יאן בויארסקי: מלך הזייפנים הצרפתי

לא כל מהנדס בונה גשרים, יש כאלה שמזייפים שטרות. ■ צ'סלב יאן בויארסקי, מהנדס-אדריכל פולני עם חוש טכני מבריק ונטייה קלה להרפתקאות, החליט שאם הבנק לא מאשר הלוואה, הוא פשוט ידפיס אותה בעצמו. ■ כך הפך אדם עם מכבש, קצת דיו והרבה תעוזה, לסיוט הגדול של בנק צרפת ולגאון הזיוף הכי אלגנטי בהיסטוריה של זיוף המטבעות.

במשך יותר מעשור ייצר צ'סלב בויארסקי כמעט לבדו שטרות מזויפים שהעמידו במבוכה את בנק צרפת, עד שאנשיו השתכנעו כי מאחוריהם עומד ארגון מקצועי עתיר אמצעים. מאחורי דלתו של בית פרברי מכובד הסתתר מהנדס פולני שבנה מכונות, ייצר נייר וסימני מים, רקח דיו וחרט לוחות נחושת, עד שהפך לאחד מזייפני הכסף המפורסמים במאה ה-20.

בינואר 1964 הגיעו שוטרים לבית שקט במונז'רון שבפרברי פריז. בעל הבית, מהגר פולני נשוי ואב לשניים, נראה לשכניו כאדם מכובד כל כך, עד שהופעת המשטרה הייתה כמעט בלתי מתקבלת על הדעת. שעות של חיפוש הניבו כספת ובה איגרות חוב אמיתיות בשווי 72 מיליון פרנקים, אבל לא את הדבר שהחוקרים חיפשו באמת. ואז נשפך נוזל על רצפת הלינוליאום. הוא חלחל במקום שבו רצפה תקינה אינה אמורה לבלוע דבר. השוטרים הרימו מכסה, אחריו עוד אחד ומתחת לבית נחשף עולם שלם שלא היה אמור להתקיים: בית מלאכה תת-קרקעי לייצור כסף.

האיש שנעצר היה יאן בּוֹיָארְסְקִי, מהנדס וממציא פולני. במשך שנים הוא התנהל כלפי חוץ כאיש משפחה וכסוכן נוסע, ובפועל הפיץ ברחבי צרפת שטרות שייצר בעצמו. בשיאו הגיעו זיופיו לרמה כזאת שגם אנשי בנק מיומנים התקשו להבחין בינם לבין שטרות אמיתיים. שטרי 100 הפרנק החדשים ועליהם נפוליאון בונפרטה הם שהעניקו לו את תהילתו המאוחרת. לפי כריסטיאן פורשרון, מנהל מוזיאון הכסף המזויף, "זהו גדול הזייפנים של המאה ה-20. איש לא השתווה לו".

חיים מוקדמים

צֶ'סלָב יאן בּוֹיַארְסְקִי (Czesław Jan Bojarski) נולד ב-15 באוקטובר 1912 בלנצוּט, פולין. יתום מאם, צ'סלב בויארסקי למד, ככל הנראה, בבית הספר הפוליטכני של לבוב (Lwów) ולאחר מכן בבית הספר הגבוה הטכני של גדנסק (Gdańsk), שם סיים את לימודיו ב-1939 עם תואר מהנדס-אדריכל. הוא שירת כקצין בצבא הפולני במהלך מלחמת העולם השנייה, נפל בשבי ההונגרים, אך נמלט ומצא מקלט בצרפת.

לאחר המלחמה, הוא התיישב בתחילה בוויק-סור-סר, קנטל, שם פגש את אשתו הצרפתייה. לאחר מכן, הודות לרווחים שהשיג מזיוף שטרות, הוא בנה בית במונז'רון, במחוז אֶסוֹן, שם התיישב עם משפחתו. בשהותו שם הוא הדפיס 30,000 שטרות אותם הפיץ לאחר מכן, כשהוא משלה את אשתו, לדבריו, בכך שהוא נציג מכירות וקונה באמצעות השטרות הגדולים שלו סיגריות, עטים, מצתים וענפי שושנת העמקים. בויארסקי היה גם חוקר עצמאי. הוא המציא פקק מזיגה מהפכני ומכונת גילוח חשמלית מסוג חדש. למרבה הצער, המצאות אלו כבר התגלו על ידי אחרים כאשר ביקש להציגן. הוא גם המציא, ככל הנראה, קפסולות קפה.

הזיופים

ב-1950 זייף והפיץ בויארסקי את השטרות המזויפים הראשונים של 1,000 פרנקים (1,000 פרנקים דגם 1945 "מינרווה והרֶקולֶס") ועל אף שבויארסקי לא היה מרוצה מהם במיוחד, שטרות ראשונים אלו הודפסו היטב על נייר עם סימן מים בתוך העיסה.

בינואר 1951, בנק צרפת דיווח באזור פריז על סחר בשטרות המזויפים "הכחולים" הללו, שהיו כמעט ללא דופי. הם זרמו לקופות בנק צרפת עד שהגיעו, ב-1954, לכמעט 1,500 יחידות בחודש. לאחר מכן, ב-1958, זייף שטרות של 5,000 פרנקים (דגם "יבשה וים").

בנובמבר 1962, נטש צ'סלב בויארסקי את זיוף שטרות 5,000 פרנקים לטובת זיוף השטרות החדשים של 100 פרנקים חדשים מדגם בונפרטה. זיופים אלו נהנו מניסיון וידע שבויארסקי צבר במשך יותר מעשר שנים. הזיוף היה כה מוצלח, שאפילו קופאים מיומנים באיתור זיופים לא היו מסוגלים להבדיל בינם לבין השטרות האמיתיים. הזיופים מסוג "בונפרטה" שהופקו על ידי בויארסקי באותה תקופה הם עד היום השטרות המזויפים היחידים שהוחלפו ישירות על ידי בנק צרפת. שלושת הזיופים הללו גרמו למומחי הבנק של צרפת לחשוב שהם יצירתו של אותו אדם..

איכות זיוף יוצאת דופן זו היא הגורם העיקרי לפרסומו של בויארסקי ברחבי העולם, בקרב שירותי המשטרה המיוחדים למאבק בזיוף מטבעות ומאוחר יותר בקרב אספני מטבעות. מומחי בנק צרפת חשבו שהם מתמודדים עם ארגון פשע רב עוצמה בעל אמצעים טכניים משמעותיים וידע של מספר מומחים. אבל בפועל, צ'סלב בויארסקי יצר את השטרות המזויפים ללא כל עזרה חיצונית, באמצעות ציוד שהוא המציא ובנה במו ידיו לצורך העניין, מחשש שיתגלה אם ירכוש אותם.

באופן מפתיע ובלתי רגיל עבור זייפני מטבעות, הוא פיתח וייצר נייר כסף משלו עם סימן מים אותנטי, פיתח את הדיו שלו וחרט בעצמו את לוחות ההדפסה מנחושת. אף זייפן לפניו לא היה מסוגל לשלוט בו זמנית בכל הטכניקות הללו ולהיות גם אמן-חרט מוכשר ו"ביצוע" זה מעולם שוחזר עד היום.

במכירה פומבית שהתקיימה בשינון, אנדר ולואר, שבצרפת, בספטמבר 2008, נמכר אחד משטרות אלה בסכום שיא של 5,543 אירו ובמכירה שהתקיימה בפריז במאי 2015, אחד מהשטרות הללו נמצא שלם ובמצב שימור מושלם ונמכר בשיא חדש של 7,173 אירו כולל דמי מכירה.

מאסרו

על כל פנים, בעוד שבדרך כלל שטרות מזויפים מבודדים היו נשלחים בתוך חבילת שטרות אמיתית, מומחי בנק צרפת גילו ב-1963 חבילה שלמה של עשרה שטרות מזויפים, מה שאפשר למשטרה לגלות שסכום זה שימש לרכישת שטרי אוצר, ומעטפת ההפקדה הוחתמה בסניף דואר ברובע ה-17 של פריז. הפקידים בדלפק הוזהרו לגבי תיאורו של האיש שמפיץ את השטרות המזויפים הללו.

כאשר חשוד התייצב בסניף דואר ב-10 בדצמבר 1963, המשטרה עקבה אחריו, מה שהוביל אותם לאדם שני, אלכסיי שוּבָאלוֹב (Alexis Chouvaloff), רוסי הקשור קשר הדוק לגיסו הפולני, אנטואן דוֹוְגִיֶרְד (Antoine Dowgierd). ב-17 בינואר 1964, שני גברים אלה נעצרו בבתיהם כשברשותם אותם שטרות מזויפים. הם מסרו את שמו של צ'סלב בויארסקי, שנעצר באותו יום על ידי שוטרים מהמשרד המרכזי למאבק בזיוף מטבעות בביתו במונז'רון.

במשך שנים, בויארסקי נסע ברחבי צרפת ברכבת לילה כדי להפיץ את הזיופים שלו, קונה דברים קטנים פה ושם. יום אחד, עייף מהנסיעות הללו, הוא הסכים לשתף פעולה עם שוּבָאלוֹב ודוֹוְגִיֶרְד כדי להפיץ את השטרות המזויפים: 300 מיליון פרנקים ישנים לאורך תקופה של 12 שנה. לאחר שמכר לחברו, אנטואן, גיסו של אנטואן, אלכסיי שוּבָאלוֹב, קנה בתמימות את שטרי האוצר בדואר עם השטרות המזויפים הללו. הפשיטה המשטרתית במונז'רון חשפה רק כספת שהכילה 72 מיליון פרנקים בשטרי אוצר אמיתיים, אך שום זכר לשטרות המזויפים. זאת עד שמפקח הפיל כוס מים בטעות, וזרימת הנוזל חשפה דלת נסתרת שהובילה לסדנת ייצור חשאית מוסתרת במרתף.

בויארסקי נידון ל-20 שנות מאסר באשמת זיוף שטרות כסף ונכלא בכלא סנטה (la Santé); עונש כבד לעבירה מסוג זה, אך תואם לחלוטין את הקבוע בחוק העונשין הצרפתית, שהגיע עד מאסר עולם. שני שותפיו שוּבָאלוֹב ודוֹוְגִיֶרְד זוכו מעונש משום שהפלילו אותו. משפטו של בויארסקי ב-1980 הוביל להחרמת רכושו. אך הוא קיבל הפחתת עונש על התנהגות טובה לאחר 13 שנים בכלא.

ב-1978, בעת שבויארסקי ואשתו גרו בדירת חדר צנועה באֶבְרִי (Évry) ויצאו לחופשה באזור מאסיף סנטרל פרצה דליפת מים בדירה, הכבאים שהוזעקו למקום גילו מאחורי הכיריים עשרה מטילי זהב ו־797 מטבעות זהב. על כל פנים, צ'סלב בויארסקי, שסבל ממחלת אלצהיימר וחי בדלות, הלך לעולמו ב-2 במאי 2003 בגיל 90 ונקבר באיזר, צרפת.

בויארסקי לא המציא את הזיוף

הסיפור של בויארסקי בולט בגלל הדיוק, הבדידות הטכנית והעימות עם מוסד בנקאי מודרני, זיוף כסף, נולד כמעט יחד עם הכסף עצמו. כאשר סחר חליפין הוחלף בהדרגה בשימוש במטבעות מתכת מברונזה, כסף וזהב, הופיעו גם אנשים שניסו להעתיק את הסמל החדש של הערך. במוזיאונים קיימים מטבעות מזויפים מהתקופה הגאלו-רומית, ובהם מטבעות ברונזה. הברונזה הייתה יקרה משום שהורכבה מנחושת ובדיל והכנת הסגסוגת הייתה מורכבת. זייפנים יצקו מתכות זולות וציפו אותן בשכבת ברונזה או כסף.

אולי יעניין אותך

אנדריי בוגוליובסקי: מעוצמה לבגידה

מרתה כהן: האחות היהודייה שריגלה בלב גרמניה הנאצית

ז׳איר בולסונארו: עלייתו ונפילתו של מנהיג הימין בברזיל

על נוּחַ זְעֵיתֶר: פאבלו אסקובר הלבנוני

הבעיה הייתה המשקל. סוחרים נהגו לעיתים לזרוק מטבעות על מאזניים במקום לספור אותם אחד-אחד, וזייפנים שלא שמרו על המשקל הנכון עוררו חשד. מכאן התפתח גם המנהג לחתוך או לנשוך מטבעות כדי לבדוק אם תוכנם הפנימי תואם למראה החיצוני. מן המטבע המזויף הדרך אל האלכימאי כמעט מתבקשת. לאורך ימי הביניים חיפשו אלכימאים את אבן החכמים שאמורה הייתה להפוך עופרת לזהב. במאה ה-16 התרכזו בפראג מלומדים, אנשי תורת הנסתר וגם שרלטנים. הקיסר רודולף השני התעניין במדעים אוקולטיים וחיפש בהתלהבות את האבן האגדית.

אחד האנשים שניצלו זאת היה האנגלי אדוארד קלי, תלמידו הסורר של ג'ון די, האסטרולוג של אליזבת מלכת אנגליה. לאחר ששתי אוזניו נכרתו באנגליה בשל זיוף מסמכים, הגיע קלי לפראג וטען שהוא מסוגל להפוך כספית לזהב. פעם אחת הצליח להרשים את הקיסר ואת חצרו, קיבל תואר אצולה ועבר למבנה מפואר שכונה "בית פאוסט". אלא שכאשר רודולף דרש חזרה על הנס, קלי לא הצליח. הוא נכלא ועונה. קלי סירב להסביר, ניסה לברוח באמצעות חבל, החבל נקרע והוא שבר את רגלו. לאחר שנתפס נקטעה הרגל.

לאחר שחי עם רגל עץ וקיבל חנינה הידרדר לחיי נדבות ושוב נכלא, הפעם בשל חובות. הוא ניסה להימלט שוב באמצעות חבל, ושוב הסתיים הניסיון באסון. גם רגלו השנייה אבדה. האיש שטען כי הוא מסוגל לייצר זהב מת לבסוף לאחר ששתה רעל.

ממרלו ועד גתה, סופרים רבים שאבו השראה מדמותו של פאוסט, בין 1480 ל-1540, והפכו אותו במהירות מסוימת לאב-טיפוס של מזייף בשירות השטן. בקולנוע גילם מישל סימון את הדמות בסרטו של רנה קלר "יופיו של השטן". עם זאת, אלכימאים כנים רבים חיפשו משמעות רוחנית יותר מאשר כסף ממשי, ולכן אין לערבב אותם אוטומטית עם זייפנים פליליים.

מזייף, מלך והשטן

במשך מאות שנים קיבל זיוף כסף ממד כמעט דתי. כאשר המלוכה והכנסייה היו קשורות זו בזו, המלכים עטפו את סמכותם במעטה דתי. המלך הוצג כמי שנמצא מעל בני האדם הרגילים, ובין הסמכויות המרכזיות שיוחסו לו היו מלחמה ושלום, עשיית משפט והטבעת מטבע.

בתקופת פיליפ הרביעי, "פיליפ היפה", הפכה הטבעת מטבע לזכות בלעדית של המלך. מכאן נבע היגיון אכזרי: המזייף אינו רק גונב או מרמה, אלא מחקה פעולה מקודשת של הריבון, ולכן פוגע בעת ובעונה אחת במלך, במדינה, בחברה ובאל.

העונשים היו בהתאם. קטיעת איברים, הפשטת עור, תלייה, עריפה או שריפה היו אפשרויות מקובלות. למזייפי כסף נשמרה מסורת מיוחדת: הרתחה בתוך קלחת. כפי שמתברר, גם האפשרות לסיים את הקריירה בתוך מרק אנושי לא הצליחה להכחיד לחלוטין את המקצוע.

עם שינוי הנורמות הוחלפו בהדרגה העינויים וההוצאות להורג בעבודות כפייה ובמאסר.

וידוק, פארינה ולגראנז': משפחת האצולה המפוקפקת של הזיוף

פרנסואה-אז'ן וידוק, שחי בשנים 1775-1857, החל את דרכו בזיוף כסף, המשיך במושבת עונשין וסיים במשטרה, לפני שפוטר ממנה בשל גניבה. האיש המורכב הזה הגיע גם לעולמו הספרותי של אונורה דה בלזק ושימש מודל לדמות ווטרן.

בשוויץ התפתח פולחן כמעט פרדוקסלי סביב ז'וזף-סמואל פארינה, שחי בשנים 1845-1880. הוא היה מבריח וזייפן כסף מוואלה, נידון לארבע שנות מאסר, נמלט לאחר חודש בלבד ולבסוף נורה בידי ז'נדרמים בתוך ערוץ. בזיכרון העממי הוא הפך למעין רובין הוד שווייצרי שחילק מטבעות מזויפים לעניים.

ז'אן-לואי בארו גילם את פארינה בתיאטרון, נטע כרם בן שלושה גפנים שנוהל מאוחר יותר בידי האב פייר והדלאי לאמה, ואף ייסד את "כנופיית פארינה", אגודה הומניטרית שאליה נקשרו בין השאר אמא תרזה, רוג'ר מור, קרוליין ממונקו ודויד דויה.

דמות נוספת היא פרנסיס לגראנז', "פלאג", שחי בשנים 1894-1964. הוא היה הרפתקן, רודף נשים וצייר מוכשר שנשלח למושבת עונשין ליותר מעשר שנים בשל זיוף כסף. בין איל רויאל לאי השדים שיפר את תנאיו באמצעות ציור חדרי הסוהרים. ציורי הקיר והבדים שלו הפכו לעדות לחיי האסירים. הוא שוחרר ב-1946, חי בניו יורק, חזר לקאיין ולבסוף מת במרטיניק.

כשמגיעים לבויארסקי, העונש כבר היה מאסר ולא קלחת. גם הוא, כמו כמה מן הדמויות שקדמו לו, זכה עם השנים למעמד מוזר שבו הפשע והכישרון הטכני כמעט מתחרים זה בזה בזיכרון הציבורי.

ומה כאשר המדינה עושה את זה?

האם זיוף הוא תמיד מעשה של אדם קטן נגד המדינה, או שלעתים גם המדינה עצמה משחקת באותם כללים?

פיליפ היפה הואשם בזמנו בזיוף כסף. הוא מימן את הוצאותיו בין היתר באמצעות פגיעה בבנקאים לומברדים וביהודים ורדף את מסדר הטמפלרים העשיר. היסטוריונים אינם מגדירים אותו ממש כזייפן, אלא כשליט שביצע "מניפולציות" במטבע על רקע השינויים הכלכליים של זמנו.

מכאן עולה השאלה: כאשר מדינה מנצלת לרעה את מכונת הדפוס שלה, במה שונה המעשה עקרונית מזיוף?

ההיסטוריה הכירה מדינות שהציפו את שטח יריבותיהן בכסף מזויף, ממשלות שסגרו בנקים באופן חד, שילמו חובות במטבע חסר ערך או שילמו לאזרחים בכסף שערכו מפוקפק. המאמר אף מעמיד את השאלה מול מיליארדי "הכלכלה החדשה" שנעלמו מכספי חוסכים אל מרחבים פיננסיים וירטואליים.

זייפן הוא בראש ובראשונה מי שיוצר מסמך מזויף, חתימה מזויפת או משנה מסמך אותנטי. במקום אחר הוא מאפשר למילה לשמש גם במשמעות של "שקרן, מרמה". בין "אמיתי" ל"אותנטי" מתקיים מרחב עמום שבו הזיוף מסוגל להתגנב, ובאמנות ובספרות עצמן הרי קיים לעיתים שקר מוסכם שאיש אינו רואה בו עבירה.

בויארסקי הוכיח שכשרון, הנדסה ויצירתיות יכולים לפעמים לעבוד בצד הלא־הרגיל של החוק. אבל מעבר לסיפור הזיוף העוצר נשימה, הוא מזכיר לנו עד כמה חשובה אמינות המטבע, הביטחון והבקרה הציבורית.

אם נהניתם מהסיפור שלו ורוצה ללמוד עוד על דמויות היסטוריות שלא מספרים עליהן בשיעורי היסטוריה, המשיכו לקרוא באתר שלנו. הירשמו לניוזלטר וקבלו עדכונים על סיפורים מההיסטוריה ש(אולי)לא הכרתם.

חומר מעשיר לקריאה

ז'אק פרדל, פרק בספר Côté crimes – 36 פרשות פליליות שזעזעו את הציבור, הוצאת SDL, שנת 2009.

פרדריק רובילואה, Le Collectionneur d'impostures (אספן הזיופים), הוצאת פלאמאריון, פריז, 2010.

בנואה גארנו, Être brigand: Du Moyen Âge à nos jours, הוצאת ארמנד קולין, סדרת "חיי העבר", 2013.

חומר מעשיר לצפייה

סיפורו של בויארסקי שימש השראה לסרט "הגנן מארז'נטיי" (Le Jardinier d'Argenteuil) של הבמאי ז'אן־פול לה שנואה משנת 1966. עם זאת, הסרט אינו ביוגרפיה מדויקת, אלא קומדיה בהשראת "פרשת בויארסקי" ויכולתו של הזייפן המפורסם לשכפל שטרות כסף אותנטיים כמעט לחלוטין, לבדו, ובתנאים פרימיטיביים במרתף ביתו שבמונז'רון.

בינואר 2026 יצא לאקרנים סרט הדרמה הביוגרפי ״פרשת בויארסקי״ (L'affaire Bojarski), שמגולל את קורות חייו של יאן בויארסקי ואת פרשת הזיוף.