העיתון The New York Times ערך סקר בקרב יותר מ-500 כוכבים, יוצרי סדרות ובכירים ידועים אחרים בתעשיית הטלוויזיה, במטרה לבחור את 100 הסדרות הטובות ביותר של המאה ה-21. בסקר נכללו סדרות שהחלו להיות משודרות החל מ-1 בינואר 2000.
במקום הראשון בתוצאות ההצבעה דורגה ״שובר שורות״ של וינס גיליגן. במרכז העלילה נמצא מורה לכימיה בבית ספר, וולטר וייט (בריאן קרנסטון הנפלא), שלאחר שהוא מגלה על האבחנה הרפואית שלו, מחליט להתחיל לייצר חומרים פסיכואקטיביים למען רווחת משפחתו. האקדמיה האמריקאית לטלוויזיה העניקה לסדרה 16 פרסי אמי.
לא מפתיע ש״שובר שורות״ נכנסה לספר השיאים של גינס בתור "תוכנית הטלוויזיה בעלת הדירוג הגבוה ביותר בכל הזמנים". שני פרסי גלובוס הזהב, ובריאן קרנסטון שזכה בארבעה פרסי אמי על התפקיד הם תו איכות לא קטן.
העשירייה הראשונה בדירוג נראתה כך:
- ״שובר שורות״
- ״הסמויה״
- ״מד מן״
- ״יורשים״
- ״פליבג״
- ״משחקי הכס״
- ״ויפ״
- ״רוק 30״
- ״תרגיע״
- ״אטלנטה״
״צ'רנוביל״ דורגה במקום ה-19, ״סמוך על סול״ (סדרת הספין-אוף ל״שובר שורות״) תפסה את המקום ה-27, ואילו ״כנופיית ברמינגהאם״ המופתית דורגה במקום ה-43. ״דברים מוזרים״ (שעליי להודות שמעולם לא צפיתי בה) הגיעה למקום ה-53 בדירוג. במקום ה-11 ברשימה ניצבה הגרסה האמריקאית של ״המשרד״ בעוד הגרסה הבריטית המקורית דורגה במקום 16.
על מה ״שובר שורות״ ולמה הסדרה כל כך אהובה?
עד גיל חמישים השלים וולטר וייט עם העובדה שחייו לא עלו יפה. פעם הוא היה מדען מוכשר, ואילו כעת חבריו, שעימם עבד בעבר, התעשרו, בעוד וולטר עצמו בקושי מתקיים מעבודתו בבית ספר כמורה לכימיה, עבודה שגורמת למוחו, שהיה פעם מבריק, להתעמעם ולהתכסות בפטינה. בנו המתבגר לוקה בשיתוק מוחין, ואשתו מסובבת אותו על האצבע הקטנה. להשלמת התמונה, וולטר מגלה שהוא חולה בסרטן הריאות ושנותרו לו לכל היותר שנתיים לחיות. באופן מוזר, קרבת המוות משחררת את וולטר, שמוצא לפתע פתרון: כדי לממן את הטיפול, הוא מתחיל לייצר מתאמפטמין. כשותף לוקח וייט את תלמידו לשעבר, וכיום סוחר סמים, ג'סי פינקמן.
בהתחלה הכול הולך היטב. אבל אז הבעיות מתחילות ליפול עליו ולהיערם כמו כדור שלג. האנק, גיסו של וולטר ובמקביל עובד המינהל לאכיפת הסמים, מחפש את הכימאי שמייצר מת' טהור כקריסטל. והסוחרים המקומיים מאיימים למוטט את העסק הצנוע של וייט, משום שלאיש אסור לחדור לשטח שלהם. כך הגיבור שוקע עמוק יותר ויותר בעולם הפשע ומתרחק ממשפחתו. עד שהוא הופך בהדרגה לפושע האגדי והחמקמק הייזנברג (כינוי שנבחר על שם הפיזיקאי הגרמני ורנר הייזנברג…).
המרירות שהצטברה בו במשך השנים כלפי העולם, שלא העריך את עבודתו, מתערבבת בנפשו באופן משונה בסלידה מעבודתו השנואה וברצון להעניק למשפחתו סיכוי לחיים מכובדים, חיים שנשללו ממנו עצמו. התערובת המוזרה הזאת דוחפת את הכימאי, המזכיר במראהו את נד פלנדרס מ״משפחת סימפסון״, לשורה של פשעים, החל בייצור ובסחר בסמים וכלה ברציחות ובהמסת גופות בחומצה. מאחר שאין לו עוד תקווה לעתיד, וולטר משחרר את השדים שבו. ואם לדוקטור ג'קיל היה מיסטר הייד, הרי שלוולטר וייט מופיע הייזנברג, השם שבו הוא מוכר בעולם הפשע.
התפתחות דמותו של וולטר, הידרדרות אישיותו והפיכתו של גבר מבוגר ושגרתי לאיל פשע מחושב וחסר רחמים, הן הנושא המרכזי של הסדרה ״שובר שורות״. זהו נושא שוינס גיליגן מפתח בצורה מבריקה לאורך חמש עונות. דמותו של וולטר וייט כתובה בקפדנות יוצאת דופן, תוך תשומת לב כמעט אובססיבית לפרטים הקטנים, שבזכותה דמותו שלמה, משכנעת ואמינה ככל שדמות בדיונית יכולה להיות. כל פעם שבה הוא נאלץ לעטות את מסכתו של הייזנברג היא הגיונית, מוצדקת ומובנת לצופה. בתחילה, בדומה לשן טה מתוך ״הנפש הטובה מסצ'ואן״, הוא פונה אל האישיות החלופית והאכזרית שלו רק כאשר הנסיבות מאלצות אותו לעשות זאת. אך גיליגן חוזר שוב ושוב אל נושא הדואליות הפנימית של מר וייט, ובכל פעם גורם לגיבור לצעוד מעט רחוק יותר מעבר לגבולות המותר.
הדגשים ברורים מאוד: הייזנברג חזק, בטוח בעצמו ותמיד יודע מה צריך לעשות, בעוד וולטר מסתבך בשקרים של עצמו, עולמו קורס ומשפחתו מתפרקת. אפילו הסרטן, התלוי מעל הגיבור כחרב דמוקלס, נסוג כאשר הוא נכנס לעורו של הייזנברג. אך ברגע שהוא נחרד ממעשיו ומנסה לעזוב את עסקי הסמים ולשכוח את האלטר אגו האפל שלו, המחלה, שכאילו המתינה במארב, שבה. נפילתו המתמשכת של וולטר וייט מהפנטת. דמותו עוברת דרך ארוכה ומשתנה באופן עמוק, דבר שמבדיל אותה לטובה מן האחים וינצ'סטר, הקפואים כזבובים בענבר, ומגיבוריהן של כמה סדרות עכשוויות אחרות.
סיפורו של וולטר/הייזנברג, שאותו מגלם בצורה וירטואוזית על המסך בריאן קרנסטון, הוא הסיבה העיקרית, אך לא היחידה, לכך ש״שובר שורות״ ראויה לתשומת לב. לא פחות מעניינות המטמורפוזות שעובר שותפו של מר וייט לעסקי הסמים, ותלמידו לשעבר, ג'סי פינקמן. בתחילת הסדרה הוא נרקומן לא מבריק במיוחד, פרחח בלתי נשלט, חצוף וגס רוח, שאינו מעורר דבר מלבד רוגז בשל צורת הדיבור שלו, חוסר האחריות המתמיד שלו וסירובו המוחלט לחשוב על השלכות ההחלטות שהוא מקבל. אך במהלך חמש העונות הוא עובר סדרה של קתרזיסים, מתייסר וחופר בנפשו כמו גיבור מיוסר ובסופו של דבר מופיע בפני הצופה באור שונה לחלוטין.
ייתכן שבמקומות מסוימים אהרן פול (שמגלם את ג׳סי) רגשני מדי, עד כדי מתקתקות, אך בכל זאת הוא הצליח להציג בפני הצופה דמות מורכבת ורבת-פנים במיוחד, שהצמיחה הרוחנית שלה מדגישה היטב את ההתפוררות המוסרית של וולטר. מרתק לעקוב אחר הדינמיקה של היחסים בין מר וייט לג'סי. הם נמצאים בתנועה מתמדת זה ביחס לזה: מתקרבים, מתרחקים, מתנגשים, מתפזרים ושוב נמשכים זה אל זה, משום שהפכו לקרובים יותר מאב ובן.
גם דמויות המשנה מעובדות בפירוט רב לא פחות. אין ביניהן דמויות קרטון או ״חולצות אדומות״ שנועדו רק למות. האנק שריידר, גיסו של וולטר וסוכן המינהל לאכיפת חוקי הסמים, סוחר הסמים הפסיכופת טוקו סלמנקה, ועורך הדין הערמומי סול גודמן, כולם בני אדם חיים ואמינים להפליא, בעלי אופי מובחן, מאפיינים קטנים ובלתי נשכחים ומניעים עקביים. יחד הם יוצרים דימוי שלם של העיר אלבקרקי שבניו מקסיקו, הנראית אמיתית וחיה לא פחות מסנטה ברברה בשנות התשעים הרחוקות. לא בכדי זכה סול גודמן, שאת משפטיו הצבעוניים ממש מתחשק לפרק לציטוטים, לחיים חדשים בסדרת הספין-אוף ״סמוך על סול״.
ב״שובר שורות״ הושקעה כמות עצומה של עבודה, לא רק מצד השחקנים אלא גם מצד התסריטאים והבמאים. כל פריים מתוכנן, כל סצנה מדויקת ומלוטשת, ושום פרט אינו מקרי. ראוי לציין במיוחד תחבולה מחוכמת שבה משתמש גיליגן כדי לסקרן את הצופה: בתחילת פרק הוא משלב פלאש-פורוורד קצר המציג רגע מתוח מסופו של אותו פרק, או אפילו סצנה מרשימה שלכאורה אינה קשורה לעלילה המרכזית, אך בהמשך מתברר כי היא משתלבת באופן אורגני בסיפור.
יש סדרות שמתחילות בעוצמה, אך עד מהרה מתחילות לסבול ממשבר רעיונות של התסריטאים וממשיכות לנוע רק מכוח האינרציה. ״שובר שורות״ נבדלת מהן לטובה. מדובר בסיפור שלם ומונוליתי, הזורם באופן טבעי מקשת עלילתית אחת לאחרת. אם בעונה הראשונה רק עורכים לנו היכרות עם הדמויות והאירועים מתפתחים בקצב מעט איטי, הרי שלקראת הסוף המתח נעשה עז כל כך עד שהוא גורם לצופה להתפתל בעצבנות בכיסאו מול המסך, ודמויות מרכזיות מתות בכמויות שכאילו ג'ורג' ר. ר. מרטין גויס לכתיבת התסריט.
הפרק האחרון של העונה החמישית פורץ אל תודעת הצופה בקרשנדו מחריש אוזניים, הופך על פיה את תפיסתו את הדמויות הראשיות ומעורר רצון עז לצפות בסדרה שוב מההתחלה, תוך חיפוש אחר הרמזים המפוזרים לאורכה ומצביעים על כך שסיום כזה היה למעשה בלתי נמנע. לא לחינם סטיבן קינג כינה את התסריט של ״שובר שורות״ הטוב ביותר בטלוויזיה. אם יש מישהו שיודע להעריך תסריטים טובים באמת, הרי זה הוא.
ובכל זאת, הסיבה העיקרית שבגללה כדאי לצפות ב״שובר שורות״ היא שווינס גיליגן הצליח לומר משהו חדש, ולהכניס להיסטוריה של יצירת סדרות הטלוויזיה דבר שלא היה בה קודם לכן. ״שובר שורות״ טובה מדי מכדי לצפות בה רק כדי להעביר את הזמן. היא אינה מתאימה במיוחד לצפייה בזמן ארוחת הערב או בחברת חברים.
זוהי דרמה רצינית ועמוקה, שבה שילובם של אלמנטים קומיים אינו הורס את האווירה הנבנית בקפידה, אלא דווקא מדגיש אותה ויוצר ניגוד מצמרר. בשל כך, הקטעים ההומוריסטיים נראים מצחיקים עד כדי היסטריה, ואילו הסצנות המדאיגות והמטלטלות הבאות אחריהם נראות מציאותיות באופן מפחיד.
הסדרה כוללת שפע של אזכורים לסרטים מכוננים על עולם הפשע. צופה קשוב יבחין במחוות כבוד כלפי ״כלבי אשמורת״, ״הסנדק״, ״החבר'ה הטובים״ ו״פני צלקת״ והאזכורים האלה בהחלט אינם מקריים: ״שובר שורות״ מנסה לבחון מחדש את דמות האנטי-גיבור, את דמותו של ״הגבר הלבן הכועס״, ומציבה בפני הצופה שאלות שאין להן תשובה חד-משמעית.
וזה בדיוק מה שהופך אותה לטובה כל כך.
מי הוא מי בסדרה ״שובר שורות״?
- וולטר וייט: כימאי מוכשר ואיש משפחה אוהב. בצעירותו הקים את חברת Gray Matter Technologies, אך נאלץ לעזוב אותה. בהמשך העסק המריא והניב רווחים גדולים לשותפיו לשעבר של וייט, ועל כך הוא שונא אותם בסתר. וולטר התיישב בבית קטן והחל לעבוד כמורה. כדי לפרנס את משפחתו לקראת לידת ילדו השני, החל לקחת משמרות בשטיפת מכוניות.
בתחילת הסדרה וייט הוא אדם שקט וצנוע, הסופג בדממה את כל מכות הגורל. אבל הידיעה על הסרטן מערערת אותו וגורמת לו לבחון מחדש את מערכת הערכים שלו. הוא מחליט לקחת מהחיים את כל מה שמעולם לא קיבל. ובהדרגה הופך לפושע שתלטן, אכזרי ואנוכי. השינוי של וולטר הוא הקשת העלילתית המרשימה והמפחידה ביותר בסדרה. - ג'סי פינקמן: תלמידו לשעבר של וולטר וייט. בתחילת העונה הראשונה הוא סוחר סמים זוטר. ג'סי מגיע ממשפחה טובה ואמידה, אף שהמראה שלו, הדיבור וההתנהגות שלו מרמזים על ההפך. בניגוד לוולטר, פינקמן עובר קשת הפוכה. מפושע יהיר וגס רוח הוא הופך לאדם שבור ובודד.
- סקיילר וייט: אשתו של וולטר. היא מתקשה להתמודד עם הבשורה על מחלתו של בעלה ועם היעלמויותיו התכופות. גם סקיילר עוברת שינוי: מעקרת בית חרדתית תמידית היא הופכת כמעט לשותפה לפשע של הייזנברג.
- וולטר וייט הבן: בנו של הגיבור הראשי. בחור טוב לב ותמים הסובל משיתוק מוחין, שבכל ויכוח עומד לצד אביו. בתחילת הסדרה הוא מעדיף שיקראו לו פלין. אבל בהדרגה הוא משלים עם שמו.
- מארי שריידר: אחותה של סקיילר וייט ואשתו של האנק שריידר. בתחילה הדמות מותירה רושם לא נעים: היא גונבת מחנויות, דוחפת את האף לענייניהם של אחרים ומתנהגת באימפולסיביות רבה. אבל בהדרגה היא מתגלה כאישה אוהבת ודואגת, שעבורה ביטחונם של יקיריה חשוב יותר מהכול.
- האנק שריידר: גיסו של וולטר וייט ועובד המינהל לאכיפת חוקי הסמים. גבר בטוח בעצמו ושחצן, שמתנהג בחופשיות יתרה, מספר בדיחות מטופשות ובכל ארוחה משפחתית מתנהג כמו בריון מבית הספר. עם כל עונה אופיו של האנק נעשה מורכב יותר. הוא כמעט מת – ומשנה את תפיסת החיים שלו. הוא נעשה קודר יותר, מרוכז יותר וקשוב יותר לקרובים אליו.
- סול גודמן: עורך הדין של וולטר וייט וג'סי פינקמן. במבט ראשון הוא גבר מגושם בחליפות צבעוניות. אבל למעשה הוא מקצוען בתחומו. סול מסוגל להוציא כמעט כל אחד מהכלא. ובעזרת תחבולות בלתי חוקיות הוא שם שוב ושוב מקלות בגלגלי המשטרה.
- גוסטבו פרינג: בעל רשת המזון המהיר Los Pollos Hermanos. מאחורי החזות של מסעדת מזון מהיר טיפוסית מסתתרת אימפריית סמים שלמה. העסק הזה משמש את גוסטבו ככיסוי להובלת חומרים אסורים. פרינג הוא גם הבעלים של מכבסה בפאתי העיר, שמתחתיה נמצאת מעבדה.
גוסטבו הוא אחד האנטגוניסטים המרכזיים והבולטים ביותר בסדרה. ביחס לברון סמים הוא מנומס, תרבותי ואדיב באופן מפתיע. פרינג פדנטי בבחירת בגדיו, חושב עשרה צעדים קדימה, וחשוב מכך – עובד בצמוד למשטרה המקומית: הרי כידוע, את האויבים צריך לשמור קרוב יותר מהחברים. - מייק ארמנטראוט: יד ימינו של גוסטבו. פותר בעיות שמטפל בכל דבר – ממסמכים בלתי חוקיים ועד גופה במרתף. בעבר מייק היה שוטר, אבל עבר לצד האפל. הוא ממעט לדבר ושליו באופן מפתיע, דבר שאינו מפריע לו להפחיד אנשים במבט אחד בלבד: כל מי שמחליט להתווכח עם ארמנטראוט מבין במהרה שזה רעיון גרוע.
למה זו אחת הסדרות הטובות בהיסטוריה?
עלילה מהפכנית לטלוויזיה: יוצר הסדרה וינס גיליגן הגה את ״שובר שורות״ במקרה גמור. התסריטאי, שכמעט לא היו לו פרויקטים באותה תקופה, שוחח בטלפון עם עמית ובמשך זמן רב דנו במה יעשו כשהעבודה תיגמר לגמרי. החבר התבדח: ״במקרה הכי גרוע נקנה קרוואן ונפתח בו מעבדה לייצור מת'״. הדימוי הזה תפס מיד את דמיונו של היוצר.
גיליגן דמיין גיבור שמבצע מעשים בלתי חוקיים למען משפחתו ורווחתו האישית – וזה הפך לנקודת המוצא של כל העימותים. אבל למכור את הפרויקט התברר כקשה יותר מאשר להמציא אותו. המפיקים ב-TNT התלהבו מהרעיון, אך חששו שיוכלו לפטר אותם בגלל השקת עלילה על מתאמפטמין – והציעו להפוך את וולטר וייט לזייפן כספים. ואילו מנהלי HBO השתעממו בגלוי והציצו בשעונים במהלך הפגישות.
בסופו של דבר ערוץ FX רכש את התסריט. אבל זמן קצר לאחר מכן גם הוא ויתר על הרעיון, משום שכבר שודרו בו שלוש סדרות על אנטי-גיבורים גברים. המנהלים חששו לאבד את הקהל הנשי והניחו את החומר על המדף. אולפני AMC נחלצו לעזרתו של גיליגן: הרעיון מצא חן בעיניהם כל כך, עד שהם רכשו את הזכויות על הסיפור.
מלבד הנושא השנוי במחלוקת, ״שובר שורות״ בלטה גם בגישה שלה: זו הייתה אחת הסדרות הראשונות שבהן הגיבור משתנה לחלוטין לאורך כל הסדרה. לדוגמה, צופי ״הסופרנוס״ – דרמת פשע גדולה נוספת על אנטי-גיבור – פוגשים את הגיבור טוני כשהוא כבר פושע. בזכות מפגשים עם הפסיכולוגית, דמותו של גנדולפיני מתפתחת, אבל אינה הופכת לאדם אחר.
לעומת זאת, וולטר וייט משתנה מהקצה אל הקצה. גיליגן הציג את הפרויקט כסיפור על הפיכתו של מיסטר צ'יפס לטוני מונטנה – והדבר מתאר את הסדרה בצורה מושלמת. בפרקים הראשונים דמותו של בריאן קרנסטון מוצגת כאדם קטן ושבור, שאינו מסוגל אפילו להחזיר למנהל הגס שלו.
לקראת סוף העונה הראשונה מתעוררות בוולטר אכזריות ונקמנות. ובכל הפרקים הבאים וייט הולך ושוקע לתהומות הרשע. הוא מתמרן את קרוביו, הורג מתחרים ומסכן את חיי משפחתו – והכול בשל שאיפותיו והאגו העצום שלו. בסיום אנחנו כבר לא רואים מורה שקט בבית ספר, אלא מפלצת של ממש שהורסת כל דבר שבו היא נוגעת. עבור קהל שהיה רגיל לגיבורים סטטיים יותר, זו הייתה חוויה מטלטלת.
גם הליהוק הבדיל את ״שובר שורות״ מהמתחרות: הערוץ הציע ללהק לתפקיד הראשי את ג'ון קיוזאק או מתיו ברודריק, אך גיליגן ביקש לשקול את מועמדותו של בריאן קרנסטון, שעימו עבד על ״תיקים באפלה״. בפרק ״Drive״ גילם קרנסטון גבר שצריך לנסוע מערבה – אחרת ראשו פשוט יתפוצץ. בדמות הזאת השחקן היה בעת ובעונה אחת מפחיד ומעורר חמלה – וגיליגן רצה להשיג בסדרה שלו אפקט דומה.
הייתה רק בעיה אחת: קרנסטון התפרסם בזכות הסיטקום ״מלקולם באמצע״ והאולפן חשש שהשחקן ייראה לא מתאים לתפקיד דרמטי רציני. העקשנות של גיליגן הספיקה, ובדרך נס כלשהי הערוץ בכל זאת אישר את הליהוק.
את הטרנד של שחקנים קומיים שלוקחים על עצמם תפקידים אפלים לא התחיל כמובן קרנסטון, אבל הוא הפך לאחד מאלה שהוכיחו פעם נוספת שהמצחיק והמפחיד תמיד הולכים יד ביד. בהמשך עבר שינוי דומה, למשל, ג'ייסון בייטמן בסדרה ״אוזרק״.
זו סדרה מסוגננת הנמצאת בצומת של כמה ז'אנרים: בתחילה תכנן וינס גיליגן לצלם בקליפורניה. אבל בשל הקלות מס הועברו האירועים לאלבקרקי שבניו מקסיקו והסדרה רק הרוויחה מכך. האסתטיקה של אזור גבול לוהט עם מדבריות וכבישים אינסופיים, הדימויים של קרטלים מקסיקניים ומעבדות מחתרתיות, וההרהורים על חוק והיעדר חוק בעולם המודרני – כל אלה יצרו קרקע מצוינת לנאו-מערבון.
השפעת הז'אנר ניכרת לא רק בנושאים ובפרטים. גם מבחינה חזותית ״שובר שורות״ מפנה למערבונים הטובים ביותר של המאה ה-20 – בעיקר האיטלקיים. היוצרים משתמשים לעיתים קרובות בנופים פנורמיים שבהם האדמה החולית הצהובה נפגשת בשמים הכחולים, ממש כמו בסרטיו של סרג'ו לאונה. וקו האופק תמיד ממוקם נמוך מאוד, דבר שמעניק לפריים תחושת קנה מידה. כל זה הופך את ״שובר שורות״ לאחת הסדרות המסוגננות והיפות ביותר בדורה.
המערבון אינו הז'אנר היחיד שהשפיע על היוצרים. בסדרה ניתן לזהות גם אלמנטים של פילם נואר, דהיינו קולנוע שחור-לבן קודר העוסק בהידרדרות המוסרית של החברה ובאכזבתו של ״האדם הקטן״. אגב, בהמשך גיליגן יפלרטט עם הז'אנר הזה בצורה גלויה אף יותר: כמה פרקים בספין-אוף ״סמוך על סול״ יצולמו במלואם בשחור-לבן.
פרט מסקרן הוא העובדה שהסדרה צולמה כמעט כולה על פילם 35 מ"מ, דבר שהיה חריג יחסית בטלוויזיה וסייע למראה הקולנועי והסגנון החזותי שלה. נעשה גם שימוש בצילום POV שבו המצלמה מוצמדת לחפצים, למשל שואב אבק רובוטי או ידית של את חפירה.
באופן מפתיע, יש בסדרה גם מקום לקומדיה. כמה פרקים – כמו פרק ה״בקבוק״ האגדי העוסק בניסיון ללכוד זבוב במעבדה – מזכירים יותר סלפסטיק משעשע בסגנון צ'רלי צ'פלין מאשר דרמה. במשך שעה הגיבורים מנסים להרוג את החרק, אך במקום זאת מחליקים ומתנגשים עם הראש בקירות.
המעבר המתמיד בין מנעדים רגשיים וסגנונות חזותיים הוא אחד הדברים ששומרים תמיד על עניין הצופים. פרק דרמטי שבו מתה דמות אהובה יכול להתחלף בקלות בפתיח מצחיק המצולם בסגנון קליפים לנוער של MTV: וולטר וייט מגיע לביתו במכונית חדשה, בזמן שהמצלמה חולפת באופן אפי לצד הפגוש לצלילי דאבסטפ.
וולטר וייט הוא דמות מצוינת, אבל הדמויות האחרות לא נשארות מאחור: דמותו של בריאן קרנסטון תישאר לנצח בתרבות הפופ. זו דמות מורכבת ורבת סתירות, שמעוררת רגשות שונים לחלוטין – מאהבה ועד שנאה. גיליגן ועמיתיו התסריטאים ניסו לא לשפוט את הגיבור, אלא להתבונן בכל האירועים מנקודת המבט המעוותת שלו. בדיוק משום כך אנחנו ממשיכים להזדהות עם וייט עד הסוף – גם כשהוא עושה דברים איומים.
אולי יעניין אותך
עם זאת, דמויות המשנה בסדרה אינן נופלות מן הדמות הראשית. ולעיתים הן עוברות מסע מרשים לא פחות.
לדוגמה, בתחילה אנחנו מתייחסים לג'סי באירוניה: הוא פושע זוטר וגס רוח שהוריד את חייו לטמיון. אבל ככל שאנחנו לומדים יותר על עברו של פינקמן וככל שאנחנו חווים איתו יותר אירועים טראומטיים – ממותה של אהובתו ועד הרצח הראשון שלו – כך אנו מזדהים איתו יותר. ואנחנו מבינים שבצמד שלו ושל וולטר, דווקא ג'סי הוא זה שמעולם לא היה אמור לצעוד בדרך הפשע. הוא תמיד היה אדם טוב.
גם בני משפחתו של וולטר עוברים מסע מורכב דומה. אשתו, סקיילר, מתקשה מאוד להתמודד עם הידיעה על עיסוקו הפלילי של בעלה – ונשברת לנגד עינינו. אישה שהייתה בעבר חזקה ומוכנה להשיב מלחמה לכל אחד הופכת לשותפתו לפשע של וייט. הרי אם בעלה ייתפס, המשפחה תיהרס: כל הרכוש יוחרם, בנה יסבול מהצקות בבית הספר, ועל שם המשפחה יוטל כתם לשנים רבות.
אצל כמה מהדמויות, לעומת זאת, מתרחשים שינויים מפתיעים בכיוון חיובי. האנק, גיסו של וולטר, מעצבן בתחילה בשל יהירותו. אבל בהדרגה הדמות מתאכזבת מעצמה: הוא אינו מצליח לתפוס את הייזנברג המסתורי, כמעט מת וכמעט מודח מהסוכנות. שריידר עובר משבר של גבריות, אך יוצא ממנו חזק יותר: הוא מתחיל לחשוב על רגשותיהם של הקרובים אליו ולהפגין דאגה.
דמויות אחרות סטטיות יותר, אך אינן נפלאות פחות בשל כך. סול גודמן הוא האתנחתה הקומית המרכזית של הסדרה. עצם הופעתו מדללת את הרגעים הדרמטיים: מספיק שעורך הדין בחליפה הבוהקת יתפרץ לחדר החקירות ויתחיל לספר עוד בדיחה על אשתו לשעבר, והמתח מיד יורד.
גוסטבו פרינג ומייק ארמנטראוט, לעומת זאת, יוצרים מתח. הראשון הוא פדנט נטול רגשות, המסוגל לשסף לאדם את הגרון בפנים קפואות. השני הוא גבר מבוגר ותשוש, שבזמנו הפנוי פותר תשבצים. ובזמנו שאינו פנוי – נפטר מגופות ומחסל מתחרים.
הדמויות האלה ועשרות טיפוסים בולטים אחרים – מתאומים מקסיקנים שכירים ועד ברון הסמים לשעבר הקטור סלמנקה בכיסא גלגלים – יוצרים על המסך עולם חי וייחודי. הצופים אינם רואים קריקטורות, אלא גיבורים בלתי שגרתיים לחלוטין, מלאי סתירות, פרדוקסים ועימותים בלתי פתורים.
זו סדרה ייחודית שבה לכימיה יש תפקיד חשוב: וינס גיליגן תמיד התעניין במדעים מדויקים, אבל רכש את הידע שלו ממגזינים פופולריים. בעת יצירת העונה הראשונה הוא והצוות שלו חיפשו בעצמם את כל המידע באינטרנט, ובפרט בוויקיפדיה. אבל כאשר התחילו לעבוד על עונות ההמשך, גיליגן כבר פנה לעזרתה של ד"ר דונה נלסון מאוניברסיטת אוקלהומה. הדבר הפך את העיסוק בכימיה בסדרה למדויק עוד יותר.
היוצר החליט שהמקצוע של וולטר ישתלב בעלילה לא רק בשלב ייצור החומרים האסורים. לאורך שש עונות וייט ממיס גופות של אנשים באמצעות חומצה, מייצר רעלים מורכבים ואף יוצר חומר נפץ קומפקטי. בעונות האחרונות תגובות כימיות החלו למלא תפקיד קטן יותר בעלילה, דבר שאכזב מעט את גיליגן. עם זאת, היוצר הבין שההימור עלה, ולכן וייט פותר את הבעיות בשיטות אחרות.
כצפוי, הסדרה השפיעה על הפופולריות של הכימיה. בין 2014 ל-2020 – כלומר מיד לאחר סיום הסדרה – גדל הביקוש למקצוע בבתי ספר ברחבי העולם: מספר הנרשמים לשיעורי כימיה עלה ב-17%. יועצת הסדרה דונה נלסון סיפרה גם שבמהלך שידור הסדרה פנו אליה כמויות עצומות של תלמידים שרצו להבין טוב יותר את המדע הזה.
לסדרה יש סיום מצוין – וזה די נדיר: רוב הסדרות הגדולות נתקלות באותה בעיה: הצופים כמעט תמיד מבקרים את הסוף. כך קרה, למשל, עם ״משחקי הכס״, ״דקסטר״ ואפילו ״הסופרנוס״ – בכל אחד מהמקרים מסיבות שונות.
אבל ״שובר שורות״ נמנעה מהגורל הזה. גיליגן הגדיר מיד את מסלולו של הגיבור: מאיש משפחה למופת הוא יהפוך למפלצת ואז הסיפור יסתיים. היוצר החליט שלא למתוח את העלילה לעשר עונות וסיים את הסדרה בדרך ההגיונית ביותר.
מותו המוסרי של וולטר וייט חופף למעשה למותו הפיזי. ברגע שהדמות הורסת סופית את כל מה שסביבה, היא מחליטה לפחות לכפר באופן חלקי על חטאיה ולהקריב את חייה למען הקרובים לה. אין שום רמז לתחייה אפשרית, כפי שהיה ב״דקסטר״. אין החלטות חסרות מניע של הדמויות, כפי שקרה ב״משחקי הכס״. ואין סיום פתוח, כמו ב״הסופרנוס״. ״שובר שורות״ שמה נקודה גדולה ובטוחה בסיפורו של וולטר.
ואיך אפשר בלי הממים?
״שובר שורות״ היא מכרה זהב של ממים. יתרה מכך, הם החלו להופיע זמן רב לאחר סיום הסדרה. ב-2025 ציינו עיתונאים שהבדיחות על ״שובר שורות״ השתלטו על האינטרנט, ורובן, באופן פרדוקסלי, אבסורדיות במיוחד ביחס לעלילה כה רצינית. ויש אף משתמשים שסבורים שצריך להעניק למעריצים תואר דוקטור על מספר הבדיחות שהם העניקו לתרבות הפופ.
ניזכר בממים הבולטים ביותר שבזכותם התאהבנו ב״שובר שורות״ לעד.
״תגיד איך קוראים לי״
זה כנראה אחד הרגעים הפופולריים ביותר בסדרה. באחד הפרקים וולטר וייט נפגש עם לקוח שמתנהג אליו בחוסר כבוד. הגיבור מחליט להפעיל עליו לחץ ומכריח אותו לומר את שמו בקול. האיש עונה: ״הייזנברג״. וולטר משיב: ״אתה צודק לגמרי, לעזאזל״.
מהסצנה כבר הספיקו ליצור מחזמר.
החולצות של ג'סי פינקמן.
דמותו של אהרן פול התפרסמה באהבתה לבגדים עם הדפסים מוזרים. וגם זה הפך למם.
משתמשים צוחקים על כך שאפילו ברגעים הדרמטיים ביותר ג'סי עדיין לובש חולצות עם שלדים ודמויות מצוירות.
״הכול היה לנו טוב!״
המשתמשים אהבו את הדיאלוג בין וולטר למייק בעונה האחרונה. האחרון מאשים בצדק את וייט באנוכיות ובגאווה – שבגללן העסק שלהם התמוטט. לאחר השיחה הזאת דמותו של בריאן קרנסטון הורגת את ארמנטראוט – כך שההקשר טרגי עוד יותר.
בסצנה הזאת משתמשים לעיתים קרובות כשרוצים להביע רגשות כלפי מצב לא נעים שבו מישהו הרס את האידיליה. למשל, אם חבר מילא את העולם שלכם בלבה ב-Minecraft.
ג'סי פינקמן שמח ועצוב
דמותו של אהרן פול היא אחת הדמויות הרגשיות ביותר בסדרה. משפט הדגל שלו – הצעקה ״Bitch!״ – נקשר באופן הדוק לדמותו של ג'סי. המעריצים אהבו גם את הקטעים שבהם פינקמן קופץ משמחה. אחד הרגעים האלה, שבו הגיבור נותן כיף לווייט, משמש לעיתים קרובות כתבנית למצבים אבסורדיים שבהם השמחה אינה ממש מוצדקת. למשל, כשהחבר שלך דיבר עם בחורה – אבל רק במשך שתי שניות.
אבל לג'סי יש גם צד אחר. לנגד עיני הצופים הגיבור נשבר בהדרגה ושוקע בתהום של דיכאון. הוא אינו יוצא מהבית, אינו מתקשר עם אנשים ובוכה לעיתים קרובות. כך הדמות הופכת במפתיע לאייקון של כל ה"דומרים".
מהסצנות הרגשיות עם ג'סי אפשר ליצור סרטוני עריכה עצובים מצוינים.
כולם שונאים את סקיילר וייט
המעריצים לא תמיד מסכימים ביניהם, אבל דבר אחד מאחד אותם – חוסר החיבה המשותף לאשתו של וולטר. צופים רבים מתעצבנים מהמעשים שלה. למשל, הסצנה המביכה המפורסמת שבה היא שרה למאהב שלה. או הרגע שבו סקיילר מתפרצת לשטח של ג'סי ומבקשת ממנו שלא ליצור קשר עם וייט, תוך שהיא חוזרת כל הזמן על ״יו״.
לתופעה הזאת אפילו נמצא שם: ״אפקט סקיילר וייט״. למעשה, הדמות עושה הכול נכון: היא מגנה את בעלה, שמסכן את כל המשפחה, ומפריעה לו לעסוק בפעילות בלתי חוקית. אבל מכיוון שהקהל כבר נקשר לוולטר, הוא סולח לו אפילו על המעשים הגרועים ביותר – ואילו כל הרגשות השליליים מופנים אל האישה החפה מפשע.
״תתקשר בעילום שם!״
באחד הפרקים וולטר וייט מבקש מסול גודמן להתקשר למינהל לאכיפת הסמים, אך עורך הדין מתעקש שלא לעשות זאת. אז דמותו של בריאן קרנסטון מתחילה, בצורה אקספרסיבית מאוד, להתחנן לעורך הדין ליצור איתם קשר בעילום שם וטוענת שאותו יזהו שם לפי הקול.
הסצנה, שנראית תמימה במבט ראשון, הפכה למם. משתמשים בה כדי לתאר מצב מביך ואבסורדי שכולם רוצים להימנע ממנו.
יוצר הסרטון הזה מתחנן לחבר להתקשר ל"מקדונלד'ס" ולבצע הזמנה, לאחר שהוא עצמו עשה לעובדים שם מתיחות 50 פעמים.
מותו של גוסטבו פרינג
גוסטבו הוא אחד האנטגוניסטים המרכזיים בסדרה, וכנראה האדם החכם ביותר בקרטל הסמים. לכן וולטר וייט נאלץ לחשוב זמן רב על תוכנית להרוג אותו. הרעיון מופיע במפתיע: הייזנברג מפתה במרמה את פרינג אל אויבו המר ביותר: הקטור סלמנקה, המרותק לכיסא גלגלים. פעם האיש היה ראש ארגון פשע, אבל כעת הוא חי בבית אבות ומתקשר עם אנשים בעזרת פעמון.
וייט מחבר פצצה לכיסא הגלגלים של סלמנקה. היא מופעלת בדיוק באמצעות לחיצות רבות על כפתור הפעמון. בחדרו של הקטור נשמע פיצוץ, וכעבור שנייה בלבד גוסטבו יוצא למסדרון. הוא עושה כמה צעדים, מסדר את העניבה, ואז לפתע אנחנו רואים שחצי מפניו של פרינג אינן קיימות. האיש נופל במקום. המעריצים אוהבים מאוד לשחזר את הסצנה בתחפושות – גם עם דמויות משחק וגם עם חברים.
״אסור לתת לו לצאת מזה!״
בעונה האחרונה ג'סי מגלה את כל האמת על פשעיו של וולטר ונוסע לביתו כדי לשרוף אותו. שם האנק משיג אותו. הוא מציע לו לעצור ולדבר. בתגובה פינקמן צועק: ״אסור לתת לו לצאת מזה!״ הסצנה הדרמטית הפכה לתבנית לתיאור מצבים מתסכלים.
למשל, כאשר הירובריין גונב יהלומים ב-Minecraft.
היואל שוכב על הכסף
לאחר שסקיילר וייט החלה לטפל בענייניו הכספיים של בעלה, היא העבירה את כל הכסף למחסן נפרד. כאשר עוזרו של סול גודמן, היואל, מגיע אל הבנק המשפחתי, הדבר הראשון שהוא מחליט לעשות הוא להישכב על ערימת השטרות הענקית. האיש עוצם את עיניו ונהנה מכל רגע. התמונה התגלתה כבעלת פוטנציאל עצום לממים: השתמשו בה גם בזמן שידור הסדרה וגם במהלך מגפת הקורונה.
האנק מגלה שוולטר הוא הייזנברג
באחד מפרקי העונה האחרונה שריידר יושב בשירותים בבית משפחת וייט ומוצא ספר שמוביל אותו היישר לוולטר. ואז הגיבור מבין: הפושע היה לידו כל הזמן. ברגע הזה הפרק מסתיים. אנחנו נותרים לבד עם תחושות כבדות.
באינטרנט הרגע הרציני הזה הפך במהירות למצחיק. מישהו הוסיף לסצנה קולות של נפיחות. אחרים החלו להציע סיום חלופי: מה היה קורה אילו האנק היה מגלה על וולטר וייט מוקדם יותר? למשל, כבר בפרקים הראשונים. או להפך, הרבה יותר מאוחר? בפרק האחרון, כאשר שריידר נהרג ממש מול עיניו של וייט.
כמו במקרה של סקיילר, המעריצים בטוחים שהאנק הרס הכול.
״אחי חושב שהוא וולטר וייט״
בפרק האחרון וולטר מקריב את עצמו למען ג'סי. הוא שוכב על הרצפה בזמן שהשוטרים מתקרבים למעבדה. באותו רגע המצלמה מתרחקת מהגיבור, וברקע מתנגן השיר Baby Blue.
המעריצים התחילו להצמיד את המוזיקה לסצנות דומות מסרטים, סדרות ואפילו שידורי ספורט, עם הכיתוב ״אחי חושב שהוא וולטר וייט״.
אפילו שחקן מנצ'סטר יונייטד הפצוע טיירל מלאסיה הצליח לעשות קוספליי של וולטר וייט.
וולטר צועק במכונית
בסדרה היו סצנות רבות שבהן וולטר וייט צורח. למשל, כשהוא נכנס למרתף ומגלה שכל הכסף שלו נעלם.
אבל הרגע הפופולרי ביותר מתרחש בפרק ״אוזימנדיאס״. וולטר, אזוק, יושב במכונית ומנסה להזהיר את האנק שעומדים להרוג אותו.
וכאשר האנק בכל זאת נהרג, מתרחשת על המסך עוד סצנה שהפכה למם. וולטר נופל על הקרקע ובוכה.
המעריצים הצמידו אליה, למשל, מוזיקה מתוך ״מתקפת הטיטאנים״.
בחור בשם אצבע
זה כנראה המם המופשט ביותר המבוסס על הסדרה. בשנת 2022 הופיעה ב-Reddit תמונה אבסורדית שפרודיה על בדיחות אנימה שהיו פופולריות אז בלוחות תמונות. לפי העלילה, המורה פונה לכיתה ואומר: ״ילדים, היום אנחנו מציירים באצבעות״. אחר כך מופיעה תמונה של מייק והכיתוב: ״הפרצוף של הבחור ששמו אצבע באותו רגע״. ככל הנראה השתמשו בתמונה של ארמנטראוט בגלל הבעת הפנים הסטואית של השחקן.
המם אומץ במהירות והמצב, שהיה אבסורדי מלכתחילה, נלקח לקיצוניות מוחלטת. לדוגמה, בתמונות חדשות המורה הכריז: ״כיתה, היום אנחנו הופכים לפוטוריאליסטיים״. אחר כך הופיעה תמונתו של אותו ״אצבע״ – והוא אכן נעשה פוטוריאליסטי יותר.
ואיך אפשר לדבר על ממים בלי להזכיר איזו תופעה משעשעת. אחת הדוגמאות המשעשעות ביותר היא סצנת הפיצה המפורסמת, שבה וולטר וייט, ברגע של תסכול, משליך פיצה שלמה על גג ביתו. הרגע הקצר הפך לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם הסדרה, עד שמעריצים החלו לחקות אותו במציאות: הבית האמיתי באלבקרקי ששימש לצילומי בית משפחת וייט הפך למוקד עלייה לרגל ומבקרים נהגו להשליך פיצות על הגג בניסיון לשחזר את הסצנה.
זה ממחיש עד כמה ״שובר שורות״ הצליחה לחרוג מגבולות סדרת הטלוויזיה ולהפוך לתופעה תרבותית בפני עצמה. הדמויות, המשפטים והרגעים הקטנים ביותר בסדרה קיבלו חיים חדשים בממים, בפרסומות ובשלל מחוות של מעריצים. ההשפעה הגיעה אפילו למוצרים שנולדו סביב המותג: בין היתר יצא גם משחק לוח המבוסס על הסדרה, הכולל אביזרים המדמים את העולם הפלילי שלה. במובן הזה, וולטר וייט וג'סי פינקמן לא באמת נעלמו עם כתוביות הסיום אלא המשיכו להתקיים בתרבות הפופ, לעיתים בדרכים אבסורדיות כמעט כמו הסדרה עצמה.
במה עוד לצפות אם אהבתם את הסדרה?
״סמוך על סול״
סדרה משפטית שהיא פריקוול ומספרת על חייו של עורך הדין העליז סול גודמן. הסדרה גם מציגה לנו את עברם של גוסטבו פרינג ומייק ארמנטראוט. היוצרים ביצעו תרגיל מדהים: הם הפכו את הדמות הכי פחות רצינית ב״שובר שורות״ לדמות מאיימת וטרגית בעת ובעונה אחת. לאחר שתצפו ב״סמוך על סול״, תתחילו לראות את הדמויות המוכרות באור חדש.
״אוזרק״
יועץ פיננסי ומשפחתו נאלצים לעבור למיזורי ומתחילים לעבוד עבור המאפיה. בניגוד ל״שובר שורות״, ״אוזרק״ עשויה בסגנון של גותיקה דרומית. אחוזות עתיקות, ביצות ויערות יוצרים אווירה קודרת. זהו מותחן כבד ולא נעים על האופן שבו הרשע מושך אדם אל המעמקים. ועל כמה קשה לעיתים לצאת מהם גם לאחר טעות אחת בלבד.
״דדווד״
אם אתם אוהבים אסתטיקה של מערבונים והרהורים על הגבול הדק של המוסר, הדרמה ההיסטורית של דייוויד מילץ', המתרחשת בתפאורת המערב הפרוע, תעמוד בציפיות. הבהלה לזהב, תככים פוליטיים ודו-קרבות אינסופיים – ב״דדווד״ הצופים נכנסים לעולם מלא סכנות. אבל גם הפתעות.
״הסופרנוס״
טוני סופרנו הוא דמות מורכבת לא פחות מוולטר וייט. מצד אחד, הוא איש משפחה דואג. מצד אחר – פושע אכזרי שמקריב את כולם למען המטרה שהציב לעצמו. הצלילה אל הפסיכולוגיה המורכבת שלו עוזרת לצופה להבין טוב יותר לא רק את עידן אמריקה של שנות ה-2000, אלא גם את עצמו. מפחיד ככל שזה נשמע, המאפיונר מניו ג'רזי קרוב לכולנו יותר מכפי שנדמה.
בסופו של דבר, הגדולה של ״שובר שורות״ אינה טמונה רק בעלילה המותחת, בדמויות הבלתי נשכחות או במשחק האדיר של בריאן קרנסטון ואהרן פול, אלא באופן שבו כל המרכיבים האלה מתחברים לסיפור אחד מדויק על כוח, אגו, פחד והידרדרות מוסרית. וולטר וייט מתחיל כאדם שקל להזדהות איתו ומסיים במקום אחר לחלוטין, והדרך שבין שתי הנקודות האלה היא שהפכה את הסדרה לחריגה בנוף הטלוויזיוני. גם שנים לאחר סיומה היא ממשיכה לעורר דיונים, להצמיח ממים, להשפיע על סדרות אחרות ולהחזיק מעמד בצמרת רשימות הסדרות הגדולות של המאה ה-21. לא הרבה סדרות מצליחות להיות גם דרמת פשע מצוינת, גם מחקר דמות מורכב וגם יצירה שנחרטת בתרבות הפופ. ״שובר שורות״ הצליחה לעשות את שלושתם.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
