תאמל״ק לי
בחג השבועות של שנת 1941 הפכה בגדאד לזירת טבח, ביזה והתעללות חסרת מעצורים ביהודי עיראק. הפרהוד לא היה רק התפרצות אלימה רגעית, אלא שבר היסטורי שטלטל קהילה יהודית עתיקה ששורשיה בבבל נמשכו אלפי שנים.
בליל קיץ חם בבגדאד, כאשר חג השבועות כבר החל ואנשי העיר ציפו לשובה של היציבות לאחר המלחמה הקצרה בין הבריטים לבין תומכיו של רשיד עאלי אל־כילאני, החלה העיר להשתנות. תחילה היו אלה צעקות רחוקות, אחר כך ניפוץ חלונות, ואז המון חמוש בחרבות, פגיונות, גרזנים וכלי ירייה, שעבר בין בתי היהודים. בתוך שעות ספורות התמלאו הרחובות בגופות, חנויות הועלו באש, ילדים הושלכו למים לעיני הוריהם ונשים נאנסו באכזריות. בבגדאד, אחת הערים שבהן התקיימה קהילה יהודית משגשגת במשך מאות שנים, התרחש פוגרום שנחרת בזיכרון בשם "הפרהוד".
הפרהוד, או בערבית "אל־פרהוד" (الفرهود), התרחש ב־1–2 ביוני 1941, בזמן חג השבועות בו' ובז' בסיוון תש"א. הוא פרץ מיד לאחר קריסת ממשלתו הפרו־נאצית של רשיד עאלי אל־כילאני ובצל ניצחון בריטי במלחמה האנגלו־עיראקית. במהלך היומיים הללו נרצחו, לפי הערכות שונות, בין 180 ליותר מאלף יהודים. לפחות 2,118 נפצעו, לפחות 242 ילדים התייתמו, מאות בתים נהרסו ואלפי חנויות ובתי עסק יהודים נבזזו. הפוגרום התרחש בתוך ואקום שלטוני שנוצר בבגדאד, אך מאחוריו עמדו שנים של הסתה אנטישמית, השפעה נאצית, לאומנות ערבית קיצונית והתפרקות הסדר הציבורי בעיראק.
עיראק שבין בריטניה, לאומנות וגרמניה הנאצית
לאחר תבוסת האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה קיבלה בריטניה מחבר הלאומים את המנדט על עיראק. בשנת 1932 הסתיים המנדט והמדינה קיבלה עצמאות. שנה לאחר מכן מת פייסל הראשון, מלך עיראק, ובנו ראזי הוכתר תחתיו. בשנת 1939 נהרג ראזי בתאונת דרכים מסתורית במכונית הספורט שלו. היו שסברו כי נורי א־סעיד עמד מאחורי מותו. בנו של ראזי, פייסל השני, היה אז בן חמש בלבד, ולכן העוצר עבד אל־אילה החזיק בפועל בסמכויות המלך.
השנים שבין 1939 ל־1942 התאפיינו בחוסר יציבות עמוק בעיראק. המדינה נקרעה בין מחנה פרו־בריטי לבין לאומנים עיראקים ופשיסטים שתמכו במדינות הציר. במקביל, חלקים גדולים מהאוכלוסייה שמרו על רגשות אנטי־בריטיים עוד מאז המרד העיראקי של 1920. בתוך האווירה הזו נתפסו יהודי עיראק, שמנו כ־150 אלף נפש, כקהילה הקרובה לבריטים. היהודים היו מעורבים כמעט בכל תחומי החיים: חקלאות, בנקאות, מסחר ומנגנון המדינה.
אלא שבאותן שנים חדרה לעיראק גם השפעה גרמנית עמוקה. בין 1932 ל־1941 עמד בראש שגרירות גרמניה בבגדאד המזרחן ד"ר פריץ גרובה. השגרירות הגרמנית בראשותו טיפחה קשרים עם האליטה העיראקית ותמכה באופן נדיב בפעילות פשיסטית ואנטישמית. אינטלקטואלים ואנשי צבא הוזמנו לגרמניה כאורחי המפלגה הנאצית, ועיתוני עיראק החלו לפרסם חומרי תעמולה אנטישמיים. השגרירות רכשה את העיתון "אל־עאלם אל־ערבי", שפרסם לצד תעמולה אנטי־יהודית גם תרגום ערבי בהמשכים של "מיין קמפף" מאת אדולף היטלר. החל מאוקטובר 1933 הופיעו קטעי הספר מדי יום, בעריכתו של סלים חסון.
מועדון אל־מות'אנא ועליית הפשיזם העיראקי
בשנת 1935 נוסד בבגדאד "מועדון אל־מות'אנא", אגודה ערבית־נאצית שבראשה עמד ד"ר סאיב שווכת, מנהל בית החולים הממשלתי בבגדאד. המועדון נקרא על שמו של אל־מות'אנא אבן חארת'ה, המצביא הערבי המוסלמי שהוביל כוחות שניצחו את האימפריה הסאסאנית בקרב אל־קאדסיה. המועדון נשלט בידי לאומנים ערבים קיצוניים והושפע עמוקות מן הפשיזם האירופי.
מתוך המועדון צמח ארגון הנוער "אל־פותווה" (الفُتُوَّة), ארגון צבאי למחצה שנבנה לפי מודל הנוער ההיטלראי. מייסדו היה סאמי שווכת, פעיל פאן־ערבי שכיהן כמנהל הכללי של משרד החינוך העיראקי ובהמשך גם כשר החינוך. במאי 1938 השתתפה משלחת של הארגון בוועידת המפלגה הנאצית בנירנברג, ומנהיג הנוער ההיטלראי באלדור פון שיראך אף הגיע לביקור בבגדאד.
״היהודי מאוהב בזהב ואין לו קיום בלעדיו.״
במאי 1939 חויבו תלמידי בתי הספר העל־יסודיים, מוריהם, תלמידי הסמינרים למורים והסטודנטים להצטרף לארגון ולעבור אימונים צבאיים. בסוף שנות ה־30 כבר מנה הארגון כ־63 אלף חברים.
במקביל החלה הממשלה העיראקית לצמצם בהדרגה את מקומם של היהודים במדינה. בשנת 1934 פוטרו עשרות יהודים ממשרדי הכלכלה והתחבורה. החל מ־1935 הוגבל מספר התלמידים היהודים בבתי הספר הממשלתיים, וב־1936 פוטרו 300 פקידי ממשל יהודים, ובהם בכירים רבים.
ההסתה נגד יהודי עיראק
עם פרוץ המרד הערבי בארץ ישראל בשנים 1936–1939 החריפה האווירה נגד יהודי עיראק. בערב ראש השנה תרצ"ז, ב־16 בספטמבר 1936, נרצחו שלושה יהודים. בתוך כחודש וחצי נרצחו חמישה יהודים נוספים בבגדאד. ביום הכיפורים הושלכה פצצה לעבר בית כנסת בעיר. ביוני 1938 נזרק רימון יד למועדון היהודי "לורה ח'דורי", וצעיר יהודי נהרג. במועדון "אלרשיד" נמצאה למחרת פצצה נוספת שלא התפוצצה.
בשנת 1939 הגיע לבגדאד המופתי הירושלמי חאג' אמין אל־חוסייני, לאחר שנמלט מארץ ישראל. לפי ועדת החקירה שהוקמה לאחר הפרעות, אל־חוסייני היה מעורב בהפצת תעמולה אנטי־יהודית בעיראק והשפיע על אנשי ממשל וצבא. הוא ואנשיו, ובהם אכרם זעיתר ודרוויש אל־מקדאדי, סחטו כספים מיהודי עיראק באיומי רצח, לטובת הקרן שסייעה למנהיגי המרד בארץ ישראל.
הלחץ על הקהילה היהודית הלך וגבר. החוגים הלאומניים דרשו מראשי הקהילה לפרסם הצהרות נגד הציונות ובעד המאבק הערבי בארץ ישראל. הרב ששון ח'דורי, ראש הקהילה היהודית בבגדאד, נענה ללחצים ופרסם יחד עם 33 מנכבדי היהודים הצהרה כזו.
״ראיתי את הססמאות המשורטטות על הקירות בדרך לבית הספר, שהיטלר מחסל את החיידקים. על חנויות של המוסלמים מצוין השם مسلم… שבמקרה של פרעות לא יפגעו בחנות.״
גם שלום דרויש, מזכיר העדה היהודית בבגדאד, העיד כי ימים לפני הפרעות סומנו בתי יהודים בטביעות כף יד אדומות, "חמסה", בידי אנשי "אל־פותווה".
מרד רשיד עאלי והמלחמה האנגלו־עיראקית
ב־1 באפריל 1941 ביצעה קבוצת קצינים פרו־נאצים, שנודעה בשם "ריבוע הזהב", הפיכה בעיראק. בראשם עמד רשיד עאלי אל־כילאני. העוצר עבד אל־אילה הודח, וההפיכה זכתה לתמיכה ציבורית רחבה בבגדאד. ההיסטוריונית אורית בשקין כתבה כי נדמה היה שכולם כמהו לסילוק הבריטים לאחר שני עשורים של התערבות בענייני עיראק.
ממשלתו החדשה של רשיד עאלי התנגשה במהירות עם בריטניה סביב תנאי ההסכם האנגלו־עיראקי משנת 1930, שהעניק לבריטים זכויות מעבר והצבת כוחות בעיראק. הבריטים הנחיתו בבצרה את הבריגדה ההודית העשירית, והחלו עימותים צבאיים באזורי בצרה ובקרבת בסיס חיל האוויר הבריטי בחבאניה.
הגרמנים שלחו 26 מטוסי קרב כבדים לסייע לעיראקים בתקיפה על בסיס RAF חבאניה, אך המהלך נכשל. וינסטון צ'רצ'יל שלח מברק לנשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט והזהיר כי אם המזרח התיכון ייפול בידי גרמניה, הניצחון על הנאצים יהפוך למשימה "קשה, ארוכה וקודרת".
ב־25 במאי פרסם אדולף היטלר את "צו 30", שבו הגדיר את "תנועת החירות הערבית במזרח התיכון" כבעלת ברית טבעית נגד בריטניה והורה להגביר את הסיוע לעיראק.
ב־30 במאי הגיע לבגדאד הכוח הבריטי "קינגקול" בפיקוד בריגדיר ג'יי. ג'יי. קינגסטון. בין מרכיביו היו גם לוחמי הלגיון הערבי בפיקוד ג'ון באגוט גלאב, שנודע בשם "גלאב פאשה". בעקבות ההתקדמות הבריטית נמלטו רשיד עאלי ותומכיו דרך איראן לגרמניה.
אלא שהעיר עצמה נותרה במצב של ריק שלטוני מסוכן.
הימים שלפני הטבח
ב־29 במאי 1941, לאחר שהבריטים הגיעו לפאתי בגדאד, ברחו רשיד עאלי וחאג' אמין אל־חוסייני מעיראק. למחרת הכריז יונס א־סבעאווי, שר הכלכלה בממשלת רשיד עאלי ואחד ממנהיגי "אל־פותווה", על עצמו כמושל הצבאי של בגדאד.
א־סבעאווי, שהיה גם מתרגם "מיין קמפף" לערבית, זימן אליו את הרב ששון ח'דורי והזהיר אותו כי על יהודי העיר להסתגר בבתיהם במשך שלושה ימים: שבת, ראשון ושני, ימי חג השבועות. הוא הורה ליהודים לא להשתמש בטלפונים באותם ימים. לפי עדויות, הוא אף תכנן להקים מחנות מעצר "למען ביטחונם". במקביל חימש את אנשיו ב־400 רובים וב־100 כדורים לכל רובה. לפי מקורות שונים, א־סבעאווי אף תכנן לשדר ברדיו קריאה לטבח המוני ביהודים. הקריאה לא שודרה בסופו של דבר, משום שנאלץ להימלט מן המדינה לאחר שעות ספורות בלבד בשלטון.
באותם ימים נפוצו גם שמועות שיהודים מסמנים למטוסים בריטיים באמצעות מכשירי רדיו ומפיצים תעמולה בריטית.
1 ביוני 1941: הפרהוד מתחיל
בבוקר 1 ביוני 1941, ו' בסיוון תש"א, יצאה משלחת של יהודים נכבדים לקבל את פני העוצר עבד אל־אילה בארמון הפרחים, קאסר א־זוהור. בדרכה חזרה, באזור גשר אל־ח'ר שבאזור אל־כרח', הותקפה המשלחת בידי המון עיראקי.
לפי עדותו של יעקב פרץ, שהובאה בידי ד"ר יהודה צבי, בבוקר אותו יום יצאו המונים ממסגד ג'אמי אל־גילאני לאחר דרשות הסתה נגד יהודים. בשעה 5:30 אחר הצהריים התכנס שוב המון במסגד, נאומים נוספים נישאו נגד היהודים, ובשש בערב החלה ההשתוללות. המהומות פרצו ברחוב ע'אזי שבשכונת באב א־שייח' והתפשטו במהירות לרובע היהודי העתיק ולשכונות היהודיות בא־רסאפה, ובהן אבו סייפין. המון מוסלמי, שאליו הצטרפו חיילים, שוטרים, פקידי ממשלה ותלמידי בתי ספר, החל להתנפל על יהודים ברחובות.
יהודים נגררו ממכוניות ומאוטובוסים, הוכו עד מוות ונשחטו בחרבות ובפגיונות לעיני העוברים והשבים. נהגי אוטובוסים דרסו גופות. קבוצות הפורעים התחלקו ביניהן בתפקידים. חלק בזזו, חלק רצחו, אחרים הציתו בתים וחנויות. חנויות יהודיות שסומנו מראש בצבע אדום נבזזו ונשרפו. לפי עדויות, קציני משטרה בכירים העמיסו בעצמם רכוש גנוב על משאיות. במקרים מסוימים פתחו הפורעים ברזים והציפו בתי יהודים במים.
בתי כנסת חוללו וספרי תורה הושחתו. מעשי הזוועה היו קשים במיוחד. נשים נאנסו, תינוקות וילדים עברו ריטוש איברים, וילדים הושלכו לנהר או לבארות לעיני הוריהם. יהודים רבים ניסו להימלט דרך גגות הבתים.
״מבעד לחלון ראינו עשרות אנשים חמושים בסכינים, גרזנים וכלי ירי, חלקם סחב חפצים ורהיטים שבזז מבתי היהודים, ראיתי אישה הנושאת בידה רגל של תינוק עם החג'ל.״
התנגדות, הצלה וניסיונות הישרדות
יהודים רבים היו חסרי אונים. לפי מרדכי בן־פורת, לימים ממנהיגי התנועה הציונית בעיראק, לא היו בידיהם נשק או אמצעי הגנה של ממש. הוא סיפר כי משפחתו חסמה דלתות וחלונות ברהיטים בניסיון למנוע מהפורעים לפרוץ פנימה.
אלא שאז הופיעה אשתו של קולונל עריף, שכנה מוסלמית, כשהיא אוחזת ברימון ובאקדח. היא צעקה על הפורעים כי אם לא יעזבו תפעיל את הרימון במקום. הפורעים התפזרו, וחיי המשפחה ניצלו.
במקרים אחרים סייעו גם פושעים מקומיים ליהודים. לפי אחת העדויות, צעירה מוסלמית שבזזה עם אחותה ראתה פורע תוקף צעיר יהודי. כאשר ניסתה לעצור אותו, הוא דקר אותה למוות. מאוחר יותר הורשע והוצא להורג.
גנב מקומי אחר הגן על כמאה יהודים בשכונתו ואילץ בעלי מאפייה ומכולת לספק להם מזון. גם יהודים נלחמו בחזרה. הם השתמשו בסכינים, אבנים, אלות ואקדחים. הרב יעקב מוצפי, ראש מדרש בית זלכה, פתח את שערי הישיבה כדי לקלוט יהודים שנמלטו מבתיהם, ואף גייס כספים עבורם מנדבני הקהילה.
הבריטים מחוץ לעיר והצבא העיראקי בפנים
בזמן שבגדאד בערה, הכוחות הבריטיים המתינו מחוץ לעיר, על גדת החידקל. קציני צבא בריטים ביקשו להיכנס לבגדאד ולעצור את הטבח, אך השגריר הבריטי סר קינאהאן קורנווליס סירב לאשר זאת.
העיכוב הזה עורר מחלוקת עמוקה גם שנים לאחר מכן. העיתונאי הבריטי טוני רוקה טען כי ההשהיה נבעה מהחלטה אישית של קורנווליס, שסירב למלא מיד אחר הוראות שקיבל ממשרד החוץ הבריטי. לפי עדויות אחרות, הבריטים עיכבו את כניסתם במשך 48 שעות, אולי מתוך רצון לאפשר התנגשות בין מוסלמים ליהודים.
בבוקר היום השני עסק העוצר בהרכבת ממשלה חדשה. בשעה 10:45 שודרה פקודת עוצר ברדיו. סמוך לצהריים נכנס לבגדאד צבא עיראקי חדש מצפון המדינה, שרוב חייליו היו כורדים ונאמנים לעוצר. הצבא קיבל פקודה לירות בפורעים ולפזרם.
הירי היה קטלני. לפי דו"ח ועדת החקירה העיראקית, המקלעים "טיהרו את הרחובות" במהירות. מספר הפורעים המוסלמים שנהרגו בידי הכוחות נע בין כמה עשרות ל־300–400. השגריר הבריטי ציין כי ביום השני נהרגו פורעים רבים לא פחות ממספר היהודים שנהרגו. רק לאחר שכוחות עיראקיים נאמנים לעוצר דיכאו את המהומות נכנסו הבריטים לעיר והטילו עוצר.
מספרי ההרוגים והוויכוח סביבם
מספר הנרצחים המדויק מעולם לא הוכרע סופית.
לפי חלק מהמקורות נרצחו כ־180 יהודים וכ־240 נפצעו. מקורות אחרים מדברים על כמעט 200 הרוגים ויותר מ־2,000 פצועים. מרכז מורשת יהדות בבל טען כי מלבד 180 קורבנות מזוהים נקברו בקבר אחים עוד כ־600 קורבנות שלא זוהו.
מסמך מן הארכיון היהודי העיראקי העריך כי יותר מאלף יהודים נרצחו או נעלמו. חוזר מודיעין של הסתדרות הפועל המזרחי בארץ ישראל, מ־17 ביולי 1941, העריך גם הוא כי למעלה מאלף יהודים נרצחו, ואף טען כי 120 חולים יהודים נרצחו בזריקות רעל בבית חולים בבגדאד.
הנרצחים נקברו בקבר אחים בבית העלמין היהודי בעיר. לפי אותו חוזר מודיעין, שווי הרכוש שנשדד עמד על לפחות מיליון לירות ארץ־ישראליות, ומספר הנפגעים מביזה הגיע לכ־50 אלף בני אדם. לפחות 586 בתי עסק יהודיים נבזזו ו־99 בתים נהרסו. כ־900 בתים יהודיים נפגעו לפי מקורות אחרים.
ועדת החקירה וההוצאות להורג
ב־7 ביוני 1941 הקימה הממשלה העיראקית ועדת חקירה רשמית. דו"ח הוועדה הוגש ב־8 ביולי, אך פורסם במלואו רק בשנת 1958. חלקו הראשון של הדו"ח תיאר את מהלך הפרעות ברחבי העיר. חלקו השני האשים קציני צבא, שוטרים ובעלי תפקידים רשמיים. החלק השלישי הטיל אחריות על פעילותו של פריץ גרובה, על תעמולת הרדיו הגרמני בערבית ועל פעילותו של חאג' אמין אל־חוסייני.
שמונה פורעים, ובהם קציני משטרה וצבא, הוצאו להורג. יונס א־סבעאווי וקצינים נוספים נידונו למוות. עם זאת, מסקנות הוועדה נותרו שנויות במחלוקת, בעיקר משום שקבעו כי הרקע לפרעות היה דתי.
הפרהוד והעתיד של יהודי עיראק
יש הרואים בפרהוד נקודת מפנה דרמטית בתולדות יהודי עיראק. אחרים סבורים כי השבר הגדול התרחש רק בשנים 1948–1951. בפועל, חלק מן היהודים שעזבו את עיראק מיד לאחר הפרהוד אף שבו אליה בהמשך, והגירה המונית קבועה לא החלה מיד. אורית בשקין כתבה כי יש להבחין בין הפרהוד עצמו לבין "פרהודיזציה" של ההיסטוריה היהודית בעיראק. לדבריה, הקהילה היהודית המשיכה לשאוף להשתלב בחברה העיראקית גם לאחר המאורעות, ורבים המשיכו לראות בעיראק את מולדתם.
עם זאת, הפרהוד האיץ את הפוליטיזציה של יהודי עיראק, בעיקר בקרב צעירים. רבים הצטרפו למפלגה הקומוניסטית העיראקית מתוך רצון להגן על יהודי בגדאד, ולא מתוך רצון לעזוב את המדינה.
רק לאחר 1948, כאשר הממשלה העיראקית החלה לצמצם את זכויות האזרח של היהודים ולפטר עובדים יהודים מהשירות הציבורי, הפך הפרהוד בעיני רבים לסמל אזהרה ברור.
ב־23 באוקטובר 1948 נתלה בפומבי בבצרה איש העסקים היהודי שפיק עדס, באשמת מכירת נשק לישראל ולמפלגה הקומוניסטית העיראקית, אף שהיה ידוע דווקא כמתנגד לציונות. הוצאתו להורג זעזעה את יהודי עיראק והעמיקה את תחושת חוסר הביטחון. בסופו של דבר הפכו האירועים לגורם מאיץ בעליית יהודי עיראק לישראל, תהליך שהגיע לשיאו במבצע עזרא ונחמיה.
תגובת היישוב בארץ ישראל
ב־3 ביולי 1941 שלח יצחק בן־צבי, נשיא הוועד הלאומי, מכתב לנציב העליון הבריטי בארץ ישראל, הרולד מקמייקל. במכתבו תיאר את "הזוועה הנוראית נגד היהודים" על סמך עדויות ראייה שהגיעו לארץ ישראל. בן־צבי דרש כי ממשלת עיראק תעניש את האחראים ותבטיח הגנה מלאה ליהודי בגדאד. בנוסף ביקש להנפיק אשרות הגירה ליהודים הרוצים "לעזוב תופת זו של רצח".
המכתב הועבר ללונדון רק ב־2 באוגוסט, והגיע ליעדו ב־17 בספטמבר, בשל האיטיות של הדואר הדיפלומטי בזמן המלחמה. ב־19 ביולי התקבלה במשרד החוץ הבריטי הודעה מן הסוכנות היהודית בירושלים שכללה דיווחים על הפרעות ובקשות סיוע לקהילה היהודית בעיראק.
מאבק ההכרה בנפגעי הפרהוד
בשנים מאוחרות יותר עלתה השאלה האם יש לראות בנפגעי הפרהוד קורבנות של רדיפות נאציות. ב־30 במאי 2014 פרסם עופר אדרת ב"הארץ" מאמר על דחיית תביעותיהם של קורבנות הפרהוד להכרה כנפגעי הנאצים. לאחר מכן הוגשו ערעורים בוועדות בבאר שבע ובחיפה. ב־3 בדצמבר 2015 קבע שר האוצר בהחלטה מנהלית כי נפגעי הפרהוד זכאים לתרופות חינם ולמענק שנתי באמצעות הרשות לזכויות ניצולי השואה, אך זאת בתנאי שלא יתבעו הכרה כנפגעי הנאצים.
מאוחר יותר דחו ועדות הערר את התביעות, וקבעו כי לא הוכח קשר סיבתי ישיר בין התעמולה הנאצית לבין הפרהוד במידה המזכה בפיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. גם בית המשפט המחוזי דחה את הערעורים, וב־10 במרץ 2019 דחה בית המשפט העליון את עתירת יוצאי עיראק.
זיכרון והנצחה
בין השנים 1941–1951 תרמו חברי ארגון "החלוץ" בעיראק כספים לקרן הקיימת לישראל כדי להקים חורשה לזכר הרוגי הפרהוד. בשנת 1945 ניטעה חורשה בנחאביר, היא בארי הישנה, אך נהרסה במלחמת העצמאות. ב־6 בנובמבר 2002 נחנכה ביער בארי אנדרטה לזכר הרוגי הפרהוד. האנדרטה הוקמה בדמות דומה לזו שעמדה ליד קבר האחים בבית העלמין היהודי בבגדאד ונהרסה בהמשך בידי השלטון העיראקי.
במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה הוקם קיר זיכרון לקורבנות.
ב־24 בפברואר 2010 הוצב במתחם הבורסה ברמת גן הפסל "התפילה", יצירתו של הפסל יאשה שפירא, לזכר הרוגי הפרהוד ולזכר 13 היהודים שנתלו בבגדאד בשנת 1969. גובה הפסל כחמישה מטרים והוא עשוי ברונזה.
ביוני 2020 ציינה מליאת הכנסת לראשונה את הפרהוד, ביוזמת חבר הכנסת אופיר כץ, שסבתו הייתה מניצולי הפרעות. ב־1 ביוני 2015 צוין לראשונה באו"ם "יום הפרהוד הבינלאומי".
סופה של קהילת יהודי עיראק?
הפרהוד לא מחק באחת את יהדות עיראק. החיים בבגדאד חזרו בהדרגה למסלולם, ואף חל שיפור כלכלי מסוים במהלך שנות המלחמה. אבל מאחורי השגרה נותר זיכרון עמוק של יומיים שבהם המדינה, השכנים, השוטרים והרחוב כולו יכלו להפוך באחת לכוח רצחני.
קהילה שחייתה בבבל עוד מימי הגלות העתיקה הבינה לפתע כי מעמדה כבר איננו מובן מאליו. חלק מהיהודים עוד ניסו להאמין בעתיד משותף בעיראק, אחרים החלו לחפש דרך יציאה. השנים הבאות, ההגבלות, ההוצאות להורג והפחד הגובר הפכו את אותו חג שבועות של 1941 לרגע שלא הפסיק להדהד.
הפרהוד שבר את תחושת הביטחון של קהילה יהודית עתיקה שחייתה בעיראק במשך דורות, ושינה לעד את היחסים בין יהודי בגדאד לבין המדינה שראו כמולדתם. גם עשרות שנים לאחר מכן, הזיכרונות מאותם ימי חג השבועות של 1941 ממשיכים לעבור בין משפחות, עדויות וסיפורים שנשמרו בקושי מתוך הכאב והשתיקה.
חומר מעשיר לקריאה
״שנאת יהודים ופרעות בעיראק: קובץ מחקרים ותעודות״, הוצאת המכון לחקר יהדות בבל, אור יהודה, 1992.
״סופה בין הדקלים״, מאת סמי מיכאל, 1975.
״מפריח היונים״, מאת אלי עמיר, 1992.
״מסע בבגדד היהודית״ מאת ויולט שאמאש, 2014.
״שלמה הכורדי ואני והזמן״, מאת סמיר נקאש.
Edwin Black, The Farhud: The Arab-Nazi Alliance in the Holocaust, 2010.
Bashkin, Orit. New Babylonians: A History of Jews in Modern Iraq, Stanford University Press, 2012.
