תאמל״ק לי
דיוקן של פחד ותמימות אל מול קנה הרובה. מה אנחנו יודעים על התמונה המפורסמת ביותר מחורבן גטו ורשה והאנשים שמאחורי הדמויות?
בערב חג הפסח תש"ג, 19 באפריל 1943, החל השלב הסופי בחיסול גטו ורשה. היה זה אביב של אפר ועשן בין חורבותיה של בירת פולין הכבושה. ברגע אחד של שקט מתוח, שנלכד לנצח בעדשת המצלמה, נעמד ילד קטן שפניו אומרות אימה, ידיו הזעירות מורמות אל על וסביבו חיילי הרייך החמושים. התמונה הזו, שנועדה במקורה לשמש עדות לניצחון הגרמני על "תתי-האדם", הפכה ברבות השנים לסמל האולטימטיבי של השואה, לזעקה שקטה המהדהדת את גורלם של מיליוני יהודים שנרצחו על אדמת אירופה.
הצילום המטלטל מתעד את פינוים של יהודים מגטו ורשה במהלך הכנעת המרד ההרואי שפרץ בין חומות הגטו. היה זה רגע לפני השילוח חסר הרחמים אל ה"אומשלאגפלץ", כיכר השילוחים הידועה לשמצה, ומשם, ככל הנראה, אל הדרך שממנה לא שבים, אל מחנה ההשמדה טרבלינקה.
דו"ח שטרופ: תיעוד ההשמדה
התמונה המוכרת לכל עין כיום לא נחשפה בתוך איזה אלבום משפחתי, אלא הייתה חלק בלתי נפרד ממה שנודע כ"דו"ח שטרופ". הדו"ח המפורט חובר על ידי קצין האס אס הבכיר, יירגן שטרופ, והוא הוגש למפקדו הישיר, היינריך הימלר, כעדות להישגיו המפוקפקים בחיסול הגטו.
שטרופ ביקש להראות כיצד הצליח לדכא את המרד היהודי ולהחריב את הגטו עד היסוד. האדם שאחז במצלמה באותם רגעים גורליים היה פרנץ קונרד, קצין אס אס ששימש כמנהל אדמיניסטרטיבי של תפיסת הרכוש היהודי בוורשה.
הצילום בוצע בסוף חודש אפריל או בראשית חודש מאי של שנת 1943, ימים שבהם הגטו בער והבונקרים התת-קרקעיים התגלו בזה אחר זה על ידי הנאצים. מחברי הדו"ח בחרו להוסיף כיתוב קר ומנוכר לתמונה: "הוצאו מהבונקרים בכוח" (Mit Gewalt aus Bunkern hervorgeholt).
עבור הצלם והקצינים, הייתה זו הוכחה לדיכוי יעיל; עבור ההיסטוריה, הייתה זו הנצחה של פשע מלחמה. לאחר שהונצחו בעדשה, הועלו כל היהודים המופיעים בתצלום לאומשלגפלץ וגורשו למחנה ההשמדה מיידנק או לטרבלינקה.
הידעת?
התמונה צולמה כחלק מדו"ח רשמי של האס אס שנשלח להיינריך הימלר כדי להשוויץ בחיסול גטו ורשה. הדו״ח הוא מסמך בן 75 עמודים, שנוסח בשפה צבאית יבשה ומנוכרת, תוך תיעוד דקדקני של דיכוי המרד היהודי ההרואי ושלבי הלחימה בגטו באביב 1943. שטרופ בחר להעניק למסמך כותרת מצמררת וסופנית: "Es gibt keinen jüdischen Wohnbezirk in Warschau mehr" – דהיינו, "הרובע היהודי בוורשה איננו עוד".
מי אתה, הילד עם הידיים המורמות?
שאלת זהותו של הילד שבמרכז התמונה העסיקה חוקרים ובני משפחה במשך עשורים רבים, אך היא נותרה ללא זיהוי ודאי ומוחלט, גם כיום.
לאורך השנים הועלו מספר אפשרויות, כל אחת מהן נושאת עמה סיפור חיים ומוות אחר. אחת האפשרויות היא שמדובר בלוי זילינווארגר, ילד שנספה בשואה וזוהה על ידי אביו, אברהם, שעלה לישראל. לדברי האב, הצילום בוצע ברחוב קופייצקה, סמוך לרחוב נאלווקי בגטו.
מועמד אפשרי נוסף שסיפורו מציע קרן של אור בתוך החשיכה, הוא צבי נוסבאום. נוסבאום נולד בשנת 1935 בתל אביב, אך חזר עם משפחתו לאירופה, שרד את מחנה ברגן-בלזן ונפטר ב-2 ביולי 2012 בארצות הברית.
שם נוסף שעלה הוא אריה לודוויג סימונסון, שהתגורר באנגליה עד פטירתו ב-26 במרץ 2017 ורבים ראו בו את הילד שנלכד בעדשה. דמות נוספת שהועלתה היא ארתור דאב סמיוטק, שנולד ב-1935 בלוביץ', בנם של לאון ושרה. עדותה של ידוויגה פייסצקה מוורשה משנת 1978 גרסה כי הוא הילד שבתמונה. לבסוף, הוזכר גם שמו של ישראל רונדל כמועמד אפשרי לזיהוי הילד.
הנשים והילדים שלצדו
מעבר לילד המרכזי, התמונה מאכלסת דמויות נוספות שגורלן נשזר באותו רגע טראגי.
האישה הנראית משמאל לילד מזוהה בסבירות גבוהה כחנה (הניה) זיילינווארגר.
הילדה שבקצה השמאלי של הפריים היא כנראה הנקה (חנה) למט, שנרצחה במחנה מיידנק. לצידה עומדת אימה, מתילדה למט גולדפינגר, שסיפורה מסתיים בנימה של נחמה: היא הצליחה להינצל מהתופת, עלתה לישראל והקימה בה משפחה חדשה.
האישה העומדת מאחורי הילד המרים את ידיו זוהתה כגולדה סטאברובסקי, תושבת העיר גרודנו שבפולין. גולדה הייתה אימם של פרופסור מנדל סטבורובסקי ומרדכי (מורי) סטאר. צאצאיה של גולדה נושאים את שמה בגאווה עד היום; נכדותיה הן ד"ר זהבה סטבורובסקי, רופאה בכירה בבית החולים "איכילוב", וגולדה שולקס-סטאר המתגוררת במלבורן שבאוסטרליה.
הנער נושא השק בתמונה לא זוהה בוודאות – ההשערות נעות בין ליאו אהרון אליעזר קרטוז'ינסקי, שזוהה על ידי אחותו שעלתה לישראל ונספה באושוויץ זמן קצר לאחר הצילום, לבין נער בשם הארי-חיים נישוור.
פני הרשע: יוזף בלשה
בניגוד לקורבנות, זהותו של החייל הגרמני המכוון את נשקו אל הקבוצה חסרת האונים ידועה היטב. זהו יוזף בלשה, "רוטנפיהרר" (רב-טוראי) באס אס, שנודע לשמצה באכזריותו הבלתי נתפסת. לאחר המלחמה, הצליח בלשה לחמוק מהדין תחת זהות בדויה. הוא שהה בשבי הסובייטי ונפצע בתאונת עבודה קשה על ידי קרון משא, אירוע שעיוות את פניו ללא היכר וסייע לו להסתתר ולהקים משפחה.
רק בשנת 1967 נחשפה זהותו האמיתית על ידי השטאזי במזרח גרמניה. במהלך חקירתו, תיאר בלשה במו ידיו על גב התמונה את המעשה: "התמונה מראה כיצד אני כאיש גסטפו בגטו ורשה יחד עם קבוצה של אנשי אס אס מוציאים קבוצה גדולה של יהודים מבניין. מדובר בעיקר בנשים, ילדים וזקנים… משם הועברו לתחנת הרכבת באומשלגפלאץ".
בלשה נשפט בגרמניה המזרחית, נמצא אשם ברצח אלפים ובשילוח מאות אלפים למוות ונידון לעונש מוות שבוצע בירייה על ידי כיתת יורים ב-29 ביולי 1969.
”נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן.”
אומץ יהודי
בתוך ים הייאוש והפחד המשתק המשתקף מהתמונות בדו"ח שטרופ, מנצנץ רגע אחד של התרסה אנושית טהורה, כמעט בלתי נתפסת. אי אפשר לסקור את תיעוד חורבנו של הגטו מבלי להפנות את המבט אל דמותה של ילדה אחת, קטנה ואמיצה, ששמה אבד בתהומות השכחה אך מעשיה נותר חקוק בנצח
בעוד המבוגרים סביבה כפופים תחת אימת קני הרובים, היא בוחרת במחווה של בוז תמים ונוקב: היא מוציאה לשון לעבר העדשה של הצלם הנאצי, אל מול פניו של הרשע המוחלט שמתעד אותה.
זהותה של הילדה נותרה חסויה, נטולת שם בתוך הסטטיסטיקה היבשה של הדו"ח הגרמני, אך המעשה האמיץ שלה הופך אותה לסמל של רוח בלתי ניתנת להכנעה. ברגע ההוא, הילדה נטולת השם לא ראתה מול פניה קצין אס אס בכיר או מכונת מלחמה משומנת; היא ראתה אדם שמנסה לגזול ממנה את כבודה האחרון והשיבה לו בכלי היחיד שנותר לה – התרסה ילדותית שהיא למעשה שיעור עמוק בחירות. זהו רגע שבו התום הופך לכלי נשק והוצאת הלשון הופכת לכתב אישום נגד הצלם והמשטר ששלח אותו.
נצחיותה של תמונה
עם חלוף השנים, התמונה הפכה לאחד הדימויים המשפיעים ביותר של המאה ה-20. "ידיעות אחרונות" בחר בה כאחת התמונות הבולטות של המאה תחת הכותרת "שואה 1939–1945". גם בזירה הבינלאומית זכה הצילום למעמד דומה כשהעיתון האיטלקי "קוריירה דלה סרה" בחר בתמונת הילד כאחת מתמונות המאה בערב חג המולד 1999 והציע להציב עותק שלה בכל בית ספר באיטליה. העיתון קבע כי "מבט אחד אל תוך עיניו של הילד מסברת טוב יותר ממאה שיעורים והרצאות את מה שיש ללמוד". קוראי העיתון דירגו את התמונה הזו לצד רגעים היסטוריים כגון נחיתת האדם על הירח כצילומים החשובים ביותר של המאה העשרים.
תמונת הילד מוורשה היא סיפורם של בני אדם ששמותיהם כמעט נמחקו, של רוצחים שביקשו להתפאר במעשיהם ושל זיכרון קולקטיבי שמסרב להרפות. דרך עיניו של הילד, העולם ממשיך להביט אל הזוועה ולזכור את מה שהאנושות מסוגלת לחולל.
חומר מעשיר לקריאה
דן פורת, ״הילד: מסע בעקבות תצלום״, בהוצאת דביר, 2013.
