוגדות לאלה של בני הזוג וורן, אף שגם הם עסקו במחקר פאראפסיכולוגי.
אחת הראיות החזותיות המפורסמות שיוחסו לחקירה הייתה תמונה שבה נראית דמות קטנה מציצה מתוך פתח חשוך, כשעיניה בוהקות באור בהיר. התצלום נקשר לביקור החוקרים בבית בשנת 1976, שבמהלכו הוצבה מצלמת אינפרה-אדום שתיעדה אזורים במבנה.
בהמשך נטען כי הדמות דומה לאחד הילדים שנרצחו במשפחת דפאו, ובפרט לג'ון מתיו. התצלום התפרסם בשנת 1979 והפך לחלק מן האיקונוגרפיה של אמיטיוויל. אולם התמונה אינה מוכיחה כי רוחו של ילד הופיעה בבית. חוקרים הצביעו על האפשרות שהדמות המצולמת הייתה אדם חי שהשתתף בחקירה, וכי הברק בעיניים נוצר בשל אופן הצילום והתאורה.
אחד השמות שהועלו בהקשר הזה הוא פול בארץ, שנכח במקום עם צוות החקירה. הזיהוי לא הוכח באופן סופי, אך הוא מצביע על הסבר טבעי אפשרי לתמונה.
לצד בני הזוג וורן פעלו חוקרים שהטילו ספק באמינותה של משפחת לוץ כבר בשלבים מוקדמים. אחד מהם היה סטיבן קפלן, חוקר פאראפסיכולוגיה שהתבקש לבחון את המתרחש בבית. קפלן לא דחה באופן אוטומטי כל טענה לתופעה חריגה. הוא עסק בתחום הפאראפסיכולוגיה עצמו, אך ביקש לערוך בדיקה שתאפשר גם לזהות אפשרות של הונאה.
על פי עדותם המאוחרת של קפלן ורעייתו רוקסן, לאחר שהבהיר כי יפרסם את ממצאיו גם אם יתגלו סימנים לבדיה, בוטלה החקירה שתוכננה. בני הזוג קפלן המשיכו לחקור את הפרשה, ובשנת 1995 פורסם הספר The Amityville Horror Conspiracy, שבו הוצגו טענות מפורטות נגד אמינות סיפור הרוחות.
גם חוקרים אחרים, ובהם ג'ו ניקל, בחנו את הפרשה והצביעו על סתירות, על היעדר תיעוד חיצוני מספק ועל האפשרות שחלק מהתיאורים נוצרו או הוגזמו במסגרת הפיכת המקרה לסיפור פופולרי.
כאשר עיתונאים החלו להשוות בין גרסאות משפחת לוץ, הספר, העדויות והסרט, התגלו פערים שלא היה פשוט להסביר. התחקירים לא הוכיחו שכל חוויה אישית שסיפרו בני המשפחה הייתה שקרית, אך הם ערערו באופן משמעותי את האפשרות להתייחס לסיפור המפורסם כתיעוד מדויק של אירועים.
אחת הדוגמאות המפורסמות נגעה לחומרים המסתוריים שהופיעו לכאורה בבית. בגרסה אחת תואר נוזל אדום שנזל מחורי מנעולים. בספר תואר חומר ירקרק ושחור שזלג על הקירות והמדרגות. בעיבוד הקולנועי הופיעו חומרים כהים מסוג אחר. גם תיאורי הפגיעות בדלתות, בחלונות ובחפצים השתנו בין פרסומים שונים.
תחקיר Newsday העלה שהכומר שזוהה כמי שבירך את הבית הכחיש כי ביקר בו. הטענה הזאת עמדה בסתירה ישירה לאחד הפרקים החשובים בסיפור המשפחה. בני הזוג לוץ לא קיבלו את הגרסה שסיפק הכומר, אך לא הוצגו ראיות עצמאיות שהכריעו את המחלוקת לטובתם.
כמה מן התיאורים התייחסו לירח מלא, לסופות ולשלג. אלא שבדיקות שנערכו לתיאורים מסוימים העלו שהם אינם תואמים את הנתונים ההיסטוריים. לדוגמה, אחד הסיפורים עסק בדמות בעלת עיניים אדומות שנראתה בלילה שבו הירח היה לכאורה מלא, בעוד שרישומים אסטרונומיים לא תמכו בתיאור הזה. גם הטענות על עקבות פרסות בשלג עוררו שאלות, לאחר שהתברר שלא תועד שלג במועד שאליו נקשר האירוע.
במהלך 28 ימי השהות בבית טענה משפחת לוץ לאירועים חמורים, לרבות פגיעות ברכוש וכוחות שאיימו עליה. אולם לפי תחקירים מהתקופה, לא נמצאו דיווחים על פניות למשטרה במהלך אותם ימים בשל האירועים הנטענים. מבקרי הסיפור שאלו מדוע משפחה החוששת לשלומה אינה פונה לרשויות כאשר דלתות נעקרות ממקומן או נגרם לכאורה נזק לבית.
אחת האגדות שנקשרו לבית טענה כי נבנה על שטח ששימש בעבר בני קבוצה ילידית לטקסים או להנחת חולים וגוססים. בכמה גרסאות הוזכרו בני אומת שינקוק (Shinnecock), והאזור תואר כמקום שבו התקיימו כביכול פולחנים אפלים עוד לפני שהוקם הבית. הטענה העניקה לפרשה עומק היסטורי מלאכותי: אם האדמה עצמה הייתה מקוללת עוד לפני בניית המבנה, ניתן היה להסביר באמצעותה גם את הרצח וגם את התופעות שעליהן דיווחה משפחת לוץ.
אולם גורמים היסטוריים מקומיים דחו את הסיפור. לא נמצאו ראיות מהימנות לכך שהמגרש היה בית קברות ילידי או מקום שבו נהגו להשאיר חולים למות. התיאורים הללו משקפים בעיקר את האופן שבו סיפורי אימה אמריקאיים השתמשו לעיתים במסורות ילידיות כדי להעניק הסבר מסתורי למקומות רדופים. במקרה של אמיטיוויל, אין בסיס היסטורי מוצק לטענה הזאת.
בשנת 1977 ראה אור הספר The Amityville Horror: A True Story, מאת ג'יי אנסון (Jay Anson), שהסתמך על שיחות והקלטות של בני הזוג לוץ, והציג את סיפורם בצורה דרמטית ומפורטת. הספר תיאר את 28 הימים בבית כרצף מתגבר של אירועים מפחידים, עד לבריחה הסופית.
הכותרת, שהדגישה כי מדובר ב״סיפור אמיתי״, הייתה חלק מרכזי במשיכתו של הספר. הקוראים לא נדרשו רק לדמיין בית רדוף רוחות מתוך יצירה בדיונית. הם הוזמנו להאמין שהאירועים התרחשו בבית ממשי, בעיר ממשית, במשפחה שחיה באמריקה המודרנית. הספר הפך לרב-מכר עצום. בתוך שנים אחדות נמכרו מיליוני עותקים, והעניין הציבורי הביא לכך שהבית עצמו נעשה מוקד משיכה לחובבי מסתורין ואימה. אך ככל שהסיפור זכה להצלחה כלכלית ותקשורתית, החלו להתעורר גם שאלות על הדרך שבה נוצר.
ויליאם ובר, עורך הדין שייצג את רונלד דפאו במשפט הרצח, מילא תפקיד יוצא דופן בהיסטוריה של אמיטיוויל. לאחר עזיבת הבית נפגש ובר עם משפחת לוץ ועם אנשים נוספים שעסקו באפשרות לפרסם את הפרשה כספר. אלא שהיחסים בין הצדדים הידרדרו במהירות והובילו לסכסוכים משפטיים סביב הסכמים, זכויות ורווחים אפשריים.
בספטמבר 1979 פורסמו במגזין People דבריו של ובר, שטען כי סיפור הבית הרדוף היה הונאה וכי הוא ובני הזוג לוץ פיתחו חלקים ממנו במהלך שיחות סביב בקבוקי יין. לדבריו, פרטים מתוך חקירת הרצח של משפחת דפאו שימשו חומר גלם לתופעות העל-טבעיות שתוארו בהמשך. בין היתר טען שסיפר לג'ורג' על קשר בין רונלד דפאו לבין חתול שכונה חזיר, פרט שלטענתו התגלגל לדמות החזיר הדמוני שהופיעה בסיפורה של משפחת לוץ. מבחינת ובר, הסיפור המפורסם לא היה תיעוד של תופעות רוחניות אלא יצירה שנבנתה מתוך שילוב של עובדות, השערות ודמיון.
אולם יש לזכור שגם ובר היה צד לסכסוך משפטי וכלכלי סביב הפרשה. לפיכך יש להתייחס להצהרותיו כאל עדות בעלת חשיבות, ולא כהכרעה משפטית עצמאית באמיתות כל טענות המשפחה.
בשנת 1979 הגיעו חלק מהמחלוקות לבית משפט פדרלי בניו יורק. השופט ג'ק ויינשטיין, שדן בהליכים הקשורים לפרשה, הביע ספק ניכר באמינות הספר. הוא העיר כי נראה שחלק גדול מן היצירה הוא בדיוני וכי הושפע במידה רבה מהצעותיו של ובר. הדברים קיבלו תהודה נרחבת בעיתונות משום שנאמרו בזמן שהספר והסרט כבר זכו להצלחה גדולה.
ב-27 ביולי 1979 יצא לאקרנים הסרט The Amityville Horror, בבימויו של סטיוארט רוזנברג. ג'יימס ברולין גילם את ג'ורג' לוץ, ומרגוט קידר גילמה את קתלין. הסרט השתמש בתבנית מוכרת של אימה ביתית: משפחה עוברת לבית חדש מתוך תקווה לחיים טובים יותר, אך המקום שהיה אמור להעניק ביטחון הופך לאיום מתמשך. הבית עצמו הפך כמעט לדמות מרכזית. חלונותיו המעוגלים, שנראו כעיניים, נעשו לסמל חזותי מזוהה במיוחד. המפיקים והמשווקים הדגישו את הקשר לאירועים אמיתיים, ובכך הגבירו את כוח המשיכה של הסרט.
ההפקה הצליחה מאוד מבחינה מסחרית והולידה סרטי המשך ועיבודים נוספים. בשנת 2005 הופקה גרסה מחודשת בכיכובם של ראיין ריינולדס ומליסה ג'ורג'. אולם ככל שהתרבו העיבודים הקולנועיים, הלך וגדל הפער בין האירועים המתועדים לבין הדימויים שנוצרו בתרבות הפופולרית.
מעורבותם של אד ולוריין וורן בפרשת אמיטיוויל קיבלה משמעות מחודשת עם הצלחת סדרת סרטי ״לזמן את הרוע״ (The Conjuring). הסרטים הציגו את בני הזוג וורן כדמויות מרכזיות בעולם סיפורי האימה המבוססים לכאורה על חקירות על-טבעיות. אף שהפרשה באמיטיוויל אינה העלילה המרכזית של סרטי הסדרה, היא נותרה חלק חשוב מן המוניטין הציבורי של בני הזוג.
לוריין עצמה הבהירה בריאיון משנת 2013 כי עיבודים קולנועיים של תופעות על-טבעיות אינם בהכרח משקפים באופן מהימן את מה שקרה לפי זיכרונה. הפער הזה בין עדות, פרשנות ודרמה קולנועית הוא אחד המאפיינים החשובים ביותר בתולדות אמיטיוויל.
אחת השאלות המעניינות ביותר בפרשה נוגעת לילדיה של קתלין לוץ, שהתגוררו בבית עם אמם ועם אביהם החורג. כאשר בני הזוג הציגו את סיפורם לציבור, שלושת הילדים היו צעירים. עם השנים הפכו זיכרונותיהם לחלק מן הדיון באמיתות הפרשה. דניאל לוץ (Daniel Lutz), אחד הבנים, השתתף בשנת 2013 בסרט התיעודי My Amityville Horror. בסרט הוא סיפר כי האירועים בבית היו מפחידים מבחינתו וכי הזיכרונות מהתקופה השפיעו על חייו שנים רבות לאחר מכן.
אחיו כריסטופר קווארטינו, שנודע בילדותו בשם כריסטופר לוץ, הציג עמדה מורכבת יותר. לדבריו, היו בבית אירועים שחווה כבלתי מוסברים, אך התיאורים הפופולריים לא שיקפו באופן מדויק את מה שהתרחש. הוא גם טען שג'ורג' לוץ הגזים בפרטים שונים מתוך רצון להשיג פרסום והצלחה כלכלית.
סיפורי בתים רדופים היו קיימים מאות שנים לפני פרשת אמיטיוויל. גם האמונה ברוחות ובאפשרות ליצור קשר עם המתים התקיימה זמן רב לפני המאה ה-20.
כבר בשנת 1848 עוררו האחיות פוקס בארצות הברית עניין ציבורי עצום כאשר טענו שהן מסוגלות לתקשר עם רוחות באמצעות נקישות מסתוריות בבית משפחתן. הפרשה סייעה להפצת הספיריטואליזם המודרני והמחישה כיצד סיפור על תופעה בלתי מוסברת יכול להפוך לתנועה חברתית רחבה, גם כאשר אמינותו מוטלת בספק.
במקרה של אמיטיוויל נוספו כמה מרכיבים שהעניקו לסיפור עוצמה יוצאת דופן.
- ראשית, הפרשה נשענה על פשע אמיתי. שש גופות אכן נמצאו בבית, והבן הבכור אכן הורשע ברצח. היסוד העובדתי הזה העניק לכל סיפור מאוחר על הבית תחושת מציאות שקשה היה ליצור באמצעות יצירה בדיונית בלבד.
- שנית, הבית לא היה טירה עתיקה או חורבה מבודדת. הוא היה בית מגורים אמריקאי בפרוור מבוסס, עם בריכה, חדרי ילדים ומשפחה שניסתה לנהל חיים רגילים. האפשרות שמקום מוכר ובטוח יהפוך למקור של אימה הייתה מטרידה במיוחד.
- שלישית, הפרשה התפתחה בתקופה שבה הקולנוע האמריקאי גילה מחדש את כוחם המסחרי של סיפורי אימה דתיים ועל-טבעיים. סרטים כמו *The Exorcist*, שיצא בשנת 1973, הגבירו את העניין הציבורי בשדים, בכוחות בלתי נראים ובמאבק שבין אמונה לבין ספקנות.
לבסוף, השילוב בין ספר רב-מכר, ראיונות, חקירות על-טבעיות, מחלוקות משפטיות וסרט מצליח יצר מעגל שבו כל פרסום חדש החזיר את הבית לכותרות. גם מי שלא האמין בסיפור הרוחות התקשה להתעלם ממנו.
מה קרה לבית לאחר עזיבת משפחת לוץ?
בניגוד לתדמית שנוצרה בעקבות הסרטים, הבית באמיטיוויל לא נהרס ולא ננטש לצמיתות. לאחר שמשפחת לוץ עזבה התגוררו בו בעלים ודיירים נוספים. חלקם התמודדו עם תופעה שאפשר לתעד היטב: זרם של סקרנים, תיירים וחובבי סרטי אימה שהגיעו לצלם את הבית ולהביט בחלונותיו.
ג'יימס וברברה קרומרטי, שרכשו את הבית לאחר משפחת לוץ, סיפרו שהבעיה העיקרית שלהם לא הייתה רוחות רפאים אלא אנשים שעמדו בחוץ, צילמו את המקום ולעיתים הטרידו את הדיירים. במהלך השנים שונה מספר הבית מ-112 ל-108, ונערכו בו שינויים אדריכליים, ובהם שינוי החלונות המעוגלים המפורסמים כדי לצמצם את הדמיון לחזית שהופיעה בפרסומים ובסרטים.
דיירים שהתגוררו בבית לאחר משפחת לוץ לא דיווחו על רצף אירועים על-טבעיים דומה לזה שתיארו בני המשפחה. גם כיום הבית הוא נכס מגורים פרטי ולא מוזיאון המיועד למבקרים. פרסומו ממשיך להשפיע על סביבתו, אך מעמדו כבית ״רדוף״ נובע בראש ובראשונה מן הסיפור התרבותי שנוצר סביבו.
רונלד דפאו הבן המשיך לרצות את עונשו במשך עשרות שנים. בקשותיו לשחרור מוקדם נדחו, וניסיונותיו לערער על ההרשעה לא הביאו לשינוי במעמדו. ב-12 במרץ 2021 מת דפאו בגיל 69, לאחר שנים רבות במערכת בתי הסוהר של מדינת ניו יורק.
ג'ורג' וקתלין לוץ התגרשו לאחר עזיבת אמיטיוויל. קתלין מתה בשנת 2004, וג'ורג' בשנת 2006. שניהם המשיכו במשך שנים להגן על גרסתם שלפיה אירועים חריגים התרחשו בבית. גם הפרסום הנרחב של הסתירות, האשמות ההונאה והסכסוכים המשפטיים לא הביא אותם לחזור בהם מטענתם המרכזית.
מותם לא סיים את המחלוקת. הספרים, הסרטים והראיונות ממשיכים לשמר את הסיפור, ודורות חדשים של צופים נחשפים אליו לעיתים מבלי להכיר את פרטי הרצח המקורי.
מה באמת התרחש בבית באמיטיוויל?
לאחר יותר מחמישים שנה, ראוי להפריד בין שלוש שאלות שונות.
השאלה הראשונה היא מה אירע למשפחת דפאו. עליה אפשר לענות באמצעות מסמכים משפטיים, עדויות, ממצאי חקירה ופסקי דין: שישה בני משפחה נרצחו בנובמבר 1974, ורונלד דפאו הבן הורשע ברציחתם. המניע המדויק נותר שנוי במחלוקת, אך עצם האחריות הפלילית שלו נקבעה בבית המשפט.
השאלה השנייה היא מה חוו בני משפחת לוץ בתקופת מגוריהם בבית. כאן התמונה פחות ברורה. בני המשפחה אכן התגוררו בנכס ועזבו אותו כעבור 28 ימים. הם סיפרו על חוויות מפחידות, אך חלק מפרטי הסיפור השתנו לאורך השנים וחלקם נסתרו בעדויות וברישומים חיצוניים.
השאלה השלישית היא האם התרחשו בבית אירועים שמקורם על-טבעי. לשאלה הזאת אין תשובה חיובית המבוססת על ראיות מהימנות. לא הוצג תיעוד מדעי משכנע של רוחות, שדים או כוחות בלתי נראים שפעלו בבית.
חומר מעשיר לצפייה
פרשת אמיטיוויל הולידה עשרות סרטים מאז 1979. חשוב להבדיל בין עיבודים לרצח ולסיפורה של משפחת לוץ, סרטי המשך בדיוניים, והפקות דלות תקציב המשתמשות בשם ״אמיטיוויל״ בלי קשר ממשי לפרשה ההיסטורית.
הסרט ״הלילה ה-19״ (The Amityville Horror) מ-1979, בכיכובם של ג'יימס ברולין ומרגוט קידר, היה סרט עלילתי מבוסס על ספרו של ג'יי אנסון שמתאר את 28 הימים של משפחת לוץ בבית. הסרט הפך את הפרשה לתופעה בינלאומית.
ב-1982 יצא סרט ההמשך Amityville II: The Possession, שהוא סרט מקדים המושפע מרצח משפחת דפאו. הוא מתאר משפחה בדיונית שמתפרקת בהשפעת כוחות דמוניים. הפרטים והדמויות שונו, והסרט אינו שחזור נאמן של הרצח. במרוצת השנים יצאו סרטים נוספים אך לא היתה להם את אותה ההשפעה.
ב-2005 יצא לאקרנים חידוש לסרט המקורי בשם ״אימה באמטוויל״, The Amityville Horror, בכיכובם של ראיין ריינולדס ומליסה ג'ורג' ומהווה עיבוד מודרני ואינטנסיבי יותר לסיפור משפחת לוץ, הכולל אלמנטים על-טבעיים שהודגשו לצורכי דרמה.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לרשימת התפוצה וקבלו כתבות נבחרות ועדכונים בדוא״ל. ניתן לבטל את ההרשמה בכל עת.