באפריל 2003 נלכד מטפס ההרים האמריקאי ארון רלסטון בנקיק צר במדינת יוטה, כשסלע כבד מצמיד את ידו הימנית אל הקיר. מה שהחל כטיול יחיד הפך לשישה ימים של מאבק הישרדות, להחלטה לקטוע את אמת ידו ולהמשך חיים שכלל פסגות הרים, משברים אישיים ואת הסרט ״127 שעות״.
בשעות אחר הצהריים של 26 באפריל 2003 ירד ארון רלסטון אל מעמקיו של קניון בלוג׳ון, בדרום־מזרח יוטה. בשלב מסוים של הירידה, סלע שהיה נעוץ מעל המעבר הצר השתחרר ממקומו. הוא פגע בידו השמאלית של המטייל, ואז מחץ את ידו הימנית אל דופן הנקיק. רלסטון היה לבדו, ללא אפשרות להזעיק עזרה, ואיש לא ידע היכן בחר לטייל. כעבור כמעט שישה ימים ייצא מן הקניון בכוחות עצמו, אבל לא כפי שנכנס אליו.
ארון לי רלסטון הוא מטפס הרים אמריקאי, מהנדס מכונות בהכשרתו ומרצה העוסק בין השאר בסיפור הישרדותו. בשנת 2003 התפרסם סיפורו לאחר שנאלץ לקטוע חלק מאמת ידו הימנית כדי להשתחרר מסלע שלכד אותה. החוויה תוארה בספרו האוטוביוגרפי Between a Rock and a Hard Place, ובהמשך עובדה לסרט ״127 שעות״, שבו גילם אותו ג׳יימס פרנקו. ואולם, כדי להבין את האירוע בקניון, יש לחזור אל ההרים שאליהם ביקש רלסטון להגיע שנים קודם לכן, ואל יחסו לסכנה עוד לפני שנלכד.
ילדות, לימודים והבחירה בחיים בין ההרים
מאוהיו לקולורדו: תחילתה של משיכה אל השטח
רלסטון נולד במריון שבמדינת אוהיו, ב־27 באוקטובר 1975. כשהיה בן 12 עברה משפחתו לדנוור שבקולורדו, שינוי מקום מגורים שהתלווה להתנסות הולכת וגוברת בפעילות מחוץ לבית. הוא למד בתיכון צ׳רי קריק (Cherry Creek High School), ובאותן שנים למד לגלוש על שלג ולצאת למסעות תרמילאות. שני העיסוקים האלה, הדורשים היכרות עם תנאי שטח והסתמכות על ציוד שנושאים בדרך, נעשו חלק מרכזי מחייו. ההרים לא היו עבורו עיסוק חולף של סוף שבוע: ככל שהתקדם בלימודיו ובקריירה שלו, המשיכה אליהם נותרה בעינה.
לאחר התיכון התקבל לאוניברסיטת קרנגי מלון (Carnegie Mellon University) שבפיטסבורג. הוא למד במסלול דו־תחומי בהנדסת מכונות ובצרפתית, ולצד שני תחומי הלימוד הראשיים למד פסנתר כחוג משני. בשנת 1997 השלים תואר ראשון (B.S.) בהנדסת מכונות ובצרפתית. חייו באוניברסיטה לא הסתכמו בלימודים: הוא שימש עוזר מגורים במעונות הסטודנטים, למד במסגרת תוכנית בחו״ל והשתתף בפעילות ספורט פנים־אוניברסיטאית. בקיץ עבד כמדריך רפטינג, וכך נשמר הקשר בין המסלול האקדמי שבחר לבין פעילותו בסביבה טבעית, הרחק מן הכיתה ומן המעבדה.
חמש שנים באינטל והחלטה לעזוב
עם סיום לימודיו החל לעבוד כמהנדס מכונות בחברת אינטל. במשך חמש שנים הועסק באתרי החברה בצ׳נדלר, בטקומה ובאלבקרקי. העבודה העניקה לו מסלול מקצועי מוגדר בתחום שלמד, אך הוא חש שחיקה מן העבודה בתאגיד גדול. במקביל לקריירה ההנדסית המשיך לפתח את יכולותיו כמטפס הרים. שתי הדרכים התקיימו זו לצד זו במשך שנים, עד שבשנת 2002 החליט לעזוב את עבודתו כדי לטפס על דנאלי. אחר כך עבר לאספן שבקולורדו, בכוונה ברורה לעצב את חייו סביב טיפוס הרים, ולא להותיר אותו כעיסוק משני לצד העבודה.
השאיפה הזאת נשענה גם על יעד מוגדר שהחל לפתח עוד בשנת 1997: להשלים לבדו, בחורף, את הטיפוס על כל פסגות קולורדו המוכרות בשם fourteeners. מדובר בפסגות שגובהן עולה על 14,000 רגל, כ־4,270 מטר, ומספרן ברשימה המתייחסת לפסגות מדורגות ו/או בעלות שם הוא 59. בעת שהציב לעצמו את המטרה לא תועד אדם שביצע את כל הטיפוסים הללו לבדו בעונת החורף. מבחינת רלסטון, ההישג המבוקש חייב שילוב יוצא דופן של התמדה, עצמאות ונכונות לפעול בסביבה שהסיכונים בה אינם נעלמים גם כאשר הניסיון מצטבר.
המפולת שהקדימה את האסון
בשנת 2003, עוד לפני האירוע ביוטה, נקלע רלסטון למפולת שלגים בדרגה 5 בהר רזולושן פיק (Resolution Peak) בקולורדו. עמו היו שני שותפיו לגלישה, מארק בברלי (Mark Beverly) וצ׳דוויק ספנסר (Chadwick Spencer). איש מהם לא נפצע באורח קשה, אולם תוצאות האירוע לא נמדדו בפציעות בלבד. בעקבות המפולת חדלו שני חבריו לדבר עמו, והמשבר שנוצר ביניהם אילץ אותו לבחון מחדש את האופן שבו העריך סיכונים. האירוע הזה חשוב משום שסיפורו של רלסטון אינו מתחיל באדם שמעולם לא נתקל בסכנה, אלא במטפס שכבר חווה אירוע חמור, נחלץ ממנו ונדרש להתמודד עם מחירו החברתי.
26 באפריל 2003: סלע אחד משנה את מסלול הטיול
לבד בקניון בלוג׳ון
בשעות אחר הצהריים של 26 באפריל 2003 טייל רלסטון לבדו בקניון בלוג׳ון (Bluejohn Canyon), במזרח מחוז ויין שבמדינת יוטה, מדרום ליחידת קניון הורסשו (Horseshoe Canyon) של הפארק הלאומי קניונלנדס (Canyonlands National Park). זהו מסלול של קניונינג, פעילות הכרוכה בהתקדמות בקניונים ובמעברים צרים, לעיתים בירידות המחייבות שימוש בטכניקות טיפוס וגלישה. בעודו יורד אל חלקיו הנמוכים של קניון חריץ צר, אבן גדולה שהייתה נעוצה במעבר השתחררה. היא פגעה תחילה בידו השמאלית, ואז לחצה את ידו הימנית, ובייחוד את אזור שורש כף היד, אל קיר הקניון.
הסלע שנעצר על ידו שקל כ־800 פאונד, כ־363 קילוגרמים. ברגע אחד הפך המשקל הזה למחסום שלא הצליח להסיר בכוחות עצמו. הוא לא הודיע לאיש על תוכניות הטיול שלו, ולא היה ברשותו אמצעי לתקשר עם העולם שמחוץ לקניון. משמעות הבדידות התבררה מיד: גם אם בני משפחה או חברים יבחינו בהיעדרו, לא יהיה בידיהם מסלול מדויק שיאמר היכן להתחיל לחפש. עתה ניצב רלסטון בפני בעיה שאין לה פתרון פשוט: להשתחרר ממקומו מבלי שיוכל להזיז את הסלע, ובזמן שכמות המזון והמים שברשותו מוגבלת.
שלושת הימים הראשונים: ניסיונות שלא הועילו
רלסטון הניח שללא התערבות כלשהי הוא עלול למות בקניון. הוא החל לחלק בזהירות את המים שנותרו לו, כ־350 מיליליטר בלבד (כ־12 אונקיות נוזל אימפריאליות), ולאכול בהדרגה את שארית מזונו: שני בוריטוס. במקביל חזר וניסה לשחרר את היד. הוא ביקש להרים את הסלע או לסתת ממנו חלקים, אך המאמצים לא הזיזו את האבן ולא שחררו את האיבר הלכוד. כל ניסיון שנכשל הותיר אותו באותו מקום, בעוד הזמן ממשיך לחלוף וכמות המשאבים שנותרה לו פוחתת. במשך שלושה ימים נמשכו ניסיונות ההרמה והסיתות, והפתרון שהגיע לחפש באמצעות כוח וכלים לא נמצא.
לאחר שלושה ימים כבר סבל מהתייבשות ומהזיות. במצבו החל להכין את עצמו לאפשרות שיצטרך לקטוע את הזרוע הלכודה כדי לצאת. הוא בדק כיצד להשתמש בחסמי עורקים ואף ביצע חתכים שטחיים באמת ידו כדי לברר מה יוכל לעשות בכלים שעמדו לרשותו. ביום הרביעי התברר לו המכשול המכריע: לא די בחיתוך הרקמות הרכות, משום שכדי לנתק את האמה יהיה עליו לעבור גם דרך העצמות. הכלים שהיו בידיו לא התאימו לחיתוך עצם, ולכן ההחלטה לקטוע את האמה עדיין לא סיפקה לו דרך מעשית להשתחרר. האפשרות היחידה שנראתה לו נחוצה הייתה, באותה שעה, מעבר ליכולת הכלים שברשותו.
היום החמישי: הודעות פרידה וחיזיון של חיים
ביום החמישי אזלו המזון והמים. רלסטון החליט לשתות את השתן של עצמו. הוא חרת בקיר אבן החול של הקניון את שמו, את תאריך לידתו ואת מה שהניח שיהיה תאריך מותו. לאחר מכן צילם בווידאו הודעות פרידה אחרונות לבני משפחתו. המעשים הללו מעידים על ההערכה שהמצב הגיע לשלב שבו ייתכן שלא תהיה לו עוד הזדמנות לדבר עמם. בשלב הזה כבר לא ציפה לשרוד את הלילה. הוא ניסה להתחמם, ובתוך כך החל להזות. לא הייתה זו יציאה מן המלכודת, אך החוויה שעמדה להתרחש שינתה, לדבריו, את אמונתו באפשרות שיצליח להיחלץ.
רלסטון תיאר חיזיון שבו ראה את עצמו משחק עם ילד שיהיה לו בעתיד, כשחלק מאמת ידו הימנית חסר. החיזיון לא כלל פתרון מעשי לבעיית הסלע, וגם לא שינה את מצב היד או את כמות המים שנותרה. עם זאת, הוא ייחס לו בדיעבד השפעה מכרעת על מצבו הנפשי: הוא האמין בעקבותיו שיחיה. בתוך רצף של ניסיונות שנכשלו, מחסור גובר ופרידה מצולמת ממשפחתו, הופיעה תמונה שונה של עתיד אפשרי. רלסטון לא יכול היה לדעת אם אמונתו תתגשם, אך ביום שלמחרת מצא דרך חדשה לחשוב על המכשול שהיה עד אז בלתי עביר.
היום השישי: ההחלטה שאפשרה לו להיחלץ
לא לחתוך את העצמות, אלא לשבור אותן
כאשר התעורר ביום השישי, הבחין רלסטון כי היד הלכודה החלה לעבור נמק בשל היעדר זרימת דם. הוא חש צורך נואש להיפטר ממנה, אך הקושי שזיהה ביום הרביעי עדיין עמד בעינו: הסכין לא הייתה מסוגלת לנסר את עצמות האמה. הפתרון הופיע כאשר הבין שאין הכרח לחתוך אותן. הוא יוכל להפעיל מומנט פיתול על הזרוע הלכודה וכך לשבור את שתי העצמות המרכיבות את האמה, החישור (Radius) והגומד (Ulna). זו הייתה ההבחנה המעשית שהפכה את אפשרות הקטיעה מרעיון שאינו ניתן לביצוע לפעולה שיוכל לנסות לבצע בעזרת הציוד המצוי בידו.
הוא שבר את שתי העצמות, ולאחר מכן החל לקטוע את אמת ידו באמצעות כלי רב־תכליתי. בכלי הייתה סכין קהה באורך שני אינץ׳, כ־50 מילימטר, ולצדה צבת ששימשה אותו בעבודה על הגידים הקשים יותר. התהליך הכואב נמשך כשעה. רלסטון השתמש בצינורית של מערכת השתייה CamelBak כחסם עורקים, והקפיד להשאיר את העורקים המרכזיים לסוף התהליך. המקור אינו מציין את שם יצרן הכלי הרב־תכליתי; רלסטון עצמו הבהיר שלא היה מדובר בכלי של חברת לדרמן (Leatherman), אלא בכלי זול מן הסוג שאפשר לקבל ללא תשלום ברכישת פנס במחיר 15 דולר.
״זה לא היה לדרמן, אלא מה שמקבלים אם קונים פנס ב־15 דולר ומקבלים כלי רב־תכליתי בחינם.״
מהנקיק אל המפגש עם משפחת מייג׳ר
לאחר שהצליח להשתחרר מן הסלע, רלסטון עדיין לא היה במקום מבטחים. היה עליו לצאת מקניון החריץ הצר, לעבור קיר כמעט אנכי בגובה 65 רגל, כ־20 מטרים, באמצעות גלישת חבלים, ולהמשיך ללכת מחוץ לקניון. מכוניתו נמצאה במרחק של שמונה מיילים, כ־13 קילומטרים, ממיקומו, ולא היה ברשותו טלפון. הוא החל לצעוד כשהוא פצוע, מותש ובחשש שיאבד דם עד מוות. בסקירה הפותחת של סיפורו תואר מסלול הליכה של כשבעה מיילים (כ־11 קילומטרים) עד לחילוץ; בפירוט האירוע נמסר כי לאחר שצעד שישה מיילים, כ־9.7 קילומטרים, פגש מטיילים שהיו בדרכם באזור.
אולי יעניין אותך
אלה היו אריק ומוניק מייג׳ר (Eric and Monique Meijer) ובנם אנדי, משפחה מן הולנד שבילתה בחופשה. הם העניקו לרלסטון מזון ומים ומיהרו להודיע לרשויות על מצבו. בשלב החילוץ כבר איבד, על פי התיאור, כ־40 פאונד ממשקלו, כ־18 קילוגרמים, ואיבד גם כרבע מנפח דמו. במקביל, משפחתו של רלסטון דיווחה על היעדרו, וצוותי החיפוש שהתארגנו בעקבות ההודעה צמצמו את אזור החיפושים לקניונלנדס. מסוק חילוץ אסף אותו באזור פתוח ורחב יחסית בקניון, כארבע שעות לאחר שקטע את אמת ידו. המהלך שהחל כהחלטה נואשת בתוך מעבר סלעים הסתיים במפגש עם משפחה שלא הייתה קשורה אליו ובפעולת חילוץ שאליה הובילו גם דיווחי קרוביו.
רלסטון אמר מאוחר יותר שהתזמון היה מכריע. אילו קטע את אמת ידו מוקדם יותר, לדבריו, היה עלול לדמם למוות לפני שמישהו ימצא אותו. אילו לא עשה זאת כלל, סבר כי גופתו הייתה מתגלה כעבור ימים בנקיק הצר שבו נלכד. זוהי הערכתו בדיעבד, לא ודאות שאפשר להוכיח, אך היא ממחישה כיצד ראה את ההחלטה שקיבל: לא רק כהכרעה אם לקטוע את האיבר, אלא גם כשאלה מתי ניתן להסתכן בפעולה כזאת ועדיין להישאר בחיים עד להגעת העזרה. ההישרדות שלו הייתה תוצאה של כמה אירועים שחברו זה לזה, ולא של פעולה אחת בלבד.
שוב באותו מקום: חילוץ הזרוע ופיזור האפר
ידו ואמת ידו של רלסטון נותרו מתחת לסלע לאחר שהצליח לצאת מן הקניון. רשויות הפארק חזרו למקום כדי לחלץ את השרידים. לפי תיאורו של איש הטלוויזיה טום ברוקאו (Tom Brokaw), נדרשו 13 אנשים, כננת ומגבה הידראולי כדי להזיז את הסלע ולאפשר את הוצאתם. לאחר מכן נשרפו השרידים ואפרם נמסר לרלסטון. פרט זה מעניק ממד נוסף לסיפור: האבן שלא הצליח להזיז בעודו לכוד דרשה מאוחר יותר כוח אדם רב וציוד ייעודי כדי שיתאפשר להזיזה, וגם לאחר ההצלה נותר עניין מעשי וסמלי שנקשר באותו מקום.
כעבור כשישה חודשים, ביום הולדתו ה־28, שב רלסטון אל זירת התאונה עם ברוקאו וצוות צילום. הביקור נערך לצורך צילום כתבת טלוויזיה מיוחדת לתוכנית Dateline NBC. שם, בקניון שבו בילה את ימי הלכידה, פיזר את אפר אמת ידו. הוא הסביר כי זה המקום שאליו האפר שייך. העובדה ששב לאותו מעבר לאחר האירוע, ובחר לקשור אליו גם את פעולת הפרידה מן האיבר שאיבד, מצטרפת לתיאורו המאוחר של החוויה כחלק שלא נפרד מחייו. היא גם סימנה שלב ראשון בסיפור הציבורי שנבנה סביב תאונתו, זמן רב לפני שהגיע לבתי הקולנוע.
מהחילוץ אל התודעה הציבורית
הראיונות הראשונים והספר האוטוביוגרפי
לאחר התאונה התראיין רלסטון פעמים רבות באמצעי התקשורת. ב־21 ביולי 2003 הופיע בתוכנית Late Show with David Letterman, וסיפורו נכלל במיזמי הסיכום של אותה שנה: Men of the Year של המגזין GQ ו־People of 2003 של Vanity Fair. סיפורו התאים לתקשורת שסיקרה הישרדות אנושית קיצונית, אך ככל שהופעותיו התרבו היה עליו גם לספר אותו שוב ושוב, לפרט את החלטותיו ולהסביר את המשמעות שהעניק להן. התיעוד שיצר בעצמו בזמן שהיה לכוד, לצד הראיונות שהעניק לאחר מכן, הפך את ההתרחשות האישית לנושא של דיון ציבורי רחב.
בספטמבר 2004 פרסמה הוצאת Atria Books את ספרו האוטוביוגרפי Between a Rock and a Hard Place, שם שמשמעותו המילולית ״בין סלע למקום קשה״ ומרמז גם על מצב שאין בו ברירה טובה. הספר הגיע למקום השלישי ברשימת ספרי העיון בכריכה קשה של The New York Times, ולמקום הראשון ברשימות מכירות בניו זילנד ובאוסטרליה. לפי הנתונים המובאים בחומר המקורי, דורג הספר גם במקום השביעי בין ספרי הזיכרונות הנמכרים ביותר בכל הזמנים בבריטניה. אלה הם נתונים המובאים לגבי תקופת סיקורו של הספר, ולא טענה על דירוגי המכירות בהווה. בספר הרחיב רלסטון את סיפורו מעבר לרגע הקטיעה, ותיאר גם את הדרך שהובילה אותו אליו.
בהמשך אותו חודש, ספטמבר 2004, הוקדשה לסיפורו מהדורה בת שעתיים של Dateline NBC בשם Desperate Days in Blue John Canyon. רלסטון הופיע גם פעמיים ב־The Today Show, וכן ב־Good Morning America וב־The Tonight Show with Jay Leno. רשימת הופעותיו התרחבה אל The Howard Stern Show, The Ellen DeGeneres Show, American Morning של CNN עם ביל המר (Bill Hemmer), Minute to Win It, Anderson Cooper 360°, CNN Saturday Morning, התוכנית Enough Rope והופעה ב־CNBC עם דבורה נורוויל (Deborah Norville). ב־28 בספטמבר 2004 התארח בתוכנית הרדיו The Bob Rivers Show ותמצת את החוויה בביטוי קצר וקשה.
״שישה ימים של טרור ואימה.״
החיים לאחר התאונה: חזרה להרים והמחיר הנפשי
59 פסגות בחורף, לבדו
למרות אובדן חלק מאמת ידו, רלסטון המשיך לטפס על הרים. בשנת 2005 הגיע לאקונקגואה (Aconcagua), ובאותה שנה גם השלים את המיזם שהחל בשנת 1997: טיפוס יחיד בחורף על כל 59 פסגות קולורדו הנכללות ברשימת ה־fourteeners המדורגות ו/או בעלות השם. בכך נעשה האדם הראשון שתועד משלים את האתגר כולו בתנאים האלה. ההישג אינו המשך מקרי של סיפור ההישרדות, אלא מימוש של מטרה שקבע לעצמו עוד לפני שנקלע לקניון.
התאונה לא קטעה אפוא את מסלול הטיפוס של רלסטון, אך פירושה בעיניו לא נותר קבוע. הוא הודה בשלב מאוחר יותר שהישרדותו בקניון לא גרמה לו דווקא לענווה: תחילה העניקה לו תחושה של אי־פגיעות. לצד ההישגים שצבר, התמודד גם עם אובדנים אישיים. חברים שלו מתו בהתאבדות, ולאחר שבת זוגו נפרדה ממנו בשנת 2006 הוא שקע בדיכאון. עם הזמן ביקש לשנות את מוקד חייו ולהתרחק מן החיפוש אחר הרפתקאות כאמצעי לחיזוק ערכו העצמי. התיאור הזה מסבך במכוון את סיפור ה״ניצחון״ הפשוט: אפשר לשרוד אירוע קיצוני, להמשיך להגיע לפסגות, ובכל זאת להתמודד עם שאלות קשות על הצורך בסיכון ועל האופן שבו אדם מודד את עצמו.
פרסום, הרצאות ומעורבות במיזמי הרפתקה
בשנת 2006 השתתף רלסטון כאחד מחברי הפאנל בקמפיין הפרסומי Man Laws של בירת Miller Lite. ב־4 במאי 2007 הופיע רלסטון בפורום הכלכלי השווייצרי (Swiss Economic Forum), ושם נשא נאום שהתמקד בדרך שבה פירש את ההישרדות שלו. בתפקידו כמרצה לחברות ולארגונים קיבל, לפי הנתונים שנמסרו בחומר המקורי, שכר של כ־25,000 דולר להרצאה בתחומי ארצות הברית ועד 37,000 דולר להרצאה מחוץ למדינה. סכומים אלה מתארים את שכרו כפי שדווח, ולא מחירון עדכני. הקריירה הציבורית שילבה אפוא הרצאות על הישרדות ולקחיה, הופעות תקשורתיות ותפקידים מסחריים.
״איבד את ידו, אך קיבל את חייו בחזרה.״
בשנת 2008 טיפס רלסטון גם על אוחוס דל סלאדו (Ojos del Salado) בצ׳ילה ועל מונטה פיסיס (Monte Pissis) בארגנטינה. בשנת 2008 הסכים לשמש יועץ לחוקר הקטבים אריק לארסן (Eric Larsen), שעסק בהכנות למשלחת Save the Poles לשנים 2009–2010. תוכנית המשלחת ביקשה לשלב באותה שנה הגעה לקוטב הצפוני, הגעה לקוטב הדרומי וטיפוס על הר האוורסט, המכונה לעיתים ״הקוטב השלישי״. רלסטון לא תואר כאן כמי שביצע בעצמו את המסע הזה, אלא כמי שהתבקש לייעץ ליוזם שלו. גם בתפקיד זה נשמר קשר בין ניסיונו האישי בסביבות קיצוניות לבין פעילותם של אחרים שביקשו להתקדם אל יעדים מרוחקים ותובעניים במיוחד.
נישואים, הולדת ילד ונוף ההרים שנותר
באוגוסט 2009 נישא רלסטון לג׳סיקה טראסטי (Jessica Trusty). ילדם הראשון נולד בפברואר 2010, והשניים התגרשו בראשית 2012. תיעוד שלו משנת 2009 מציג אותו גם בהרי מרכז קולורדו, סמוך למעבר אינדיפנדנס (Independence Pass) שבאזור אספן, עדות לכך שנוף ההרים נותר חלק מן האופן שבו הוצגו חייו שנים לאחר התאונה. הפרטים המשפחתיים, לעומת זאת, מראים שחייו מחוץ למסלולי הטיפוס עברו שינויים לא פחות ממשיים מאלה שחווה בפעילותו הספורטיבית.
״127 שעות״: מהזיכרונות האישיים אל הקולנוע
דני בויל, ג׳יימס פרנקו ושחזור התאונה
סיפורו של רלסטון הפך בשנת 2010 לסרט הקולנוע 127 Hours, בבימויו של הבמאי הבריטי דני בויל (Danny Boyle). הצילומים התקיימו במרץ ובאפריל 2010, והסרט יצא לאקרנים בניו יורק ובלוס אנג׳לס ב־5 בנובמבר של אותה שנה. את ההפקה מימנה חברת Fox Searchlight Pictures, והשחקן ג׳יימס פרנקו (James Franco) גילם את רלסטון. הסרט נשען על תאונת הקניונינג ועל החלטת הקטיעה, אירוע שכבר תואר בספרו האוטוביוגרפי של רלסטון ושזכה לשורה ארוכה של ראיונות ותוכניות תיעוד. רלסטון עצמו תועד גם בהקרנת הבכורה של הסרט בטורונטו, מקום שבו הסיפור האישי שלו קיבל ביטוי מול קהל של צופים.
התגובות לסרט היו בולטות כבר בהקרנות הפסטיבלים. הן בפסטיבל הסרטים של טליורייד (Telluride Film Festival) והן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של טורונטו (Toronto International Film Festival) התקבל הסרט במחיאות כפיים בעמידה. בטורונטו, לפי הדיווחים שנמסרו במקור, חלק מן הצופים אף התעלפו במהלך סצנת הקטיעה בסיום. הסיפור הוצג אפוא לא רק כדרמה על אדם המנסה להיחלץ ממלכודת, אלא גם כחוויה קולנועית שהעמידה את הקהל מול רגע ההכרעה הגופנית הקשה ביותר. העוצמה הרגשית שנרשמה בהקרנות לא הייתה המדד היחיד להצלחתו; הביקורות המקצועיות נטו גם הן לחיוב.
הביקורות ושש המועמדויות לאוסקר
באתר צבירת הביקורות Rotten Tomatoes דווח, בהתאם לנתונים שבחומר המקורי, כי 93 אחוזים מ־239 המבקרים שסקר האתר העניקו ל־127 Hours ביקורת חיובית, והציון הממוצע עמד על 8.2 מתוך 10. בטקס פרסי האוסקר ה־83, בשנת 2011, קיבל הסרט שש מועמדויות: הסרט הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר עבור ג׳יימס פרנקו, התסריט המעובד הטוב ביותר, הפסקול המקורי הטוב ביותר, השיר המקורי הטוב ביותר והעריכה הטובה ביותר. במועמדות לסרט הטוב ביותר זכה בסופו של דבר The King’s Speech (״נאום המלך״), ובקטגוריית השחקן הטוב ביותר גבר קולין פירת׳ (Colin Firth) על פרנקו בזכות תפקידו באותו סרט.
רלסטון עצמו התייחס לשאלת נאמנותו של הסרט להתרחשויות. לדבריו, הדיוק העובדתי של 127 Hours כה רב, עד שהוא קרוב ככל האפשר לסרט תיעודי ועדיין נותר דרמה. הוא הוסיף בבדיחות הדעת כי בעיניו זהו הסרט הטוב ביותר שנעשה אי פעם. באמירות הללו יש שני היבטים שונים: הראשונה מתייחסת לאופן שבו ראה את שחזור האירוע שעבר, והשנייה משקפת את המרחק האירוני שיכול היה לאמץ כלפי היצירה שהתבססה על פרק כה קשה מחייו. מבחינת הצופים, הסרט נעשה אחת הדרכים המרכזיות להכיר את סיפורו; מבחינת רלסטון, הוא היה עיבוד קולנועי של חוויה שאותה תיעד תחילה לעצמו ולבני משפחתו.
״הוא מדויק כל כך מבחינה עובדתית, שהוא קרוב ככל האפשר לסרט תיעודי ועדיין יכול להישאר דרמה.״
לאחר הקרנת הסרט: שנות 2011–2013
טלוויזיה, תרומה ופרידה מן האוניברסיטה
בשנת 2011 השתתף רלסטון בתוכנית התחרות האמריקאית Minute to Win It, וזכה ב־125,000 דולר עבור ארגון Wilderness Workshop. באותה שנה הופיע בהופעת אורח בפרק Treehouse of Horror XXII של סדרת האנימציה The Simpsons, השתתף בתוכנית הריאליטי Alone in the Wild, שבה נדרש ״לשרוד״ בטבע בעזרת מצלמת וידאו ותיק ציוד, ונשא את נאום הסיום בפני בוגרי מחזור 2011 של אוניברסיטת קרנגי מלון, שבה למד בצעירותו. בשנת 2012 הופיע גם במערכון בתוכנית Tosh.0 של Comedy Central, לצד המנחה דניאל טוש ומטפס הרים נוסף. כך נע סיפורו בין הרצאות באוניברסיטה, תוכניות בידור ופעילות שנשענה במישרין על דימויו כאדם ששרד לבדו בשטח.
האירוע הביתי וההליך המשפטי בשנת 2013
בדצמבר 2013 נעצר רלסטון יחד עם בת זוגו אז, ויטה שאנון (Vita Shannon), לאחר עימות בביתם. לשניים בת משותפת. נסיבות התקרית אינן ברורות במלואן לפי החומר שלפנינו, ולכן חשוב להבחין בין הטענות שהופיעו במסמכים לבין קביעה מוכחת באשר למה שהתרחש. האישומים נגד רלסטון בוטלו זמן קצר לאחר המעצר. האישומים נגד שאנון בוטלו בהמשך, לאחר שרלסטון לא התייצב לדיון בבית המשפט. סיום ההליכים באופן הזה אינו מצדיק הצגה של אחת מן הגרסאות העובדתיות כעובדה שנקבעה בפסק דין.
בתצהיר שצוטט בקשר לאירוע נכתב כי רלסטון טען ששאנון הכתה אותו פעמיים באגרופיה בחלק האחורי של ראשו, לאחר ויכוח שנגע לבנו האחר. שאנון, מנגד, טענה כי רלסטון דחף אותה בכתפה. שתי הטענות מובאות כאן כטענות הצדדים בלבד, ולא כקביעות לגבי אשמה. הכללת התקרית אינה מפחיתה מחשיבות הישרדותו של רלסטון, אך היא חלק מן הביוגרפיה שנמסרה במקור וממחישה מדוע אין לצמצם את חייו של אדם מוכר למעשה האחד שבזכותו התפרסם.
״הוכה פעמיים בחלק האחורי של ראשו באגרופים בידי [שאנון], לאחר ויכוח ביניהם בנוגע לבנו האחר של המתלונן.״
מה נשאר מן הסיפור?
אפשר לספר את חייו של ארון רלסטון באמצעות רגע אחד: אדם לכוד תחת סלע, מחליט לשבור את עצמות אמת ידו ולקטוע אותה כדי לחיות. אולם הביוגרפיה המלאה מצביעה על סיפור ארוך ומורכב בהרבה. היא מתחילה בנער שלמד לגלוש ולצאת למסעות בקולורדו, ממשיכה במהנדס שהחליט לעזוב עבודה בתאגיד כדי לטפס, עוברת במפולת שהביאה לנתק עם חברים ובשישה ימים של בדידות בקניון, ואינה נעצרת במסוק החילוץ. לאחריה הגיעו ספר מצליח, פסגות נוספות, הופעות ציבוריות, הקמת משפחה, משברים אישיים וגם ניסיון לשנות את הדרך שבה רלסטון קושר בין הרפתקה לערך עצמי. המורשת שלו אינה רק כוח רצון ברגע קיצון; היא גם השאלה כיצד חיים לאחר שהרגע הזה חולף, וכיצד זוכרים הישרדות מבלי להפוך את כל חייו של האדם לסצנה אחת. אם הסיפור הזה עורר בכם מחשבה, אפשר להמשיך ממנו אל ספרו האישי ואל העיבוד הקולנועי, ולבחון כיצד אותו אירוע מסופר בכל אחד מהם באופן שונה.
חומר מעשיר לקריאה
Between a Rock and a Hard Place (2004) – ספרו האוטוביוגרפי של ארון רלסטון, שיצא בהוצאת Atria Books בספטמבר 2004. הוא מתעד את חוויית הלכידה וההישרדות בקניון ומשמש מקור מרכזי לתיאורו האישי של האירוע. לא צורף בטקסט המקורי קישור לספר, ולכן לא נוסף כאן קישור שלא אומת.
חומר מעשיר לצפייה
127 שעות (2010) הוא סרטו של דני בויל, בכיכובו של ג׳יימס פרנקו, המבוסס על התאונה.
Dateline NBC: Desperate Days in Blue John Canyon (2004) היתה תוכנית מיוחדת בת שעתיים שהוקדשה לסיפורו.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.