תאמל״ק לי
שלמה המלך בנה את בית המקדש בירושלים, העיר שאביו דוד קבע כבירת ישראל. לבניית המקדש הייתה בעלת השפעה מאחדת, לא רק עבור הזהות הלאומית אלא גם עבור הדת. בני מלוכה מכל העולם המוכר הגיעו להיפגש עם שלמה ולראות את בית האל המפואר שבנה, והדבר העיד על עושרם של בני ישראל. לאחר מותו של שלמה, ישראל התפצלה לשתי ממלכות, ופולחן המקדש הפך לסוגיה שנויה במחלוקת, מה שהוביל לעבודת אלילים ולכפירה בממלכת ישראל הצפונית. עם אובדן בית המקדש של שלמה כמה מאות שנים לאחר מכן, ההשפעה על הפולחן הייתה מוחשית. הגולים ביקשו להשיב את תפארת העבר של מולדתם, ואת תחושת הזהות והשייכות שהתלוותה אליה.
לפי המקרא, הקדוש ברוך הוא לא התיר לדוד לבנות את בית המקדש בגלל כמות הדם ששפך במהלך חייו. הוא ידע, לעומת זאת, שבנו יבנה אותו, ודוד עשה חלק ניכר מעבודת ההכנה לבנייה שתתרחש לאחר מותו. הוא אסף חומרים, ארגן את הכהונה והביא את המשכן לירושלים. מאז התקופה שבה כבשו בני ישראל את הארץ המובטחת, הציבו הלוויים את המשכן במקומות שונים. תחילה בשילה, אחר כך בבית אל ובמקומות נוספים. לא היה מקום קבוע שביסס את פולחן בני ישראל. כשדוד העביר את המשכן לירושלים, היה זה מתוך ציפייה להקים מרכז פולחן חדש בישראל.
בתקופת שלטונם של שאול ודוד, ישראל כבר חוותה תחושת אחדות גדולה יותר מזו שהייתה קיימת בעת שהיו שבטים בעלי זיקה רופפת בלבד. הקמתו של מקום פולחן מרכזי, קבוע ובלתי-ניתן להזזה בירושלים תרמה לאחדות דתית וליציבות. בית המקדש הפך למוקד הפולחן בישראל וביסס את ירושלים כעיר בירה במובן הדתי, בנוסף למובן הפוליטי.
הבנייה הייתה מלאכת מחשבת של מיומנות ואומנות. היא הציגה את עושרה ושגשוגה של האומה בתקופת שלטונו של שלמה עם יצירות אמנות מעוררות השתאות העשויות זהב, כסף, נחושת ואבנים יקרות. היא כללה פרוכות ווילונות שאומנים הכינו מפשתן דק ורקמו בעיצובים מורכבים. אמנים עיטרו את הקירות והעמודים בגילופים וחריטות של כרובים, עצי תמר, פרחים ודימויים סמליים אחרים. הם ציפו את הקירות בעצי ארז, שאותם ציפו בזהב. זהב כיסה את הקירות הפנימיים, הרצפות, הדלתות והריהוט.
בית המקדש השרה תחושת חסד וברכה על המתפללים שעלו לרגל כדי להשתתף בשלושת הרגלים. האמינו שבית המקדש הוא בית האל מכיוון שכבוד ה' מילא את המקדש בצורת ענן ובדברי הימים ב' ז', 1-3 מפורט כיצד אש מן השמיים אכלה את הקורבנות והמנחות בבית המקדש. היה זה סימן שהבורא אישר וקיבל את המקדש שבני ישראל הקדישו לו. המקדש המחיש כיצד האל מקיים את הבטחתו לדאוג לעמו.
אך שלום ושגשוג לא נמשכו זמן רב לאחר מותו של שלמה. ירבעם מרד ברחבעם, בנו ויורשו של שלמה. ישראל המאוחדת לשעבר חולקה לממלכת יהודה הדרומית, שכללה את שבטי יהודה ובנימין, ולממלכת ישראל הצפונית, ובה עשרת השבטים הנותרים של ישראל.
ירבעם לא רצה שאזרחיו יסעו לירושלים כדי להתפלל, כיוון שהעיר הייתה בשטחה של יהודה. ירבעם הקים מרכזי פולחן חלופיים בבית אל ובדן. בנוסף, הוא בנה מזבחות במקומות גבוהים שונים שהוקדשו לעבודת אלילים. הוא הורה לאומנים להכין עגלי זהב שהזכירו את אלי העמים השכנים. המטרה העיקרית של מרכזי פולחן אלו הייתה לבסס מערכת פולחן שתעמוד בניגוד ישיר לפולחן בבית המקדש בירושלים.
כך בית המקדש ששימש לפני כן כסמל לאחדות, הפך לסיבה לפירוד במנהגים הדתיים ובפולחן. הגורם המניע היה פוליטי ונתקל בהתנגדות עזה מצד נביאי ישראל ויהודה. בתקופות קדומות, אומות נהגו לראות באלים של אומה מנצחת כעליונים על פני אלו של הצד המפסיד. במובן מסוים, המלחמה העמידה את אלי האומות הלוחמות זה מול זה. מאוחר יותר, כאשר ממלכת ישראל הצפונית יצאה למלחמה נגד ממלכת יהודה הדרומית, הדבר המחיש את התנגדותם לאל שבו נהגו להשתחוות בבית המקדש בירושלים.
בית המקדש, שבעבר היה סמל לאחדות עבור כל בני ישראל, הפך בעיני ממלכת ישראל הצפונית לסמל של הכוח העומד מאחורי כוחותיה המתנגדים של ממלכת יהודה. אלא שלא רק ממלכת ישראל הצפונית הידרדרה לעבודת אלילים. ממלכת יהודה הואשמה באותו הדבר בדיוק כאשר מלכים רשעים משלו בה. בסופו של דבר, ממלכת יהודה נפלה בידי צבאות בבל, שהחריבו את ירושלים ואת בית המקדש בשנת 586 לפני הספירה.
חורבן זה היה מכה הרסנית לשבטי יהודה ובנימין. הם היו מודעים לגורלם של עשרת השבטים של הממלכה הצפונית. מרכז הפולחן שלהם ובירתם היו חרבים. שני הסמלים של זהותם הלאומית והדתית חדלו להתקיים, והם היו בסכנה של איבוד זהותם. הבבלים נקטו ניסיונות שיטתיים לנשל את אסיריהם מכל שמץ של קשר לתרבותם הקודמת. הם היו מעניקים לעבדיהם שמות חדשים שהכירו באלים בבליים ומחנכים אותם מחדש במנהגים ובמסורות של בבל.
השפעת הפולחן בבית המקדש של שלמה ניכרת בגעגועיהם של גולי בבל לעירם, ירושלים, ולבית המקדש שפיאר אותה. בתום שבעים שנות גלות, הם חפצו להשיב את ירושלים ואת בית המקדש לתפארתם הקודמת.
למדיים ולפרסים שכבשו את הבבלים במהלך הגלות הייתה גישה שונה ליחסם אל היהודים. הם אפשרו להם לחזור ולבנות מחדש את מה שאיבדו לבבלים. מאמצי הבנייה מחדש היו ניסיונות להחזיר חלק מתפארת העבר שהכירו כאומה, אך לא העיר ולא בית המקדש הגיעו מעולם למעמדם הקודם.
אף על פי שבנו בית מקדש שני, חנוכתו ככל הנראה לא כללה גילויים גלויים לכך שנוכחות האל הייתה שם. בית המקדש השני גם לא היה עשיר בגודלו ובקישוטיו כפי שהיה בית המקדש הראשון. עם זאת, הוא שימש כמקום פולחן מרכזי עבור הגולים השבים שערגו לתחושת האחדות והזהות שהציע בית המקדש הראשון. יש האומרים שערכו של דבר מוערך רק כאשר הוא אובד. הדבר נכון במיוחד כשמתבוננים בבית המקדש של שלמה.
בית המקדש של שלמה מילא תפקיד משמעותי בביסוס תחושת אחדות וזהות בממלכת ישראל המאוחדת. הוא היה עדות לנאמנותו האל, לברכתו ולקשר שלו עם עמו. הוא סיפק מקום פולחן קבוע שבו בני ישראל יכלו להתאסף לשלושת הרגלים השנתיים שדרשו עלייה לרגל לירושלים, והוא סייע בביסוס ירושלים כבירה הפוליטית והדתית של ישראל.
כאשר ממלכת ישראל התפצלה לשתיים, בית המקדש היה בשטח ממלכת יהודה. ממלכת ישראל הקימה מרכזי פולחן חלופיים בניגוד ישיר לבית המקדש של שלמה. סמל האחדות הפך לסמל של כוח מתנגד מנקודת מבטה של הממלכה הצפונית. הם הידרדרו לעבודת אלילים, והאשורים שלחו אותם לגלות.
כאשר גם ממלכת יהודה יצאה לגלות, הגעגועים לעיר ירושלים ולבית המקדש העידו על ערכו כסמל של זהות ואחדות. ברגע שהתאפשר, הגולים חזרו וניסו להשיג מחדש חלק מתפארת העבר שלהם על ידי בנייה מחדש של העיר ובית המקדש. הם מעולם לא השיגו את אותה תחושת אחדות וזהות. הם גם לא חוו שוב את נוכחות האל בבית המקדש עצמו.
