באוגוסט 1860, לאחר מסע סביב העולם, התפוצצה ספינת המלחמה הרוסית ״פְּלַסְטוּן״ במרחק קצר מחופי אירופה וטבעה בתוך שלוש דקות. ■ החקירה חשפה התעללות אכזרית במלחים והעלתה שאלה שנותרה בלתי פתורה: האם מדובר בתאונה, או במעשה נקמה של איש צוות שנדחק אל קצה גבול יכולתו?
בשעות אחר הצהריים של 30 באוגוסט 1860 הפליגו שלוש ספינות מלחמה רוסיות בים הבלטי, ממזרח לאי גוטלנד. הן היו בדרכן לקרונשטאדט, אל סיומו של מסע ארוך שהוביל אותן מעבר לאוקיינוסים, סביב דרום אמריקה ולחופי מזרח אסיה. הקליפר ״פְּלַסְטוּן״, הקטנה והמהירה בחבורה, הקדימה מעט את שתי הקורבטות שליוו אותה. לפתע נעלם התורן הקדמי שלה בענן עשן לבן, רסיסי עץ ומתכת הועפו באוויר, וחלקה הקדמי של הספינה שקע במהירות. שלוש דקות לאחר מכן כבר לא הייתה ״פְּלַסְטוּן״ על פני המים.
76 מאנשי הצוות נספו, בהם מפקד הספינה וקצינים בכירים. בתחילה נראה היה שמדובר באסון נוסף שנגרם מטיפול לקוי באבק שרפה, אך עדויות הניצולים הפכו את החקירה למורכבת הרבה יותר. קציני הספינה נהגו להעניש מלחים באלימות קשה, ואחד האנשים שסבלו במיוחד מן ההתעללות היה תת-הקצין פ' סַבֶלְיֶב, שהיה אחראי על מחסן התחמושת. האם אותו מלח, שנפגע שוב ושוב מידי מפקדיו, גרם לפיצוץ במכוון? הוועדה הצבאית בחנה את האפשרות, אך הרשויות הסירו לבסוף את החשד מעל שמו.
הצי הרוסי מגלה את מחיר הפיגור הטכנולוגי
שורשיו של סיפור ״פְּלַסְטוּן״ נעוצים במלחמת קרים. הצי הרוסי נשען אז בעיקר על אוניות מפרש, בעוד שלבריטים ולצרפתים היה יתרון במספר כלי השיט שהונעו בקיטור. הפער הטכנולוגי הגביל מאוד את חופש הפעולה הרוסי: חלק מן הספינות הוטבעו כדי שצוותיהן יוכלו להשתתף בלחימה היבשתית, כפי שאירע בסבסטופול, ואחרות נותרו מוגנות מאחורי ביצורי החוף בים הבלטי. ברוסיה התברר כי צי שאינו מצליח להתמודד עם יריביו בים הפתוח מתקשה להגן על האינטרסים של האימפריה.
באוגוסט 1855, עוד לפני סיום הלחימה, אישר הקיסר אַלֶכְּסַנְדֶּר השני (Alexander II) תוכנית לבניית שש ספינות קליפר המשלבות מפרשים ומדחף המופעל באמצעות מנוע קיטור. בנובמבר אותה שנה כבר החלו העבודות במספנת סולומבלה שבארכנגלסק. את כלי השיט תכננו קפטן מדרגה שנייה אִיוָואן שֶׁסְטָקוֹב וקצין ההנדסה אָרִיסְטַרְך אִיוַואשְׁצֶ'נְקוֹ. השניים ביקשו להעניק לרוסיה אפשרות לפגוע באויב גם ללא צי גדול של אוניות מערכה חדישות.
הרעיון היה מעשי ואכזרי כאחד. במקום להתמודד ישירות עם אוניות המלחמה החזקות של בריטניה, הציעו המתכננים לבנות סיירות קטנות ומהירות שיוכלו להפליג למרחקים גדולים, ללכוד אוניות סוחר ולשבש את נתיבי המסחר שעליהם נשענה האימפריה הבריטית. כלי שיט כזה לא היה צריך לנצח בקרב ימי גדול, אלא להופיע במקומות בלתי צפויים ולהיעלם לפני שכוח אויב עדיף יצליח להגיע אליו. עבור מעצמה שאחזקה של צי קיטור מודרני גדול עדיין הייתה מעבר ליכולתה המעשית, הייתה זו דרך לנצל את המרחבים העצומים של האוקיינוסים.
שש ספינות קטנות למשימה גדולה
שש הספינות שנבנו במסגרת התוכנית נקראו ״רזבויניק״, ״סטרלוק״, ״דז'יגיט״, ״פְּלַסְטוּן״, ״אופריצ'ניק״ ו״נאייזדניק״. הן נמנו עם סיירות הקיטור הראשונות של הצי הרוסי, אף שהמנועים נועדו לשמש בעיקר אמצעי עזר למפרשים. הדחק כל אחת מהן היה 615 טונות, ואורכה המרבי הגיע ל-47.4 מטרים. שלושה תרנים נשאו מערך מפרשים מלא של בארק, ובתוך גוף הספינה הותקן מנוע קיטור אופקי בעל שני צילינדרים, בהספק של 300 כוחות סוס, שהם כ-221 קילוואט.
המנוע הוזן משלושה דוודים גליליים בעלי תיבת אש אחת בכל דוד, ואפשר לספינות להגיע למהירות של עשרה קשרים, כ-18.5 קמ״ש. עם זאת, המפרשים נותרו אמצעי ההנעה המרכזי במסעות הארוכים, משום ששימוש ממושך בקיטור חייב מלאי גדול של פחם. החימוש כלל שישה תותחים, ותקן הצוות עמד על 82 מלחים ועשרה קצינים. במונחי הציים הגדולים של התקופה לא היו אלה כלי שיט מרשימים במיוחד בגודלם, אך הם נבנו כדי לפעול הרחק מנמלי הבית, לעיתים במשך חודשים.
התפיסה הזאת המשיכה ללוות את הצי הרוסי במשך עשרות שנים. בשנת 1904 פעלה נגד הספנות היפנית שייטת סיירות שכללה את ״רוסיה״, ״רוריק״ ו״גרומובוי״, והצליחה לשבש לזמן קצר את נתיבי המסחר של יפן. גם הצי הגרמני אימץ בהמשך שיטות של פשיטה על ספנות מסחרית, וסיירות גרמניות פגעו באוניות בריטיות ואמריקאיות בשתי מלחמות העולם. ״פְּלַסְטוּן״ נבנתה בראשיתה של תפיסה אסטרטגית שעתידה הייתה ללוות את הלוחמה הימית גם לאחר שספינות המפרש והקיטור הראשונות נעלמו מן השירות.
״פְּלַסְטוּן״: ספינה שנראתה כהצלחה הנדסית
בנייתה של ״פְּלַסְטוּן״, הרביעית מבין שש הספינות, החלה בינואר 1856, וכעבור כחצי שנה היא הושקה למים. שמה נלקח מכינוים של לוחמים קוזקים מאזור קובאן שהתמחו במשימות שמירה וסיור ובתנועה חשאית. לאחר ההשקה הפליגה הספינה בעזרת מפרשיה לקרונשטאדט, שם הותקן בה מנוע הקיטור שיוצר במפעלי איז'ורה. השלמתה הייתה חלק מן המאמץ להעמיד במהירות דור חדש של כלי שיט לשירות האימפריה.
במהלך תקופת ההשלמה פיקד עליה קפטן-לוטננט אַלֶכְּסַנְדֶּר סְטַנְיוּקוֹבִיץ', שלימים עסק גם בעיתונות ובספרות. הוא היה אחיו של קוֹנְסְטַנְטִין סְטַנְיוּקוֹבִיץ', שעתיד היה להפוך לאחד הסופרים הידועים ברוסיה בתחום הספרות הימית. אלכסנדר התרשם מתכונות הספינה ושיבח את יציבותה ואת יכולתה לצוף ולהתמודד עם תנאי ים שונים. הוא הציע כמה שיפורים במערך המפרשים, אך הערכתו הכללית הייתה חיובית מאוד.
הספינה נועדה להיות מהירה, בעלת טווח הפלגה גדול וקלה יחסית להפעלה. מערך המפרשים שלה אפשר לנצל רוחות מתאימות כדי לחסוך בפחם, ומנוע הקיטור העניק לה מידה של עצמאות כאשר תנאי הרוח לא אפשרו התקדמות נוחה. היא לא הייתה חסינה מפני סערות או מפני קשיי הפלגה, אבל בעיני אנשי הצי היוותה ביטוי לכך שרוסיה יכולה לבנות כלי שיט חדשים בהתאם לצורכיה. איש מן הקצינים ששיבחו את ביצועיה לא העלה בדעתו כי דווקא מחסן התחמושת הפנימי יהיה המקום שממנו תגיע סכנתה הגדולה ביותר.
1857: מסע ארוך אל המזרח הרחוק
בספטמבר 1857 יצאה ״פְּלַסְטוּן״ למזרח הרחוק במסגרת שייטת שכללה שבעה כלי שיט. כעבור 11 חודשים הגיע הכוח לחופי פרימוריה, באזור המזרח הרחוק הרוסי. רוסיה ביקשה באותן שנים לבסס נוכחות באזור, לחקור את חופיו ולהרחיב את הידע הגאוגרפי שלה על מפרצים ונמלים שטרם מופו כראוי. הפעילות השתלבה במאמצי ההתבססות הרוסיים שהתפתחו בעקבות מסעותיו של גֶנַאדִי נֶבֶלְסְקוֹי, שחקר קודם לכן את סביבת נהר האמור ואת המים שבין סחלין ליבשת.
אחד האנשים שתיעדו את המסע היה רופא הספינה אַלֶכְּסֵיי וִישֶׁסְלַבְצֶב, שחי בשנים 1831 עד 1888. רשימותיו מציגות תמונה שאינה דומה במיוחד לדימוי הרומנטי של מסע ימי. בסערות הוצף סיפון הקליפר בגלים, ואנשי הצוות נאלצו להסתגר במשך שעות בחללים פנימיים צפופים שבהם האוויר היה לח ומחניק. גם פתחים שנאטמו בקפידה לא מנעו תמיד חדירת מי ים, והמלחים נדרשו לסבול קור, רטיבות ותנאים שלא התאימו במיוחד לשהות ממושכת.
ובכל זאת, וישסלבצב אהב את ״פְּלַסְטוּן״. הוא תיאר אותה כספינה ארוכה, נמוכה יחסית בקו המים ובעלת תרנים גבוהים ומפרשים גדולים, והתרשם מן הדרך שבה צללה אל הגלים ושבה להתרומם מהם. הוא אף סיפר כי במהירות של 13 קשרים, כ-24.1 קמ״ש, נדמתה הספינה בעיניו לציפור המתקדמת במהירות על פני הים. ההתפעלות הזאת לא ביטלה את קשיי השירות, אלא התקיימה לצדם, כאילו היה הספינה יצור בעל מזג משתנה שאנשיה למדו להכיר.
במהלך השנה שבה שהתה במזרח הרחוק ביקרה ״פְּלַסְטוּן״ ביפן ובסין והשתתפה בחקירת חופיה הדרומיים של פרימוריה. קציניה ערכו מדידות, תיארו איים ומפרצים ועסקו במיפוי קו החוף. אחד המקומות שקיבלו את שמה היה מפרץ פְּלַסְטוּן, בחופו המערבי של מפרץ רינדה בים יפן, בין הכפים אסטשב ויקובובסקי. אל המפרץ נשפך גם נחל פלסטונקה, וכך נותר שמה של הספינה על המפה עוד לפני שהפך לשם המזוהה עם טרגדיה.
חילופי הפיקוד ששינו את החיים על הספינה
בתחילת המסע סביב העולם פיקד על ״פְּלַסְטוּן״ קפטן-לוטננט וְלַדִימִיר מַצְקֶבִיץ'. תנאי השירות הקשים פגעו בבריאותו, וכאשר השייטת עצרה בהונולולו אישר מפקד הכוח, קפטן מדרגה ראשונה אַנְדְרֵיי פּוֹפּוֹב, את חזרתו לרוסיה. את מקומו תפס הקצין הבכיר של הספינה, הברון וִילְהֶלְם רַיְינְהוֹלְדוֹבִיץ' דִיסְטֶרְלוֹ. מבחינה מקצועית נחשב דיסטרלו לימאי מנוסה, אך אופיו ושיטות הפיקוד שלו עתידים היו להפוך לחלק מרכזי בחקירת האסון.
דיסטרלו השתייך לקבוצת הקצינים הגרמנים-בלטים ששירתו במספרים ניכרים בצי הרוסי. הוא השתתף במלחמת קרים, נפצע וסבל מחבלה בקרב, וקיבל עיטורים על שירותו. לצד הישגיו המקצועיים נודע כמפקד אכזרי שהפעיל עונשים גופניים נגד הכפופים לו. הקצין הבכיר שהתמנה תחתיו, יַאקוֹב נִיקוֹלַיֶבִיץ' רוֹזֶנְבֶּרְג, היה אף הוא ממוצא גרמני-בלטי, ולפי עדויות שנאספו בהמשך אימץ שיטות ענישה דומות.
באותה תקופה היו הצלפות חלק ממערכת המשמעת הצבאית, ברוסיה וגם בציים אחרים. אפילו הצי הבריטי, שנחשב מתקדם ובעל מסורת מקצועית מפותחת, המשיך להעניש מלחים בהצלפות במשך חלק ניכר מן המאה ה-19. הענישה עלולה הייתה להיות קשה עד כדי מוות, ובצי הרוסי נודעו קצינים שהתייחסו באלימות כה רבה לכפופים להם עד שזכו לכינויים הקשורים לשבירת שיניים. עם זאת, עצם קיומה של מסורת ענישה גופנית לא הפך כל מעשה של קצין לחוקי או למקובל, כפי שהתברר מאוחר יותר מן ההכרעה הרשמית בעניינם של דיסטרלו ורוזנברג.
328 הצלפות בגלל מחסור בחומץ
ההיסטוריון הימי וְלַדִימִיר שִׁיגִין תיאר את שיטות הענישה שהונהגו בספינה. עבירות קטנות יכלו להסתיים בחמישים הצלפות באמצעות חבל קצר שקצהו נקשר, ואילו יריקה על הסיפון הייתה עלולה להביא למאה הצלפות. באחד המקרים נשאל האפסנאי מדוע אין חומץ באספקת הספינה, והשיב כי ביקש אישור לרדת לחוף לרכוש ציוד אך בקשתו נדחתה. תשובתו נחשבה להתחצפות, והוא נענש ב-328 הצלפות.
הפרשה לא הייתה רק דוגמה ליחסים מתוחים בין קצינים למלחים, אלא המחשה למערכת שבה הכוח נותר כמעט ללא בלמים. האפסנאי היה אחראי על ציוד, מזון וכספים, אך לא הייתה לו סמכות לפעול בניגוד להוראות הקצינים. כאשר הסביר מדוע לא מילא משימה שלא הורשה לבצע, הפכה תשובתו עצמה לעילה לענישה חמורה. בעיני הקצינים הייתה המשמעת חשובה יותר מן ההבחנה בין רשלנות לבין מצב שבו אדם פשוט אינו יכול לבצע את תפקידו.
לא כל הניצולים אישרו את התיאורים הללו. פרח הקצונה יֶבְגֶנִי בֶּרֶזִין טען שמלחים לא הוענשו בגופם על ״פְּלַסְטוּן״, אך ועדת החקירה התייחסה לדבריו בספקנות. מנגד נמסרו עדויות נוספות על הכאות, השפלות ועונשים קשים, והן היו מפורטות מספיק כדי להשפיע על מסקנות מוסד הביקורת המשפטית של הצי. הסתירה בין גרסאותיהם של אנשי הצוות מלמדת עד כמה קשה היה לברר את המתרחש בספינה שבה היחסים בין דרגות שונות התבססו על פחד ועל תלות מוחלטת במפקדים.
סבלייב: האיש שהיה אחראי על אבק השרפה
פ' סבלייב שימש אחראי למחסן אבק השרפה של ״פְּלַסְטוּן״, שנקרא בצי הרוסי קרויט-קאמרה. נוסף על כך הופקד על הסדר בחדר מגורי המלחים, תפקיד שחשף אותו להערות ולעונשים על כל ליקוי קטן. מפקדיו תיארו אותו כעצל וכרשלן, ונהגו להענישו גם בגלל פרטים שוליים, כגון מעיל שנותר מוטל על רצפת חדר המגורים. ככל שהתרבו העימותים, כך נעשה היחס אליו קשה ומשפיל יותר.
לפי עדויות שנגבו לאחר הפיצוץ, דיסטרלו ורוזנברג נהגו להכות את סבלייב בפניו כמעט מדי יום. הדרגה שבה נשא לא העניקה לו הגנה מפני ההשפלות, ובכמה מקרים נקשר בהוראת רוזנברג לחרטום הבולט של הספינה למשך שעות. כאשר החרטום שקע בין הגלים, התקרבו פניו אל המים ולעיתים כמעט טבע. העונש הזה הפך את תנועת הספינה עצמה לסכנה ישירה לחייו של האיש שהיה קשור אליה.
תת-הקצין פְיוֹדוֹרוֹב, שניצל מהאסון, תיאר את סבלייב כאדם שקט וצייתן ברוב הזמן. לדבריו, כאשר שתה אלכוהול השתנתה התנהגותו והוא נעשה גס רוח ומתריס. פיוֹדורוב סבר שסבלייב שנא את שני הקצינים שהתעללו בו, והעלה את האפשרות שביום האסון עצמו היה נתון להשפעת אלכוהול. אולם פרח הקצונה קְנוֹרִינְג (Knorring), שהיה ממונה עליו, טען שלא היה מוסר לו את מפתחות מחסן אבק השרפה אילו הבחין שהוא שיכור.
הסתירה הזאת נעשתה חשובה במיוחד לאחר הטביעה. לסבלייב הייתה גישה ישירה למקום שבו התרחש הפיצוץ, והוא היה גם האיש שלפי חלק מן העדויות סבל במיוחד ממשטר הפיקוד. אלא שגישה לחומר נפץ ומניע אפשרי אינם הוכחה למעשה מכוון. כדי לקבוע שהוא אכן פוצץ את הספינה, היה צורך בראיות למה שעשה ברגעים האחרונים, וראיות כאלה לא נמצאו.
אוגוסט 1859: המסע בחזרה לרוסיה
באוגוסט 1859 יצאה ״פְּלַסְטוּן״ מן המזרח הרחוק למסע חזרה אל הים הבלטי, יחד עם הקורבטות ״נוביק״ ו״רינדה״. אנדריי פופוב, שפיקד על הכוח, בחר במסלול שעבר באוקיינוס השקט, דרך מצר מגלן שבקצה דרום אמריקה ומשם אל האוקיינוס האטלנטי. ההפלגה הייתה אמורה להשלים את הקפת כדור הארץ ולהחזיר את הספינות לקרונשטאדט לאחר שנות שירות הרחק מנמל הבית. עבור אנשי הצוות הייתה החזרה לרוסיה סיום מצופה של תקופה ארוכה ומתישה.
אולי יעניין אותך
במונטווידאו שבאורוגוואי נעצר הכוח לצורך תיקונים לאחר המעבר הממושך. במהלך העצירה הורה פופוב להעביר את רופא הספינה וישסלבצב מ״פְּלַסְטוּן״ אל הקורבטה ״נוביק״. הרופא נפרד בצער מחבריו, אך הודה כי תנאי החיים על הקורבטה הגדולה היו נוחים יותר. רק מאוחר יותר היה אפשר להבין עד כמה הייתה ההעברה הזאת מכרעת לגורלו.
לאחר ביקור בריו דה ז'ניירו המשיכו הספינות דרך האוקיינוס האטלנטי, ולבסוף נכנסו לים הבלטי. יעדן הסופי כבר היה קרוב, והצוותים החלו להיערך לחזרה לקרונשטאדט. ניתנו הוראות לנקות, לשטוף ולצבוע חלקים מן הספינות, כדי שיוכלו להיכנס לנמל במצב מסודר. על ״פְּלַסְטוּן״ המשמעות הייתה גם טיפול בליקויים שנמצאו במחסן אבק השרפה, ליקויים שלא היו קשורים למראה החיצוני של הספינה אלא לבטיחותה הבסיסית.
קופנהגן: הביקורת שחשפה את הסכנה
במהלך העצירה האחרונה בקופנהגן ערך פופוב ביקורת בספינה. במחסן אבק השרפה לא נמצאו נעליים רכות מיוחדות שנועדו למנוע יצירת ניצוצות בעת העבודה, ובפינה הוחזק צרור רקטות קרביות שלא אוחסנו בארגזים מתאימים. נוסף על כך נמצאה אבקת שרפה על הרצפה, מצב מסוכן במיוחד במחסן שבו נשמר חומר נפץ. פופוב הורה להכין את הנעליים הדרושות, להעביר את הרקטות למקום מתאים ולשטוף את הרצפה.
עבודות התיקון החלו לאחר שהספינה כבר יצאה שוב לים. הרקטות הוכנסו לארגזים והועברו אל חדר הקצינים, ולאחר מכן הורה הקצין הבכיר לנקות את מחסן אבק השרפה. העובדים נדרשו לפעול בתוך חלל צפוף, כאשר אבק שרפה כבר הצטבר על הרצפה ועלול היה להתפזר באוויר. כל פגיעה ברכיב הצתה, ניצוץ או תנועה לא זהירה יכלו להפוך את העבודה למסוכנת.
זמן קצר לפני הפיצוץ שאל דיסטרלו את רוזנברג אם הסתיימה העבודה במחסן. כאשר נענה בשלילה, הביע המפקד חוסר סבלנות. חלק מהעדים סיפרו שרוזנברג ירד למחסן מיד לאחר השיחה, ואחרים העידו כי בעת הפיצוץ כבר שהה שוב על הסיפון לצד המפקד. גם בפרט הזה לא הצליחה החקירה להגיע לתמונה אחידה.
30 באוגוסט 1860: הפיצוץ ממזרח לגוטלנד
ב-30 באוגוסט 1860, לפי הלוח הגרגוריאני, הפליגה השייטת ממזרח לאי גוטלנד שבשוודיה, בסביבת המגדלור של האי פורו. לפי הלוח היוליאני שהיה נהוג אז ברוסיה, התאריך היה 18 באוגוסט. הדוח הרשמי קבע כי הפיצוץ התרחש בשעה 17:08, כאשר ״פְּלַסְטוּן״ התקדמה במפרשים במהירות של עשרה קשרים, כ-18.5 קמ״ש. מיקומה נרשם בקו רוחב 57 מעלות ו-45 דקות צפון ובקו אורך 20 מעלות ו-5 דקות מזרח, בעומק ים שצוין כ-70 סאז'ן רוסיים, כ-149 מטרים.
על סיפון ״נוביק״ ישב וישסלבצב בחלל פנימי יחד עם קצינים נוספים, כאשר נשמעה לפתע פקודה חריגה להעלות את כל אנשי הצוות לסיפון. הרופא זכר את נימת הקול המתוחה שבה ניתנה הפקודה, שנשמעה לו שונה מן הקריאה הרגילה. הקצינים הספיקו להביט זה בזה בתמיהה, ואז ירד אליהם מלח נסער והודיע כי ״פְּלַסְטוּן״ התפוצצה. כאשר עלו לסיפון, ראו את הקליפר הפגועה ממשיכה לנוע לזמן קצר, כשחלקה הקדמי מכוסה עשן לבן וסיפוניה כבר נהרסו.
הפיצוץ השמיד את התורן הקדמי ואת ארובת הספינה. אחד המלחים, א' סַמוֹאוּטִין, עמד סמוך לפתח המטבח כאשר נפגע בגבו ונכווה בפניו. הוא איבד את הכרתו והתעורר רק כאשר כבר היה במים מחוץ לספינה. עדים אחרים תיארו קול שנשמע כמו רצף יריות מהיר או מכות תוף, ואחריו ענן עשן גדול ושברים שהתעופפו מעל הסיפון.
מפקד ״נוביק״, מִיכָאִיל פְיוֹדוֹרוֹבְסְקִי, הורה להתקרב מיד לספינה הפגועה. אך ״פְּלַסְטוּן״ שקעה במהירות רבה כל כך עד שנעלמה מן העין לפני שאפשר היה להגיע אליה. שלוש דקות בלבד חלפו בין הפיצוץ לבין הטביעה. הסירות מן הקורבטות הונמכו למים, ואנשיהן החלו לחפש ניצולים בין קורות עץ, מיטות מלחים ושרידים אחרים שצפו על פני הים.
וישסלבצב תיאר את פעולת החילוץ כמחזה שנחרת בזיכרונו. בכל פעם שנראה אדם נאחז בשבר עץ או צף בין הגלים, מיהרו המלחים להגיע אליו. החיפוש נמשך כשעה, ובמהלכה הצליחו אנשי ״נוביק״ לחלץ 25 בני אדם ואנשי ״רינדה״ חילצו תשעה נוספים, לפי זיכרונות הרופא. הדוח הרשמי מנה ארבעה קצינים ואנשי מקצוע שניצלו, קוֹנְסְטַנְטִין לִיטְקֶה, קנורינג, ברזין והרופא יוֹהַנְסוֹן, לצד 31 מלחים מן הדרגות הנמוכות. אחד הניצולים מת מאוחר יותר מפציעותיו ומכוויותיו.
בין ההרוגים היו המפקד דיסטרלו, רוזנברג, הלוטננט גַבְרִילוֹב, פרח הקצונה לֶמַן, קציני הניווט ייבְדוֹקִימוֹב וקוֹצֶ'טוֹב והמכונאי האזרחי הוֹלְם. עמם נספו 68 אנשי צוות מן הדרגות הנמוכות. בצירוף מותו המאוחר של אחד המחולצים הגיע מספר הקורבנות ל-76. הספינה, שהצליחה להשלים כמעט את כל מסעה סביב העולם, אבדה בתוך דקות ספורות כאשר חופי הבית כבר היו קרובים.
שתי גרסאות לאסון אחד
טביעת ״פְּלַסְטוּן״ לא הייתה האסון החמור ביותר שפגע בצי הרוסי בתקופה ההיא. פחות משלוש שנים קודם לכן טבעה אוניית המערכה ״לפורט״ בים הבלטי, וכל 843 אנשי צוותה נספו. במקרה ההוא יוחסה הטביעה למשב רוח פתאומי שפגע בספינה בעת שפנתה והייתה נטויה על צדה. הצייר אִיוָואן אַיְוַוזוֹבְסְקִי הנציח את האסון בציור משנת 1858, שבו תיאר את נשמות המלחים העולות לשמיים.
במקרה של ״פְּלַסְטוּן״ לא היה אפשר להסתפק בהסבר דומה. הים לא היה סוער באופן יוצא דופן, והספינה לא נפגעה מירי אויב. היה ברור שהפיצוץ התרחש במחסן אבק השרפה, אך לא היה ברור מה הפעיל אותו. לפיכך הוקמה ועדת חקירה בראשות תת-האדמירל אַלֶכְּסַנְדֶּר פַּאנְפִילוֹב, שהשתתף בקרב סינופ ובהגנת סבסטופול.
בתחילה נטתה הוועדה לראות בפיצוץ תאונה שנגרמה מהפרת כללי הבטיחות. העדר הנעליים הרכות, אבק השרפה על הרצפה והרקטות שאוחסנו שלא כראוי סיפקו הסבר אפשרי להצתת המחסן. אלא שעדותו של פיוֹדורוב פתחה כיוון אחר. לדבריו, סבלייב היה נתון במצוקה קשה בעקבות היחס שקיבל ממפקדיו, וזמן קצר לפני הפיצוץ הורה לו רוזנברג להתייצב בחרטום הספינה כדי לקבל עונש נוסף.
פיוֹדורוב סבר שהאיום בעונש עשוי היה להיות הקש האחרון מבחינתו של סבלייב. האיש שהיה אחראי למחסן אבק השרפה החזיק במפתחותיו, הכיר את תכולתו וידע עד כמה מסוכן המלאי שנשמר בו. עם זאת, איש מן העדים לא ראה אותו יוזם את הפיצוץ, ורוב חבריו לצוות דחו את האפשרות שהיה מסוגל להרוג את כל האנשים שעל הספינה. החשד נשען על שילוב של גישה לאבק שרפה, מצוקה אישית והשערה באשר למצבו הנפשי, ולא על ראיה ישירה.
הסבר טכני שלא הצריך כוונת זדון
הלוטננט ליטקה הציע הסבר טכני אפשרי. בזמן עבודות הניקוי עלול היה אבק שרפה להתפזר באוויר במחסן, והמלחים שעבדו בחיפזון יכלו לפגוע בארגז שהכיל רכיבי הצתה לפגזי ארטילריה. הפעלתו של אחד הרכיבים הללו באמצעות לחץ או חבטה הייתה עשויה ליצור ניצוץ ולהצית את אבק השרפה. במצב כזה הפיצוץ היה נגרם מתאונה במהלך עבודה מסוכנת שבוצעה בתנאים בלתי הולמים.
גרסה זו התאימה לליקויים שנמצאו בביקורת בקופנהגן. היא גם לא חייבה להניח שסבלייב התכוון להרוג את חבריו לספינה. אלא שכמו החשד למעשה נקמה, גם היא לא נתמכה בעדות של אדם שראה את רגע ההצתה עצמו. החוקרים יכלו לשחזר את התנאים שאפשרו את הפיצוץ, אך לא לקבוע בוודאות איזו פעולה מסוימת גרמה לו.
20 בספטמבר 1860: ועדת החקירה מפרסמת את מסקנותיה
עד 20 בספטמבר 1860 השלימה ועדת פנפילוב את גביית העדויות והכינה את מסקנותיה. לפי ההערכה הרשמית, ״פְּלַסְטוּן״ אבדה בעקבות פיצוץ מקרי במחסן התחמושת, שנגרם מהפרת כללי האחסון והטיפול באבק שרפה. הוועדה המליצה לבחון מחדש את הנהלים הנוגעים לחימוש הספינות, ובמיוחד את ההכשרה והפיקוח על האנשים האחראים עליו. בכך הכירה למעשה בכך שהבעיה אינה יכולה להצטמצם לטעות נקודתית של איש צוות יחיד.
אולם חברי הוועדה לא התעלמו לחלוטין מן החשד נגד סבלייב. בדוח הוצג כאדם רשלן וכמי שנהג לשתות אלכוהול, ונזכר כי ביום האסון שתה מנה כפולה של רום. מן השתייה ועד לפיצוץ חלפו כחמש שעות, אך החוקרים העלו את האפשרות שהשילוב בין אלכוהול, עבודה במחסן צפוף ומחניק, הכאות ואיומים גרם לו לפעול באופן נואש. הם לא הצליחו להוכיח את האפשרות הזאת, וציינו כי פיוֹדורוב היה היחיד מבין חבריו שהעלה במפורש חשד לפיצוץ מכוון.
הדוח הציג אפוא שתי אפשרויות בעלות משמעות שונה מאוד. הראשונה הייתה תאונה שנבעה מהזנחת כללי הבטיחות במחסן אבק השרפה. השנייה הייתה מעשה מכוון של אדם שסבל מהתעללות קשה, וייתכן שהחליט לפגוע במפקדיו גם במחיר חייו וחיי אחרים. ההבדל ביניהן לא היה טכני בלבד, משום שמעשה נקמה כזה היה הופך את משטר המשמעת על הספינה לחלק מרכזי בהסבר האסון.
ההכרעה הרשמית: שמו של סבלייב מטוהר
מסקנות הוועדה הועברו למוסד הביקורת המשפטית העליון של הצי הרוסי, הגנרל-אודיטוריאט הימי. הגוף בחן את הראיות והחליט שאין בסיס להותיר את החשד למעשה חבלה מכוון על שמו של סבלייב. בנימוקיו הודגש כי אי אפשר להסיק שאדם מסוגל למעשה הרסני כזה רק משום שסבל או שתה אלכוהול, בלי ראיה למצב קיצוני שבו איבד לחלוטין את שליטתו במעשיו. גם עדויות חבריו של סבלייב, שרובם לא האמינו שהיה מסוגל לבצע את הפיצוץ, תמכו בהסרת החשד.
ההחלטה עסקה לא רק בשאלת האחריות המשפטית אלא גם בכבודו של אדם שכבר מת. מחבריה הדגישו שהעובדה שסבלייב אינו יכול לעמוד לדין ולהגן על עצמו מחייבת זהירות מיוחדת לפני שמייחסים לו רצח המוני. לכן החליטו להסיר מעל שמו כל חשד רשמי למעשה מכוון. בכך הוכרע העניין מבחינת רשויות הצי, אף שהגורם המדויק לפיצוץ נותר בלתי ידוע.
בה בעת נמתחה ביקורת חמורה על דיסטרלו ורוזנברג. יחסיהם עם המלחים, ובמיוחד עם סבלייב, תוארו כבלתי אנושיים וככאלה שכללו חריגה מסמכות. מוסד הביקורת המשפטית סבר שהשניים היו ראויים לעמוד לדין בשל מעשיהם, אך מותם באסון מנע זאת. התוצאה הייתה חריגה: האיש שנחשד בפיצוץ זוכה מן החשד, ואילו שני מפקדיו ספגו גינוי רשמי חריף.
הקיסר אלכסנדר השני קיבל את המסקנות ואישר אותן. התיק הועבר לארכיון, ומבחינת המדינה הרוסית נותרה טביעת ״פְּלַסְטוּן״ בגדר תאונה. אך החלטה משפטית אינה מוחקת בהכרח את הזיכרון האנושי של מה שקרה, ובקרב אנשי הצי המשיכו להישמע במשך שנים השערות וסיפורים שהטילו ספק בהסבר הרשמי.
1863: הצי הרוסי מתחיל להשתנות
האסון התרחש בשעה שבצי הרוסי נשמעו קולות גוברים נגד ענישה גופנית. במיוחד בקרב קצינים צעירים החלה להתפשט ההכרה שהצלפות והשפלות אינן אמצעי ראוי לניהול צוות צבאי. גם אנדריי פופוב, מפקד השייטת, היה מתנגד מובהק לשיטות כאלה, אף שנודע כאדם בעל מזג סוער. באחד המקרים נזף בחומרה בפרח קצונה שהורה להצליף במלח ובקברניט שאפשר את הענישה.
אלא ש״פְּלַסְטוּן״ פעלה לעיתים בנפרד משאר השייטת. כאשר ערך פופוב ביקורות בספינה, לא נשמעו תלונות על אלימות מצד המפקדים, ואפשר שהמלחים חששו להתלונן. הפער בין עמדותיו של מפקד השייטת לבין המתרחש בפועל תחת פיקודו ממחיש את הקושי לפקח על מערכת צבאית שבה לקצינים הייתה סמכות עצומה והכפופים להם חששו מפני עונשים. ההיעדר של תלונות לא העיד בהכרח על היעדר התעללות.
באפריל 1863 חתם אלכסנדר השני על צו שביטל את מרבית העונשים הגופניים בצבא ובצי הרוסיים. המהלך עורר התנגדות בקרב קצינים שמרנים, שראו בכוח פיזי אמצעי חיוני לשמירה על משמעת. אי אפשר לקבוע שאסון ״פְּלַסְטוּן״ הוביל ישירות לצו, אך הפרשה הציפה את שאלת ההשפלות והעונשים בצי בתקופה שבה נערך שינוי רחב יותר. גם אם הפיצוץ עצמו היה תאונה, העדויות שנחשפו בחקירה הותירו תמונה קשה של חיי המלחים.
קונסטנטין סטניוקוביץ': הסופר שהמשיך לחפש תשובה
אחד האנשים שהאסון המשיך להעסיק אותם היה קונסטנטין סטניוקוביץ', אחיו של אלכסנדר, שפיקד בעבר על ״פְּלַסְטוּן״. הוא היה מלח צעיר בעת הטביעה, וכחודשיים לאחריה יצא למסע סביב העולם על הקורבטה ״קלוולה״. במהלך המסע פגש אחד מניצולי ״פְּלַסְטוּן״, שסיפר לו כי הוא מאמין שסבלייב פוצץ את הספינה במכוון. אותו מלח הודה שלא שיתף את ועדת החקירה בהשערתו, משום שלא רצה להוסיף ולפגוע בזכרו של אדם מת.
הסיפור נחרת בזיכרונו של סטניוקוביץ'. בשנים שלאחר מכן התפרסם כסופר ימי, וחזר אל אסון ״פְּלַסְטוּן״ ביצירותיו. בשנת 1893 פרסם את הסיפור ״נקמה״, שבו תיאר קליפר בדיוני בשם ״צ'איקה״ השב ממסע סביב העולם. תת-קצין הארטילריה יַאשְׁקִין (Yashkin), הסובל מהתעללות מידי מפקדו שְׁלִיגָה, מפוצץ את הספינה סמוך לקרונשטאדט. הדמיון לפרשת ״פְּלַסְטוּן״ ברור, אך יש להבחין בין יצירה ספרותית לבין תיעוד היסטורי. סטניוקוביץ' יכול היה לבחור בסיום דרמטי ולהפוך את נקמתו של המלח לעובדה בתוך העולם הבדיוני. החקירה האמיתית, לעומת זאת, לא הצליחה להוכיח מעשה כזה. באמצעות הספרות נתן המחבר ביטוי לאחת האפשרויות שהמשיכו להעסיק את אנשי הצי, בלי שיוכל להכריע באמצעותה מה באמת אירע.
במאמרו ״קורבנות הים״ התייחס סטניוקוביץ' ישירות לאסון. הוא ציין שקשה היה לו לקבל את האפשרות שפיצוץ כזה התרחש כתוצאה מרשלנות בלבד בספינה שנחשבה מסודרת ומפוקחת. לדבריו, בקרב אנשי הצי נפוצו במשך שנים שמועות על מעשה מכוון לצד סיפורים על יחסיהם האכזריים של המפקדים עם המלחים. הדברים אינם מוכיחים שסבלייב ביצע את הפיצוץ, אך הם מעידים שההסבר הרשמי לא הצליח להשתיק את הספקות.
האפשרות השלישית: כעס שהסתיים בתאונה
ברזין, שניצל מטביעת ״פְּלַסְטוּן״ ולימים נעשה למורה מוערך בבית הספר הימי בסנקט פטרבורג, העלה אפשרות נוספת. הוא סבר שסבלייב, שהיה מותש ומוטרד בעקבות היחס שקיבל, אולי השליך בכעס ארגז נחושת ששימש לאחסון אבק שרפה לעבר מדף. החבטה הייתה עלולה לגרום לנפילת כלי שהכיל רכיבי הצתה, ואחד מהם יכול היה להתפוצץ כאשר פגע ברצפה. האש הייתה עשויה להתפשט אל ערמות אבק השרפה שנאספו בזמן הניקוי אך עדיין לא פונו, ולבסוף להפעיל את מלאי התחמושת כולו.
ההסבר הזה שונה הן מן הגרסה של תאונה מקרית במהלך ניקוי שגרתי והן מן ההשערה שסבלייב ביקש להשמיד את הספינה במכוון. הוא מאפשר להניח שההתעללות השפיעה על התנהגותו של המלח, בלי לייחס לו כוונה להרוג את חבריו. אולם גם הוא נותר תרחיש אפשרי בלבד, ולא תיאור של פעולה שמישהו ראה בעיניו. ברגע שבו התפוצץ מחסן אבק השרפה אבדו גם רוב האנשים שהיו מסוגלים להעיד בדיוק מה התרחש בתוכו.
הספינה שכמעט הגיעה הביתה
״פְּלַסְטוּן״ נבנתה כדי לסייע לרוסיה להדביק את הפער הטכנולוגי מול ציי המעצמות הגדולות. היא חצתה אוקיינוסים, השתתפה בחקר חופי מזרח אסיה והעניקה את שמה למפרץ ולנחל בים יפן. רופא הספינה התפעל ממנה והאמין כי יזכור אותה במשך שנים, ואילו אנשי הצוות ראו לנגד עיניהם את החזרה לנמל הבית. רק המרחק האחרון נותר להם לעבור.
הפיצוץ ב-30 באוגוסט 1860 מחק בתוך שלוש דקות את הישגיו של מסע ארוך. חקירת האסון חשפה ליקויי בטיחות חמורים, התעללות באנשי צוות ועדויות סותרות על הרגעים שלפני הפיצוץ. הרשויות קבעו שהספינה אבדה בתאונה וטיהרו את שמו של סבלייב, אך אנשי ים וסופרים המשיכו להרהר באפשרות של סיפור אחר. בסופו של דבר נותרה ״פְּלַסְטוּן״ בקרקעית הים הבלטי, בעוד השאלה מה בדיוק התרחש במחסן התחמושת שלה נשארה על פני השטח.
מקורות וחומר מעשיר לקריאה
״נקמה״ (1893), מאת קונסטנטין סטניוקוביץ' הוא סיפור ספרותי המתאר את הקליפר הבדיונית ״צ'איקה״ ואת תת-קצין הארטילריה יאשקין, שמפוצץ את הספינה לאחר שהתעללו בו. היצירה מבוססת על נסיבות המזכירות את אסון ״פְּלַסְטוּן״, אך אינה משמשת ראיה היסטורית.
״קורבנות הים״, מאת קונסטנטין סטניוקוביץ': מאמר שבו עסק הסופר במישרין בטביעת ״פְּלַסְטוּן״ ובשמועות שנפוצו בעקבותיה. סטניוקוביץ' תיאר את הספקות שהיו לאנשי הצי בנוגע לגרסה הרשמית ואת היחס האכזרי שיוחס למפקדי הספינה.
המשיכו לקרוא ב-HistoryIsTold על אסונות ימיים, חקירות צבאיות ואירועים היסטוריים שבהם עדויות סותרות הותירו אחריהן שאלות ללא תשובה. אל תשכחו גם לשתף את הכתבה עם קוראים שמתעניינים בהיסטוריה של הצי ובחיי המלחים במאה ה-19.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
