נערות הולנדיות שהחלו בחלוקת כרוזים ובהצלת יהודים הפכו ללוחמות מחתרת שפגעו בתשתיות ובמשתפי פעולה עם הכיבוש הנאצי. ■ סיפורן של פרדי, טרוס והאני חושף גם את מחיר המאבק ואת המאבק המאוחר על הזיכרון.
ב-21 במרץ 1945, כשהתבוסה הגרמנית כבר התקרבה, נעצרה במחסום צבאי בהארלם צעירה שנשאה מסמכים מחתרתיים. שמה היה יַאנֶטְיֶה יוֹהַאנָה סְכַאפְט, אך אנשי המחתרת הכירו אותה בשם האני. היא צבעה את שערה האדמוני בשחור והרכיבה משקפיים כדי להסוות את זהותה. ההסוואה לא הצילה אותה. פחות מחודש לאחר מכן, ב-17 באפריל, נרצחה בדיונות ליד אוברווין, שבועות אחדים לפני שחרור הולנד.
שתי חברותיה למאבק, האחיות טְרוּס אוֹבֶרְסְטֶכֶן ופְרֶדִי אוֹבֶרְסְטֶכֶן, שרדו את הכיבוש. דרכיהן השתלבו ברשת התנגדות שפעלה בהארלם ובסביבתה: הברחת נרדפים, זיוף מסמכים, הפצת עיתונות אסורה, חבלה ופגיעה באנשי השלטון הנאצי ובמשתפי הפעולה המקומיים. השלוש היו צעירות כשבחרו לסכן את חייהן; ההתנגדות שלהן לא החלה באקדח, אלא בבתים שבהם הסתירו יהודים ובסירוב לקבל את הכיבוש כמציאות שאין לשנותה.
הולנד תחת הכיבוש: כיצד נוצרה המחתרת
ב-10 במאי 1940 פתחה גרמניה במתקפת פתע על הולנד, מדינה שביקשה לשמור על ניטרליות. הכוחות ההולנדיים לחמו, ובין היתר הצליחו לבלום פעולות נחיתה מוטסות באזור האג. ההתקדמות הגרמנית נתקלה בהתנגדות גם בקו גרבֶּה, בקורנוורדרזנד ובסביבות רוטרדם. ב-14 במאי הפציצו הגרמנים את מרכז רוטרדם; כ-800 בני אדם נהרגו וכ-85 אלף נותרו ללא קורת גג. הנהגת הצבא ההולנדי נאלצה להיכנע בחזית העיקרית, אך הממשלה והמלכה נמלטו והמדינה המשיכה להילחם לצד בעלות הברית ממקום גלותה.
בשנים הראשונות פעלו קבוצות מחתרת קטנות ומפוצלות. קומוניסטים, סוציאליסטים, אנשי כנסייה ופעילים עצמאיים הפיצו כרוזים, גנבו תעודות, ייצרו מסמכים מזויפים, אספו מודיעין והסתירו נרדפים. המונח ההולנדי onderduikers, שפירושו המילולי בערך ״יורדים מתחת לפני השטח״, שימש לציון מי שנאלצו לחיות במסתור. רשתות הסיוע סיפקו להם מקלט, מזון, תלושי קיצוב ותעודות. בשיא פעילותן הסתתרו בהולנד מאות אלפי בני אדם. אפילו מעשה שנראה שקט, כמו פתיחת דלת למשפחה נרדפת, עלול היה להוביל למעצר, לעינויים ולמוות.
ב-25 בפברואר 1941 פרצה שביתת פברואר, מחאה המונית נגד מעצרים וגירושים של יהודים באמסטרדם. השלטונות דיכאו אותה באלימות. פעילות מחתרת נוספת התרחבה עם השנים: ארגון הסיוע למסתתרים (LO), קבוצות התקיפה (LKP), מועצת ההתנגדות (Raad van Verzet, או RVV), שירות הסדר (Ordedienst) וקרן התמיכה הלאומית (NSF) שהעבירה כספים לפעילות החשאית. מועצת ההתנגדות, שאליה הצטרפו שלוש הצעירות, עסקה גם בחבלה ובפעולות חמושות.
ממדי הרדיפה היו הרסניים. כ-105 אלף מתוך כ-140 אלף היהודים בהולנד נרצחו בשואה. לצד מי שסיכנו את עצמם להצלתם פעלו גם פקידים, שוטרים ומשתפי פעולה מקומיים שסייעו למנגנוני הכיבוש. המחתרת נאלצה לפעול בסביבה צפופה, תחת מנגנוני מעקב ומול סכנת הלשנה מתמדת. התגברות פעולות החבלה וההתנקשויות הובילה לא אחת לתגמול אכזרי נגד אוכלוסייה אזרחית.
האחיות מהדוברה: ילדות שהכירה את משמעות הסיוע לנרדפים
טרוס ופרדי אוברסטכן לפני המלחמה
טרוס אוברסטכן נולדה ב-29 באוגוסט 1923. אחותה הצעירה פרדי ננדה דקר-אוברסטכן נולדה ב-6 בספטמבר 1925, בכפר סְכוֹטֶן שבהולנד. המשפחה התגוררה תחילה בדוברה. עוד לפני תחילת המלחמה בהולנד הסתירה משפחת אוברסטכן אנשים מליטא בבטן כלי השיט. בעקבות גירושי הוריהן גידלה האם את הבנות, והמשפחה עברה מן הדוברה לדירה קטנה. האם נישאה שוב ונולד לבנות אח למחצה. המשפחה חיה בעוני, אולם הסכימה להעניק מחסה גם לאחרים.
במהלך הכיבוש הסתירה המשפחה זוג יהודים בביתה. פרדי וטרוס החלו לחלק כרוזים נגד הנאצים. פעולותיהן משכו את תשומת לבו של פְרַנְס וַן דֶר וִיל, מפקד במועצת ההתנגדות באזור הארלם. בהסכמת אימן הצטרפו האחיות לארגון. פרדי הייתה אז בת 14 בלבד. הנערות שהכירו מקרוב את חיי העוני ואת המחויבות כלפי אנשים נרדפים קיבלו עתה תפקיד במאבק חשאי מאורגן.
מהפצת כרוזים אל מבצעי חבלה והצלה
במסגרת פעילותן סייעו האחיות בהצלת ילדים יהודים ובהעברתם למקומות מבטחים; חלק מתיאורי פעילותן מתייחסים גם לסיוע בהימלטות ממחנות. הן השתתפו בפעולות חבלה בתשתיות, לרבות פגיעה בגשרים ובמסילות רכבת באמצעות חומרי נפץ. בהמשך לקחו חלק גם בפעולות חמושות נגד חיילים גרמנים ונגד גורמים ששירתו את שלטון הכיבוש.
אחד הסיפורים הידועים על פרדי מתאר כיצד ירתה בחייל גרמני בשעה שרכבה על אופניה. בסיפורים נוספים על פעילות השלוש מתואר כיצד ניצלו את העובדה שהן נראו צעירות ולא מאיימות: הן שוחחו עם חיילים בברים ובבתי מרזח והציעו לצאת לטיול ביער, שבו המתינו אנשי מחתרת חמושים. פעולות אלה נשאו סיכון עצום, וגם מעוררות שאלות מוסריות שאין לטשטש מאחורי הכותרת הרומנטית שהוצמדה להן לעיתים. מדובר היה בלחימה חשאית קטלנית במסגרת התנגדות לכיבוש, לא בהרפתקה נעורים.
האני סכאפט: סטודנטית למשפטים שהפכה ל״נערה אדומת השיער״
בית פוליטי, לימודים וחברות יהודיות
האני סכאפט נולדה בהארלם ב-16 בספטמבר 1920 בשם יַאנֶטְיֶה יוֹהַאנָה סְכַאפְט. אמה, אָפְיֶה טַלֵאָה סכאפט לבית פרייר, הייתה מנוניטית; אביה, פיטר סכאפט, היה מורה המזוהה עם מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית. הוריה גוננו עליה במיוחד לאחר שאחותה הגדולה אנה מתה מדיפתריה בשנת 1927. שיחות על פוליטיקה וצדק היו חלק מהחיים בבית, והאני שאפה ללמוד משפטים ולהיות עורכת דין לזכויות אדם.
בשנת 1938 החלה ללמוד משפטים באוניברסיטת אמסטרדם. שם הכירה שתי סטודנטיות יהודיות, סוֹנְיָה פְרֶנְק ופִילִינֶה פּוֹלָאק, שהיו לחברותיה. רדיפת היהודים קיבלה עבורה שמות ופנים. בראשית הכיבוש התנדבה לצלב האדום, גלגלה תחבושות, הכינה ערכות עזרה ראשונה לחיילים וסייעה לפליטים גרמנים. בשנת 1943 דרשו שלטונות הכיבוש מן הסטודנטים לחתום על הצהרת נאמנות. האני, כמו כ-80 אחוזים מהסטודנטים, סירבה; בכך נקטעה אפשרותה להמשיך בלימודים.
בקיץ 1943 חזרה לבית הוריה, וסייעה לפרנק ולפולאק להסתתר ולהשיג תעודות זהות מזויפות. תחילה גנבה תעודות עבור יהודים, ובהם חברותיה. לאחר מכן הצטרפה למועצת ההתנגדות, שפעלה בזיקה למפלגה הקומוניסטית ההולנדית, ושם הכירה את טרוס ופרדי אוברסטכן. שלוש הנשים נעשו חברות ושותפות למאבק.
בחירה במאבק מזוין
האני לא הסתפקה בשליחויות. היא ביקשה לפעול בנשק, והייתה מעורבת בחבלה ובהתנקשויות במשתפי פעולה ובאנשי הכיבוש. היא למדה לדבר גרמנית באופן שוטף והשתמשה בהופעתה החיצונית כחלק מפעילותה. לפני יציאה לפעולה התאפרה, צבעה את שפתיה וסידרה את שערה. היא נשאה אקדח מדגם FN M1922. עם זאת, לא כל פעולה נראתה לה לגיטימית: כשהוצע לה לחטוף ילדים של פקיד נאצי, סירבה משום שכישלון הפעולה היה עלול להביא להריגתם. מבחינתה, הפגיעה בילדים חצתה גבול מוסרי.
שערה האדמוני הקנה לה את הכינוי ״הנערה אדומת השיער״, שהפך לסימן הזיהוי שלה גם בעיני הגרמנים. משזוהתה בזירת התנקשות הוכנסה לרשימות המבוקשים. בהמשך צבעה את שערה בשחור והרכיבה משקפיים בעלי מסגרת מתכת כדי לשנות את מראיה. אך מערכת המעקב של הכיבוש לא נשענה על תווי פנים בלבד; היא ניצלה גם מידע שהופק בעקבות מעצרים וחקירות.
המחיר של מבצע אחד: יוני 1944
ב-21 ביוני 1944 יצאה האני עם איש המחתרת יאן בּוֹנֶקַמְפּ לפעולה בעיר זַאנְדָאם נגד שוטר הולנדי ומשתף פעולה בשם וִילֶם רָאגוּט. האני ירתה תחילה ופגעה בגבו. ראגוט הספיק לירות בבונקמפ בבטנו, ובונקמפ, אף שנפצע אנושות, הרג אותו. בונקמפ ברח מהזירה אך נתפס והועבר לבית חולים. שם, בעת שהיה במצב קשה, חשף בשגגה את שמה וכתובתה של האני בפני אחיות הולנדיות נאציות שהתחזו לאנשי מחתרת.
בעקבות המידע עצרו הגרמנים את הוריה של האני ושלחו אותם למחנה הריכוז הרצוגנבוש, סמוך לדן בוש, בניסיון לאלץ אותה להודות בפעילותה. מותו של בונקמפ והחשש לגורל הוריה טלטלו אותה, והיא הפסיקה לזמן מה את פעילותה המחתרתית. הוריה שוחררו לאחר תשעה חודשי מעצר. האני שבה לפעולה בהמשך, הפעם בזהות מוסווית, והמשיכה בהברחת נשק, הפצת עיתונות אסורה, שליחויות ופעולות חמושות.
1944–1945: ההתנקשויות האחרונות בהארלם
ב-25 באוקטובר 1944 תכננו האני וטרוס לפגוע בפַאקֶה קְרִיסְט, שוטר בהארלם וחבר בתנועה הנציונל-סוציאליסטית ההולנדית, NSB. אנשי מחתרת אחרים הקדימו אותן והרגו אותו. ב-1 במרץ 1945 ירו האני וטרוס למוות בווילם זִירְקְזֵיי, שוטר NSB, סמוך לקרלגֶהאוס שעל תעלת ליידספארט בהארלם.
ב-15 במרץ תקפו את קוֹ לַאנְחֶנְדַייק, ספר מאיימוידן ששירת את שירות הביטחון הנאצי, ה-SD. הוא נפצע אך שרד. ניסיון קודם של יאן בונקמפ לפגוע בו נכשל אף הוא. בשנת 1948 העיד לאנחנדייק באמסטרדם לטובת בת זוגו מאזור ולסן, נֶלִי וִילִי וַן דֶר מֵיידֶן, שהייתה משתפת פעולה. בשנת 1949 נידון לאנחנדייק למאסר עולם.
אולי יעניין אותך
במקרים אלה ניכרת מורכבותה של המחתרת: לצד הצלת נרדפים והפצת מידע פעלו יחידות שהפעילו כוח קטלני נגד שוטרים ומשתפי פעולה. מפקדיהן נדרשו לקבל החלטות בחשאי, כשהאפשרות למעצר, הלשנה או פעולת תגמול הייתה חלק מן המציאות היומיומית.
המעצר, ההוצאה להורג וניסיון החילוץ
ב-21 במרץ 1945 נעצרה האני במחסום צבאי בהארלם. היא נשאה מסמכים סודיים, והפצת העיתון הקומוניסטי האסור De Waarheid שימשה סיפור כיסוי לפעילותה. היא הועברה לבית כלא באמסטרדם, נחקרה ועונתה והוחזקה בבידוד. שורשי שערה האדמוני סייעו לזהותה. אחת התיאורים מייחסת תפקיד בזיהויה לאנה א״ק וַיינְהוֹף, שהייתה בעבר עמיתה שלה. האני הודתה בפעילותה המחתרתית, אך לא נמצאה ראיה שמסרה לגרמנים מידע על חבריה.
טרוס ניסתה להגיע אליה. תיאור של ניסיון החילוץ מספר כי התחפשה לאחות גרמנייה וטענה שעליה לקחת את האני לבדיקה רפואית; היא אף בכתה כדי לשכנע את הסוהרים. אנשי המחתרת הניחו שהאני מוחזקת בכלא וטרינגסכאנס, אך על פי התיאור היא הועברה למקום אחר, באמסטלוונסווך. פרטי ניסיון החילוץ הזה אינם מאומתים במלואם, ולכן אין לראות בכל שלביו תיעוד ודאי.
ב-17 באפריל 1945, שלושה שבועות בלבד לפני סיום הכיבוש בחלקים המרכזיים של הולנד, הובלה האני לדיונות של אוברווין, סמוך לבלומנדאל. שני אנשי המנגנון הנאצי ההולנדי, מַתֶאוּס שְמִיץ ומַארְטֶן קַייפֶּר, ביצעו את ההוצאה להורג בהוראת וִילִי לָאגֶס. הירייה הראשונה של שמיץ רק שרטה אותה. קייפר ירה אחר כך צרור שפגע בראשה והרג אותה. היא הייתה בת 24.
לפי סיפור שהתפרסם על מותה, לאחר שהכדור הראשון לא הרג אותה אמרה למוציאים להורג: ״אני יורה טוב יותר!״ אלא שהמשפט המפורסם אינו מאומת. חקירה בארכיונים ההולנדיים לא מצאה לו תיעוד בן הזמן; בתיאור חקירתו של קייפר לאחר המלחמה לא הופיעו המילים הללו. ככל הנראה התקבעו בזיכרון הציבורי בעקבות חירות ספרותית שנטל הסופר טֶאוּן דֶה פְרִיס בספרו הנערה אדומת השיער משנת 1956.
השחרור לא השיב את מי שלא שרדה
המערכה בהולנד נמשכה גם לאחר שחרור חלק מן הדרום בסוף 1944. מבצע מרקט גארדן לא הצליח להשיג את כל יעדיו, ובמערב המדינה גרמו מחסור במזון ושיבוש התחבורה ל״חורף הרעב״ של 1944–1945. המחתרת פעלה באותם חודשים תחת סכנת תגמול קולקטיבי. בפוטן, בעקבות תקיפה נגד רכב צבאי, גורשו באוקטובר 1944 מאות גברים למחנות; במרץ 1945 הביאה תקיפת רכבו של הנס אלבין ראוטר להוצאות המוניות להורג. הכיבוש הגרמני בהולנד הסתיים עם הכניעה ב-5 במאי 1945.
ב-27 בנובמבר 1945 נקברה האני מחדש בטקס ממלכתי בבית העלמין לכבוד חללי ההתנגדות בבלומנדאל. מלכת הולנד וילהלמינה, הנסיכה יוליאנה והנסיך ברנהרד השתתפו באירוע. וילהלמינה כינתה את האני ״סמל ההתנגדות״. בשרידי הנרצחים שנמצאו בדיונות בלומנדאל נמנו 422 אנשי מחתרת, מהם 421 גברים ואישה אחת: האני סכאפט.
לאחר המלחמה עמדו חלק מן המעורבים ברציחתה לדין. קייפר נידון למוות והוצא להורג בשנת 1948. לאגס נידון למוות בשנת 1949, וגזר הדין אושר ב-1950, אך המלכה יוליאנה סירבה לאשר את ביצועו. בשנת 1952 הומר עונשו למאסר עולם. הוא נמנה עם קבוצת פושעי המלחמה שנודעו כ״ארבעת ברדה״ ושוחרר מסיבות בריאותיות בשנת 1966, בהחלטה שעוררה מחאה ציבורית. הוא חזר לגרמניה ומת בשנת 1971. לא ברור אם שמיץ הועמד לדין.
טרוס ופרדי אחרי המלחמה: יצירה, הנצחה והכרה
טרוס נישאה לפיט מֶנְחֶר בנובמבר 1945. נולדו להם ארבעה ילדים, ולבתם הבכורה נתנה שם לזכר האני סכאפט. היא פנתה לציור ולפיסול, והקדישה חלק ניכר מחייה להעברת זיכרון ההתנגדות. היא הרצתה בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות על מלחמה, אנטישמיות, סובלנות ואדישות. בשנת 1982 פרסמה את ספרה Not Then, Not Now, Not Ever, העוסק בחוויותיה מימי המלחמה.
ב-10 במאי 1967 הכיר יד ושם בטרוס כחסידת אומות העולם. בשנת 1998, ביום הולדתה ה-75, הוענק לה תואר קצינה במסדר אורנז'-נסאו. ב-15 באפריל 2014 העניק ראש הממשלה ההולנדי מארק רוטה לשתי האחיות את צלב מלחמת הגיוס, אות הוקרה על פעילותן בתקופת המלחמה. טרוס מתה ב-18 ביוני 2016.
פרדי נישאה ליאן דֶקֶר ונולדו להם שלושה ילדים. היא פעלה כחברת הנהלה בקרן הלאומית להנצחת האני סכאפט, שאותה הקימה אחותה. רחוב בהארלם נקרא על שמה. בשנות חייה האחרונות סבלה מהתקפי לב אחדים, ומתה ב-5 בספטמבר 2018 בבית אבות בדריהויס, יום אחד לפני יום הולדתה ה-93.
הזיכרון של האני סכאפט והפוליטיקה של ההנצחה
האני זכתה לאחר מותה בעיטורי התנגדות הולנדיים, לרבות צלב ההתנגדות, שהוענק ל-95 בני אדם בלבד, וכן בעיטור זיכרון ההתנגדות. הגנרל דווייט אייזנהאואר העניק לה את מדליית החירות. בהארלם הוקמה לזכרה אנדרטת ארד בפארק קנאו, שהמלכה יוליאנה חשפה. רחובות ובתי ספר נקראו על שמה, ומדי שנה נערכים בעיר אירועי זיכרון. קרן ההנצחה הלאומית נושאת את שמה.
ואולם ההנצחה עצמה הפכה לשדה מאבק פוליטי. המפלגה הקומוניסטית ההולנדית אימצה את האני כסמל, וב-1951 נאסרו טקסי הזיכרון ליד קברה. המוני משתתפים, שמספרם הוערך ביותר מעשרת אלפים, נחסמו בידי מאות שוטרים וחיילים בסיוע ארבעה טנקים. שבעה הצליחו להגיע לבית העלמין ונעצרו לאחר שצלצלו בפעמון. בשנים הבאות התקיימו טקסי הנצחה חלופיים בהארלם. בראשית שנות התשעים התאפשרה שוב ההנצחה ליד הקבר.
סיפורה של האני הופיע ברומן Het meisje met het rode haar של תאון דה פריס משנת 1956 ובעיבוד קולנועי בשם זה מ-1981 בבימוי בן ורבונג ובכיכובה של רנה סאוטנדייק. היא מוזכרת גם ביצירה De Aanslag של הארי מוליש, שעובדה לסרט בבימוי פונס רדמאקרס. אינקה ורדונר כתבה עליה שיר. ספרות מאוחרת חזרה אל השלוש, ובה הרומן To Die Beautiful משנת 2023 של באזי ג'קסון.
שלושה נתיבים, מאבק אחד
בחייהן של פרדי, טרוס והאני לא הייתה הפרדה נקייה בין הצלת בני אדם לבין הפעולות הקשות של המחתרת החמושה. הן הסתירו נרדפים, סייעו להשיג תעודות, הפיצו מידע אסור, סיכנו את חייהן בשליחויות והשתתפו בפעולות שנועדו לפגוע במנגנוני הכיבוש. האני לא זכתה לראות את יום השחרור. טרוס ופרדי נשאו את הזיכרונות עוד עשרות שנים, והפכו את סיפורן האישי לחלק מחינוך ציבורי נגד אנטישמיות ואדישות.
הסיפור שלהן גם מזכיר שלא כל זיכרון שנחרת בתרבות הוא תיעוד היסטורי מדויק. המשפט המפורסם שיוחס להאני ברגעיה האחרונים התגלה כסיפור שאינו נתמך בעדויות בנות הזמן. דווקא ההבחנה בין מה שאפשר להוכיח לבין מה שנעים יותר לזכור מאפשרת להבין את אומץ לבן של שלוש הצעירות בלי להזדקק לאגדה.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
טים בריידי, Three Ordinary Girls (2021). ספר על שלוש הנערות שפעלו בריגול, בחבלה ובהתנקשויות במסגרת ההתנגדות ההולנדית.
סופי פולדרמנס, Seducing and Killing Nazis: Hannie, Truus and Freddie (2019). ספר המוקדש לפעילותן של האני והאחיות אוברסטכן.
קתרין אטווד, Women Heroes of World War II (מהדורות 2011 ו-2024). סיפורי נשים שפעלו בריגול, בחבלה, בהתנגדות ובהצלה; מהדורת 2024 כוללת פרק על האני סכאפט.
טרוס מנחר-אוברסטכן, Not Then, Not Now, Not Ever (1982). זיכרונותיה של אחת הלוחמות, שנכתבו על בסיס חוויותיה בזמן הכיבוש.
בּאזי ג'קסון, To Die Beautiful (2023). רומן היסטורי המבוסס על חייה של האני סכאפט. תאון דה פריס, Het meisje met het rode haar (1956). ספר שהשפיע עמוקות על דמותה התרבותית, לרבות הפצת ציטוט שיוחס לה ללא ביסוס תיעודי.
סם רוברטס, The New York Times (25 בספטמבר 2018); האריסון סמית, The Washington Post (ספטמבר 2018); נור ספנייר, Vice (11 במאי 2016); ג'ייק רוסן, Mental Floss (6 בפברואר 2020). מאמרים עיתונאיים על פרדי והאחיות אוברסטכן, פעילותן ואחרית חייהן.
DutchNews.nl (15 באפריל 2014) ו-Under Fire: Women and World War II בעריכת א' בוכהיים ור' פוטסלאר (2014). מקורות המתייחסים להוקרה הציבורית של האחיות ולמקומן בהיסטוריה של נשים במלחמה.
מאט קילין, Orphan Monster Spy (2018). יצירה המופיעה בביבליוגרפיה הנלווית לסיפור פרדי אוברסטכן; הקשר שלה לנושא מצוין במסגרת חומר הקריאה שנאסף על פעילות נשים במלחמה.
חומר מעשיר לצפייה
Het meisje met het rode haar (1981). עיבוד קולנועי לספרו של תאון דה פריס על האני, בבימוי בן ורבונג ובכיכובה של רנה סאוטנדייק. De Aanslag. הרומן של הארי מוליש עובד גם לסרט שביים פונס רדמאקרס.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.