באפריל 1865 עלו אלפי חיילים משוחררים על ספינת הקיטור סולטנה, בתקווה לחזור הביתה לאחר שנות מלחמה ושבי. ■ שלושה דוודים שהתפוצצו באמצע הלילה הפכו את המסע לאסון נורא, אך אמריקה הייתה עסוקה מכדי לזכור את קורבנותיו.
בשעה שתיים לפנות בוקר, ב-27 באפריל 1865, נשמע על נהר המיסיסיפי פיצוץ אדיר. ספינת קיטור עמוסה באלפי בני אדם היטלטלה בעוצמה, וחלקים מסיפוניה נקרעו לגזרים. בתוך רגעים הפך כלי השיט למלכודת בוערת, כאשר גחלים לוהטות נפלו על המבנה העשוי עץ והציתו אותו. הנוסעים שנותרו בחיים נאלצו לבחור בין להישאר על הסיפון הבוער לבין לקפוץ אל מי הנהר הקרים והגועשים, אף שרבים מהם לא ידעו לשחות. עבור מאות חיילים שכבר שרדו את מלחמת האזרחים האמריקאית ואת מחנות השבויים שלה, הדרך הביתה הסתיימה דווקא כאשר המלחמה עצמה כמעט הגיעה לקצה.
ספינת הקיטור סולטנה נשאה באותו לילה כ-2,400 נוסעים, אף שהייתה מורשית להוביל 376 בלבד. מרביתם היו חיילי צבא האיחוד, ובהם שבויי מלחמה ששוחררו לאחרונה ממחנות הדרום. במהלך הפלגתה במעלה נהר המיסיסיפי התפוצצו שלושה מארבעת דוודי הקיטור שלה, ולמעלה מ-1,800 בני אדם נספו באסון. למרות ממדי האובדן, הסולטנה כמעט נעלמה מן הזיכרון הציבורי האמריקאי, בין השאר משום שטביעתה התרחשה בשבוע שבו החדשות הוקדשו לכניעת כוחות הקונפדרציה ולסיום המצוד אחר רוצחו של הנשיא אַבְרָהָם לִינְקוֹלְן.
אפריל 1865: חיילים שרק רצו להגיע הביתה
מלחמת האזרחים האמריקאית הותירה אחריה יותר מ-600 אלף הרוגים, ומספר עצום של פצועים, חולים ואנשים שחייהם השתנו לחלוטין. החיילים שעלו לסולטנה היו בין בני המזל ששרדו את הקרבות ואת שנות השבי, אך רבים מהם נשאו בגופם את סימני המלחמה. חלקם הוחזקו במחנות השבויים אַנְדֶרְסוֹנְווִיל (Andersonville) וקָהָאבָּה (Cahaba), שנודעו בתנאים הקשים ששררו בהם. הם הגיעו אל הספינה מותשים, רעבים וחלשים, אך עצם האפשרות לשוב הביתה העניקה למסע משמעות שקשה להפריז בה. אחרי שנים שבהן הישרדות הייתה עניין יומיומי, נדמה היה שהסכנה הגדולה כבר מאחוריהם.
ב-24 באפריל 1865 החלו מאות מחיילי האיחוד ושבויי המלחמה המשוחררים לעלות על הסולטנה, שעגנה בוויקסברג שבמדינת מיסיסיפי. הספינה הייתה כלי שיט גדול בעל גוף עץ, שנע באמצעות גלגלי משוטים והונע בארבעה דוודים שהוסקו בפחם. היא הגיעה לוויקסברג לאחר שהפליגה במעלה הנהר מניו אורלינס, ובדרך התגלתה תקלה באחד הדוודים. הנוסעים ששמעו את קולות הפטישים מחדר המכונות בזמן העלייה לסיפון לא יכלו לדעת שהעבודות שבוצעו שם עתידות להיות אחד המרכיבים המרכזיים בשרשרת האירועים שתוביל לאסון.
מבחינת החיילים, ההפלגה הייתה שלב אחרון בדרך לשחרור ממשי. הם כבר לא היו שבויים, ולא נדרשו עוד להילחם, אך עדיין היו תלויים במערכת הצבאית שארגנה את העברתם צפונה. דווקא תלות זו הפכה אותם לפגיעים במיוחד להחלטות שקיבלו בעלי תפקידים רחוקים מהם, אשר ראו בהובלת החיילים גם הזדמנות כלכלית. מאחורי ההבטחה למסע הביתה פעלה מערכת של חוזים, תשלומים ואינטרסים אישיים, שהשפיעה על מספר הנוסעים ועל מצב הספינה עוד לפני שעזבה את הרציף.
חמישה דולרים לחייל, עשרה דולרים לקצין
במהלך מלחמת האזרחים שכר משרד המלחמה האמריקאי שירותים של מפעילי ספינות קיטור פרטיות כדי להעביר חיילים ממקום למקום. התשלום נקבע לפי דרגתו של הנוסע: חמישה דולרים עבור חייל פשוט ועשרה דולרים עבור קצין. השיטה העניקה לבעלי הספינות תמריץ ברור למלא את כלי השיט במספר רב ככל האפשר של נוסעים משלמים. במקרה של הסולטנה, התמריץ הכלכלי התלכד עם תקלה מכנית חמורה, ועם החלטות שנועדו לאפשר לספינה לצאת לדרכה במהירות.
מפקד הסולטנה ואחד מבעליה היה גֵ'יי קַאס מֵייסוֹן. כאשר התברר כי אחד הדוודים דולף, הוזעק אל הספינה יצרן הדוודים המקומי ר' ג'י טיילור (R. G. Taylor), שפעל בוויקסברג. טיילור בדק את הדוד וגילה בליטה באזור אחד התפרים, ממצא שהצביע על צורך בתיקון יסודי. הוא הבהיר למייסון כי עבודה ראויה תדרוש כמה ימים, אולם עיכוב כזה היה עלול לעלות לקברניט בהכנסה משמעותית מן החוזה הצבאי.
מייסון בחר שלא להמתין לתיקון מלא. במקום זאת הורה לטיילור ולאנשיו לבצע תיקון זמני באזור הפגוע, והבטיח כי העבודה היסודית תיעשה לאחר שהספינה תגיע לקהיר שבמדינת אילינוי. ההחלטה אפשרה לסולטנה להמשיך בהפלגה, אך לא פתרה את הבעיה שבגללה הוזעק טיילור מלכתחילה. במקביל הלך וגדל מספר הנוסעים שעלו לסיפון, והספינה התקרבה למצב שבו משקלה וצפיפותה חרגו בהרבה מן המותר.
רובן האץ': האיש שחיבר בין הצבא לכסף
אחד האנשים המרכזיים בפרשה היה רוּבֶּן הַאץ', קצין האפסנאות הראשי של צבא האיחוד בוויקסברג. בתפקידו היה אחראי על ההתקשרויות עם מפעילי ספינות הקיטור הפרטיות, ולכן הייתה לו השפעה ישירה על חלוקת החיילים בין כלי השיט. בענף ההובלה הצבאית לא הייתה השחיתות תופעה בלתי מוכרת, וקברניטים ניסו לעיתים לשחד בעלי תפקידים כדי שיפנו אליהם נוסעים רבים יותר. האץ' עצמו כבר הסתבך בעבר בפרשה מסוג זה, אך המשיך להחזיק בעמדת כוח.
בשנת 1861 הועמד האץ' למשפט צבאי בחשד לשחיתות. אחיו, אוֹזְיָאס הַאץ' (Ozias Hatch), שכיהן כמזכיר המדינה של אילינוי, נהנה מקשרים פוליטיים שהגיעו עד הנשיא לינקולן. הנשיא התערב בעניינו של רובן האץ', והאישומים נגדו בוטלו. גם לאחר שמועצת בדיקה ממשלתית קבעה בפברואר 1865 כי האץ' אינו מתאים לחלוטין לשמש קצין אפסנאות, קשריו הפוליטיים המשיכו להגן על מעמדו.
באפריל 1865 מילא האץ' תפקיד מכריע בהעמסת הנוסעים על הסולטנה. הוא הפנה אליה כ-2,400 בני אדם, אף שבאותו זמן המתינו בוויקסברג שתי ספינות קיטור אחרות שהיו כמעט ריקות. החשד כי האץ' פעל בתמורה לתשלום בלתי חוקי ממייסון עלה לאחר מכן, אך לא הוכח בהליך פלילי. התוצאה המעשית הייתה ברורה הרבה יותר מן השאלה המשפטית: אלפי אנשים נדחקו לכלי שיט אחד, שמלכתחילה לא נועד לשאת מספר כזה של נוסעים.
2,400 נוסעים על ספינה המיועדת ל-376
הצפיפות על הסולטנה הייתה קיצונית. החיילים נדחקו אל הסיפונים עד שלא נותר כמעט מקום לעמוד, לשבת או לנוע. רב"ט ג'וֹרְג' מ' קְלִינְגֶר (George M. Clinger), ששירת בצבא האיחוד, תיאר את העלייה לספינה כחוויה שבה הנוסעים נדחפו פנימה ללא התחשבות במרחב הדרוש להם. התיאור שלו ממחיש את הפער בין מטרתה הרשמית של ההפלגה, השבת חיילים הביתה, לבין האופן שבו בוצעה בפועל.
העומס היה כה גדול עד שסיפוני הספינה החלו לשקוע תחת משקל הנוסעים. אנשי הצוות מיהרו לחזק אותם באמצעות קורות עץ, בניסיון למנוע קריסה עוד לפני שההפלגה הסתיימה. עצם הצורך בחיזוקים מאולתרים היה עדות מוחשית למצב החריג שנוצר על הסיפון. למרות זאת, הסולטנה המשיכה בדרכה, כשהיא נושאת יותר מפי שישה ממספר הנוסעים שהותר לה להוביל.
במהלך ההפלגה עצרה הסולטנה בהֶלֶנָה (Helena), שבמדינת ארקנסו. שם ביקשו החיילים להצטלם, ורבים מהם עברו אל צד אחד של הספינה כדי להיכנס לתמונה. התנועה ההמונית גרמה לכלי השיט להיטלטל באופן מסוכן, והוא כמעט התהפך. התצלום שצולם לפני האסון נעשה עדות חזותית חריגה לצפיפות שעל הספינה, והמחיש עד כמה הייתה יציבותה תלויה בחלוקת המשקל של האנשים שעל סיפוניה.
ממפיס: הספינה נעשית מסוכנת עוד יותר
בהמשך הדרך הגיעה הסולטנה למֶמְפִיס, שם נפרקו ממנה 250 חביות סוכר ו-97 ארגזי יין. פריקת המטען שינתה את חלוקת המשקל של הספינה, שנותרה עמוסה באלפי נוסעים. לאחר הסרת המטען הכבד נעשתה הסולטנה בעלת מרכז כובד גבוה במיוחד, מצב שהגביר את חוסר יציבותה. אף שהצוות כבר נאלץ לחזק את הסיפונים באמצעות קורות עץ, לא הופחת עומס הנוסעים לרמה שהתקרבה למותר.
הספינה המשיכה במעלה נהר המיסיסיפי בשעה שהנהר היה מלא במי שיטפונות. הזרם החזק התנגד לתנועתה, וכלי השיט היטלטל בעוד גלגלי המשוטים נאבקים במים. דוודי הקיטור נדרשו לספק את הכוח הדרוש להמשך ההפלגה בתנאים קשים, כאשר אחד מהם כבר עבר תיקון זמני בלבד. השילוב בין העומס החריג, חוסר היציבות, הזרם החזק ומצב הדוודים יצר סביבה מסוכנת, אף שהנוסעים עצמם לא היו יכולים להעריך את מלוא הסיכון.
ההפלגה נמשכה אל תוך הלילה שבין 26 ל-27 באפריל. רבים מן החיילים היו מותשים עוד לפני שעלו לספינה, ולאחר ימים של צפיפות ומחסור במרחב נאלצו לנסות לישון בכל מקום שהתאפשר. הסולטנה נשאה אנשים שחלקם היו חלשים מכדי להתמודד עם מאמץ גופני נוסף, בוודאי עם סכנה פתאומית בלב נהר גועש. הם לא ידעו כי בתוך שעות ספורות יהפוך כלי השיט שנועד להשיב אותם אל חייהם האזרחיים לאתר מותם של מאות מהם.
27 באפריל 1865, שתיים לפנות בוקר: שלושה דוודים מתפוצצים
בשעה שתיים לפנות בוקר התפוצצו לפתע שלושה מדוודי הסולטנה. הפיצוץ קרע פתחים עצומים בסיפונים והרג מאות נוסעים בתוך רגעים. טוראי בֶּנְגָ'מִין ג'וֹנְסְטוֹן, שלחם בעבר בקרב גטיסברג, השווה את עוצמת הרעש לאש התותחים הכבדה ששמע במהלך המלחמה, והעיד כי הפיצוץ עלה עליה בעוצמתו. עבור אדם שכבר הכיר היטב את קולות הקרב, היה זה רעש חריג ומבעית.
מיד לאחר הפיצוץ החלו גחלים לוהטות ליפול על חלקי העץ של הספינה. האש התפשטה במהירות, והסולטנה הפכה למבנה בוער הצף על פני המים. הנוסעים שניצלו מן הפיצוץ הראשוני נאלצו להתמודד עם להבות, עשן, סיפונים פגועים ואפשרויות מילוט מוגבלות ביותר. רבים מהם היו חיילים שגופם נחלש ממחסור במזון ומתקופות שבי ממושכות, ולא היה להם הכוח הדרוש להיאבק בנהר במשך זמן רב.
אולי יעניין אותך
המים עצמם לא הציעו מקלט בטוח. נהר המיסיסיפי היה קר וגועש, ורבים מן הנוסעים כלל לא ידעו לשחות. אנשים קפצו מן הספינה וניסו להיאחז בכל דבר שצף בקרבתם, ובהם קורות עץ, מזרנים ואפילו גופות חרוכות של פרדות צבאיות. החפצים שהיו אמורים לשמש חלק מחיי היומיום על כלי השיט נעשו אמצעי הישרדות מאולתרים, בעוד הזרם החזק סחף את האנשים הרחק מהספינה הבוערת.
סירת הצלה אחת לאלפי בני אדם
על הסולטנה הייתה סירת הצלה אחת בלבד. כאשר הורדה אל הנהר, עשרות אנשים שנאבקו במים ניסו לטפס לתוכה בבת אחת. משקלם המשותף גרם לסירה לשקוע, והאנשים שניסו להיעזר בה נגררו אל תוך המים. גם האמצעי היחיד שנועד לאפשר חילוץ מסודר הפך אפוא לחלק מן האסון, כאשר מספר הניצולים שנזקקו לו עלה בהרבה על יכולתו.
בתוך המאבק על החיים התגלו גם צדדיה האכזריים ביותר של המצוקה האנושית. אחד החיילים תקף אישה בניסיון לקחת ממנה את חגורת ההצלה שלה. טוראי ג'וֹן ווֹקֶר (John Walker), ששרד את האסון, כתב לאחר מכן כי המאבק הנואש להינצל חשף את טבעו החייתי של האדם, כאשר אנשים היו מוכנים לפגוע באחרים כדי להציל את עצמם. העדות שלו אינה מתארת גבורה צבאית או הקרבה, אלא את התפרקותם של כללי ההתנהגות הרגילים ברגע שבו כל אדם נדרש להיאבק על נשימתו הבאה.
הטרגדיה הייתה קשה במיוחד משום שרבים מן הנוסעים כבר עברו חוויות קיצוניות במהלך המלחמה. הם שרדו קרבות שבהם נהרגו חבריהם, מחנות שבויים שבהם סבלו מרעב ומחלות, ומסע ארוך שנועד להביא אותם אל חירותם. כעת נדרשו אותם אנשים להתמודד עם שרפה ועם מים קרים, בלי ציוד הצלה מספק ובלי יכולת של ממש להיחלץ מן המקום. הסולטנה לא טבעה במהלך קרב ימי ולא הותקפה בידי אויב, אלא קרסה בזמן משימה שנועדה להחזיר חיילים משוחררים לבתיהם.
למעלה מ-1,800 הרוגים, וגופות שנמצאו מאות קילומטרים משם
בימים שלאחר הפיצוץ החלו פעולות חיפוש וחילוץ לאורך נהר המיסיסיפי. גופות נמצאו בין ענפים ובתוך ערמות של פסולת שנסחפה במים, ואחרות חולצו מן הנהר במרחק רב ממקום האסון. חלק מן הגופות נסחפו עד לאזור ויקסברג, כ-322 קילומטרים במורד הנהר. המרחק העצום המחיש את כוחו של הזרם ואת הקושי למצוא את כל הנעדרים, במיוחד כאשר רבים מן הקורבנות נעלמו בתוך המים במהלך הלילה.
היסטוריונים מעריכים כי יותר מ-1,800 מנוסעי הסולטנה נספו באסון. מספר זה גבוה בכ-300 ממספר ההרוגים בטביעת הטיטניק בשנת 1912, והוא הופך את אסון הסולטנה לאסון הימי הקטלני ביותר בתולדות ארצות הברית. ההשוואה לטיטניק העניקה לסולטנה את הכינוי המאוחר "הטיטניק של אמריקה", אך היא גם מדגישה את ההבדל בין מקומן של שתי הספינות בזיכרון הציבורי. בעוד שהטיטניק הפכה לאחד מסיפורי האסון המוכרים בעולם, שמה של הסולטנה נותר כמעט בלתי ידוע מחוץ למעגלים שהתעניינו במיוחד במלחמת האזרחים האמריקאית.
האובדן היה גדול אף יותר כאשר מביאים בחשבון את זהותם של הקורבנות. אלה היו ברובם אנשים שכבר שרדו מלחמה שגבתה מאות אלפי חיים, ואשר נמצאו בדרך לשוב למשפחותיהם. רבים מהם מתו לאחר ששוחררו מן השבי, כאשר כבר לא נשקפה להם סכנה צבאית ישירה. הפער בין ההקלה שבסיום המלחמה לבין האסון שהתרחש על הנהר העניק לסיפור הסולטנה אכזריות מיוחדת, אך דווקא נסיבות התקופה תרמו לכך שהוא כמעט לא זכה למקום הראוי לו בתודעה הלאומית.
מדוע אמריקה כמעט לא שמעה על האסון?
כאשר התפוצצה הסולטנה, ארצות הברית הייתה שקועה ברצף חדשות מסחרר. מלחמת האזרחים התקרבה לסיומה, והציבור ניסה לעכל את משמעות הניצחון ואת מותו של הנשיא לינקולן, שנרצח כשבועיים קודם לכן. יום לפני האסון נודע כי הגנרל ג'וֹזֶף ג'וֹנְסְטוֹן מהקונפדרציה הסכים לכניעה הגדולה ביותר של כוחות הדרום במהלך המלחמה. באותו זמן הסתיים גם המצוד אחר ג'וֹן וִילְקְס בּוּת', האיש שרצח את לינקולן.
במצב כזה התקשתה ידיעה נוספת על מותם של מאות רבות של בני אדם לתפוס מקום מרכזי בכותרות. הציבור האמריקאי כבר נחשף במשך שנים לדיווחים על קרבות שבהם נפגעו אלפי חיילים, ולעיתים עשרות אלפים. הסופר אַנְדְרוּ קָרוֹל, שעסק באסון בספרו Here Is Where: Discovering America’s Great Forgotten History, הסביר כי ההיקף העצום של אבדות המלחמה שחק את יכולתו של הציבור להזדעזע ממספרי הרוגים נוספים. לדבריו, בחברה שכבר הורגלה לאסונות המוניים, גם מותם של 1,800 בני אדם לא נתפס בהכרח כאירוע חריג בעוצמתו.
העיתונות המקומית זיהתה את האדישות הזאת כבר בזמן אמת. אחד עשר ימים לאחר האסון פרסם העיתון Memphis Argus מאמר שבו מתח ביקורת על כך שהציבור התרגל לזוועות המלחמה עד כדי אובדן הרגישות כלפיהן. העיתון הזכיר כי כ-1,500 בני אדם נספו באש ובמים כמעט לעיני העיר, ובכל זאת כבר כמעט לא דיברו על המקרה. העובדה שהעיתון השתמש במספר נמוך מן ההערכות ההיסטוריות המאוחרות מדגישה גם את חוסר הבהירות ששרר בתקופה שבה עדיין לא היה אפשר לקבוע את מלוא היקף האובדן.
האסון לא נעלם לחלוטין מן התיעוד החזותי של התקופה. לצד התצלום שצולם בהלנה לפני הטביעה, פורסם גם איור של הסולטנה הבוערת בעיתון Harper's Weekly. התמונות והעדויות אפשרו לדורות הבאים להבין את ממדי הצפיפות ואת עוצמת השרפה, אך הן לא הצליחו להעניק לסולטנה מקום דומה לזה שקיבלו אסונות אחרים בזיכרון הלאומי. הספינה נותרה מזוהה בעיקר עם פרק כואב בשולי סיפור סיומה של מלחמת האזרחים.
חבלה מכוונת או כשל מכני?
לאחר האסון נפוצו גם תאוריות שלפיהן סוכני הקונפדרציה הטמינו מטעני נפץ על הסולטנה במטרה לבצע פעולת חבלה. החשדות הללו השתלבו באווירת התקופה, שבה המלחמה הסתיימה זה עתה והעוינות בין הצדדים עדיין הייתה עמוקה. עם זאת, ההסבר שנחשב סביר יותר התמקד במצבם של דוודי הקיטור ובתיקון הלקוי שבוצע לפני היציאה מוויקסברג. העובדה שאחד הדוודים דלף עוד לפני העלאת הנוסעים, ושבוצע בו תיקון זמני במקום עבודה יסודית, הפכה לחלק מרכזי בניסיון להבין את נסיבות הפיצוץ.
הצפיפות החריגה תרמה בוודאות למספר ההרוגים העצום, אך שאלת תרומתה הישירה לפיצוץ מורכבת יותר. משקל הנוסעים והתנאים שבהם פעלה הספינה יצרו עומס נוסף על המערכת, וייתכן שגם הכבידו על פעולת הדוודים. עם זאת, אין לבלבל בין הגורמים שהגדילו את מספר הקורבנות לבין הגורם המכני המדויק להתפוצצות. הממצאים מאפשרים לזהות שורה של החלטות מסוכנות, אך אינם מצדיקים הצגה של כל חשד כאילו הוכח מעל לכל ספק.
שלוש ועדות נפרדות חקרו את אסון הסולטנה. למרות העדויות על הצפיפות, מצב הדוודים וההתנהלות סביב חוזי ההובלה, אף אדם לא נמצא בסופו של דבר אחראי לאסון. רובן האץ' התעלם משלושה זימונים רשמיים ולא הועמד לדין. הקברניט ג'יי קאס מייסון עצמו נספה בטביעת הספינה, ולכן גם לא נדרש לתת דין וחשבון על החלטתו להסתפק בתיקון זמני ועל מספר הנוסעים שהועמסו על כלי השיט.
הפער בין ממדי האסון לבין היעדר האחריות האישית בולט במיוחד כאשר בוחנים את ההחלטות שהתקבלו בימים שקדמו לו. התקלה בדוד הייתה ידועה, האפשרות לתיקון יסודי הוצגה בפני הקברניט, ושתי ספינות אחרות עמדו כמעט ריקות בזמן שאלפי נוסעים הופנו לסולטנה. אף אחד מן הפרטים הללו אינו מוכיח לבדו מה בדיוק גרם לפיצוץ, אך יחד הם מציירים מערכת שבה שיקולים כלכליים ומנהליים גברו על הזהירות. מאות רבות של בני אדם שילמו בחייהם על הפלגה שהייתה אמורה להיות מסע שגרתי הביתה.
1867: גם המתים איבדו את שמותיהם
הפרק האחרון בסיפור הסולטנה התרחש שנתיים לאחר האסון, כאשר הצבא האמריקאי ביקש להעניק לקורבנות קבורה צבאית מכובדת. בשנת 1867 הוצאו שרידיהם של חלק מן ההרוגים מקבריהם הראשונים כדי להעבירם לבית הקברות הצבאי הלאומי בממפיס. שמות המתים נכתבו בגיר על ארונות הקבורה, כדי שניתן יהיה לזהותם לאחר ההעברה. הפעולה נועדה לתקן, לפחות במידה מסוימת, את העוול שנגרם לאנשים שמתו בדרכם הביתה לאחר שירותם הצבאי.
אלא שבמהלך העברת הארונות פרצה סופת רעמים. הגשם שטף את כתובות הגיר, ושמותיהם של המתים נמחקו מעל הארונות. כאשר הגיעו לקבורה מחדש כבר לא היה אפשר לזהות בוודאות רבים מהם, והם נטמנו בשורות ארוכות של קברים ללא שמות. כך הסתיים מסעם של אנשים ששרדו את מלחמת האזרחים, נספו באסון ימי ולאחר מותם איבדו גם את האפשרות שיזכרו אותם באמצעות מצבה אישית.
אנדרו קרול הצביע על הפרשה הזאת כאחת הפגיעות הנוספות בכבודם של קורבנות הסולטנה. הם היו חיילים שנשלחו למלחמה, שרדו תנאים קשים וניסו לשוב לחיים אזרחיים, אך לאחר מותם לא זכו אפילו לזיהוי מלא בקבורתם האחרונה. הכוונה להעניק להם כבוד צבאי לא הצליחה למנוע את אובדן שמותיהם, והאירוניה הכואבת שבכך מלווה את סיפור האסון עד סופו. מי שיצאו לדרך בתקווה לחזור למשפחותיהם נקברו לבסוף במקומות שבהם גם זהותם האישית נותרה בלתי ידועה.
הספינה שנעלמה מן הזיכרון
הסולטנה לא הייתה ספינת מלחמה שטבעה בקרב, וגם לא אוניית נוסעים מפוארת שהפכה לסמל של עידן טכנולוגי. היא הייתה ספינת קיטור שנשכרה כדי להעביר חיילים משוחררים, ואשר בעליה ביקשו להפיק מן ההפלגה הכנסה גבוהה ככל האפשר. אלפי האנשים שנדחקו אל סיפוניה היו תלויים בהחלטות של קברניט, קצין אפסנאות ומערכת צבאית שכבר הייתה עסוקה בסיום המלחמה. כאשר התפוצצו הדוודים, התברר עד כמה מעט נדרש כדי להפוך מסע של תקווה לאסון המוני.
גם הדרך שבה נשכח האסון הייתה חלק מסיפורו. מותם של למעלה מ-1,800 בני אדם התרחש ברגע שבו ארצות הברית ניסתה לסכם מלחמה שגבתה מאות אלפי קורבנות, ובתוך ימים אחדים נדחקו הידיעות על הסולטנה מפני אירועים אחרים. ההליכים שנפתחו בעקבות האסון לא הובילו להרשעה, והמאמץ המאוחר להעניק למתים קבורה מכובדת הסתיים באובדן שמותיהם של רבים מהם. על גדות המיסיסיפי הסתיים מסעם של חיילים שכבר האמינו כי ניצלו, והידיעה על מותם הפכה במהירות לעוד ידיעה אחת בתוך ים הדיווחים על סוף המלחמה.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
Here Is Where: Discovering America's Great Forgotten History, מאת אנדרו קרול: ספר העוסק בפרקים נשכחים מן ההיסטוריה האמריקאית, ובו נידון גם אסון הסולטנה. קרול מתייחס בספרו למספר הקורבנות העצום, לאדישות הציבורית שנוצרה לאחר שנות מלחמת האזרחים ולגורלם של ההרוגים שנקברו מחדש בשנת 1867. דבריו מסייעים להבין כיצד אירוע שגבה יותר מ-1,800 קורבנות יכול היה להידחק לשולי הזיכרון הציבורי.
Memphis Argus: עיתון מקומי שתיעד את האדישות הציבורית כלפי האסון אחד עשר ימים לאחר התרחשותו. במאמר שפרסם צוין כי הציבור כבר התרגל לזוועות המלחמה, וכי גם מותם של כ-1,500 בני אדם באש ובמים כמעט אינו מעורר עוד עניין. העדות הזאת חשובה משום שהיא נכתבה בזמן אמת, לפני שהאסון הפך לנושא למחקר היסטורי מאוחר.
Harper's Weekly: העיתון פרסם איור המתאר את הסולטנה הבוערת. לצד התצלום של הספינה העמוסה שנעשה לפני האסון, האיור הוא חלק מן התיעוד החזותי של הפרשה. הוא מאפשר להבין כיצד הוצג האסון לציבור האמריקאי בתקופה שבה התרחש.
סיפורה של הסולטנה מזכיר כי לא כל אסון גדול זוכה למקום גדול בזיכרון ההיסטורי. לפעמים דווקא האירועים המתרחשים ברגע שבו העולם עסוק בעניינים אחרים נעלמים במהירות מן התודעה, גם כאשר מספר קורבנותיהם עצום.
אם הכתבה עוררה בכם עניין, תוכלו להמשיך לקרוא ב-HistoryIsTold סיפורים נוספים על אירועים שנדחקו לשולי ההיסטוריה, או לשתף אותה עם מי שסבור שהוא כבר מכיר את כל האסונות הגדולים של המאה ה-19.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
