מאחורי השם הביורוקרטי "המחלקה למניעת מגפות וטיהור מים" הסתתרה יחידה צבאית יפנית שבה בני אדם הודבקו במחלות, נותחו בעודם בחיים ושימשו לניסוי נשק ביולוגי וכימי. ■ פעילותה של יחידה 731 לא נעצרה בשערי המעבדה: פתוגנים, פרעושים נגועים ומזון מזוהם הפכו את ערי סין עצמן לשדה ניסויים.
רכבים צבאיים כהים, צבועים בשחור ואטומים לחלוטין למעט פתח אוורור בודד וללא חלונות, נהגו לחצות את שעריו של מתקן צבאי מבודד באישון ליל. הנהג היה עוצר בעמדת השמירה, מדווח לשומר, וזה היה מרים טלפון אל "הצוות המיוחד" שהמתין במתחם הכלא הפנימי. בחסות החשכה, הובלו בני אדם אומללים דרך מנהרה סודית שנחפרה מתחת לחזית הבניין המרכזי, היישר אל מעמקי הגיהנום. כך, הרחק מעיני העולם, פעלה בין השנים 1933 ל-1945 "יחידה 731" של צבא האימפריה היפנית. מתקן זה, ששכן במחוז פִּינְגְפַאנְג שבעיר חַרְבִּין במדינת הבובות היפנית מַנְגְ'ווֹקְווֹ שבצפון-מזרח סין, תפקד תחת המסווה התמים של "המחלקה למניעת מגפות וטיהור מים". בפועל, הייתה זו זירת ההתרחשות של פשעי המלחמה מהנתעבים ביותר בהיסטוריה האנושית.
באוגוסט 1945 כבר לא נותר זמן רב. הצבא האדום התקדם לתוך מנצ'וריה, המלחמה התקרבה לסופה, ובמתחם הסודי בפינגפאנג נדרש לפתע לבצע ניסוי אחר לגמרי: כיצד מעלימים מעבדה שלמה, את אנשיה, את קורבנותיה ואת מה שנעשה בתוכה.
כ-300 אסירים שעוד נותרו במקום היו עדים חיים שאסור היה להשאיר. חלקם הומתו בגז או ברעל. בעדות אחרת תואר כיצד ב-11 וב-12 באוגוסט קיבלו האסירים חבלים ונדרשו להתאבד; כרבע מהם תלו את עצמם, ואילו האחרים הומתו באמצעות ציאניד אשלגן או זריקות, ככל הנראה של כלורופורם. כ-600 פועלים סינים ומנצ'ורים נורו. גופות נשרפו, עצמות נאספו ופוצצו בחומר נפץ, מסמכים הושמדו ומבנים הועפו באוויר. לחברי היחידה חולקו כמוסות ציאניד, למקרה שייפלו בשבי. מפקדם, שִׁירוֹ אִישִׁיאִי, דרש מאנשיו להיעלם ולקחת את הסוד אל הקבר.
הסוד, כפי שהתברר, סירב להיקבר.
היחידה, שפעלה תחת פיקודו הישיר של הגנרל שִׁירוֹ אִישִׁיאי, הובילה את המחקר והפיתוח של נשק ביולוגי וכימי עבור הצבא היפני, תוך שהיא עורכת ניסויים קטלניים ואכזריים בבני אדם. במתקן המרכזי בלבד מצאו את מותם בייסורים קשים כ-14,000 גברים, נשים וילדים, רובם המוחלט אזרחים סינים, אך גם רוסים, קוריאנים ושבויי מלחמה אחרים. במקביל, הנשק שפותח בין כותלי המעבדות הללו הוטל על ערים וכפרים ברחבי סין והוביל למותם של מאות אלפי אזרחים נוספים כתוצאה מהרעלת מקורות מים, מזון ואדמות חקלאיות.
יחידה 731 של הצבא היפני הקיסרי פעלה כמרכז חשאי למחקר ולפיתוח של לוחמה ביולוגית וכימית. בתוך מתקני היחידה נערכו ניסויים בבני אדם, ומחוצה להם נוסו שיטות להפצת מחלות באוכלוסייה שלמה. מספרי הקורבנות משתנים מאוד בין ההערכות השונות: כ-3,000 קורבנות במתקן פינגפאנג לפי האומדן המקובל הוותיק, טענות של אנשי היחידה שלפיהן המספר היה לפחות 10,000, הערכה אחרת של כ-14,000 קורבנות בניסויי אדם במתקן עצמו, ולצדן הערכות של כ-200 אלף, 300 אלף, 400 אלף ואף כ-580 אלף בני אדם שנפגעו או נהרגו במסגרת הלוחמה הביולוגית, הניסויים והפעולות הקשורות אליהם.
המספרים אינם זהים. המכנה המשותף להם ברור הרבה יותר: מאחורי מחקר רפואי, מעבדות, מבחנות ותארים אקדמיים התקיימה מערכת שבה אדם חדל להיות מטופל והפך לחומר גלם.
לידתה של תפיסה מעוותת: מפרוטוקול ז'נבה ועד לכיבוש מנצ'וריה
שורשיה של תוכנית הנשק הביולוגי היפנית נטועים באופן פרדוקסלי דווקא בניסיון העולמי למנוע את זוועותיה. איסור השימוש בנשק ביולוגי וכימי, שעוגן בפרוטוקול ז'נבה בשנת 1925, לא הרתיע את הפיקוד היפני; נהפוך הוא, הקצינים היפנים הסיקו כי עצם האיסור מעיד על יעילותו העצומה של נשק זה בשדה הקרב. עם פלישת יפן למנצ'וריה בשנת 1931, נפתחה בפני הצבא הקיסרי הזדמנות פז. הכיבוש לא רק סיפק בידוד גאוגרפי נוח הרחק מאיי יפן, אלא גם הגיש לחוקרים אספקה בלתי נדלית של בני אדם סינים, אותם ראו שלטונות יפן כנחותים וכ"נכסים חינמיים". הציפייה הייתה שזמינותם של שפני ניסוי אנושיים אלו תעניק ליפן יתרון תחרותי מכריע במרוץ החימוש הביולוגי.
לאחר שובו ממסע מחקר בן שנתיים במוסדות באירופה ובארצות הברית, הקים שירו אישיאי את "מעבדת המחקר למניעת מגפות" בשנת 1932, בתוך בית הספר לרפואה צבאית בטוקיו. אישיאי, רופא צבאי כריזמטי וחסר מעצורים, זכה לתמיכה נרחבת מצמרת הצבא. אחד מתומכיו הבולטים היה הקולונל צִ'יקָהִיקוֹ קוֹיְזוּמִי, שלימים כיהן כשר הבריאות של יפן (1941–1945). קויזומי שירת בוועדה חשאית לחקר גז רעיל עוד בשנת 1915, והתרשם עמוקות מהשימוש הגרמני המוצלח בגז כלור בקרב איפר השני, שהותיר אלפי הרוגים ופצועים. בתמיכת קצינים אלו, מטרתו של אישיאי הייתה ברורה: פיתוח נשק ביולוגי שקורבנותיו המיועדים הם בני אדם, וכלי הביצוע העיקרי לכך נועד להיות קבוצת מחקר חשאית בשם "יחידת טוֹגוֹ".
השלב המעשי החל במבצר ג'וֹנְגְמָה, מחנה מאסר וניסויים בכפר בֵּיייִנְהֶה, הממוקם כ-100 קילומטרים דרומית לחרבין. אל המבצר הובאו פושעים רגילים, שבויים שהוגדרו כשודדים, פרטיזנים מתנגדים ליפנים ואסירים פוליטיים שנאספו על ידי המשטרה הצבאית היפנית, הקֶמְפֵּיטָאי. מן הארכיונים הסיניים בהיילונגג'יאנג ובג'ילין אותרו פרטים על 1,463 אנשים, רובם אנשי התנגדות אנטי-יפנית שנעצרו בהונצ'ון והועברו ליחידה כ"העברות מיוחדות". 318 מהם זוהו בשמם, ובהם 25 מברית המועצות, קוריאה ומונגוליה.
האסירים הואכלו בתזונה עשירה שכללה אורז, חיטה, בשר, דגים ולעיתים אף אלכוהול, כדי להבטיח את בריאותם המיטבית לקראת תחילת הניסויים. משעה שהחלו הבדיקות, נשאב דמם בהדרגה והם הורעבו ונמנעו מהם מים. חלקם עברו ניתוחי וִיוִיסֶקְצִיָּה (דהיינו, ביתור), בעוד אחרים הודבקו במכוון בחיידקי דבר ומיקרובים קטלניים אחרים. בשנת 1934 אירעה במבצר בריחת אסירים שסיכנה את חשאיות הפרויקט, ובשנת 1935 התרחש פיצוץ שיוחס לחבלה. אירועים אלו הובילו את אישיאי לסגור את מבצר ג'ונגמה ולבקש אישור להקמת מתקן גדול ומשוכלל בהרבה.
התבססות רשת אישיאי: צמיחתה של תעשיית המוות בפינגפאנג
בשנת 1936 חתם הקיסר הִירוֹהִיטוֹ על צו מלכותי שאישר את הרחבת היחידה ושילובה הרשמי בצבא קוואנטונג. באוגוסט 1940 קיבלו היחידות את השם הכולל "המחלקה למניעת מגפות וטיהור מים של צבא קוואנטונג", או בקיצור: "יחידה 731". המתקן החדש שהוקם בפינגפאנג התפרש על פני שטח עצום, כלל 150 מבנים, והעסיק צוות של כ-3,000 איש. בכל רגע נתון, המתקן היה מסוגל להכיל עד 600 אסירים המיועדים לניסויים.
מתחם יחידה 731 בפינגפאנג השתרע על כ-6 קמ"ר ובמערכת כולה, על יחידותיה המסונפות, מוזכרים אומדנים של יותר מ-10,000 ואף כ-20 אלף אנשי צוות. המתקן לא היה מעבדה במובן הרגיל. הוא כלל מפעלי ייצור, מתקנים לגידול נשאי מחלות, בתי כלא, חדרי ניסויים, מתקנים כימיים ומתקני הדרכה. עיצוב המבנים נועד גם להקשות על השמדתם מן האוויר.
יחידה 731 חולקה לשמונה מחלקות. הראשונה עסקה במחקר על דבר, כולרה, אנתרקס, טיפוס ושחפת באמצעות נבדקים חיים, ולצורך כך נבנה בית כלא שיכול היה להכיל מאות אנשים. המחלקה השנייה עסקה בנשק ביולוגי לשימוש בשדה ובפיתוח אמצעי פיזור של חיידקים וטפילים. השלישית עסקה בייצור פגזים המכילים חומרים ביולוגיים, הרביעית בייצור המוני ובאחסון חיידקים, החמישית בהכשרת כוח אדם, והמחלקות השישית עד השמינית בציוד, רפואה ומינהל.
במתחם היו כ-4,500 מתקנים לגידול פרעושים, שישה דוודים לייצור חומרים כימיים וכ-1,800 מכלים לייצור גורמים ביולוגיים. בכמה ימים בלבד ניתן היה לייצר כ-30 ק"ג של חיידקי דבר.
ההגעה עצמה נעשתה בדרך כלל בלילה. כלי רכב שחורים, בלי חלונות ורק עם פתח אוורור, עברו את שער המתחם. מן השער הועבר האסיר דרך מנהרה סודית אל הכלא הפנימי. אחיו של אישיאי עמד בראש "הצוות המיוחד" שטיפל במערכת הכליאה. בניין 8 שימש נשים וילדים, בניין 7 גברים. מהאסירים נלקחו דם וצואה, נבדקה פעילות הכליות ונאספו נתונים גופניים. כאשר נקבע שהם בריאים וכשירים לניסוי, הם איבדו את שמם וקיבלו מספר בן שלוש ספרות. המספר נשאר איתם עד מותם. כשאסיר מת, פקיד מחק את המספר מכרטיס האינדקס והאזיקים הועברו לבא אחריו.
היחידה לא פעלה לבדה; הצו המלכותי אישר הקמת יחידות מקבילות כגון "יחידה 100" שנועדה לחקור מחלות בקרב סוסי צבא ו"יחידה 516" שעסקה בלוחמה כימית. עם פלישת יפן לסין בשנת 1937, הוקמו יחידות אחיות בערים מרכזיות, בהן יחידה 1855 בבייג'ינג, יחידה 1644 בנאנג'ינג, יחידה 8604 בגואנגג'ואו, ומאוחר יותר יחידה 9420 בסינגפור ומדינות נוספות. בשיאה, בשנת 1939, חלשה רשת אישיאי על למעלה מ-10,000 עובדים, והצליחה למשוך אליה רופאים ופרופסורים מיפן בזכות תמיכה כלכלית אדירה וההזדמנות הנדירה והמעוותת לבצע ניסויים בבני אדם ללא הגבלה. חלקם נמשכו לאפשרות הנדירה לבצע ניסויים בבני אדם ולתקציבים הנרחבים שהצבא העמיד לרשות המחקר. סירוב להשתתף יכול היה להביא להכתמת אדם כ"היקוקומין", בוגד במדינה. מנגד, השירות לצד אישיאי נתפס אצל רבים כשירות יוקרתי למולדת.
החיים בין כותלי הכלא בפינגפאנג היו מסע אל קץ האנושיות. עם הגעתם, נשללה מהאסירים זהותם; הם קיבלו מספר תלת-ספרתי אותו שמרו עד יומם האחרון. תאי הכלא שכללו רצפות עץ ושירותי כריעה, היו בנויים כך שהשומרים יוכלו לפקח מבחוץ דרך אשנבים קטנים. טָמוּרָה טָדָאשִׁי, ראש אגף כוח האדם במטה צבא קוואנטונג, העיד כי כאשר סייר בכלא הפנימי, ראה מבעד לדלתות אנשים חיים כבולים בשלשלאות, חלקם מתנועעים ואחרים שרועים על הרצפה החשופה במצב חולני וחסר אונים. בתי הכלא אובטחו בדלתות ברזל יצוק ונשמרו על ידי "צוות מיוחד" שלבש סרבלים לבנים, כובעי צבא, מגפי גומי ואקדחים חגורים למותניהם.
האנטומיה של הסבל: ניתוחי חיים וניסויים בגבולות הכאב האנושי
בלב פעילותה של יחידה 731 עמדה פרקטיקת הוויביסקציה – ניתוח בני אדם בעודם בחיים, לרוב ללא כל אלחוש או הרדמה, הליך שהסתיים כמעט תמיד במוות. אלפי גברים, נשים, ילדים ואף תינוקות שנולדו במחנות השבויים, נותחו באכזריות לאחר שהודבקו במחלות שונות, כדי שהרופאים יוכלו ללמוד את השפעת הזיהומים על האיברים הפנימיים ללא עיוותים של ריקבון לאחר המוות.
הליכים אלו כללו קטיעת גפיים במטרה לחקור אובדן דם, כאשר לעיתים חוברו הגפיים הכרותות לצדו הנגדי של גוף הקורבן. קיבתם של חלק מהאסירים הוסרה בניתוח, והוושט חובר ישירות למעיים. חלקים מאיברים קריטיים כמו המוח, הריאות והכבד הוסרו כדי להיבדק במעבדות.
נָקָאגָאוָוה יוֹנֵזוֹ, שלמד באוניברסיטת קיוטו בזמן המלחמה ולימים היה פרופסור אמריטוס באוניברסיטת אוסקה, צפה בסרטים של ניסויים והוצאות להורג. הוא טען כי חלק מן הניסויים לא נועדו כלל לקדם לוחמה ביולוגית או רפואה, אלא נבעו מסקרנות מקצועית בנוסח "מה יקרה אם נעשה כך וכך?" כדוגמה שאל מה הייתה התועלת הרפואית בעריפת ראשים ובחקירתה, והשיב: שום תועלת, מלבד משחק.
איש צוות רפואי יפני לשעבר, שהתראיין לתקשורת בעילום שם, סיפר על הפעם הראשונה שבה ניתח בחיים אדם שהודבק בדבר לצורך פיתוח פצצות דבר.
ההיסטוריון האמריקאי שלדון ה. האריס תיאר את האכזריות השגרתית: במקרה בו אישיאי או עמיתיו רצו לחקור את המוח האנושי, השומרים היו אוחזים באסיר, בעוד שומר אחר מנפץ את גולגולתו בגרזן. המוח הועבר לפתולוג, והגופה הושלכה למשרפה. חבר היחידה לשעבר, אוֹקָאווָה פוּקוּמַאטְסוּ, אף הודה כי ניתח אישה בהיריון. מנתח צבאי אחר, קֶן יוּאָסָה, ציין שניתוחי חיים לא היו נחלתה הבלעדית של יחידה 731, וכי לפחות 1,000 אנשי צוות רפואי יפני ברחבי סין ביצעו הליכים דומים, בעיקר לשם "אימון" מנתחים. במקרים רבים, נדחפו סמרטוטים או תחבושות גאזה לפיות האסירים טרם הניתוח, רק כדי להשתיק את צרחותיהם מחרישות האוזניים.
אחד מתחומי המחקר הסדיסטיים ביותר היה חקר כוויות קור, אותו הוביל הפיזיולוג הִיסָאטוֹ יוֹשִׁימוּרָה. אסירים הוצאו החוצה בקור עז, או שהוכנסו לאזורים בהם הטמפרטורה צנחה ל-40 עד 50 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. גפיהם נטבלו במים בטמפרטורות שונות עד שקפאו לחלוטין. על מנת לוודא את הקיפאון, יושימורה נהג להכות בגף הקפוא בעזרת מקל קצר, מפיק "צליל הדומה לזה שמשמיע קרש כשמכים בו". לאחר מכן, בחן שיטות הפשרה שונות: טבילה במים חמים, מים קרים, אש חיה או השארת המטופל ללא כל טיפול. יושימורה, שכונה על ידי חבריו ליחידה "שד מדעי" ו"חיה קרת דם", לא חס גם על תינוקות; באחד ממאמריו משנת 1950, הודה כי השתמש ב-20 ילדים ובתינוק בן שלושה ימים בניסויים שכללו טבילת אצבעותיהם במי מלח קפואים בטמפרטורה של אפס מעלות צלזיוס.
הניסויים לא פסחו גם על מחלות מין. מכיוון שהדבקה באמצעות זריקה נזנחה, חוקרי היחידה כפו על אסירים לקיים יחסי מין זה עם זה. חוקרים עטויי חלוקים לבנים הוכנסו לתאים, וכפו על אסיר נגוע בעגבת לקיים יחסי מין עם אדם בריא, תוך איום מפורש שמי שיתנגד – יירה למוות. נשים הוכרחו להרות רק כדי לבחון אפשרות של העברת מחלות מהאם לעובר. אף לא אחד מהתינוקות שנולדו בשבי שרד; כולם הומתו לאחר הלידה או הופלו. נער שהתלמד ביחידה תיאר עדה מחרידה: "אישה סינית אוחזת בתינוק, אישה רוסייה-לבנה עם בת בגיל ארבע או חמש, ואשה רוסייה נוספת עם ילד בן שש או שבע" – כולם שימשו כחומרי גלם לבדיקת התפתחות העגבת על פני זמן.
האכזריות לא ידעה שובע גם בתחומי לוחמה אחרים. כדי לשפר טיפולים בפצעי קרב, אסירים נקשרו לקרשים סביב פצצה שהופעלה במרחקים משתנים; הניצולים נותחו. בני אדם הוכנסו לתאי גז ונחשפו לגז חרדל, אדמסייט (גז עיטוש), פוסגן וציאניד. אחרים הושלכו לצנטריפוגות וסובבו עד מוות, או הוכנסו לתאי תת-לחץ עד שעיניהם התפוצצו. חוקרים בדקו צמא על ידי הזנת קורבנות במי ים בלבד והרעיבו אותם תוך שימוש במאווררי חום שייבשו את גופם עד שנותרו מומיות ששקלו חמישית ממשקלם המקורי. דם הוקז בתדירות של 500 מיליליטר מדי יומיים, והוזרקו לקורבנות דם סוסים או דם מסוג שאינו תואם כדי לחקור את התגובות. העובד הרפואי טָקֵיאוֹ וָאנוֹ אף העיד כי ראה אדם רוסי שנחתך לשניים במאונך ושומר בפורמלדהיד.
ליחידה היה מתקן ייעודי לניסויי תאי גז. קורבנות הוכנסו לתאים כשהם לבושים במדים מלאים, בציוד חלקי או בלי הגנה. קצין לשעבר תיאר ניסוי מ-1943 בתא זכוכית בגודל של כ-3 על 3 מטרים ובגובה כ-2 מטרים. אדם סיני, עיניו מכוסות וידיו קשורות לעמוד, נחשף לאדמסיט. יותר מעשרה רופאים וטכנאים צפו בו משתעל באלימות וסובל מכאבים.
בספטמבר 1940 נערכו ניסויי גז חרדל במשך ארבעה ימים, 7 עד 10 בספטמבר, על 20 אסירים שלבשו רמות שונות של ביגוד. נעשה שימוש בעד 4,800 פגזים. תועדו עייפות, נפיחות, שלפוחיות, פגיעה בעיניים, הפרשות, כאבי בטן, שלשול דמי וחולשה. בחלק מהניסויים הוזרק נוזל משלפוחיות של אדם אחד לאנשים אחרים, וחמישה אסירים אולצו לשתות תערובת של גז חרדל ולואיזיט.
אפילו אנשי היחידה לא היו חסינים לחלוטין. עובד בשם יוֹשִׁיוֹ סוּדוֹ נדבק בדבר במהלך עבודתו. "הצוות המיוחד" קיבל הוראה לנתח אותו בחיים. חבר היחידה יוֹשִׁיוֹ טָמוּרָה תיאר את סוּדוֹ כחוש מאוד, מכוסה כתמים סגולים ובקושי נושם. כאשר נפתח בטנו באזמל הוא צעק "בהמה!" ומת. גם מִיטְסוּאוֹ הִירָאקָאוָוה, עוזר צעיר שנדבק במקרה בדבר, נותח בחיים לפי עדותו של יוֹשִׁיוֹ שִׁינוֹזוּקָה.
השמדה המונית: לוחמה ביולוגית והפצת מגפות על אוכלוסייה אזרחית
מטרת העל של שפיכות הדמים בפינגפאנג הייתה פיתוח נשק להשמדה המונית. עד שנת 1939, שירו אישיאי בודד שישה פתוגנים קטלניים ויציבים מספיק להפצה אווירית: אנתרקס, טיפוס, פאראטיפוס, נחרת, דיזנטריה ופרעושים נושאי דבר שניזונו מדם אנושי. היחידה תפקדה כמפעל עצום לייצור ביולוגי: במקום הוחזקו 4,500 אינקובטורים לפרעושים שייצרו לפחות 45 קילוגרמים של פרעושים בכל מחזור, לצד ייצור חודשי של מאות קילוגרמים של חיידקי דבר, אנתרקס וכולרה.
אולי יעניין אותך
המתקפות הרצחניות על ערי סין החלו בשנת 1940. מטוסים יפניים שטסו בגובה נמוך הטילו מעל ערי חוף כגון נִינְגְבּוֹ וצָ'אנְגְדֶה עננים של פרעושים נגועים, מלווים בדגנים ורצועות כותנה שנועדו למשוך חולדות.
כך, ב-27 באוקטובר 1940, בשעה שבע בבוקר, עברו מפציצים כבדים בגובה של כ-200 מטר מעל נינגבו. הם פיזרו במרכז העיר פרעושים, גרגרים ורצועות כותנה. הפרעושים ניזונו מדמן של חולדות נגועות בדבר. הכותנה והגרגרים נועדו לסייע לחומר להגיע לקרקע ולהקטין את הפגיעה בנשאים.
המוות הראשון תועד ב-30 באוקטובר. ב-2 בנובמבר כבר היה ברור שמתפתחת מגפה. האזור נסגר וב-3 בנובמבר זוהתה המחלה כדבר. עד אז דווח על 37 מתים. המגפה הסתיימה ב-2 בדצמבר, עם מותם של שני הקורבנות האחרונים. בסך הכול תועדו 106 מתים במחקר מפורט שפורסם במרץ 1994 וכלל את שמות הקורבנות.
מבחינה צבאית, גם יותר ממאה מתים נחשבו תוצאה מוגבלת ביחס לסיכון של טיסה נמוכה במפציצים כבדים. המחקר על שיטות הפצה נמשך. ב-1940 וב-1941 פוזרו פרעושים נגועים בדבר גם מעל ערים אחרות, ובהן צ'אנגדה שבמחוז הונאן.
התוצאה הייתה התפרצויות קטלניות של מגפת הדבר שחיסלו עשרות אלפי בני אדם. משלחת אחרת שיצאה לאזור נאנג'ינג פיזרה חיידקי טיפוס ופאראטיפוס בבארות ובביצות, ואף חילקה למקומיים חטיפים נגועים. עובדי היחידה ציינו בסיפוק כי קדחת הפאראטיפוס התגלתה כיעילה מכולם. פצצות מיוחדות עשויות חרסינה פותחו כדי להתרסק בעדינות מבלי להשמיד את הפרעושים בפיצוץ חזק מדי. בגדים נגועים ומזון מורעל הוצנחו לאזורים שלא נשלטו על ידי הצבא היפני, כאשר חוקרים עטויי חליפות מגן נשלחו לבחון מקרוב את הקורבנות הגוססים.
ההערכות הן כי לוחמה זו קטלה לפחות 400,000, ועד כ-580,000 אזרחים סינים. ואולם, השליטה במגפות הייתה רחוקה מלהיות מושלמת; במתקפה על מחוז ג'ג'יאנג בשנת 1942, חיידקי הכולרה פגעו בחיילים היפנים עצמם שניסו להפיצם, והובילו ל-10,000 נפגעים יפנים, מתוכם כ-1,700 הרוגים.
מבצע PX: מגפה בדרך לקליפורניה
בדצמבר 1944 בחן הצי היפני תוכנית להעביר את השיטה אל ארצות הברית. התוכנית, שנקראה מבצע PX או "פריחת הדובדבן בלילה", נועדה להשתמש במטוסי סייראן שהיו משוגרים מצוללות נושאות מטוסים מסוג סנטוקו. המטרות המוזכרות היו סן דייגו, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו.
המטוסים נועדו לפזר דבר, כולרה, טיפוס, קדחת דנגי ומחלות נוספות. צוותי הצוללות היו אמורים להדביק גם את עצמם ולרוץ לחוף במסגרת משימת התאבדות. התכנון הושלם ב-26 במרץ 1945.
ראש המטה הכללי יוֹשִׁיג'ירוֹ אוּמֵזוּ התנגד והביא לביטולו. הוא הסביר כי אם תיפתח לוחמה בקטריולוגית, היא תצמח ממלחמה בין יפן לארצות הברית ל"קרב אינסופי של האנושות נגד החיידקים", וכי יפן תזכה ללעג העולם.
זו הייתה אבחנה מפוכחת למדי, גם אם הגיעה לאחר שנים שבהן מלחמת האדם בחיידקים כבר הפכה בידי היחידה למלחמת החיידקים בבני אדם.
מכונת השמדה מאורגנת
יחידה 731 הייתה חשאית, אך היא לא הייתה מבצע פרטי של אישיאי. המערכת קיבלה מימון, מתקנים, כוח אדם ותמיכה צבאית. מנהלי מעבדות ביקרו באוניברסיטאות יוקרתיות, ובהן האוניברסיטה הקיסרית של קיוטו והאוניברסיטה הקיסרית של טוקיו. שם הוצגו סרטים ותצלומים מניסויים בבני אדם וגויסו רופאים צעירים.
שלדון האריס, שחקר את מערכת הניסויים במשך כ-25 שנה, טען כי אנשים מקצועיים ובני המעמדות השליטים ידעו על התוכניות. הוא כתב כי בני המשפחה הקיסרית, אנשי אצולה ויועצים הקרובים לקיסר השתתפו בדרכים שונות או הכירו את התוכניות. הוא הזכיר את הנסיך צ'יצ'יבו, אחיו הצעיר של הירוהיטו, כמי שנכח בהרצאות ובהדגמות ויוויסקציה של אישיאי. הנסיך מיקאסה והנסיך היגאשיקוני נארוהיקו ביקרו אף הם במתקני מחקר ביו-רפואיים.
עובד מעבדה אחד תיאר שנים לאחר מכן את היכולת להוציא דם מקורבן לפני מותו כ"אקסטזה" לעובד מעבדה, והוסיף שלחמלה כלפי כאבי המוות של אדם לא היה מבחינתו ערך.
הפסיכולוגית החברתית גרייס דנקווין יאנג תיארה זאת במונחים של דיסוננס קוגניטיבי: במקום לשנות את ההתנהגות, אנשי היחידה שינו את האמונה שאיתה פירשו אותה, וכך יכלו לשכנע את עצמם שההתעללות אינה פסולה מוסרית. ברקע עמדה גם התחזקות לאומנות קיצונית, גזענות ושנאת זרים בצבא ובחברה. האריס העריך כי ב-1941 פעלו בכוחות המזוינים היפניים 800 עד 900 אגודות סודיות קנאיות שהעמידו במרכזן פולחן קיסרי.
לדבריו, הניסויים הכפויים בבני אדם היו חלק מתכנון צבאי מאורגן ושיטתי עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. המשאבים שהוקצו להם הביאו להקרבת חייהם של סינים, קוריאנים, פורמוזנים, אינדונזים, בורמזים, תאילנדים ואנשים מלאומים אסייתיים נוספים. קיימות גם עדויות על קורבנות אירופים ואמריקאים.
קריסת האימפריה: השמדת ראיות, טיוח ועסקאות בחסות המעצמות
עם פלישת ברית המועצות למנצ'וריה באוגוסט 1945 וההבנה כי תבוסת יפן קרבה, מיהר שירו אישיאי להורות על מחיקת כל זכר למעשי הזוועה בפינגפאנג. על סגל היחידה הוטל להיעלם ו"לקחת את הסוד אל הקבר", כאשר קפסולות ציאניד חולקו לשימוש במקרה של שבי. 300 האסירים שנותרו במחנה אולצו להתאבד בתלייה או בשתיית ציאניד. אלו שסירבו הומתו בזריקות, ככל הנראה של כלורופורם. הִידֵאוֹ שִׁימִיצוּ, מצוערי היחידה, נזכר כי נצטווה לשרוף את הגופות ולאסוף את העצמות שנותרו, בטרם פוצצו המבנים כליל כדי להעלים ראיות. אף לא מסמך אנושי חי אחד שרד את טיהור המחנה.
כאשר חוקרים אמריקאים, בראשות המיקרוביולוג הקולונל מָארִי סַנְדֶרְס, החלו לאתר קצינים יפנים, הם נחשפו אט-אט להיקף הפעילות הביולוגית. סנדרס, בגיבויו של מפקד כוחות הברית הגנרל דָאגְלַס מֶקְאָרְתוּר, הציע לאישיאי ולעמיתיו עסקה שלא יכלו לסרב לה: חסינות מלאה מפני העמדה לדין על פשעי מלחמה, בתמורה לגישה בלעדית לנתוני הניסויים בבני אדם ולפיתוחי הנשק. הנימוק האמריקאי היה כפול: השגת ידע שאינו נגיש למערב בשל מגבלות אתיות, ומניעת נפילת הידע לידי הסובייטים. הממשל של הארי טרומן לא רק שהסתיר את הפשעים ממשפט טוקיו, אלא אף העניק מלגות מימון לקצינים היפנים לשעבר. למרבה האבסורד, ההיסטוריון שלדון ה. האריס מצא כי הנתונים שהושגו היו "פרימיטיביים ולא יעילים", מאחר שתוכנית הנשק האמריקאית כבר עקפה את זו היפנית מבחינה טכנולוגית ב-1944.
במקביל, ברית המועצות הצליחה ללכוד חלק מבכירי היחידה שנותרו בסין. בדצמבר 1949, בבית משפט סובייטי, נפתחו משפטי חבָּרוֹבְסְק, שם הועמדו לדין שנים עשר אנשי רשת אישיאי. הנידונים, ובהם מפקד צבא קוואנטונג הגנרל אוֹטוֹזוֹ יָמָאדָה והגנרל קִיוֹשִׁי קַוָואשִׁימָה, נשפטו לעונשי מאסר של בין שנתיים ל-25 שנים במחנות עבודה בסיביר. עם זאת, במונחים סובייטיים היו אלו עונשים קלים יחסית, וכל האסירים שבו ליפן עד שנת 1956, ככל הנראה לאחר שמסרו את סודותיהם למודיעין הסובייטי. ארצות הברית, מצידה, פטרה את המשפטים בטענה שמדובר ב"תעמולה קומוניסטית".
נאשמים נוספים היו קִיוֹשִׁי קָאוָואשִׁימָה, שקיבל 25 שנות מאסר וריצה שבע; רְיוּג'י קָאגִ'יטְסוּקָה, 25 ושוחרר לאחר שבעשנים; טָקָאאַטְסוּ טָקָאהָאשִׁי, 25 ומת בכלא ב-1952; טוֹמִיוֹ קָרָאסָאוָוה, 20 והתאבד בכלא ב-1956; טוֹשִׁיהִידֶה נִישִׁי, נידון ל-18 שנות מאסר אך ריצה שבע; מָסָאוֹ אוֹנוּאֶה, 12 אך ריצה שבע; זֶנְסָאקוּ הִירָאזָאקוּרָה, 10 ושוחרר כעבור שבע שנים; קָאזוּאוֹ מִיטוֹמוֹ, שנשפט ל-15 שנה וריצה רק מחצית מהעונש; נוֹרִימִיטְסוּ קִיקוּצִ'י, שנכלא לשנתיים; יוּג'י קוּרוּשִׁימָה, שהיה אסור שלוש שנים ושוּנְג'י סָאטוֹ, שנידון ל-20 שנות מאסר ושוחרר כעבור 7 שנים.
התובע הראשי היה לֶב סְמִירְנוֹב, שהיה גם אחד התובעים הסובייטים הבכירים במשפטי נירנברג. הפרוטוקול החלקי של המשפט פורסם בשפות שונות ב-1950 תחת הכותרת Materials on the Trial of Former Servicemen of the Japanese Army Charged with Manufacturing and Employing Bacteriological Weapons. העונשים נעו בין שנתיים ל-25 שנות עבודה. מלבד מי שמת או התאבד, הנאשמים חזרו ליפן עד 1956.
ארצות הברית, מנגד, הציגה את המשפטים הסובייטיים כתעמולה קומוניסטית. בספטמבר 1945 הגיע ליפן לוטננט קולונל מָרִי סָאנְדֶרְס, מיקרוביולוג אמריקאי ואיש מרכז הלוחמה הביולוגית של הצבא. בתחילה הוא כלל לא ידע מהי יחידה 731. כשלא קיבל מידע מספק מהיפנים איים לערב את הסובייטים. בבוקר שלמחרת נמסר לו כתב יד שתיאר את המעורבות היפנית בלוחמה ביולוגית. המידע הועבר לגנרל דגלאס מקארתור, המפקד העליון של בעלות הברית ביפן. נוצרה עסקה: אנשי היחידה, ובראשם אישיאי, קיבלו חסינות חשאית בתמורה לגישה אמריקאית בלעדית לנתוני הלוחמה הביולוגית ולתוצאות הניסויים בבני אדם.
הרשויות האמריקאיות עקבו אחר אנשי היחידה לשעבר, קראו את דוארם ואף צנזרו אותו. החשש היה שהמידע יעבור לברית המועצות. החקירה האמריקאית נמשכה עד סוף 1947 והולידה ארבעה דו"חות. בשלב הראשון נכתבו דו"ח סאנדרס מ-1 בנובמבר 1945 ודו"ח תומפסון מ-31 במאי 1946. הם עסקו בפצצות חיידקים אך לא בניסויים בבני אדם ובניסויי נשק ביולוגי בשטח. מָסָאגִ'י קִיטָאנוֹ, שהיה בשנגחאי בעת הכניעה, נחקר בינואר 1946 אך סיפר לימים שקיבל הוראה שלא לדבר על שני הנושאים הללו.
רק לאחר שהאמריקאים למדו כי הסובייטים מתכוונים להעמיד לדין אנשים בגין ניסויי אדם ולוחמה ביולוגית, נחקרו אישיאי ואחרים מחדש. ב-6 במאי 1947 כתב מקארתור לוושינגטון כי אפשר יהיה להשיג מידע נוסף מאישיאי אם יובהר לאנשים המעורבים שהמידע יישאר במסלולי מודיעין ולא ישמש ראיה לפשעי מלחמה.
בית הדין לפשעי המלחמה בטוקיו שמע רק אזכור אחד לניסויים יפניים ב"סרומים רעילים" על אזרחים סינים. הטענה הועלתה באוגוסט 1946 בידי ג'וזף ר' מאסי מצוות התביעה הסיני. ההגנה טענה שהטענה עמומה ולא מבוססת, ונשיא בית הדין סר ויליאם וב דחה אותה. הנושא לא פותח. ב-1981 כתב השופט ברט רולינג, מאחרוני שופטי בית הדין שנותרו בחיים, כי הייתה זו עבורו "חוויה מרה" לגלות שפשיעה יפנית שנוהלה מלמעלה הוסתרה מבית המשפט בידי ממשלת ארצות הברית.
האירוניה הכבדה הייתה שהמידע שהושג בעסקה לא נחשב בסופו של דבר בעל ערך יוצא דופן. התוכנית האמריקאית ללוחמה ביולוגית כבר עברה בתחומים רבים את היכולת שהושגה ביחידה 731.
ברם, החסינות שהוענקה לאנשי 731 אפשרה להם להשתלב ללא מפריע בצמרת הרפואה, האקדמיה והתעשייה של יפן שלאחר המלחמה. מַסַאגִ'י קִיטָאנוֹ, המפקד השני של היחידה, ייסד יחד עם קצין אחר, רְיוֹאִיצִ'י נַאיְטוֹ, את חברת התרופות "הצלב הירוק" – אותה חברה שהייתה אחראית לשערוריית דם נגוע שהדביקה אלפי יפנים בנגיף ה-HIV בשנות ה-80. שירו אישיאי חי באין מפריע עד שמת מסרטן הגרון בשנת 1959.
שנים ארוכות סירבה ממשלת יפן להכיר באחריותה למעשים אלו. רק באוגוסט 2002 קבע בית משפט מחוזי בטוקיו כי המדינה אכן השתמשה בנשק ביולוגי שגרם למותם של אזרחים סינים, אם כי דחה את תביעת הפיצויים. רק בשנת 2018 שחרר הארכיון הלאומי של יפן רשימה מפורטת הכוללת את שמותיהם של 3,607 מאנשי הסגל של יחידה 731. עד היום, ממשלת יפן נמנעת מהכרה רשמית והתנצלות גורפת על הלוחמה הביולוגית שלה, בעוד שפשעי היחידה נותרו צלקת כואבת ומקור למתיחות פוליטית ודיפלומטית עמוקה בין יפן לסין.
אידאולוגיה של עליונות וניצול כוח פוליטי
יחידה 731 צמחה מתוך מציאות של לאומנות קיצונית ומיליטריזם שאחז באימפריה היפנית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. הרצון היפני להתפשט טריטוריאלית באסיה ולהקים מרחב שגשוג תחת הגמוניה יפנית, לווה באידאולוגיה ברורה של עליונות גזעית ותרבותית. בעיני השלטון והצבא, תושבי סין, קוריאה ושאר העמים הנכבשים נתפסו כנחותים מבחינה ביולוגית. דה-הומניזציה זו, כפי שהתבטאה בכינוי הקורבנות "בולי עץ", היא שאפשרה לרופאים, רובם אקדמאים ואנשי מדע נורמטיביים מהאוניברסיטאות היוקרתיות ביותר ביפן, לזנוח לחלוטין את שבועת הרופא ולהתייחס לעינוי ורצח שיטתי כאל "משימה לאומית מדעית". במקביל, הפוליטיקה הבינלאומית שלאחר המלחמה, ובמרכזה תחילתה של המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, יצרה כר פורה לציניות דיפלומטית שבה ידע מדעי וביטחוני גבר על עשיית צדק.
הרוח הקרה המנשבת כיום על חורבות מתקן פינגפאנג במנצ'וריה נושאת עמה הד עמום של זעקות שנחרתו בהיסטוריה האנושית, זעקותיהם של רבבות "בולי עץ" שנפלו קורבן לשילוב המצמרר ביותר שידעה האנושות: רפואה בשירות הרוע המוחלט.
יחידה 731 אינה רק כתם שחור בעברה של יפן, אלא מראה עכורה המשקפת את המרחקים אליהם מסוגל האדם להגיע כאשר הוא מסווג את זולתו כתת-אדם וכאשר מעצמות העולם מעדיפות ידע טקטי על פני עשיית צדק. השקט שהשתרר שם באוגוסט 1945 אינו מעיד על שלווה, אלא על אחת מההשתקות המקוממות ביותר של המאה העשרים – השתקה שמותירה אותנו, קוראי ההיסטוריה, עם החובה המוסרית לזכור, לספר ולחקור את התהומות שאליהם עלולה ליפול הרוח האנושית.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
ספרו של שוסאקו אנדו, "הים והרעל" הוא רומן המבוסס על אירועים אמיתיים מימי המלחמה, החוקר את ההשחתה המוסרית ואת השתתפותם של רופאים בניסויים רפואיים באסירים. הספר רלוונטי להבנת הדואליות המוסרית של אנשי הרפואה היפנים שביצעו את הניסויים מתוך נאמנות קרה למערכת.
הספר ״יחידה 731 ותוכנית הלוחמה הביולוגית של הצבא הקיסרי היפני״ (Unit 731 and the Japanese Imperial Army's Biological Warfare Program) מאת צוניישי קיישי מסכם את התפתחות רשת אישיאי, מבנה היחידה, ניסויי האדם והשימוש המעשי בלוחמה ביולוגית. המחקר נשען על שנות עבודה בארכיונים ביפן, סין, ארצות הברית ואירופה.
ספרו של סייצ'י מורימורה, "הזללנות של השטן", פורסם ב-1981 ונחשב לאחד המסמכים החשובים שחשפו בפני הציבור הרחב ביפן את האמת המחרידה על פועלה של יחידה 731, תוך התמודדות עם עדויות של מבצעי הפשעים.
ספרו של שלדון ה. האריס, "מפעלי מוות" הוא מחקר מעמיק ומפורט מ-1999 על תוכנית הלוחמה הביולוגית של יפן ועל הטיוח האמריקאי העקבי שמנע את משפטם של פושעי היחידה.
חומר מעשיר לצפייה
״יחידה 731 – האם הקיסר ידע?״ משנת 1985 הוא סרט תיעודי הבוחן את שאלת הידע של הממסד הקיסרי על פעילות היחידה.
הסרט התיעודי "שדים יפנים" מ-2001 מורכב בעיקר מראיונות מרתקים וקשים לעיכול עם ארבעה עשר אנשי סגל לשעבר של יחידה 731, המפרטים את הזוועות שהיו שותפים להן, תוך הפגנת כנות מצמררת.
הסדרה התיעודית "731" (של רשת CCTV הסינית) היא סדרה בת חמישה פרקים משנת 2015, המגוללת את פשעי היחידה ואת המורשת העגומה והכואבת שהותירה אחריה בסין.
דרמת הטלוויזיה "היצור מגיאונגסונג" היא סדרת אימה היסטורית דרום קוריאנית (2023–2024), אשר עיצבה את סיפור המסגרת שלה ואת דימויי הזוועה הרפואית שבה בהשראה ישירה מפשעי המלחמה של יחידה 731.
הסרט הסיני ״731״, בבימויו של ג'או לינשאן, מתמקד באסירים המשמשים לניסויים אכזריים לצורך פיתוח נשק בקטריולוגי וכימי. הדמות ואנג משמשת מתורגמן לאסירים האחרים ומאפשרת לצופה לחוות את המתרחש דרך עיניו.
הדרמה "יחידה 731 – אדם לאדם תת-אדם" עוקבת אחר משפחה סינית וכן אחר דמויות יפניות המגיעות למנצ'וריה כשהן מאמינות בתעמולת השלום והפיתוח, ובהדרגה נחשפות למציאות. אחד הצירים העלילתיים עוסק בצלם ובמאי המגיע ליצור סרטי תעמולה, ואחר במורה לציור שמגלה כי הוא נדרש לתעד בצבע גופות ואנשים חיים העוברים ניסויים, משום שהתצלומים עצמם היו בשחור-לבן. בראשית הפרקים מופיע שיאו ז'ין, עובד מוזיאון 731 בחרבין האוסף משנות ה-90 חומר על הפשעים, ובסוף הפרקים נשמעים קטעי שמע ממשפט חברובסק.
אחת ההפקות המודרניות אודות פעילותה של היחידה היא סדרת הטלוויזיה הרוסית ״יחידה 731״ מ-2026, המגוללת את המאבק הסובייטי ביחידה בשטחי מנצ׳וריה.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.