אסון המולסה הגדול של בוסטון: הגל שהטביע עיר בסירופ סוכר

ב-15 בינואר 1919 התבקע מכל פלדה עצום בשכונת נורת' אנד שבבוסטון, ושחרר כ-8.7 מיליון ליטרים של מולסה אל הרחובות. בתוך דקות נזרעה הרס סביב הנמל, 21 בני אדם איבדו את חייהם וכ-150 נפצעו. ■ מה שנראה תחילה כאסון בלתי נתפס התגלה כפרשה של כשל הנדסי, אזהרות חוזרות ומאבק משפטי ממושך.

בצהרי יום רביעי, 15 בינואר 1919, נשמע רעש עמום באזור הנמל של בוסטון. תחילה לא היה בכך דבר יוצא דופן. רכבות חלפו מעל רחוב קומרשל, עגלות עמוסות סחורות התקדמו לאורך הרציפים, ופועלים יצאו להפסקת הצהריים. באותו יום שרר מזג אוויר נוח יחסית לחורף במסצ'וסטס. איש מן העובדים והעוברים ושבים לא יכול היה לדעת שבתוך רגעים יהפוך המקום לזירת אסון.

הרעש התגבר. מסמרות פלדה החלו להינתק ממקומן, ומכל אחסון גלילי שהתנשא לגובה של כ-15 מטרים התפרק לפתע. דופנותיו נקרעו, וחלקי מתכת הוטחו אל סביבתו. מתוך המבנה פרצה כמות עצומה של מולסה, נוזל סמיך וכהה שמקורו בעיבוד קנה סוכר. מהירות התקדמותה הראשונית הוערכה בכ-56 קמ"ש. הזרם סחף בני אדם, סוסים, עגלות, כלי רכב ושרידי מבנים, בעודו מתקדם לאורך הרחובות ומציף את השטח שבין בתי המגורים לנמל.

לימים יוכר האסון בשם Great Boston Molasses Flood, אסון המולסה הגדול של בוסטון. 21 בני אדם נמנו עם קורבנותיו וכ-150 נוספים נפצעו. אולם המספרים לבדם אינם מספרים את מה שהתרחש באותו צהריים. מאחורי כל נתון נמצאו עובדים שיצאו להפסקה, ילדים ששבו מבית הספר, בני משפחה שחיפשו זה את זה ומחלצים שנאבקו בחומר שהלך והסמיך ככל שהתקרר.

המולסה היא תוצר לוואי סמיך של תהליך הפקת הסוכר, בעיקר מקנה סוכר. במשך דורות הייתה חלק בלתי נפרד מן הכלכלה של ניו אינגלנד, ובעיקר מתעשיית הרום שהתפתחה לאורך נתיבי המסחר האטלנטיים. החומר ששימש במטבחים ושנמכר כמוצר מזון היה גם חומר גלם לתסיסה ולזיקוק אלכוהול. בראשית המאה העשרים גברה חשיבותו התעשייתית של האלכוהול, והדרישה למוצרים ששימשו בין השאר בתעשיית התחמושת נתנה למכלי האחסון הללו תפקיד כלכלי מרכזי.

הנמל של בוסטון קישר בין אוניות שהגיעו מן הקריביים ומפוארטו ריקו לבין מתקני הייצור במזרח מסצ'וסטס. המולסה שנפרקה מן האוניות הועברה דרך צינורות אל מכלים סמוכים לרציפים, ומשם הובלה באמצעות קרונות משא אל מפעלי הזיקוק. מעבר ממחסנים קטנים ומאספקה באמצעות מתווכים למכל מקומי גדול יכול היה לחסוך לחברה זמן וכסף. אלא שליד שטח האחסון עמדו בתי מגורים, בתי מלאכה, אורוות ומתקני תחבורה, והחיסכון האפשרי לחברה הפך לסיכון ממשי עבור השכנים.

בשנת 1917 עברה חברת פיוריטי דיסטילינג (Purity Distilling Company) לשליטת יונייטד סטייטס אינדסטריאל אלכוהול (United States Industrial Alcohol, או USIA). אף שמלחמת העולם הראשונה הסתיימה בנובמבר 1918, מתקן האחסון נותר פעיל. באותו זמן התקדם בארצות הברית תהליך אישור התיקון ה-18 לחוקה, שאסר לימים ייצור ומכירה של משקאות משכרים. התיקון אושר ב-16 בינואר 1919, יום לאחר האסון, ונכנס לתוקף שנה לאחר מכן. הוא לא שלל את עצם קיומו של אלכוהול לשימושים תעשייתיים, ולכן המכל נועד להמשיך לשרת פעילות מסחרית גם במציאות משתנה.

נורת' אנד הייתה שכונה צפופה לצד נמל פעיל, ובתחילת המאה העשרים התגוררו בה מהגרים רבים, במיוחד משפחות שמוצאן באיטליה. ברחוב קומרשל ובסביבתו התקיימו חיים עירוניים רגילים בצמוד לפעילות הנמל: ילדים יצאו מבתי הספר לארוחת צהריים, עובדים מהרו בין בתי המלאכה והמחסנים, ומאות כלי רכב רתומים לסוסים או ממונעים שימשו להובלת סחורות. מעל הרחוב נעה מסילת הרכבת העילית של בוסטון, שהוסיפה רעש ותנועה למתחם העירוני הדחוס.

מכל המולסה הוקם בשנת 1915 בקרבת רציף קופס היל (Copp's Hill Wharf). הוא התנשא לגובה של כ-15.2 מטרים, קוטרו היה כ-27.4 מטרים, ונפחו התפעולי הגיע למיליוני ליטרים. הוא בלט מעל סביבתו גם בשל ממדיו וגם משום שדפנות הפלדה שלו היו כה קרובות לבתי מגורים ולמתקנים עירוניים. העובדים ברחובות הסמוכים התרגלו לראותו בכל יום; לא הייתה להם דרך לדעת שהמבנה החדש נבנה ללא חלק מבדיקות הבטיחות הנדרשות.

האחריות לקידום הפרויקט ניתנה לאָרְתּוּר פִּי גֶ'ל (Arthur P. Jell), מנהל בחברת פיוריטי שעיסוקו קודם לכן היה בעיקר מינהלי וכספי. ג'ל פעל להשגת הקרקע ולהקמת המכל בלוח זמנים צפוף. חברת האמונד איירון וורקס (Hammond Iron Works) הכינה את התוכניות ובנתה את מכל הפלדה, בעוד שלעבודות התשתית היו מעורבים קבלנים נוספים. הבאת אוניית המולסה הראשונה בסוף דצמבר 1915 יצרה לחץ ברור להשלים את האחסון לפני שהמטען יגיע לרציף.

בחקירה המשפטית המאוחרת התברר שג'ל לא ביקש חוות דעת הנדסית עצמאית מספקת על התוכניות, לא ארגן בדיקות מלאות לחומרי הבנייה ולא ערך מבחן הידרוסטטי הולם למכל. כדי לבחון מכל בהיקף כזה יש למלא אותו במים ולבדוק את התנהגותו תחת עומס עוד לפני שמכניסים אליו חומר תעשייתי. כאן לא בוצעה בדיקה מלאה: במקום זאת הוכנסה למבנה כמות קטנה של מים בלבד, והחברה מיהרה לקבל את משלוח המולסה. לא מדובר בפרט טכני שולי. זהו בדיוק השלב שבו אפשר היה לזהות בעיות מבניות בלי להעמיד חיי אדם בסכנה.

הדליפות שהפכו לחלק מן הנוף

כמעט מן הרגע הראשון נראו סימני בעיה. מולסה זלגה דרך חיבורים בדפנות המכל, ותושבים הבחינו בנוזל הכהה שנטף לאטו לאורך הפלדה. יש עדויות שילדים הגיעו עם מכלים קטנים ואספו מן החומר המתוק. עובדים שמעו רעשי חריקה ונהימה בעת מילוי המכל, ותיארו כיצד הדפנות התעוותו או רטטו תחת העומס. לכאורה היה מדובר ברעש ובנזילה, תופעות שאפשר להתרגל אליהן; בפועל אלה היו אותות אזהרה ממבנה שהתנהג באופן בלתי תקין.

אַיִיזֶק גוֹנְזָלֶס (Isaac Gonzales), שעבד באתר, התריע על מצב המכל. בעדויות המשפטיות תואר כיצד ניסה להצביע על הדליפות ועל חלקיקי מתכת שהתנתקו מדפנות הפנים, אך דאגותיו לא הביאו להשבתת המתקן ולבדיקתו מחדש. עובדים נוספים נדרשו לאטום חיבורים דולפים. במקום לגלות את מקור הכשל במבנה, נצבע המכל בגוון חום שהסווה את סימני המולסה על הדפנות. אותו צבע עזר להסתיר את מה שהשכונה כבר ידעה: המכל דולף.

ההתעלמות לא נמשכה ימים ספורים, אלא שנים. ממסמכי ההליך המשפטי עולה שממדי הבעיה היו גלויים לאנשים שונים: אנשי התחזוקה, עובדים בחצרות הסמוכות, תושבים ואף אנשי החברה. כל עוד המשיכה המולסה לזרום אל מתקני הזיקוק והעסקים התנהלו, לא נעצר השימוש במכל. ייתכן שזו אחת התכונות המטרידות ביותר בפרשה: לא היה צורך בנבואה כדי להבחין שהמבנה זקוק לבדיקה; היה צורך להתייחס לסימני האזהרה כאל בעיה שאסור לדחות.

ימים ספורים לפני הקריסה הגיע משלוח חדש של מולסה לנמל. ב-12 וב-13 בינואר הוזרם חלק מן המטען מן האונייה אל המכל, כך שתכולתו התקרבה לכ-2.3 מיליון גלון אמריקאי, שהם כ-8.7 מיליון ליטרים. חלק מן הנוזל שהוזרם היה חם יחסית למולסה שנותרה במכל ממילוי קודם. למפגש הזה בין חומרים בטמפרטורות שונות עשויה הייתה להיות השפעה על תנועת הנוזל ועל הלחץ בתוך המכל, אולם אין להציג אותו כהסבר יחיד שהוכח באופן מוחלט לקריסה.

באותם ימים השתנו גם תנאי מזג האוויר במהירות. לאחר קור עז עלתה הטמפרטורה באזור לכ-4 עד 5 מעלות צלזיוס. השילוב בין מכל שהוזהרו מפני מצבו, נפח גדול במיוחד ושינויים תרמיים סיפק את הרקע לכשל, אך מנגנון ההתפרקות ההנדסי מורכב יותר מן הרעיון הפשוט שמולסה חמה גרמה להתפוצצות. בניתוחים מאוחרים הודגשו עובי הדפנות, תכונות הפלדה ומוקדי מאמץ סביב חורי המסמרות.

בסביבות 12:40 בצהריים, כך מציינים חלק מן התיעודים המפורטים, התרחשה הקריסה. מקורות אחרים מציינים כ-12:30 או מעט לפני השעה אחת, ולכן נכון לראות בשעה 12:40 הערכה סבירה ולא תיעוד מוסכם עד הדקה. עדים תיארו נהמה, פצפוצים, חריקה ולעתים קול דמוי ירי או פיצוץ. היו מי שסברו בתחילה שהרעש הגיע מן הרכבת העילית שעברה ברחוב. אחרים ראו את הדפנות נקרעות ואת לוחות הפלדה נעים ממקומם.

לרגע אחד נדמה היה שהמכל עצמו מתרומם ומתפרק. גל גדול של מולסה פרץ ממנו, ובחזיתו נישאו קרשים, אבנים וחלקי מתכת. באחדים מן התיאורים בני התקופה נאמד גובהו בכ-4.6 מטרים, ובאחרים ביותר מ-7 מטרים ואף הרבה מעבר לכך. אלה הערכות של עדים ועיתונאים שניסו לתאר תופעה מהירה וקשה למדידה; אין הצדקה להציג גובה אחיד וחד-משמעי לכל חלקי הזרם. לעומת זאת, ההערכה שהמולסה נעה בראשית דרכה במהירות שהתקרבה ל-56 קמ"ש זכתה לתמיכה גם בבדיקות פיזיקליות מאוחרות.

המסה הכהה פגעה במחסנים, במתקני משא ובבתי מגורים. מבנים קלים נהרסו, כלי רכב הועפו ממקומם, וחלקי מכל שניתקו נהפכו בעצמם לגופים מסוכנים. תמוכות של הרכבת העילית התעקמו, והמסילה ניזוקה. תיאור מפורסם מספר שרכבת שהתקרבה הצליחה להיעצר לפני שהגיעה לקטע מסוכן. על הקרקע, לעומת זאת, לא נותר זמן רב להימלט. הזרם עבר בתוך דקות, והאנשים שנלכדו בו נאבקו לא רק בנוזל אלא גם בהריסות שנסחפו עמו.

השוטר שברח מן הזרם וחזר לסייע

השוטר פְרֶנְק מֶקְמָנוּס נמצא בקרבת המכל כאשר חש בנוזל דביק פוגע בגבו ובכתפיו. לאחר שהבין מה מתרחש, הוא הצליח להימלט במעלה רחוב צדדי, בעוד בגדיו ונעליו מתכסים במולסה. עדותו ממחישה את ההבדל בין מי שעמד ממש בקו ההתקדמות של הגל למי שהספיק להגיע לפנייה סמוכה. מקמנוס הזעיק עזרה ולאחר מכן חזר לסייע לנפגעים.

עדי ראייה נוספים סיפרו על שברים שעפו אל החצרות ועל מבנים שקרסו כאילו היו קלים מן המצופה. ג'וֹזֶף הִילֶר, שעבד בקרבת מחסן משא, ראה את המכל נפתח ואת החומר זורם ממנו. הֶנְרִי פַּלְמֶר (H. P. Palmer), רואה חשבון במתחם המטענים, הרגיש את הבניין רועד והבחין שהמולסה מתחילה למלא את המעברים. מבחינת האנשים שבתוך המבנים, הבעיה לא הייתה רק ההצפה עצמה: חלונות ודלתות נכנעו ללחץ, רהיטים נעו ממקומם, והדרך החוצה נחסמה כמעט מיד.

באחד הבתים בסמוך לקופס היל טרס התגוררה משפחת קלופרטי. בְּרִידְגֶ'ט קְלוֹפֶרְטִי, בת 65, הייתה בביתה כאשר פרץ הזרם. כוחו של הגל וחלקי המכל שניתקו ממקומם פגעו במבנה, והוא הוסט ממקומו והתנגש בסביבת המסילה העילית. הבית התמוטט. ברידג'ט נהרגה בהריסות, ובני משפחתה נאלצו להתמודד עם חילוץ בתנאים שכמעט אי אפשר היה לנוע בהם.

בנה, מַרְטִין קְלוֹפֶרְטִי, נלכד גם הוא. בעדויות שמסר לעיתונות תיאר כיצד התעורר בתוך הריסות הבית וכיצד חיפש את אמו. הוא הצליח להגיע אל אחותו ולסייע לה, אך האם כבר הייתה ללא רוח חיים. גורלו של אחיו, סְטִיבֶן קְלוֹפֶרְטִי, היה מורכב אף הוא: סבלו נמשך לאחר האסון, והוא נפטר ב-11 בדצמבר 1919. בהליך הפיצויים טענה המשפחה לקשר בין הטראומה שעבר לבין מותו, אך בודק בית המשפט לא אישר פיצויים בגין מותו. משום כך יש להבחין בין הרשימות ההיסטוריות הכוללות את שמו לבין הכרעה משפטית בנוגע לסיבת המוות.

הבית שהתפרק הפך לאחד המראות המזוהים עם האסון. הוא המחיש שהנפגעים לא היו רק עובדים בחצר תעשייתית או אנשים שעמדו ליד המכל עצמו. מבנה מגורים סמוך הפך בתוך שניות לערמת עץ ולבנים; חדרים ששימשו ארוחות משפחתיות ושינה נחשפו אל הרחוב. ההרס חדר אל המקום שבו אמורים היו אנשים להיות מוגנים מכל סכנה המגיעה מן הנמל.

בין ההרוגים היו שני ילדים בני עשר פַּסְקוּאַלֶה יַנְטוֹסְקָה ומָרִיָה דִי סְטָאזְיוֹ. שניהם נמצאו בסביבת המכל בשעת הצהריים, כאשר ילדים יצאו מבית הספר וחלקם אספו חתיכות עץ להסקה. פסקל התגורר ברחוב צ'רטר, ואביו ג'וּזֶפֶּה יַנְטוֹסְקָה חיפש אחריו שעות לאחר שנעלם בתוך השיטפון. סיפורי החיפוש, ההמתנה והזיהוי הקשה ממחישים כיצד התרחשה הטרגדיה בתוך שכונה שבה הילדים הכירו את דרכם הביתה.

למריה היה אח בשם אַנְתוֹנִי דִי סְטָאזְיוֹ, שנפגע אף הוא. עדויות שנאספו לאחר מכן מספרות כיצד נסחף בנוזל, איבד את הכרתו ובהמשך נמצא חי. אחותו מריה לא שרדה. העובדה שילדים פשוט עברו ליד המכל בזמן ארוחת הצהריים מבהירה מדוע הפרדה בין מתקנים תעשייתיים כבדים למבני מגורים אינה עניין של נוחות עירונית אלא שאלה של בטיחות בסיסית.

חלק גדול מן ההרוגים עבדו בחצר הריצוף העירונית, במתקני הנמל ובחברות תובלה. פַּטְרִיק בְּרִין, ג'וֹן קָלָהָן, וִילְיָאם דָאפִי וג'ֵיימְס קֶנִילִי נמנו עם העובדים שנפגעו במתחם העבודות העירוניות. פִּיטֶר פְרַנְסִיס, נפח בן 64, עבד גם הוא במקום. עבור אנשים אלה, האתר שבו בילו את שעות עבודתם הפך בתוך רגע למלכודת. שישה מן הקורבנות היו עובדים עירוניים שנפגעו בשעת הפסקת הצהריים.

עוד נספו וִילְיָאם בְּרוֹגָן, עגלון בן 61; פְלָמִינְיוֹ גָאלֶרָאנִי, נהג בן 37 שגופתו אותרה רק אחד עשר ימים לאחר האסון; אֶרִיק לֵיירְד (Eric Laird), בן 17 שהוביל מטענים ושרידיו נמצאו באזור מחסן משא; ופִּיטֶר שוֹנֶסִי, עגלון בן 18 שעקבותיו נעלמו לאחר שהזרם פגע בסוסו ובעגלתו. נהגים, סבלים ואנשי משלוחים פעלו במרחב ששימש עורק תחבורה מסחרי, ולכן רבים מהם נלכדו סמוך לכלי רכב ולציוד שנמחץ.

אולי יעניין אותך

מעבר לחומות: היסטוריה של ניסיונות הפריצה לבית הלבן

iPhone 18 Pro: כל מה שידוע לנו

ג'ון קנדי. ממשבר למשבר

ג׳ון אדמס. הדיפלומט שאהב להתווכח

בין הנפגעים היו גם ג'ֵיימְס לֶנוֹן (James Lennon), עובד ותיק במחלקת הריצוף; רָאלְף מַרְטִין, בן 21 שהוביל סחורות; ג'ֵיימְס מֶקְמָאלֶן, מנהל עבודה בחברת Bay State Express; סֶזָארֶה נִיקוֹלוֹ, שנודע גם ברשומות כשמו Ciso Nicolo ושגופתו נמצאה כעבור חודשים באזור הרציף; תּוֹמָס נוּנָן, פועל נמל שבנו בן ה-14 נפצע; וג'וֹן זִיבֶּרְלִיךְ, נפח שעבד בחצר הריצוף. אלה היו אנשים שהביאו סחורות, טיפלו בסוסים ובנו את התשתית שהעיר הייתה זקוקה לה.

מַיְיקֶל סִינוֹט, עובד של מחלקת העבודות הציבוריות, היה בן 76 ונפגע קשות כשנזרק אל ערמת אבני ריצוף. ג'וֹרְג' לֵייהִי כבאי בן 38 בתחנת Engine 31, נהרג לאחר שחלק ממבנה תחנת הכיבוי קרס עליו. רק לאחר שעות של עבודה הצליחו חבריו לחלץ את גופתו מתחת לקורות ולחפצים כבדים. סיכומם של השמות, בצירוף ברידג'ט וסטיבן קלופרטי, פסקל ינטוסקה ומריה די סטסיו, משחזר את מניין 21 האנשים הכלולים ברשומות האסון.

השיטפון עצמו חלף בחלקים המרכזיים של האזור בתוך דקות בודדות, אך הוא הותיר אחריו משקע דביק בעומק שהגיע במקומות מסוימים לכ-60 עד 90 סנטימטרים. אנשים שנלכדו בין הריסות התקשו להזיז את רגליהם, והניסיון להיחלץ בכוחות עצמם רק החמיר לעתים את הסתבכותם. המולסה שנדבקה לבגדים, לשיער ולפנים הגבילה את התנועה ואת הנשימה, בעוד לוחות עץ, ברזל וזכוכית שנגררו איתה יצרו סכנות נוספות.

שוטרי בוסטון, כבאים, חיילים, אנשי הצלב האדום ומתנדבים אזרחיים הגיעו במהירות. בין הראשונים היו גם למעלה ממאה צוערים ואנשי צוות מאוניית האימונים האמריקאית USS Nantucket, שעגנה בקרבת מקום. המחלצים נאלצו לגרור נפגעים מתוך הנוזל, להסיר שברים כבדים ולפנות את הפצועים לנקודות טיפול מאולתרות. בבית חולים זמני ובמרכזי סיוע ניסו לזהות אנשים שפניהם ובגדיהם כוסו במולסה. בני משפחה נעו בין מוקדי החילוץ כדי לברר מי נמצא בחיים.

בליל 15 בינואר כבר היה ברור שהאסון קשה בהרבה מן ההערכות הראשונות. ביממה הראשונה דווח על כ-11 הרוגים; ככל שנמשכו החיפושים וככל שפצועים נוספים נפטרו, עלה המניין. עבודת האיתור נמשכה ימים, ואחדים מן הנעדרים נמצאו רק שבועות ואף חודשים לאחר מכן. העובדה שזרם מולסה מסוגל להפיל מבנה הייתה קשה לדמיון; העובדה שאפשר להיחנק בו או להיתקע בין הריסותיו הייתה מציאות יומיומית עבור מאות האנשים שפעלו בשטח.

הסיפור נשמע מנוגד לניסיון היומיומי. מולסה נשפכת באטיות מכלי קטן, ולעתים צריך להמתין זמן רב עד שתעזוב כפית. אך התנהגות נוזל תלויה גם בנפחו, בצפיפותו, בטמפרטורתו ובאנרגיה שהצטברה מעליו. כאשר מכל גדול שנושא מיליוני ליטרים נפתח בבת אחת, כוח הכבידה מאיץ את החומר המשתחרר, ולחץ הנוזל במכל יוצר בתחילה זרימה עזה. אין להשוות את קצב המזיגה במטבח לזרם עצום שמתפרץ ממבנה תעשייתי.

בשנת 2016 הציגו נִיקוֹל שַׁארְפּ (Nicole Sharp), ג'וֹרְדָן קֶנֶדִי (Jordan Kennedy) ושְׁמוּאֵל רוּבִּינְשְׁטַיְין (Shmuel Rubinstein) מחקר בכנס האגודה האמריקאית לפיזיקה. הם בחנו את תכונות הזרימה של מולסה ואת השפעת שינויי הטמפרטורה באמצעות נתונים היסטוריים ומודלים פיזיקליים. בממצאי ההצגה הוצגו הערכות שלפיהן צפיפות המולסה עשויה להיות גדולה בכ-50 אחוז מצפיפות המים, וצמיגותה גבוהה בהרבה, אך מידת הצמיגות משתנה באופן חד עם הטמפרטורה. כך יכול החומר לנוע במהירות גבוהה בראשית פריצתו ולהפוך למלכודת איטית ככל שהוא מתקרר.

לכן יש להבחין בין שתי שאלות שונות: מדוע התפרק המכל, וכיצד התנהג החומר לאחר הקריסה. מחקר הזרימה מסייע להבין את התקדמות הגל ואת קשיי החילוץ, אך אינו הופך את הצמיגות עצמה לסיבה העיקרית לכשל הפלדה. מה שהקשה על המחלצים היה מה שסייע לגל להיות קטלני לאחר שאיבד ממהירותו: הדביקות, המשקל וההתקררות הותירו נפגעים לכודים באזור ההריסות.

אחרי שחולצו החיים והוצאו הגופות, החלה משימת ניקיון בהיקף עצום. המולסה חדרה לחצרות, למחסנים, למרתפים ולחלקים של בתי מגורים. היא כיסתה קרשים, פסים, חלקי מתכת וכלי רכב, והפכה פינוי הריסות לפעולה קשה במיוחד. עובדים גילו שמי מלח מן הנמל מסייעים להמיס ולדלל את החומר; מים הוזרמו מן הים באמצעות ציוד כיבוי, וחול פוזר במקומות שבהם נותר משקע דביק.

מאות פועלים השתתפו בניקיון במשך שבועות. הזרמת המולסה אל הים צבעה חלק ממי הנמל בחום, ובמקביל עבר הנוזל אל חלקים אחרים של העיר על גבי נעלי עובדים, בגדי מחלצים וגלגלי רכבים. עדויות מאוחרות תיארו מולסה במושבי חשמליות, בבתים ובטלפונים ציבוריים. גם לאחר שפינו את הרחובות העיקריים, העבודה להשבת המתקנים, התחבורה והחיים למסלולם נמשכה.

כמעט מיד לאחר האסון עלתה שאלת האחריות. העובדה שהמכל קרס ברעש חד, כאשר חלקי פלדה ומסמרות ניתקו ממנו, אפשרה לחברת USIA לטעון שהמבנה הותקף. באותה תקופה התרחשו בארצות הברית פיגועים והתקפות שיוחסו לקבוצות אנרכיסטיות, והרקע הפוליטי הפך את גרסת החבלה לכזו שחלק מן הציבור היה מוכן לשקול. החברה טענה שייתכן כי הונחה פצצה, וכי היא אינה אחראית לתוצאה של מעשה מכוון שביצעו אחרים.

אלא שההסבר הזה נדרש לעמוד מול עדויות על חורבות המכל ועל מצבו שנים לפני שהתפרק. היו מי שראו את הדליפות, מי ששמעו את רעשי הדפנות ומי שידעו כיצד נערכו עבודות התכנון והבדיקה. בשעה שהחברה הצביעה לעבר אויב חיצוני אפשרי, התגבשה תמונה אחרת: המבנה לא נבדק כראוי, מצבו עורר חשש, והוא המשיך לשאת עומס כבד עד שהתפרק. החשד לחבלה לא בוסס בראיות מספקות כדי להסביר את הקריסה, וההליך המשפטי פנה לבחינת החולשות המבניות של המכל.

אחרי האסון הוגשו נגד חברת האלכוהול תביעות אזרחיות רבות. כ-119 תביעות נדונו במסגרת הליך מאוחד, שבו נשמעו עדים, מומחים הנדסיים, עובדים, מנהלים ובני משפחות. הפרשה נודעה גם בשם Dorr v. United States Industrial Alcohol. החקירה המשפטית התפרשה על פני שנים, ובמהלכה נערכו מאות ימי עדות ונשמעו אלפי עדויות. בודק שמינה בית המשפט, יוּ וִילְיָאם אוֹגְדֶן (Hugh W. Ogden), בחן את המסמכים, העדויות והאחריות לנזקים.

לכל אורך התהליך נחשפו החלטות הבנייה של 1915. ארתור ג'ל נשאל על ביקורות של מהנדסים, על בדיקות הפלדה ועל מילוי המכל במים. הוא אישר שלא נערך מבחן מים מלא לפני הכנסת המולסה, ושלא הסתמך על חוות דעת עצמאית שתאשר את חוזק התכנון. העדויות הראו כיצד לחץ השלמת הפרויקט גבר על הצורך לוודא שהמכל יוכל לשאת את המשקל הדרוש. בית המשפט לא נדרש לשפוט אם מולסה היא חומר מפתיע או לא, אלא אם ננקטו צעדים סבירים כדי למנוע כשל במבנה עצום הניצב בלב שכונה.

ב-28 באפריל 1925 מסר אוגדן את מסקנותיו: הקריסה נבעה מחולשה מבנית ומליקויים בתכנון ובבטיחות, ולא ממעשה חבלה שהוכח. האחריות הוטלה על USIA. סכום הפיצויים הכולל מתואר במחקרים ובעיתונות בכ-630 אלף דולר של אותה תקופה, כאשר מקורות שונים מציינים סכומים מעוגלים או מדויקים מעט אחרת. עבור משפחות הקורבנות, הפיצוי הכספי לא יכול היה להשיב את מה שאבד; מבחינה משפטית, ההכרעה המחישה שתאגיד אינו יכול לפטור עצמו מאחריות כאשר הוא מקים ומפעיל מתקן מסוכן ללא אמצעי בטיחות ראויים.

מסקנות 1925 קבעו את האחריות המשפטית, אך מחקרים מאוחרים ביקשו להסביר ביתר דיוק כיצד קרסה הפלדה. ניתוח הנדסי מחודש בשנת 2014, המזוהה עם המהנדס רוֹנַלְד מֵיְיוִיל (Ronald Mayville), מצא שקירות המכל היו דקים מדי ביחס לעומסים הצפויים, ובייחוד בחלקים התחתונים. הדיון התמקד גם בחורי המסמרות, שבהם התרכזו מאמצים מכניים. סדק באזור רגיש כזה יכול היה להתפתח בהדרגה, עד לרגע שבו לא נותר למבנה די חוזק כדי למנוע התפרקות מהירה.

רכיב נוסף היה הרכב הפלדה. ביחס לפלדות מודרניות, המתכת שבה השתמשו הייתה מועדת יותר לשבר פריך בתנאי קור, בין היתר בשל הרכבה הכימי. הקשר בין טמפרטורה, שבר פריך ואיכות סגסוגות היה מוכר אז במידה פחותה מאשר כיום. ובכל זאת, הנתון החשוב אינו תלוי רק בהתקדמות המדע: גם ב-1915 אפשר היה לבצע חישובים ובדיקות עומס בסיסיות, לוודא שמידות המבנה מתאימות לתכולתו ולחקור את הדליפות קודם שהן יובילו לאסון.

שאלת תרומתם של תסיסה, גזים ומפגש בין מולסה חמה לקרה נדונה במקורות שונים, אך יש להיזהר מהפיכתה להסבר חד-סיבתי. בבירור ההיסטורי נמצא כשל מבני ברור, ובבדיקות המודרניות נחשפו חולשות שתומכות בו. השאלה אם התהליכים התרמיים והכימיים האיצו את רגע הקריסה אינה משנה את העובדה שהמכל לא היה צריך להגיע למצב שבו שינוי עומס שגרתי עלול לפרק אותו.

הקריסה עוררה שאלות חדשות בנוגע למי שמורשים לתכנן מתקנים גדולים ומה נדרש להציג בפני הרשויות לפני שבנייה מאושרת. בבוסטון הוחמרו הדרישות להגשת חישובים הנדסיים ותוכניות חתומות, ובהדרגה התחזקה בארצות הברית הדרישה לפיקוח מקצועי ולרישוי הנדסי. אין לייחס לאסון לבדו את כל חוקי הבנייה המודרניים, שנוצרו בתהליכים רבים, אך הוא היה דוגמה מרכזית לעלות האנושית של בנייה ללא פיקוח מספק.

האסון הותיר חותם גם על הקהילה המקומית. רבים מן הנפגעים השתייכו למעמד העובד, וחלק גדול מן המשפחות בשכונה היו מהגרות שאינן נהנות מהשפעה פוליטית רבה. מתקן אחסון ענקי יכול היה להיות מוקם בקרבת בתי מגורים כמעט בלי דיון ציבורי משמעותי. ההליך המשפטי העניק לחלק מן המשפחות זירה שבה נשמעו קולותיהן, אם כי שנים עברו לפני שהתקבלה הכרעה. העובדה ששמותיהם של רבים מן הקורבנות לא היו מוכרים מחוץ לסביבתם אינה מקטינה את חשיבותם של חייהם ואובדנם.

במשך שנים סיפרו תושבים על ריח מולסה שנשאר באזור בימים חמים, סיפור שהתגלגל אל הזיכרון המקומי. כיום נקשר מקום האסון לפארק לנגונה (Langone Park) וללוחות הנצחה המזכירים את התקרית. אין עוד מכל פלדה שמטיל צל על הרחוב. במקום שבו התפוצץ עולם מוכר של עבודה, משפחה ומסחר, נותר סיפור על שכונה שחייה היומיומיים נקטעו בגלל שורת החלטות שנראו בעת קבלתן נוחות ומעשיות.

משונה ככל שיישמע, אין זו כתבה על סוכר. זהו סיפור על חברה מסחרית שביקשה לפעול במהירות, על מנהלים שלא דאגו לבדיקות מספקות, על שכנים שראו את סימני האזהרה ועל עובדים וילדים שלא יכלו לבחור להתרחק מן הסכנה. זרם המולסה התקדם דקות בודדות, אולם השנים שקדמו לו הכילו אינספור הזדמנויות לעצור, לבדוק ולתקן. החקירה המשפטית הארוכה לא השיבה את הנספים, אך היא הבהירה מדוע צריך להתייחס לסכנות הנדסיות לפני שאי אפשר עוד להתעלם מהן.

כשחוזרים אל אותו צהריים בינואר 1919, הפרט המטריד אינו מהירותו המפתיעה של נוזל סמיך. הוא המחשבה על פועל המתיישב לאכול את ארוחתו, על ילד האוסף עץ להסקה ועל כבאי המנסה לנוח בין קריאות, כשמעל כולם מתנשא מכל דולף שכבר שנים משדר אותות מצוקה. זהו הרגע שבו הפרשה מאבדת את המוזרות המשעשעת שבה התחילה ומקבלת את ממדיה האמיתיים.

מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה

הארכיון הרשמי של מסצ'וסטס, תעודות הפטירה של נפגעי אסון המולסה. אוסף של רישומים ממשלתיים היסטוריים, כולל שמות ותאריכים פרטניים של הנפטרים. שימושי במיוחד לזיהוי האנשים שנפגעו ולהבחנה בין מותם המידי לבין מקרי מוות מאוחרים יותר.

ארכיון עיריית בוסטון: מאה שנה לאסון המולסה. סקירה עירונית המבוססת על התיעוד הארכיוני של בוסטון, הכוללת פרטים על מכל האחסון, מסילת הרכבת, המחלצים והניקיון, לצד צילומים היסטוריים של האזור.

הספרייה הציבורית של בוסטון: Boston’s Great Molasses Flood. הצגת תצלומים של הזירה, מקורות עיתונאיים היסטוריים, נתוני הנפגעים וסקירה של ההליכים לאחר האסון. הספרייה מפנה גם למחקרים טכניים ולספרים בנושא.

Mass Moments: הדיווח ב-Boston Post מ-16 בינואר 1919 והכרעת אוגדן. כולל קטע נרחב מעיתון בן התקופה, המסייע להבין כיצד נראו ההרס וההלם ביממה הראשונה, ולצדו מידע על קביעת האחריות בשנת 1925.

Boston.com: עדויות מן הדקות הראשונות. עיבוד עיתונאי של דיווחי 1919, ובכללם תיאורי השוטר פרנק מקמנוס, רואה החשבון ה' פ' פלמר, בני משפחת קלופרטי ועדי ראייה נוספים.

Boston.com: 21 קורבנות אסון המולסה. תחקיר על חייהם של ההרוגים, מקצועותיהם, משפחותיהם ותהליכי מציאת הגופות, בהתבסס על עיתונות היסטורית ועל מחקרו של סטיבן פולאו.

סטיבן פולאו (Stephen Puleo), Dark Tide: The Great Boston Molasses Flood of 1919 (2003). מחקר ספרי מקיף המבוסס על תמלילי המשפט, מסמכי הפיצויים והעדויות. המסה הביבליוגרפית של המחבר מספקת פירוט של ארכיוני המקורות הראשוניים שבהם השתמש. המחקר הוא מקור מרכזי לפרטי הבנייה, לבעלי התפקידים ולמאבק המשפטי.

יו ו' אוגדן, דוח בודק בית המשפט בפרשת Dorr v. USIA. רשומה ביבליוגרפית המתארת את דוח הבדיקה של ההליך המאוחד. המסמך ההיסטורי עצמו הוא מקור ראשון מרכזי לדיון באחריות ולמסקנות המשפטיות; קישור זה הוא לרישום קטלוגי, לא לטקסט המלא שנבדק כאן.

Edwards Park, Smithsonian Magazine: Without Warning, Molasses Surged Over Boston. מאמר היסטורי שפורסם במקור בשנת 1983, המשלב שחזור הנסיבות, זיכרונות בני התקופה והעיסוק בסיפור בחייה המאוחרים של העיר.

Nicole Sharp, Jordan Kennedy and Shmuel Rubinstein, In a Sea of Sticky Molasses. תקציר מחקר שהוצג ב-2016 במסגרת מפגש של האגודה האמריקאית לפיזיקה. הוא מאפשר לבחון את מאפייני הצמיגות, הצפיפות והזרימה מבלי להסתפק בהשוואות פופולריות לנוזל איטי.

American Physical Society: Physics and the Boston Molasses Flood. סקירה נגישה של הניתוחים הפיזיקליים וההנדסיים, כולל התייחסות לעבודת רונלד מיייוויל על חומרי המכל וחוזקו.

TIME: How the Great Molasses Flood of 1919 Made the World a Little Bit Safer. בחינה של התהליכים המשפטיים והפיקוח ההנדסי שהתחזקו בעקבות האסון, תוך התייחסות למעמדו כציון דרך בדיון הציבורי בבטיחות בנייה.

משרד מזכיר מדינת מסצ'וסטס: The Boston Molasses Flood. סקירת מורשת ממשלתית המתארת את הקמת המכל, פעולות החילוץ, הנזקים, הניקיון והאחריות. בחלק מתמלול הסרטון מופיעות שגיאות תעתיק אוטומטיות, ולכן זיהוי שמות ונתונים הוצלב מול רשומות נוספות.

Friends of the Boston Harborwalk: No Escape from Gigantic Molasses Wave. חומר פרשני ומקומי על השלט המנציח את האסון, ממדי המכל, ציר ההצפה והאנשים שנפגעו.

חומר מעשיר לצפייה

The Boston Molasses Flood, מדינת מסצ'וסטס. סרטון הסברה במיזם הרשמי של מזכיר המדינה, המלווה בתמליל. הוא מציג את סיפור המכל, את תגובת המחלצים ואת ההשלכות הציבוריות של הפרשה, ומתאים לצפייה לאחר קריאת הכתבה.

אם הפרשה הזו גרמה לכם לראות אחרת אפילו מכל תעשייתי חסר ייחוד, תוכלו לשתף את הכתבה ולהמשיך לגלות באתר HistoryIsTold את הסיפורים המפתיעים שהותירו מאחוריהם מסמכים, שמות ושאלות שעדיין כדאי לשאול.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.