בין אוגוסט לדצמבר 1941, גטו בּוֹבְּרוּיְסְק הפך לזירת רדיפה והשמדה שיטתית של יהודי העיר והסביבה תחת הכיבוש הנאצי בבלארוס • סבי, בוריס ברוך פרוז׳ינין, ניצל אך בעור שיניו.

באותם ימים גורליים בקיץ 1941, כאשר כוחות הוורמאכט דהרו מזרחה אל תוך שטחי ברית המועצות, נחתם גורלה של קהילה יהודית עתיקה ומפוארת. בּוֹבְּרוּיְסְק, שהייתה בית לאלפי משפחות יהודיות, הפכה במהירות למלכודת מוות מתוכננת היטב, שבה אבדו חיים, משפחות וחלומות תחת מגפי הכובש הגרמני.

ערב הפלישה הגרמנית, על פי מפקד האוכלוסין של שנת 1939, חיו בבּוֹבְּרוּיְסְק 26,703 יהודים, שהיוו 31.6% מסך כל אוכלוסיית העיר שעמדה על 84,107 תושבים. לאחר פלישת כוחות גרמניה הנאצית לברית המועצות, חלק מהיהודים הספיקו להתפנות מזרחה וחלק מהגברים גויסו לשורות הצבא האדום, אך מספרם המדויק של היהודים שנותרו בעיר ביום הכיבוש לא נקבע באופן סופי. ב-28 ביוני 1941 נכבשה בוברויסק על ידי יחידות הוורמאכט, הכיבוש ארך שלוש שנים תמימות, עד ה-29 ביוני 1944. מרגע כניסתם, הפכו היהודים לקורבנות הראשונים של הנאצים, כצפוי.

ראשית הדיכוי והקמת הגטו

מיומם הראשון של הכובשים בעיר, הוטלו על היהודים שורה של אמצעים מפלים. מעבר לחובת הציות לעוצר הכללי, נאסר על היהודים באופן מיוחד להימצא מחוץ לתחומי מקום מגוריהם, והם אולצו לשאת על בגדיהם טלאים בצורת מגן דוד בצבע צהוב. בחודש יולי 1941, ארגנו הנאצים את המועצה היהודית, היודנראט, שהיה לאחד האמצעים המרכזיים לניתוקם של היהודים משאר האוכלוסייה. גוף ניהול זה, שהוכתב על ידי הכובשים, מוקם בתחילה ברחוב פושקינסקאיה ומנה 12 חברים, בראשות הרב רוזנברג. חובתו הראשונה של היודנראט הייתה רישום היהודים, פעולה שאפשרה לנאצים לאסוף מידע מלא על כלל יהודי בוברויסק. בנוסף, עסק היודנראט בחלוקת עבודה ובסידור פליטים, תוך שהנאצים דורשים ממנו תשלום "תרומות" וגובים דרכו כספים, זהב, תכשיטים ופרוות.

השלב הבא בתוכנית כלל את בידוד היהודים באזור נפרד של העיר. ההכרזה על חובת המעבר לגטו פורסמה ב-1 באוגוסט 1941. חלק מהאוכלוסייה המקומית החל מיד בביזה של רכוש יהודי שנותר ללא בעלים. בשל ניסיונות של יהודים להימלט, תהליך ההעברה המלא נמשך מעל עשרה ימים. הגטו עצמו הוקם בתחום הרחובות נובו-שוסינאיה, זטורנסקו ובוברוב. היה זה גטו "סגור", מגודר, מאובטח, והיציאה ממנו נאסרה לחלוטין.

אולי יעניין אתכם גם

איך מקדש שלמה השפיע על פולחן הדת?

הצדוקים והשפעתם על היהדות

על הפרהוד בבגדאד: הפוגרום שטלטל את יהודי עיראק

דניז ברגון: הנזירה ששיקרה כדי להציל יהודים

הידיים המורמות של ורשה: סיפורו של הצילום שהפך לאייקון

רודריק “רודי” אדמונדס: הסמל שסירב להפריד יהודים בשבי הנאצי

תנאי החיים והעבודה הכפויה

בתוך הגטו, צופפו הנאצים את היהודים בתנאים מחפירים, כאשר 10 עד 16 אנשים דחוסים בחדר מגורים אחד. חל איסור מוחלט על הדלקת תנורים ועל הכנת אוכל. היהודים נאלצו לחפש מזון בלילות, כשהם חומקים בחשאי מהגטו כדי להחליף חפצים תמורת מצרכי מזון בסיסיים. אלו שנתפסו בעת פעולות אלו הוצאו להורג במקום. תושבי הגטו היו מורעבים עד קצה היכולת, נאסר עליהם להתרחץ, ורבים מתו מרעב וממחלות. תחושת הייאוש דחפה חלק מהכלואים ליטול את חייהם במו ידיהם. הכובשים ומשתפי הפעולה הבלארוסים נהגו להתעלל ביהודים ובכלל זה מעשי אונס של נשים. באופן קבוע, ערכו הנאצים מצוד אחר מתבגרים בתוך הגטו, והעבירו את מי שתפסו לבית חולים, שם שאבו מהם דם.

האסירים אולצו לעבוד בעבודות פיזיות קשות, כגון עבודות עפר להקמת בונקרים ותעלות סמוך למסילת הברזל. לעיתים קרובות אולצו היהודים לבצע עבודות הנדסיות במתכונת נאצית מעוותת: אנשים רתמו את עצמם למחרשות וגררו אותן על פני שדות מוקשים. רבים קיפחו את חייהם בפיצוץ מוקשים ואלו שניסו להסתתר הותקפו על ידי כלבי תקיפה. כאשר עלה הצורך במומחים מיומנים בקרב האוכלוסייה המקומית, ניצלו הכובשים את כוח העבודה היהודי המקצועי באופן זמני. אסירי הגטו עבדו במפעלים שונים, בהם מפעל התעשייה העירוני, מפעל רויסובז, סדנת ייצור ארונות קבורה במבנה מפעל "הנגר האדום" לשעבר ומפעל השומן בטיטובקה.

מסע ההשמדה והתנגדות

"המוות האיטי" של יהודי בוברויסק לא סיפק את הנאצים, וכבר מיולי 1941 החלו הוצאות להורג המוניות שזכו לכינוי "אקציה". קשה לשחזר את תמונת הרצח המלאה, אך נותרו עדויות למספר אירועים. ביולי 1941, בשעה 7 בבוקר, נורו 250 איש ליד הכפר קמנקה בצדו הימני של כביש סלוצק. על פי נתונים מסוימים, רק במהלך יולי 1941 נרצחו כ-10,000 מיהודי בוברויסק. בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1941 ביצעה עוצבת הקומנדו "איינזצקומנדו 8" בפיקודו של שטורמבאנפיהרר אס-אס אוטו בראדפיש שלושה מעשי טבח המוניים, שבהם נרצחו 407, 380 ו-418 יהודים. אחד הטבחים הגדולים בתקופה זו בוצע על ידי יחידת חטיבת הפרשים השמינית של האס-אס בתחילת ספטמבר 1941, כאשר כ-7,000 עד 7,200 מיהודי בוברויסק נורו למוות בשטח שדה התעופה.

הטרגדיה הגדולה ביותר של הגטו הייתה ילדיו. מלוא הזוועה של מצבם הנואש של היהודים באה לידי ביטוי בהם. הילדים נשאו את כל הקשיים והאסונות בשתיקה. הם הבינו הכל, אפילו לא ביקשו אוכל. הם ידעו שאם יהיה אוכל, הוא יינתן להם. אנשים גוועו ברעב, אך הם נתנו את פיסת המזון האחרונה שלהם לילדים.

…ועד מהרה, הנאצים החלו להשמיד באופן שיטתי את האוכלוסייה היהודית של בוברויסק. במשך יומיים בנובמבר 1941, בכפר קמנקה, ליד בוברויסק, ירו הנאצים בכ-10,000 יהודים.

חיסולו הסופי של הגטו התרחש ב-7 וב-8 בנובמבר 1941, אם כי ישנן עדויות על כך שהוא החל כבר ב-6 בנובמבר. בשעות הבוקר המוקדמות פרצו לגטו שוטרים בלארוסים וחיילים גרמנים, והוציאו את היהודים מבתיהם. כדי להסוות את כוונתם האמיתית, הוכרז כי מדובר בנסיעה לארץ ישראל. היהודים הוכו בקתות רובים והועלו למשאיות שהובילו אותם לכיוון הכפר קמנקה. מלאכת איסוף היהודים נמשכה עד הערב. מקום ההוצאה להורג היה במרחק תשעה קילומטרים מהעיר בוברויסק, לא הרחק מהכביש לסלוצק, כך שקורבנות השואה נעו בצעדת מוות מפרכת באורך 9 קילומטרים, מגטו בוברויסק למקום מותם. שם, שבויי מלחמה חפרו מראש שלושה בורות גדולים. מהיהודים שהובאו הוסרו תחילה הבגדים והנעליים, ולאחר מכן הם נורו בקבוצות. ב-7-8 בנובמבר 1941 נורו 5,281 יהודים ליד הכפר קיסלביצ'י. את הטבח ביצעו האיינזצקומנדו 8 וגדוד המשטרה ה-316, אך לצד יחידות אלו השתתפו בו באופן פעיל גם כוחות הוורמאכט.

בסרטון ניתן לראות את האנדרטה שהוצבה באתר הטבח.

למרות התנאים, התקיימה גם התנגדות. יהודי הגטו פעלו בדרכים פסיביות ורוחניות, כמו הטמנת ספרי תורה, תלמוד וסידורים עטופים בטליתות, לצד רישומים של אסירי הגטו. הרב בייספלוב המשיך לקבור את המתים על פי ההלכה היהודית, כשהוא עוטף אותם בסדין ומוריד אותם לקבר. עם זאת, התקיימה גם התנגדות מזוינת, שכללה חוליות מחתרת אנטי-פשיסטיות. בראשית ספטמבר 1941 נורו מספר יהודים שהיו חברים במחתרת. כמו כן, תועדו מקרים של הוצאות להורג של אסירות שהואשמו בהצתה, ושל רופא יהודי שהואשם בהרעלת שני קצינים גרמנים וארבעה חיילים.

שלושת מחנות המוות של בוברויסק

בדיוק שלוש שנים, מ-28 ביוני 1941 ועד 29 ביוני 1944, הייתה העיר בוברויסק תחת כיבוש. למרבה הצער, לא כולם יודעים שבשטח העיר הקימו הנאצים מחנות מוות.

כפי שמעידים מסמכים מהארכיון הצבאי של גרמניה, מחנות לשבויי מלחמה סובייטים הופיעו בשטח מחוז מוהילב כבר באוגוסט 1941. בסתיו 1941 הוקמו ארבעה מחנות מוות: שלושה בבוברויסק ואחד במוהילב. מחנה מספר 314 הוקם בשטח מצודת בוברויסק. מפקדו היה מייג'ור מלב, שעליו נכתב אפילו בדיווחים גרמניים כי "הוא אינו מגלה חמלה כלפי שבויי המלחמה". לגבי קצינים אחרים במחנה לא הופיעה הגדרה דומה.

במפה גרמנית של בוברויסק מסומנים מחנות מעבר, דולאגים (Dulag). בכלא שלפני המלחמה, שהיה במבנה מבוצר במצודה (מגדל אופרמן), פעל מחנה מספר 1. ברחוב פארקובאיה פעל מחנה מספר 2. במקום הביצור נגורני, או מבצר "פרידריך וילהלם", פעל Bergdulag. כל אלה היו סניפים ומחלקות של אחד ממחנות המעבר הגדולים ביותר לשבויי מלחמה בבלארוס, מחנה מספר 131.

על פי המסמכים, בין אוגוסט לנובמבר 1941 עברו דרך המחנה 158,000 שבויי מלחמה. מתוכם, עד 21 בנובמבר 1941 מתו 14,777 שבויים. בשל תשישות ומחלות מת כל שבוי עשירי. שיעור התמותה עלה במיוחד עם בוא הקור המוקדם. באחד הדיווחים הגרמניים צוין כי בלילה שבין 20 ל-21 בנובמבר מתו 430 שבויים. עד כה לא נמצאו מסמכים גרמניים המתארים מה התרחש במחנה במהלך חורף 1943-1944.

"למה אתה הראשון?"

המשטר במחנה היה בלתי נסבל, והמזון היה דל ביותר. לכל שבוי הוקצבו ביום 100 גרם "לחם" וחצי ליטר מרק שהוכן מירקות רקובים, תפוחי אדמה קפואים, קליפות דגנים, פסולת כוסמת ושאריות מזון. הלחם במחנות הריכוז הנאציים נקרא "אוסטן-ברוט" (Osten-Brot), והוא אושר על ידי משרד המזון של הרייך ב-21 בדצמבר 1941 "עבור רוסים בלבד".

המתכון שלו היה: 40% שאריות סלק סוכר סחוט, 30% סובין, 20% נסורת עץ, 10% קמח תאית שהופק מעלים או מקש. אך אפילו הפירורים הללו לא הגיעו לכולם.

עדים סיפרו כי לעיתים קרובות החזקים ביותר הסתערו על מקומות חלוקת המזון. לצרכי שעשוע, השומרים הנאצין היו משליכים חתיכות לחם אל תוך ההמון. מי שהצליח לתפוס חתיכה אכל אותה מיד. עבור אדם מורעב, אכילה פתאומית כזו הייתה עלולה להביא למוות. כולם ידעו זאת, אך לא הצליחו להתאפק.

אנשים איבדו את יכולת העמידה שלהם, והמצב הידרדר אף למקרי קניבליזם.

מזיכרונותיו של איוואן איוואנוביץ' חוניאק: "הייתי עד למקרה כזה: אל גדר התיל שמאחוריה הוחזקו שבויי מלחמה התקרב כלב. שומר גרמני ירה בו והרג אותו. המוני שבויים רעבים הסתערו לעבר פגר הכלב כדי להשיג חתיכת בשר. אז פתח השומר הגרמני באש ממקלע לעבר השבויים. ליד הגדר שכבו גופות רבות."

עד נוסף, מורה שאשתו הצליחה לשחרר מהמחנה, העיד: "היינו 40 אלף איש, אך מים הובאו בכמות המספיקה לאלף בלבד. כבר מהערב נוצר תור אל חבית המים. בלילה אי אפשר היה לקום מהקרקע, כי היו יורים. בבוקר קמו מי שנותרו בחיים. לפני שהביאו מים היה מגיע מפקד השומרים ביטנר. בכל פעם היה עושה אותו הדבר. הוא ניגש לראשון בתור, הרי מישהו חייב להיות ראשון, ושואל: 'למה אתה הראשון?'. ואז יורה בו. אחר כך היה הולך לסוף התור ושואל: 'למה אתה האחרון?'. וגם בו היה יורה."

בחודשים הראשונים לקיומו של מחנה הריכוז התירה ההנהלה לקרובי משפחה לפדות אסירים, אם הצליחו להוכיח שמדובר בבעל, בן או אח. תושבי העיר והכפרים הסמוכים הגיעו תדיר אל הגדרות כדי לברר אם קרוביהם מוחזקים במחנה. דרך גדר התיל הועברו פתקים. פתק שזרק אחד האסירים, אלכסנדר מיכאילוביץ' שומילוב, הגיע בדרך נס אל הכפר ויריצ'ב שבמחוז רוגאצ'וב, מרחק של 60 קילומטרים מבוברויסק. לאחר זמן מה הגיעו אל המחנה אביו ואחותו. אולם בפעם הראשונה סירבה הנהלת המחנה לשחררו בטענה שהכופר שהביאו היה קטן מדי.

אביו ואחותו נאלצו לשוב לכפר, לאסוף את הדרוש ולחזור שוב לבוברויסק. הפעם העסקה הצליחה. האסיר שוחרר בתמורה לשומן חזיר, ביצים ויין תוצרת בית. בעת שחרורו העניקה לו הנהלת המחנה "מנת דרך" שכללה ארבעה תפוחי אדמה חיים. לדעתם, הדבר היה אמור להספיק לו ליומיים של הליכה.

"רעב שהוציא אנשים מדעתם"

כך תיאר את מחנה הריכוז בבוברויסק ויקטור איליץ' ליבנצב, מאנשי המחתרת הראשונים בעיר: "הצריפים הזמניים, הקרים והמחוררים לא יכלו להכיל אפילו מחצית מן האסירים. רובם נאלצו לבלות את הלילה בעמידה בתוך בוץ שהגיע עד הברכיים. הרעב הוציא אנשים מדעתם. החזקים והעמידים יותר מבחינה גופנית התארגנו בקבוצות גדולות ופרצו בצעקות 'הידד!' לעבר גדרות התיל בתקווה לרמוס את השומרים ולצאת לחופשי."

המסמכים מעידים כי מספר האסירים במחנה הלך וגדל בהתמדה. באוקטובר 1941 הגיע מספרם ל-60,000 בני אדם. מלבד שבויי מלחמה הוחזקו במחנה גם יותר מאלף פליטים אזרחיים, שכן באותה תקופה עדיין לא הוקם עבורם מחנה ריכוז נפרד בבוברויסק. ב-4 בנובמבר 1941 סירב הפיקוד הגרמני להעמיד לרשות מפקד המחנה, לוטננט קולונל פון רדר, אמצעי תחבורה להעברת שבויים לגרמניה.

בעקבות זאת הורה נציג מטה שבויי המלחמה, שטרום, לחסל את האסירים במחנה מספר 2. בלילה שבין 6 ל-7 בנובמבר, ערב יום השנה למהפכת אוקטובר, אטמו הנאצים את החלונות והדלתות והציתו שלושה צריפים. במהלך היום הוקמו סביב המחנה מגדלי מקלעים. בערב הועלו אל עליית הגג של אחת הקסרקטינים הגדולים חומרי בעירה ודלק.

כאשר כל האסירים כבר היו בתוך המבנה, פרצה השריפה. במהומה שנוצרה הסתערו האנשים אל היציאות ונוצרה צפיפות איומה. באותו זמן כבר אחזה האש בכל המבנה. רבים ניסו להינצל בקפיצה מן החלונות, אך נתקלו באש מקלעים, ירי אוטומטי ורימונים.

הטבח נמשך כל הלילה.

למראית עין הזעיקו הנאצים צוות כיבוי אש, אך במקביל הורו לשומרים שלא לאפשר לכבאים להיכנס לשטח המצודה.

במרתפי העינויים של מחנה בוברויסק נרצח המשורר, הפילוסוף וממייסדי התרבות הלאומית של קברדינו-בלקריה, עלי אסחאדוביץ' שוגנצוקוב. הוא נולד בעמק בקסאן, בכפר סטאראיה קרפוסט. בשנת 1939 הוענק לו התואר "אמן מכובד" בזכות תרומתו לפיתוח האמנות הלאומית הקברדינית. בספטמבר 1941 יצא לחזית ונקלע מיד ל"כיס קייב". לאחר מכן הועבר למחנה המוות מספר 131 בבוברויסק.

אסיר לשעבר במחנה, קורני אפאונוב, סיפר לאחר המלחמה: "לעיתים קרובות שמעתי את השם אלכסיי. פעם אחת יצא לי לראות אותו. התברר שהוא קברדיני. כולם ידעו שהוא משכנע את השבויים שלא להיכנע לתעמולת הגרמנים ולא לעבור לצד האויב. לאחר המלחמה זיהיתי בתצלומים כי 'אלכסיי' היה למעשה המשורר עלי שוגנצוקוב."

עדים נוספים סיפרו: "הנאצים הרעיבו כאן למוות אדם שלכם. שמו היה עלי, והמשפחה שלו בעלת שם מסובך. הם דרשו ממנו לכתוב קריאה בשפתנו, אולי אפילו בחרוזים. הוא סירב. אז כלאו אותו בצריף קר ומנעו ממנו מזון. הוא מת, אך סירב לשרת את הגרמנים." הוא הובל שוב ושוב לחקירות, ולאחר מכן הוחזר לצריף כשהוא מוכה ופצוע.

בינואר 1944 כבר לא נותרו במחנה שבויי מלחמה.

בהוראת הגנרל הגרמני האמאן הובאו במקומם 5,000 אזרחים. מלבד עבודות כפייה, שימשו חלק מהם לניסויים רפואיים. למשל, ל"פרופסור" בורמן, שפעל מטעם הארמייה התשיעית, ניתן אישור לבדוק תרופה נגד טיפוס הבהרות. לשם כך בחר שירות הביטחון הגרמני (SD) 50 גברים ו-50 נשים.

בהוראת מפקד המחנה הוקצה לבורמן מבנה מיוחד שאליו הועברו הנבדקים. אפילו הנהלת המחנה עצמה לא הורשתה להיכנס למבנה, והוא נשמר באבטחה כבדה. גורלם של האנשים שעליהם נוסתה התרופה אינו ידוע. במהלך משפטו העיד סגן המפקד לנגוט כי יום אחד נעלמו בורמן וכל מאה הנבדקים גם יחד.

לאחר חיסול גטו בוברויסק

לאחר הטבח של 7-8 בנובמבר 1941 הכריזו הנאצים כי בוברויסק "נקייה מיהודים". למרות זאת נשארו בחיים זמנית מספר אסירים שעבודתם נדרשה לגרמנים. לשם כך גודר חלק קטן משטח הגטו לשעבר. בארבעה בתים ברחוב נובושוסיינאיה שוכנו חייטים, סנדלרים ונגרים.

סיבה נוספת להמשך קיומו המצומצם של הגטו הייתה העובדה שאסירים רבים הצליחו להימלט. הגרמנים פרסמו הודעה שלפיה הרדיפות נגד היהודים נפסקו והם מוזמנים לשוב לגטו. חלק מן הנמלטים, שסבלו מרעב ומקור וללא חלופה אחרת, אכן חזרו. החיסול הסופי של גטו בוברויסק התרחש ב-30 בדצמבר 1941. באותו יום כיתרו אנשי הענישה את הגטו, העמיסו את כל היהודים שנותרו בו על כלי רכב והובילו אותם אל אתר ההוצאה להורג. במחצית השנייה של פברואר 1942 רצחה איינזצקומנדו 8 את 68 האסירים האחרונים של הגטו. אלה היו בעלי מקצוע שעבדו עבור מפקדת הכיבוש.

לאחר רצח יהודי בוברויסק נזקקו הגרמנים לכוח עבודה נוסף. במאי וביולי 1942 הובאו למחנה עבודות כפייה סמוך לכפר קיסלביצ'י יותר מ-3,000 גברים יהודים מגטו ורשה. במחנה, שבראשו עמד קליבק, הוקצה אגף יהודי מיוחד. על היהודים פיקח אונטרשארפיהרר אייקופף. האסירים נאלצו לבצע עבודות קשות כגון נשיאת בולי עץ, מסילות ברזל ועבודות בנייה.

ידוע על מקרה שבו שלושים יהודים עבדו יום שלם בבניית קרמטוריום ולאחר השלמת העבודה נורו למוות. הגרמנים התחרו בינם לבין עצמם בשאלה מי יהרוג יותר יהודים. האסירים קיבלו מזון מועט וחיו באורווה לשעבר. מדי יום נבחרו החלשים ביותר והוצאו להורג ליד קמנקה.

עד תחילת סתיו 1943 נרצחו כמעט כל היהודים במחנה ונקברו בבורות שנחפרו לאורך מסילת הרכבת בוברויסק-מינסק. בינואר 1944 נותרו במחנה רק 40 יהודים, שנשלחו ללובלין.

ב-24 ביוני 1944 פתחו כוחות האגף הימני של החזית הבלארוסית הראשונה, בפיקודו של קונסטנטין קונסטנטינוביץ' רוקוסובסקי, במתקפה. כך תיאר את שחרור העיר והמצודה ניקולאי פיודורוביץ' סאמק, עד לאירועים: "לעולם לא אשכח כיצד, לאחר שהתקרבנו לבוברויסק וחצינו את נהר הברזינה, מצא את עצמו הכוח שלנו בתוך המצודה. אלוהים אדירים, מה לא ראינו שם! ראינו אנשים חסרי אונים ותשושים, לבושי סחבות, חצי מתים מרעב, שכבו בערימות בתוך הקסרקטינים. אלה היו גופות חיות. חלקם זחלו החוצה אל האוויר הצח. מסביב היו הרוגים ופצועים רבים."

ב-29 ביוני 1944 שוחררה בוברויסק לחלוטין. מפקד מחנה הריכוז של בוברויסק, קולונל רדר, וסגנו לנגוט נתלו ב-30 בינואר 1946 במינסק, על פי פסק דינו של בית הדין הצבאי הסובייטי.

מארגני הרצח והמבצעים

במשפט פושעי המלחמה הגרמנים שנערך במינסק בשנת 1946 הוגדרו הבאים כמארגני הרציחות ההמוניות העיקריים של האוכלוסייה האזרחית בבוברויסק:

1. ריינהרד גאורג מול, רב סרן ולשעבר מפקד העיר בוברויסק והעיירה פאריצ'י.
2. קרל מקס לנגוט, קפטן ולשעבר סגן מפקד מחנה 131 בבוברויסק.
3. רולף אוסקר בורכהרד, זונדרפיהרר במפקדת בוברויסק.
4. אוגוסט יוזף ביטנר, לוטננט, זונדרפיהרר ולשעבר מפקד המפקדה החקלאית של מחוז בוברויסק.
5. ברונו מקס גצה, קפטן ולשעבר סגן מפקד מפקדת בוברויסק.

המצילים שהוכרו כחסידי אומות העולם

13 תושבי בוברויסק זכו לתואר "חסיד אומות העולם" מטעם מוסד ההנצחה הישראלי יד ושם כהוקרה על עזרתם לעם היהודי בזמן מלחמת העולם השנייה.

1. סטפנידה מיכלאפ
2. גאלינה מיחלאפ
3. דריה קוט, רוסצקאיה לשעבר
4. אפרוסיניה בליאבסקי
5. אלכסנדר בליאבסקי
6. אנטון מורוז
7. מריה מורוז
8. יוליה יאלוביק
9. ויקטור יאלוביק
10. פאודוסיה לגון
11. איוואן פשקוב
12. אנה פשקוב
13. ולנטינה פשקוב

הסיפור של סבא

קראו גם: פְּלַאגֶה. הנאצי שהציל יהודים

בחנוכה 2003, זמן קצר לפני מותו, סבי בן ה־79 אזר אומץ לספר מעט מחוויותיו בשואה. סבי, בוריס ברוך בן יוסף פרוז׳ינין, נולד ב־1924 בעיר בּוֹבְּרוּיְסְק במחוז מוהילב שברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של בלארוס, למשפחה יהודית בת שורשים חסידיים. ב־1941, המלחמה תפסה את סבי כנער בן 17 וכאשר הגיעו הגרמנים לעיר הספיקו מחצית מיהודי העיר להימלט. לאחר כיבוש העיר בידי איינזצגרופן B ב־28 ביוני 1941, הוקם גטו בוברויסק, שכנראה משפחת פרוז׳ינין גורשה לאותו גטו, אך הצליחה להינצל בדרך לא דרך. מה שסבי זכר היה שהוא אחותו והוריו הצליחו להינצל בזכות אדם שהגיע עם רכב אל גיא ההריגה וחילץ אותו ואת בני משפחתו מהבור הנורא, כנראה במהלך האקציה לחיסול גטו בוברויסק.

מי היה האיש? איני יודע, אבל דבר אחד בטוח: סבא ומשפחתו ניצלה. הם הצליחו להגיע לשטחי ברית המועצות והתיישבו בעיר לנינגרד. סבא התגייס לצבא האדום ושירת במפעל הנשק קירוב. אני זוכר היטב את האימה בעיניו של סבא כשסיפר על חוויותיו המזוויעות מהשואה. הוא שוב היה כמו נער בן 17, עד לטבח שבוצע בגיא ההריגה, לחיילים הגרמנים היורים עליהם. ואז שאון הרכב המגיע באישון ליל והאיש ששולף את המשפחה מהבור. זה כל מה שיש לי. הזכרון של סבא המספר לי את שעבר עליו, זמן קצר לפני שהשיב את נשמתו לבורא.

סיום הגטו והמאבק לזיכרון

על כל פנים, לאחר הטבח בנובמבר 1941, הכריזו הנאצים כי בוברויסק "נקייה מיהודים". עם זאת, חלק קטן מהאסירים שמומחיותם נדרשה למכונת המלחמה הגרמנית, זכה להישאר בחיים באופן זמני. הם שוכנו בארבעה בתים ברחוב נובו-שוסינאיה. בשל הבטחות שקריות על הפסקת הרדיפות, יהודים שהצליחו להסתתר שבו בחלקם לגטו מתוך ייאוש ורעב. חיסולו הסופי של הגטו התרחש ב-30 בדצמבר 1941, כאשר כוחות ענישה כיתרו את האזור והובילו את כל היהודים שנותרו למקום הוצאה להורג. במחצית השנייה של פברואר 1942 רצחה האיינזצקומנדו 8 את 68 האסירים האחרונים, מומחים שעבדו עבור מפקדת העיר.

האחראים למעשי הטבח שזוהו בבית הדין במינסק ב-1946 היו המייג'ור ריינהרד גאורג מול, הקפטן קרל מקס לנגוט, הזונדרפיהרר רולף אוסקר בורקהרד, הלויטננט והזונדרפיהרר אוגוסט יוזף ביטנר והקפטן ברונו מקס גצה. לזכרם של 15 חסידי אומות העולם מבוברויסק, ביניהם בני משפחת מיכלפ, פשקוב, ואחרים שהצילו יהודים תוך סיכון חייהם, נחנכה ב-3 ביולי 2005 במרכז העיר, ברחוב סוציאליסטיצ'סקאיה, "שדרת חסידי אומות העולם". ב-19 באוקטובר 2008 הוצב ברחוב בחרובה שלט הנצחה לאסירי גטו בוברויסק.

ולמרות ניסיונות הנאצים להסתיר את פשעיהם החל מסתיו 1943 על ידי שריפת גופות וזריעת שדות מעל קברי אחים, הזיכרון נותר חרוט באתרים שונים בעיר, כגון בית הקברות היהודי והאנדרטאות בכפרים קמנקה וקיסלביצ'י. על פי ועדת החקירה הממלכתית המיוחדת, מספר היהודים שנרצחו בבוברויסק עומד על כ-25,000 איש.

פורסמו רשימות חלקיות של קורבנות רצח העם בבוברויסק. בארכיון הממלכתי של מחוז מוהילב שמורה רשימה ובה שמותיהם של 77 יהודים שהיו אסירי גטו בוברויסק. ליד הכפר ילוביקי, בתחום מועצת הכפר סיצ'קובסקי, ששטחה סופח לבוברויסק בשנת 1972 והפך לחלק מרחוב מינסק, הוצבה אנדרטה הנושאת את הכיתוב "לאזרחים סובייטים". באזור "ליסאיה גורה" נרצחו לצד יהודים גם שבויי מלחמה.

כתובת דומה הופיעה בעבר גם באנדרטה ליד הכפר קמנקה במועצת הכפר גורוחובו. מאוחר יותר הוקם שם מתחם הנצחה, ששופץ לקראת יום השנה ה-65 לשחרור בלארוס. באתר שני בורות הירי הוצבו בכל אחד שני סמלים: מגן דוד צהוב בעל שישה קודקודים וכוכב אדום בעל חמישה קודקודים.

בבית העלמין היהודי של בוברויסק ברחוב מינסק ניצבות חמש אנדרטאות. לאחר המלחמה הובאו לשם שרידי יהודים שנרצחו ביישובים גורודוק שבמחוז גלוסק, ליובוניצ'י שבמחוז קירוב, סוויסלוץ' ויאסן שבמחוז אוסיפוביצ'י של מחוז מוגילב, וכן משצ'דרין שבמחוז ז'לובין שבמחוז גומל, והם נקברו מחדש במקום.

חומר מעשיר לקריאה

מה ידוע על שילוחם של יהודים מגטו ורשה לבוברויסק ולסמולנסק באביב קיץ 1942? מאת לאה פרייס, אוניברסיטת חיפה.

שואת יהודי בלארוס, 1941-1944. מאת לאוניד סמילוביצקי, 2000.

אנו מזמינים אתכם להמשיך לחקור ולקרוא על השמדת יהודי מזרח אירופה ולשתף את סיפורם של אלו שנשכחו, כדי להבטיח שקולם ימשיך להדהד גם בעתיד.