במשך מאות שנים האמינו תושבי פרס כי קברו של כורש הגדול הוא מקום מנוחתה של בת שבע, אמו של שלמה המלך, והפכו אותו למסגד ולאתר עלייה לרגל של נשים. ■ סיפורו של המבנה העתיק בפסארגאדה חושף כיצד אימפריות נעלמות, זיכרונות היסטוריים משתנים ומבנה אחד עשוי לקבל זהויות שונות לחלוטין לאורך 2,500 שנה.
בשנת 1812 תיאר דיפלומט בריטי שביקר בפרס מבנה אבן עתיק שהגישה אליו הייתה נתונה לשליטתן של נשים. הן החזיקו במפתח, והן בלבד הורשו להיכנס אל חדר הקבורה שבתוכו. תושבי האזור האמינו כי במקום טמונה אמו של שלמה המלך, ודורות של מאמינות הגיעו אליו כדי להתפלל ולבקש עזרה. המבנה ניצב סמוך לשרידיה של עיר מלכותית שנעלמה כמעט לחלוטין מן הזיכרון המקומי, אך דווקא זהותו הדתית המאוחרת העניקה לו חיים חדשים. איש מן המתפללים לא נדרש לדעת כי לפני יותר מאלפיים שנה נקבר באותו מקום אחד השליטים המשפיעים ביותר בתולדות העולם העתיק.
זהו סיפורו של קבר כורש הגדול בפסארגאדה, בירתה הקדומה של האימפריה האחמנית בפרס. כורש, שמלך בשנים 559 עד 530 לפנה"ס, ייסד אימפריה שהתקיימה משנת 550 עד 330 לפנה"ס והשתרעה מנהר האינדוס ועד הים התיכון. לאחר מותו הוקם עבורו מבנה קבורה מפואר, שנשמר במשך דורות ותואר בידי היסטוריונים יוונים, אך בהמשך נשכחה זהותו והקבר יוחס לדמויות מקראיות ואסלאמיות. במאות השנים שלאחר מכן שימש המבנה מוקד פולחן, שולב במתחם מסגדים, משך עולי רגל וזכה לפרשנויות שונות, עד שחוקרים במאה ה-19 זיהו מחדש את הקשר בינו לבין כורש. במאה ה-20 הושלם תהליך הפיכתו מאתר דתי מקומי לאנדרטה לאומית המזוהה עם עברה הקדום של איראן.
כורש הגדול והולדת האימפריה הפרסית
כּוֹרֶשׁ הַגָּדוֹל נולד באנשאן שבפרס בראשית המאה השישית לפנה"ס. אביו היה המלך כַּנְבּוּזִי הָרִאשׁוֹן ואמו הייתה מַנְדָנֶה, בת למשפחת המלוכה של מדי. כאשר עלה כורש לשלטון בפרס, ניצבה מולו ממלכת מדי, שמלכה אַסְטְיָאגֶס, ששלט בשנים 585 עד 550 לפנה"ס, ביקש לכבוש את השטחים הפרסיים. המאבק בין השניים הסתיים בניצחונו של כורש, בכיבוש בירתו של אסטיאגס ובהעברת שלל המלחמה לאנשאן, אירועים המתוארים בכרוניקה הבבלית של נבונאיד, שנערכה בסביבות שנת 500 לפנה"ס.
ניצחונו של כורש על מדי שינה את מאזן הכוחות באזור, אך לא סימן את סוף שאיפותיו. בהמשך כבש את ממלכת לידיה ואת האימפריה הנאו-בבלית, והניח את היסודות לאימפריה שהייתה הגדולה ביותר שהעולם הכיר עד אז. שטחי שלטונו השתרעו על פני אזורים נרחבים, מנהר האינדוס במזרח ועד חופי הים התיכון במערב, וכללו עמים, ערים ומסורות דתיות שונות. הצלחתו הצבאית הייתה יוצאת דופן, אך מורשתו לא נשענה על כיבושים בלבד. מסמכים עתיקים מתארים גם מדיניות של שיקום מקדשים והשבת חפצי פולחן למקומותיהם, צעדים שסייעו לעצב את דמותו כשליט שהתייחס בכבוד למסורות הדתיות של נתיניו.
אחד המקורות החשובים להבנת מדיניותו הוא גליל כורש, מסמך בבלי המתאר את פעולותיו לאחר כיבוש בבל. הגליל מספר על שיקום מקדשים במסופוטמיה שנפגעו בתקופת שלטונה של האימפריה הנאו-בבלית, ועל השבת פסלי אלים שנלקחו ממקומות הפולחן שלהם. תיאורים אלה מופיעים בשורות 30 עד 34 של הכתובת, והם מציגים שליט שביקש לבסס את סמכותו גם באמצעות תיקון פגיעות דתיות מן העבר. מדיניותו של כורש כלפי אוכלוסיות שונות זכתה לביטוי גם במסורת היהודית, שבה נודעה לו חשיבות מיוחדת.
בספר עזרא, פרק א', פסוקים 2 עד 8, מתואר כורש כמי שהתיר ליהודים שהוגלו לבבל לשוב לירושלים ולבנות מחדש את בית המקדש. הוא אף הורה להשיב להם את כלי המקדש שנלקחו בעבר בידי הבבלים. בספר ישעיהו, פרק מ"ה, פסוק א', זכה כורש לתואר משיח, ביטוי חריג למעמדו של מלך זר במסורת המקראית. כך נוצרה דמות היסטורית בעלת משמעות שונה עבור עמים שונים: בפרס היה כורש מייסד אימפריה, ואילו במסורת היהודית נקשר שמו לשיבה מן הגלות ולחידוש הפולחן בירושלים.
פסארגאדה: בירה שנולדה מתוך ניצחון
לאחר ניצחונו על אסטיאגס בחר כורש להקים בירה חדשה במקום אנשאן. העיר שנבחרה הייתה פַּסַארְגָאדָה, שנמצאה אף היא בתחומי פרס והפכה למרכז שלטונו. ההיסטוריון היווני סְטְרָאבּוֹן, שכתב את חיבורו הגאוגרפי במאה הראשונה לספירה, הסביר כי כורש העדיף את המקום משום ששם הביס את מלך מדי. כך נקשרה העיר החדשה לאחד הרגעים המכוננים בעלייתו לשלטון, והפכה למרחב שבו הונצחה סמכותו המלכותית.
פסארגאדה הייתה מרכז חשוב באימפריה האחמנית, אף שבמהלך השנים ערים אחרות תפסו את מקומה כבירות שלטוניות. חשיבותה הטקסית נמשכה גם כאשר מרכזי הכוח הפוליטי עברו למקומות אחרים. הבחירה לקבור בה את כורש לאחר מותו חיזקה את מעמדה כאתר בעל משמעות שושלתית, והפכה אותה למקום שבו נשמר זכרו של מייסד האימפריה. אלא שדווקא המרחק שנוצר בהדרגה בין העיר לבין מוקדי השלטון החדשים עתיד היה למלא תפקיד מרכזי בשכחת זהותו של הקבר.
530 לפני הספירה: קבר אבן, ארון זהב ופארק מלכותי
בשנת 530 לפנה"ס מת כורש הגדול, ובנו כַּנְבּוּזִי הַשֵּׁנִי, ששלט בשנים 530 עד 522 לפני הספירה, ירש את כס המלוכה. כורש נקבר בפסארגאדה, במבנה אבן גיר בגוון חול שתוכנן באופן פשוט יחסית אך מרשים. שש מדרגות רחבות הובילו אל חדר קבורה קטן שצורתו הזכירה בית, ומעליו הוקם גג משופע בעל צורה משולשת. המבנה לא התאפיין בממדים עצומים, אך מיקומו ועיצובו הבדילו אותו מסביבתו והעניקו לו נוכחות יוצאת דופן.
הקבר ניצב בתוך פארק שבו צמחו עצים ושיחים, ובסביבתו זרמו פלגי מים ונפרש מרחב עשבוני. סטרבון תיאר את המבנה כקבר המצוי בתוך חורשה, ואילו ההיסטוריון היווני אַרְיָאנוֹס, שכתב במאה השנייה לספירה את החיבור "אנבסיס של אלכסנדר", הוסיף פרטים על סביבתו ועל חדר הקבורה. שני ההיסטוריונים הסתמכו על עדותו של אַרִיסְטוֹבּוּלוֹס מִקַּסַנְדְרֵיאָה, היסטוריון יווני בן המאה הרביעית לפנה"ס שחיבורו המקורי אבד. התיאורים שהותירו מאפשרים לשחזר לא רק את צורתו החיצונית של המבנה, אלא גם את האופן שבו נשמר וטופל בתקופה שבה זהותו של הנקבר הייתה עדיין ידועה היטב.
הכניסה לחדר הקבורה הייתה צרה כל כך, שגם אדם קטן ממדים התקשה לעבור דרכה. בפנים ניצב ארון קבורה עשוי זהב, מכוסה בבד ובשטיח בבלי, ולצדו מיטה שרגליה עשויות זהב. בחדר הוצב גם שולחן שעליו גביעים, ובסביבתו הונחו בגדים משובצים באבני חן, תכשיטים וחרבות. מכלול החפצים הללו העיד על מעמדו של הנקבר, אך גם הפך את הקבר למקום שמשך את תשומת לבם של אנשים שביקשו להפיק תועלת חומרית מאוצרותיו.
הקבר לא נותר ללא השגחה. כוהנים שהתגוררו במבנה קטן בקרבת הדרך המובילה אליו קיבלו אספקה שנועדה לאפשר להם לשמור על המקום ולטפל בו. אחת לחודש הקריבו סוס לכבוד כורש, מנהג ששמר על הקשר בין זכרו של המלך לבין פולחן קבוע. במשך דורות התקיימה אפוא בפסארגאדה מסורת של שמירת הקבר, שבה שולבו טיפול במבנה, אספקה לכוהנים וטקסים שנועדו לכבד את המלך המת.
אלכסנדר הגדול מגיע לפסארגאדה
יותר ממאתיים שנה לאחר מותו של כורש הגיעה האימפריה האחמנית אל קצה. אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס הגדול, שירש את ממלכת מוקדון מאביו פִילִיפּוֹס הַשֵּׁנִי, ששלט בשנים 359 עד 336 לפנה"ס, יצא למסעות כיבוש שהובילו אותו אל לב האימפריה הפרסית. אלכסנדר, שמלך בשנים 336 עד 323 לפנה"ס, הביס את דַּרְיָוֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי, שליטה האחרון של האימפריה האחמנית, ששלט בשנים 336 עד 330 לפנה"ס. כיבוש פרס הביא לשינוי יסודי במערכת השלטון באזור, אך לא מחק מיד את חשיבותם של אתרי המלוכה הקדומים.
אריסטובולוס, שהתלווה לאלכסנדר במסעותיו, ביקר בפסארגאדה כאשר הכובש המוקדוני התקדם מזרחה. הוא ראה את הקבר ואת סביבתו, ותיאוריו שימשו בסיס לעדויות המאוחרות יותר של סטרבון ואריאנוס. לאחר מסעו של אלכסנדר בהודו חזרו אנשי המשלחת לפסארגאדה, אך הפעם מצאו מציאות שונה. התמוטטות האימפריה האחמנית והקשיים של בעלי התפקידים שמינה אלכסנדר לשמור על הסדר בפרס יצרו תנאים שבהם גם אתרי קבורה מלכותיים לא היו מוגנים עוד.
במהלך התקופה הזאת נבזז קברו של כורש. החפצים שניתן היה לשאת מן המקום נלקחו, ורק המיטה וארון הקבורה נותרו בתוכו, כשהם פגועים. גופתו של המלך הוצאה מן הארון וחוללה, מעשה שפגע לא רק במנוחתו של הנקבר אלא גם בכבוד המלכותי שהמבנה נועד לשמר. כאשר נודע הדבר לאלכסנדר, הוא הטיל על אריסטובולוס את האחריות לתיקון הנזק.
אריסטובולוס החזיר את שרידי גופתו של כורש אל הארון והשיב את מכסהו למקומו. הוא תיקן את המיטה, דאג להשיג חפצים דומים לאלה שנגנבו ואטם את פתח הקבר באמצעות אבן וטיח. הפעולות הללו נועדו להשיב למבנה את מצבו הקודם ככל האפשר ולמנוע פגיעה נוספת. עצם העובדה שאלכסנדר הורה לשקם את הקבר מלמדת כי המקום המשיך להיחשב בעל חשיבות גם לאחר נפילת השושלת שבנתה אותו.
כיצד נשכח קברו של מייסד האימפריה?
שיקום הקבר בימי אלכסנדר לא הבטיח שפסארגאדה תשמור על מעמדה לאורך הדורות. לאחר מותו של הכובש המוקדוני נאבקו יורשיו על השליטה באימפריה העצומה שהותיר, ופרס עברה בסופו של דבר לשלטונה של האימפריה הסלאוקית. פסארגאדה לא נבחרה לבירתם של הסלאוקים, וגם האימפריות שבאו אחריהם לא הפכו אותה למרכז שלטוני. העיר הלכה ודעכה, המבנים המלכותיים איבדו את תפקידם המקורי, והקשר בין שרידי הבירה העתיקה לבין שמו של כורש נחלש בהדרגה.
התהליך הזה נמשך מאות שנים. מבנה הקבורה נותר על עומדו, אך האנשים שחיו בסביבתו כבר לא החזיקו בהכרח במסורת היסטורית רציפה שהסבירה למי נועד. בהיעדר זיכרון ברור על זהותו של המלך הפרסי, נוצרה אפשרות להעניק למקום משמעות חדשה. השינוי לא חייב את הריסת הקבר או את בנייתו מחדש, אלא רק פרשנות אחרת למבנה העתיק ולשרידים שניצבו סביבו.
בראשית התקופה האסלאמית כבר נודע קברו של כורש בשם אחר. הוא זוהה עם אמו של שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ (Solomon), והמבנה החל להשתלב במסורות דתיות שלא היו קשורות עוד למייסד האימפריה האחמנית. הזיהוי החדש נשען על מקומו החשוב של שלמה במסורת האסלאמית ועל האמונה בכוחותיהם של היצורים העל-טבעיים שנקראו ג'ינים. כך הפך אתר קבורה פרסי קדום לחלק מנוף סיפורי שבו שולבו מלכים מקראיים, מסורות מוסלמיות ושרידים ארכיטקטוניים עתיקים.
שלמה המלך והג'ינים: הסבר חדש לעיר העתיקה
המסורת האסלאמית מייחסת לשלמה יכולת לשלוט בג'ינים, יצורים על-טבעיים שנבראו מאש נטולת עשן. בקוראן, בסורה 34, פסוקים 12 עד 13, ובסורה 55, פסוק 14, מופיעים תיאורים הקשורים לכוחותיהם של יצורים אלה וליכולתו של שלמה להפעילם. לפי המסורת, הג'ינים ביצעו עבור המלך עבודות בנייה והקימו מבנים וחפצי פולחן. שרידים אדריכליים גדולים ומרשימים, שמקורם כבר לא היה ידוע לתושבים, יכלו להשתלב בקלות יחסית בעולם הסיפורים הזה.
פסארגאדה לא הייתה המקום היחיד בפרס שזכה לזיהוי מחודש עם שלמה. גם שרידיה של פֶּרְסֶפּוֹלִיס (Persepolis), עיר מלכותית אחמנית שנמצאה בקרבת פסארגאדה, יוחסו לפעילותם של הג'ינים. העיר הייתה קשורה למלכותו של דַּרְיָוֶשׁ הַגָּדוֹל (Darius the Great), ששלט בשנים 522 עד 486 לפנה"ס, אך זיכרון זה לא נשמר בהכרח במסורות המקומיות המאוחרות. הגאוגרף הערבי אִבְּן חַוְקַל (Ibn Hawqal), שכתב במאה העשירית את החיבור "צורת הארץ", תיאר את שרידי פרספוליס כמקדש של שלמה שנבנה בידי ג'ינים.
הייחוס לשלמה העניק לשתי הבירות הפרסיות הקדומות זהות דתית חדשה. מבנים שהוקמו במקור כדי לבטא את כוחם של מלכים אחמנים נעשו חלק ממרחב שנתפס כשריד לממלכתו של שלמה. השינוי הזה אינו מעיד על היעלמותם הפיזית של המבנים, אלא על השתנות משמעותם בעיני האנשים שהמשיכו לחיות בסביבתם. האבן נותרה במקומה, אך הסיפור שסופר עליה השתנה.
המאה ה-12: קבר אמו של שלמה והאזהרה מפני עיוורון
במאה ה-12 כתב ההיסטוריון הפרסי אִבְּן אַלְבַּלְחִ'י על המבנה בחיבורו "פארס נאמה", העוסק באזור פרס. הוא תיאר קבר אבן בעל ארבעה צדדים שניצב בקרבת אחו, אך לא זיהה אותו עם כורש הגדול. במקום זאת כינה אותו קברה של אמו של שלמה, כלומר בַּת שֶׁבַע, אמו של המלך והנביא מן המאה העשירית לפנה"ס. הזיהוי הזה כבר היה מושרש דיו כדי להופיע בחיבור היסטורי וגאוגרפי, ולא רק במסורת בעל פה.
אבן אלבלחי הוסיף פרט מסקרן במיוחד: האמונה שמי שייכנס אל הקבר ילקה בעיוורון. לדבריו, הפחד מפני הקללה גרם לכך שאנשים נמנעו מלהיכנס למבנה. האזהרה העניקה לקבר מעמד של מקום קדוש ומסוכן בעת ובעונה אחת, והגבילה את הגישה אל חדר הקבורה. מאות שנים לאחר מכן יתברר כי האיסור לא נשמר לנצח, וכי המבנה הפך דווקא למקום שבו התקיימו תפילות וטקסים דתיים.
המאות ה-13 עד ה-15: קבר פרסי הופך למסגד
השינוי המשמעותי הבא התרחש בתקופת שלטונה של השושלת הסַלְעֻ'רִית, ששלטה באזור פרס. בימי השליט סַעְד הָרִאשׁוֹן אִבְּן זַנְגִי (Sa'd I ibn Zangi), שמלך בשנים 1198 עד 1226, שולב הקבר במערכת של מבני תפילה אסלאמיים. בתוך חדר הקבורה הותקן מחראב, גומחה בקיר המציינת את כיוון התפילה, ונוספו כתובות בערבית. כך הפך החלל שבו ניצב בעבר ארונו המוזהב של כורש למקום שנועד לפולחן מוסלמי.
אולי יעניין אותך
הפעילות האדריכלית לא הסתיימה בחדר הקבורה. סביב המבנה הוקם מסגד חיצוני, ולבנייתו שימשו עמודים עתיקים שנלקחו ממקומותיהם המקוריים במתחם האחמני. העמודים, שהשתייכו בעבר למבנים מלכותיים, קיבלו תפקיד חדש כחלק מן המסגד. השימוש החוזר באבני הבנייה העתיקות המחיש את האופן שבו שרידיה של פסארגאדה הותאמו לצרכים הדתיים של תושביה המאוחרים.
על משקוף הכניסה למסגד החיצוני נחקקה כתובת שבה אימצה השושלת הסלע'רית תואר הקשור לשלמה. התואר העניק לשליט המקומי זיקה סמלית לממלכה המקראית, אף שהשושלת עצמה הייתה קטנה יחסית וכפופה לכוחות פוליטיים גדולים ממנה. מבחינת השליטים, הקשר לשלמה העניק למבנה ולשלטונם משמעות דתית ויוקרה היסטורית. מבחינת קברו של כורש, הייתה זו עדות נוספת לכך שהזהות הפרסית הקדומה נדחקה מפני מסורת חדשה.
במאה ה-15 הגיע לאזור הדיפלומט הוונציאני ג'וֹסַאפַט בַּרְבָּרוֹ (Giosafat Barbaro), שתיעד את מסעותיו לפרס ולטאנה. הוא הבחין במבנה דתי קטן על גבי הקבר ותיאר אותו במילים שפירושן "כנסייה קטנה", אף שהמבנה שבו צפה היה למעשה מסגד. בתוך החלל נראו כתובות בערבית, והעדות שלו מלמדת כי המקום כבר שימש לפולחן אסלאמי. השימוש במונח נוצרי לתיאור מסגד אינו משנה את זהותו של המבנה, אך הוא מלמד על האופן שבו נוסעים אירופים ניסו לתאר מוסדות דתיים זרים באמצעות מושגים שהיו מוכרים להם.
1647: דיפלומט גרמני מציע זהות אחרת לקבר
במאה ה-17 הגיע לפסארגאדה הדיפלומט הגרמני יוֹהָאן אַלְבְּרֶכְט דֶה מַנְדֶלְסְלוֹ, שתיאור מסעותיו הופיע בשנת 1647. הוא הבחין בשרידיהם של עמודים גדולים סביב הקבר, עדות למסגד החיצוני שכבר נפגע במידה ניכרת. המסגד הפנימי, לעומת זאת, המשיך לשמש לתפילה, ותושבי הכפר עדיין האמינו כי מדובר בקברה של בת שבע. היישוב עצמו נשא את השם "משהד-י מאדר-י סולימאן", שפירושו קבר אמו של שלמה.
מנדלסלו תיאר את המבנה הפנימי כקפלה קטנה, אך הציע גם הסבר חלופי לזהותה של האישה שנקברה בו. הוא הזכיר מסורת ששמע ממיסיונרים נוצרים, שלפיה המקום אינו קברה של בת שבע אלא קברה של וַאלַּאדָה בִּנְת אַלְעַבָּאס (Wallada bint al-Abbas), אמו של השליט האומיי סֻלַיְמָאן אִבְּן עַבְּד אַלְמַלִכּ (Sulayman ibn Abd al-Malik), ששלט בשנים 715 עד 717 לספירה. השם סולימאן, המקבילה הערבית לשם שלמה, אפשר ליצור זיקה בין המסורת המקומית לבין דמות היסטורית מן התקופה האסלאמית.
אלא שההצעה עוררה קושי גאוגרפי והיסטורי. בירתו של סולימאן אבן עבד אלמלכ הייתה דמשק, הנמצאת בשטח סוריה של ימינו, ולא הייתה סיבה ברורה להניח שאמו נקברה דווקא בפסארגאדה. הזיהוי עם ואלדה נראה כניסיון מוקדם של נוסעים זרים להעניק למקום הסבר היסטורי שניתן לעגן בדמות מוכרת מן העבר. תושבי האזור, לעומת זאת, המשיכו לראות במבנה את קברה של בת שבע, ולייחס את בנייתו לג'ינים שפעלו בשירות שלמה.
המאה ה-17: עלייה לרגל אל קברה של בת שבע
במהלך המאה ה-17 כבר היה קבר אמו של שלמה אתר בעל חשיבות דתית עבור תושבי האזור. הסופר הצרפתי אַנְדְרֶה דוֹלְיֶה דֶלַאנְד תיאר בשנת 1673 את המנהג להגיע לפסארגאדה במהלך חג הקורבן המוסלמי, עיד אל-אדחא. החג קשור במסורת על נכונותו של אַבְרָהָם להקריב את בנו מתוך ציות לאלוהים, ובגרסה הקוראנית הנדונה מזוהה הבן עם יִשְׁמָעֵאל. לפי המסורת, האל מנע את הקרבת הבן, ואברהם הקריב במקומו בעל חיים, כפי שמתואר בסורה 37, פסוקים 102 עד 109.
העלייה לרגל לא הוגבלה לימי החג. במשך רוב השנה הגיעו אל הקבר בעיקר נשים, שביקשו להתפלל למען עצמן ולמען קרוביהן. המקום נעשה חלק ממערכת דתית וחברתית שבה לנשים היה תפקיד מרכזי, אף שמדובר היה במבנה שנועד במקור לקבורת מלך לוחם. השינוי בתפקידו של הקבר היה עמוק במיוחד: מחדר שנועד לשמר את גופתו של שליט ואת חפצי יוקרתו, הוא הפך למקום שבו נשים מן האזור ביקשו סיוע רוחני בחיי היומיום.
שלוש נגיעות, שלוש נשיקות ותפילה אחת
הנוסע ההולנדי יַאן יַאנְסוֹן סְטְרוֹיְס תיאר בשנת 1675 את מנהגי הנשים שהגיעו אל הקבר. בספרו על מסעותיו הקשים והמסוכנים סיפר כי אישה שביקשה להתפלל הייתה מתכופפת אל המבנה, מצמידה את ראשה אל הקבר שלוש פעמים ומנשקת אותו שלוש פעמים. רק לאחר מכן הייתה נושאת תפילה קצרה למען עצמה או למען חבריה. הטקס היה פשוט מבחינת הפעולות שנדרשו לביצועו, אך הוא העיד על מעמדו המיוחד של המבנה בעיני המאמינות.
העדות של סטרויס מעניינת במיוחד משום שהיא מאפשרת לראות כיצד קבר מלכותי קדום השתלב בפרקטיקה דתית עממית. המאמינות לא הגיעו אל פסארגאדה כדי להנציח את כורש או את האימפריה האחמנית, אלא כדי לפנות אל דמות שנתפסה בעיניהן כבעלת קדושה. שלוש הנגיעות ושלוש הנשיקות ביטאו קשר גופני וישיר עם המבנה, ולא רק תפילה הנערכת במרחק ממנו. כך הפכו אבני הקבר העתיקות לחלק מטקס שהתקיים מאות שנים לאחר שנשכחה משמעותן המקורית.
1812: הנשים שמרו על המפתח לקבר
בראשית המאה ה-19 הגיע לפסארגאדה הדיפלומט הבריטי גֵ'יימְס גַ'סְטִינְיָאן מוֹרְיֶה, שתיעד את ביקורו בספר "מסע בפרס", שפורסם בשנת 1812. הוא מצא כי המבנה עדיין מזוהה עם אמו של שלמה, וכי נשים מחזיקות במפתח לחדר הקבורה. הכניסה אל החדר הותרה לנשים בלבד, מסורת שהעניקה להן שליטה מעשית על אחד האתרים העתיקים ביותר באזור. התפקיד הזה היה יוצא דופן במיוחד לנוכח העובדה שמדובר היה במבנה ששימש בעבר אתר קבורה מלכותי גברי.
מורייה הבחין גם בשינויים שחלו בסביבת המבנה. העמודים העתיקים של המסגד החיצוני, שכבר לא עמד על תלו בשלמותו, שולבו בחומה נמוכה שהקיפה את הקבר. השטח התחום בתוך החומה שימש בית קברות לתושבי הכפר, כך שהמרחב שסביב קברו של כורש הפך בעצמו לאזור קבורה מקומי. בעיני חלק מן התושבים היה המבנה יוצא דופן עד כדי כך שהם ראו בו מקום הקשור לחצרם של הג'ינים.
התיאור הזה מציג אתר שבו הצטברו שכבות של שימושים שונים. הקבר המקורי נותר במרכז, אך סביבו נמצאו שרידים של מסגד מימי הביניים, חומה שנבנתה מחלקי עמודים עתיקים וקברים של תושבים מקומיים. המסורות על בת שבע ועל הג'ינים המשיכו להתקיים לצד הפולחן המוסלמי, והנשים שמרו על תפקידן כמחזיקות המפתח. מבחינת המבקר הבריטי, כל אלה היו חלק מחידה היסטורית שהחלה לעורר שאלות חדשות.
הזיהוי מחדש: האם זהו קברו של כורש?
מורייה לא הסתפק במסורת המקומית על אמו של שלמה. לאחר שבחן את ההצעה הישנה של מנדלסלו, שלפיה מדובר בקברה של ואלדה בנת אל-עבאס, פנה אל התיאורים שהותיר אריאנוס על קברו של כורש הגדול. הוא השווה בין פרטי המבנה שניצב לפניו לבין התיאור העתיק, ובחן את הדמיון בצורת הקבר ובמאפייניו. מן ההשוואה עלתה האפשרות כי המבנה בפסארגאדה אינו קבר של אישה מן המסורת המקראית או האסלאמית, אלא קברו של מייסד האימפריה האחמנית.
המסקנה של מורייה הייתה זהירה. הוא לא הציג את הזיהוי כעובדה שאין עליה עוררין, אלא כהשערה הנתמכת בדמיון בין המבנה הקיים לבין התיעוד היווני. במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 המשיכו חוקרים אירופים ופרסים לבחון את האפשרות הזאת, ובהדרגה התחזק הזיהוי של המבנה עם כורש. התהליך היה חלק מהתעניינות מחודשת בהיסטוריה הפרסית הקדומה ובשרידיה האדריכליים של האימפריה האחמנית.
השינוי בזיהויו של הקבר חולל גם שינוי במשמעותו הציבורית. במשך מאות שנים היה המקום מוקד פולחן מקומי, שהקשר שלו אל ההיסטוריה האחמנית כמעט ונעלם. כעת החל להיתפס כאתר המייצג את ראשיתו של השלטון הפרסי האימפריאלי ואת מורשתו של כורש הגדול. הזיהוי החדש לא שינה את האבנים שמהן נבנה המבנה, אך הוא שינה את הדרך שבה ביקשו חוקרים, שליטים ומבקרים להבין את חשיבותו.
המאה ה-20: מן המסגד אל האנדרטה הלאומית
בראשית המאה ה-20 נמשכה ההתעניינות המחקרית בפסארגאדה ובשרידיה. צילומים מן התקופה תיעדו את חדר הקבורה ואת המחראב שנבנה בו בימי הביניים, לצד חלקי המבנים שנותרו בסביבתו. הארכאולוג הגרמני אֶרְנְסְט הֶרְצְפֶלְד (Ernst Herzfeld) צילם את פנים הקבר ואת המחראב במהלך התקופה שבין 1905 ל-1928, ותצלומיו שמרו עדות למצבו של המבנה לפני השינויים שנערכו בו בהמשך המאה. תיעוד נוסף של המבנה נעשה בשנת 1925 בידי הצלם א. ג. א. ואן אלדה, שצילם את הקבר ממרחק.
בשנת 1955 הוקמה סביב הקבר חומת אבן חדשה. הארכאולוג הפרסי עַלִי סַאמִי שִׁירָאזִי כתב בספרו על פסארגאדה, שפורסם בשנת 1956, כי הוא עצמו הקים את החומה בשנה שקדמה לפרסום. מטרתה הייתה למנוע מן התושבים המקומיים להמשיך להשתמש בקבר כמסגד. הפעולה סימנה שלב נוסף בהעדפת זהותו הארכאולוגית והלאומית של האתר על פני המסורת הדתית שהתקיימה בו במשך מאות שנים.
לקראת חגיגות שנערכו בשנת 1971 לציון המלוכה הפרסית, הוחלט לשנות גם את סביבתו של הקבר. שרידי המסגד החיצוני הוסרו, והעמודים העתיקים ששימשו בבנייתו הוחזרו למיקומים שנחשבו קרובים למקומותיהם המקוריים במתחם הארמונות. בכך נמחקו מן הנוף חלק מן העקבות האדריכליים שהעידו על התקופה שבה שימש הקבר כמסגד. המבנה הוצג כעת בעיקר כשריד מפואר של פרס העתיקה, בעוד שההיסטוריה האסלאמית שלו נדחקה אל תחום המחקר והתיעוד.
הקבר שנשאר, והזהויות שנעלמו
קברו של כורש הגדול ניצב כיום בפסארגאדה כמונומנט המזוהה עם הישגיה של פרס העתיקה. המבקר בו רואה בעיקר את מבנה האבן בעל שש המדרגות ואת חדר הקבורה הקטן שמעליהן, בעוד שחלק גדול מן השרידים שהעידו על השימוש המאוחר בו כמסגד כבר אינו נראה בשטח. המחראב, העמודים שהועברו והחומה שהקיפה את האתר היו חלקים חשובים בתולדותיו, אך הם אינם תופסים עוד את המקום המרכזי שהיה להם במשך מאות שנים. הזיהוי המחודש עם כורש השיב למבנה את שמו העתיק, ובאותה עת שינה שוב את הדרך שבה הוא מוצג לציבור.
ההיסטוריה של הקבר מלמדת כי מבנה יכול לשרוד גם כאשר הזיכרון על ייעודו המקורי נעלם. כורש ביקש להיקבר בעיר שנקשרה לניצחונו על מדי, והכוהנים ששמרו על קברו קיימו טקסים לכבודו. לאחר כיבוש פרס בידי אלכסנדר נשדד המקום ושוקם, ובהמשך נעשה קברו של המלך לאתר שמיוחס לאמו של שלמה. המסגד שנבנה בתוכו, הנשים שהתפללו לידו והחוקרים שזיהו אותו מחדש העניקו לו תפקידים שונים, שכל אחד מהם שיקף את עולמם של האנשים שחיו בסביבתו.
במשך מאות שנים לא היה צורך לדעת מי היה כורש כדי שהקבר יוסיף להיות חשוב. המאמינות שהגיעו אליו ראו בו מקום קדוש, השליטים הסלע'רים קשרו אותו לשלמה, והנוסעים האירופים ניסו לפענח את זהותו באמצעות המסורות ששמעו והשרידים שראו. כאשר הושב לו שמו של כורש, נפתחה מחדש ההיסטוריה הקדומה של המקום, אך לא בוטלו מאות השנים שבהן שימש למטרות אחרות. האבנים שנשארו בפסארגאדה הן עדות למלך אחד, אך גם לדורות רבים של אנשים שביקשו למצוא בהן משמעות משלהם.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
הכרוניקה של נבונאיד: כרוניקה בבלית שנערכה בסביבות שנת 500 לפנה"ס ומתארת אירועים מתקופת עלייתו של כורש הגדול, ובהם המאבק באסטיאגס וכיבוש ממלכות אחרות. מהדורה מחקרית הנזכרת בביבליוגרפיה היא עבודתו של B. Arnold משנת 2006, "The Neo-Babylonian Chronicle Series", שנכללה בקובץ מקורות בעריכת M. Chavalas, בעמודים 407 עד 426.
גליל כורש: מסמך בבלי המתאר פעולות שביצע כורש לאחר כיבוש בבל, ובהן שיקום מקדשים והשבת פסלי אלים למקומותיהם. בביבליוגרפיה מופיע מחקרו של I. Finkel משנת 2013, "The Cyrus Cylinder: The Babylonian Perspective", בעמודים 4 עד 7.
האנבסיס של אלכסנדר, מאת אריאנוס: חיבור היסטורי מן המאה השנייה לספירה המתאר את מסעותיו של אלכסנדר הגדול וכולל פרטים על קבר כורש, ביזתו ושיקומו. הביבליוגרפיה מפנה למהדורה אנגלית משנת 1958 בתרגום A. de Sélincourt, בעמודים 344 עד 347.
הגאוגרפיה של סטרבון: חיבור מן המאה הראשונה לספירה המתאר את פסארגאדה ואת קבר כורש. סטרבון הסתמך על תיאורים קדומים יותר, ובהם עדותו של אריסטובולוס. בביבליוגרפיה נכללת מהדורת 1903 בתרגום H. C. Hamilton ו-W. Falconer, כרך 15.
פארס נאמה, מאת אבן אלבלחי: חיבור פרסי מן המאה ה-12 שבו מתואר המבנה כקברה של אמו של שלמה. הספר כולל גם את המסורת שלפיה הכניסה אל הקבר עלולה לגרום לעיוורון. הביבליוגרפיה מפנה למהדורת 1921 בעריכת G. Le Strange ו-R. Nicholson, בעמודים 154 עד 155.
צורת הארץ, מאת אבן חווקל: חיבור גאוגרפי מן המאה העשירית המתאר את שרידי פרספוליס כמבנה הקשור לשלמה ולג'ינים. הביבליוגרפיה כוללת מהדורה אנגלית משנת 1800 בתרגום W. Ouseley, בעמודים 128 עד 129.
מסעות לטאנה ולפרס, מאת ג'וסאפט ברברו: תיעוד מסעותיו של הדיפלומט הוונציאני מן המאה ה-15, שבו נזכר מבנה תפילה קטן על קבר כורש. הביבליוגרפיה מפנה למהדורת 1873 בעריכת H. E. J. Stanley ובתרגום W. Thomas, בעמוד 81.
מסעותיו של יוהאן אלברכט דה מנדלסלו: תיעוד מן המאה ה-17 הכולל את שרידי העמודים סביב הקבר ואת ההצעה לזהותו עם אמו של השליט האומיי סולימאן אבן עבד אלמלכ. הביבליוגרפיה כוללת מהדורה משנת 1669 בתרגום J. Davies, כרך ראשון.
יופייה של פרס, מאת אנדרה דולייה דלאנד: חיבור מסעות צרפתי משנת 1673 המתאר את העלייה לרגל לפסארגאדה בחג הקורבן המוסלמי. בביבליוגרפיה נזכרים עמודים 71 עד 73.
מסעותיו המסוכנים והאומללים של יאן סטרויס: תיאור מסעותיו של הנוסע ההולנדי, הכולל עדות על מנהגי התפילה של נשים ליד הקבר בשנת 1675. הביבליוגרפיה מפנה למהדורה משנת 1683 בתרגום J. Morrison, בעמוד 331.
מסע בפרס, מאת ג'יימס ג'סטיניאן מורייה: ספר משנת 1812 המתאר את הביקור בפסארגאדה, את המפתח שהוחזק בידי נשים ואת ההשערה שהמבנה הוא קברו של כורש הגדול. הביבליוגרפיה מפנה לעמודים 144 עד 147.
פסארגאדה, מאת עלי סאמי שיראזי: חיבור ארכאולוגי שבו מתוארות פעולות השימור שנערכו באתר, ובהן הקמת חומה סביב הקבר בשנת 1955. לצד הספר משנת 1956 הנזכר בגוף המאמר, מופיעה בביבליוגרפיה גם מהדורה משנת 1971 בתרגום R. Sharp.
World Heritage in Iran: Perspectives on Pasargadae: קובץ מחקרי בעריכת A. Mozaffari משנת 2014, העוסק במורשת ההיסטורית של פסארגאדה. הוא נכלל בביבליוגרפיה כחלק מן הספרות המחקרית על האתר.
קבר כורש הגדול מזכיר עד כמה שברירי עשוי להיות הזיכרון ההיסטורי, גם כאשר המבנים שנועדו לשמר אותו ממשיכים לעמוד. במשך דורות היה אפשר להתפלל ליד הקבר, לבנות סביבו מסגד ולספר עליו סיפורים חדשים מבלי לדעת מי נקבר בו מלכתחילה. אם מצאתם עניין במסע הזה בין פרס העתיקה, המסורת האסלאמית והארכאולוגיה המודרנית, תוכלו להמשיך לקרוא באתר HistoryIsTold סיפורים נוספים על ערים אבודות, תגליות ארכאולוגיות ואתרים היסטוריים ששינו את משמעותם לאורך הדורות. אפשר גם לשתף את הכתבה עם מי שמתעניין בהיסטוריה של המזרח הקדום.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
