במשך מאות שנים לכדו קורסארים שפעלו מצפון אפריקה מלחים ותושבי חופים אירופים, מכרו אותם בשווקים והחזיקו בהם לעבודה או לכופר. ■ הפשיטות הגיעו מאיטליה וספרד ועד אירלנד ואיסלנד, והותירו אחריהן מערכת מורכבת של עבדות, פדיון שבויים ומלחמה ימית שהמחקר עדיין מתווכח על ממדיה.
בקיץ 1627 הופיעו ספינות מול חופי איסלנד. המרחק מצפון אפריקה היה עצום, ובכל זאת האנשים שעלו לחוף לא באו לסחור. במשך סדרת פשיטות בדרום ובמזרח האי ובאיי וסטמן הם הרגו תושבים, בזזו רכוש ואספו בני אדם. כ-400 איסלנדים נלקחו משם אל עולם שהיה רחוק מהם כמעט עד גבול הדמיון, אל נמלי צפון אפריקה ואל שווקי העבדים. רק קצת יותר משלושים מהם עתידים היו להיפדות ולשוב לאיסלנד.
הפשיטה הזאת הייתה חריגה במרחק שאליו הגיעו התוקפים, אבל לא בעצם השיטה. מהמאה ה-16 ועד ראשית המאה ה-19 התקיימה במערב הים התיכון ובאוקיינוס האטלנטי מערכת שלמה של לוחמה ימית, שוד, שבי, מכירת בני אדם וכופר. אלג'יר, תוניס וטריפולי היו מוקדים מרכזיים שלה תחת שלטון עות'מאני נומינלי, בעוד מרוקו הייתה ישות מדינית נפרדת שמעולם לא נפלה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית. מן הנמלים האלה יצאו קורסארים נגד ספינות ולעיתים גם נגד יישובים אירופיים, וגברים, נשים וילדים שנפלו בידיהם יכלו להפוך בתוך שעות מאזרחים, מלחים או איכרים לסחורה אנושית.
לא בדיוק "פיראטים", ולא בדיוק מלחמה רגילה
המילה "פיראטים" מועילה כדי להבין במה מדובר, אך היא גם עלולה להטעות. הקורסארים שפעלו מחופי צפון אפריקה לא היו תמיד שודדי ים פרטיים שפעלו מחוץ לכל מסגרת שלטונית. במקרים רבים היה ה-corso סוג של לוחמה ימית מורשית או נסבלת בידי שליטים, שהתקיימה באזור אפור בין מלחמה, מסחר ושוד. בערי החוף התקיימו מוסדות שלטון שקיבלו חלק מן השלל, חתמו על הסכמים עם מדינות זרות, ניהלו משא ומתן על שבויים והעניקו מסגרת לפעילות הקורסארית. הגבול שבין "פיראט", "פריבטיר" ולוחם בשירות מדינה היה אפוא הרבה פחות ברור משהמילים המודרניות מרמזות.
גם הכינוי "קורסארים מוסלמים" אינו מספר את הסיפור כולו. החברה באלג'יר ובערים דומות הייתה רב-שכבתית וכללה טורקים, יניצ'רים, ערבים וברברים, יהודים, עבדים ואירופים שהתאסלמו. אחדים מן הקורסארים הבולטים עצמם נולדו באירופה. ההיסטוריון בֶּרְנַרְד קַאפ מצביע, בין היתר, על קורסארים אנגלים לשעבר כמו ג'ון וורד, ועל הדמיון שבין הקורסארים של צפון אפריקה לבין מקביליהם הנוצרים ממלטה, איטליה וצרפת. גם בפשיטה על איסלנד ב-1627 היו אנשי הצוות רב-לאומיים, והמחקר האיסלנדי מדגיש כי הכינוי המסורתי "הפשיטה הטורקית" רחוק מתיאור אתני מדויק של התוקפים.
אין פירוש הדבר שהדת הייתה חסרת חשיבות. העימות בין העולם הנוצרי לעולם המוסלמי העניק ללוחמה שפה של מלחמת דת והצדיק לכידה של בני הדת האחרת. אלא שהרווח היה מוחשי לא פחות מהאידאולוגיה. בני אדם היו כוח עבודה, נכס שאפשר למכור, ולעיתים חשוב מכל, בני ערובה שאפשר היה להחזיר למשפחותיהם תמורת כסף. המחקר על איסלנד מראה היטב כיצד מניעים דתיים, נקמה על מאבקים קודמים ושיקולים כלכליים התקיימו יחד.
כשספינה משמשת כשוק עבדים צף
עבור מלח אירופי, הסכנה הייתה יכולה להתחיל באופק. ספינה בלתי מזוהה מתקרבת, הדגל אינו בהכרח מגלה מי נמצא עליה, ובהדרגה מתברר שהדרך הביתה עומדת להסתיים במקום אחר לחלוטין. קאפ מתאר את הדילמה שעמדה בפני צוותים שנרדפו: לברוח, להילחם או להיכנע. לעיתים לא הייתה אפשרות מעשית לברוח מספינה מהירה יותר, והתנגדות יכלה להוביל לקרב אבוד מראש. כניעה מהירה עשויה הייתה לצמצם את האלימות המיידית, אך משמעותה הייתה מעבר כמעט מיידי ממעמד של אדם חופשי למעמד של שבוי שניתן למכור.
לאחר ההגעה לנמל הגיע שלב נוסף של השפלה. השבויים נבדקו, הוערכו ונמכרו, וערכם לא נקבע רק על פי כוחם הפיזי. בעל מקצוע מיומן, מלח מנוסה או אדם שנראה כבעל קרובים עשירים יכול היה להיות שווה יותר מאדם חסר אמצעים. האפשרות לקבל כופר הפכה את זהותו החברתית של השבוי לחלק ממחירו. שבי ועבדות לא היו אפוא שתי מערכות נפרדות לחלוטין: לעיתים אדם נמכר כעבד ובו בזמן נשאר נכס שאפשר היה להמיר בחזרה לכסף אם משפחתו, כנסייתו או ממשלתו הצליחו לגייס את הסכום הדרוש.
התחריט ההולנדי של יאן לויקן מ-1684, שנוצר כאיור לספרו של פייר דן על צפון אפריקה והקורסארים שלה, מציג בדיוק את הדימוי האירופי הזה: שבויים נוצרים מוצעים למכירה באלג'יר. זהו כמובן ייצוג אירופי, לא צילום תיעודי, ולכן יש לקרוא אותו בזהירות. עם זאת, עצם קיומו מלמד עד כמה השוק באלג'יר והשבי בצפון אפריקה היו נוכחים בדמיון הציבורי של אירופה במאה ה-17.
המילה "עבד" עלולה ליצור רושם שכל השבויים עברו מסלול זהה. למעשה, התנאים השתנו במידה דרמטית. היו גברים שנשלחו לגליאות ונאלצו לחתור בתנאים קשים, אחרים הועסקו בעבודות בנייה או במלאכות שונות על היבשה, ואחרים הוחזקו בבניינים שנודעו באירופה בשם bagnios, ששימשו כמעין בתי מגורים ומאגרי כוח עבודה. אנשים בעלי כישורים מסוימים יכלו לזכות במרחב פעולה גדול יותר, ואחדים הצליחו לעבוד ואף לנוע בעיר במידה מסוימת של עצמאות. הגיל, המין, המעמד החברתי, המקצוע וזהותו של הבעלים השפיעו כולם על החיים לאחר המכירה.
חיי עבדי הגליאות היו מהקשים ביותר. חתירה בספינות מלחמה הייתה עבודה פיזית מתישה שהתבצעה תחת משמעת אלימה, אך גם כאן חשוב לזכור שהגליאה לא הייתה המצאה צפון-אפריקאית. מדינות נוצריות השתמשו גם הן בעבדים ובשבויים מוסלמים כחותרי גליאות. מסדר אבירי יוחנן במלטה, למשל, הפעיל במשך כמעט שלוש מאות שנה ספינות שהונעו בין השאר בכוחם של עבדים, אסירים ובעלי חוב. הים התיכון של התקופה היה מרחב שבו אדם יכול היה להיות לוחם בצד אחד של קו דתי, להילכד ולמצוא את עצמו כבול למשוט בצדו האחר.
מצבן של הנשים קשה יותר לשחזור משום שהתיעוד עליהן מצומצם בהרבה. המחקר של קאפ מצביע על נשים שנמכרו לשירות ביתי ועל אחרות שהגיעו לסראי או למשקי בית של האליטה. עצם המיעוט היחסי שלהן ברשומות אינו אומר שהחוויה הייתה שולית עבורן. להפך, השילוב של עבדות, תלות מינית, ניתוק ממשפחה וחוסר האפשרות כמעט להשאיר תיעוד עצמאי הופך את חייהן לקשים במיוחד לשחזור. חוקרים בני זמננו מדגישים גם כי חוויית השבי וההמרה הדתית של נשים הייתה יכולה להיות שונה מזו של גברים.
גם ילדים היו חלק מן המערכת. ילד שנלכד צעיר מספיק יכול היה לגדול בתוך חברה חדשה, ללמוד שפה אחרת, לקבל זהות דתית אחרת ולבלות את כל חייו הבוגרים הרחק מן המקום שבו נולד. אצל ילדים, טוען קאפ, המעבר לדת האסלאם עשוי היה להתחיל כמעט בלי הבנה של משמעותו, אך להפוך בהמשך לזהות אמיתית ומושרשת. בכך הייתה החטיפה לא רק גזילת חירות, אלא לעיתים גם ניתוק בלתי הפיך ממשפחה, שפה וזיכרון.
להתאסלם כדי לשרוד
אחד ההיבטים הטעונים ביותר בסיפורי השבויים היה ההמרה לאסלאם, שבמקורות אירופיים כונתה לעיתים "להיהפך לטורקי". קל להפוך את התהליך לסיפור פשוט של כפייה, אבל המחקר מצייר מציאות מורכבת יותר. היו מקרים שבהם הופעל לחץ, היו תמריצים ברורים לשיפור המעמד, והיו שבויים שהתאסלמו מתוך ייאוש או מתוך חישוב מעשי. אצל אחרים מה שנראה בתחילה כהמרה חיצונית בלבד יכול היה להפוך במשך השנים להשתייכות דתית אמיתית.
הגבולות היו נזילים במיוחד משום שחלק מהאירופים כלל לא הגיעו לצפון אפריקה כעבדים. חלקם עברו לשם מרצונם, התאסלמו והצטרפו לקורסארים או לצבאות המקומיים. זהות אירופית, נוצרית ומוסלמית לא פעלה תמיד באמצעות חלוקה נקייה לשני מחנות. בעולם הנמלים של הים התיכון אפשר היה לפגוש אנגלי לשעבר המפקד על ספינה אלג'יראית, נוצרי שנמכר לעבדות, מוסלמי שנפל בשבי נוצרי וסוחר שחצה את אותם קווים באמצעות חוזים ורווחים.
איסלנד 1627: כשהים התיכון הגיע לצפון האטלנטי
הפשיטה על איסלנד היא אולי הדוגמה המדהימה ביותר לטווח הפעולה של הקורסארים. בקיץ 1627 הגיעו קבוצות מאלג'יר ומסלא שבמרוקו לחופי דרום ומזרח איסלנד ולאיי וסטמן. המחקר האיסלנדי מעריך שכ-400 בני אדם נלקחו בשבי. באיי וסטמן לבדם, שאליהם הגיעו כ-300 פושטים ב-16 ביולי, נתפסו 242 תושבים. השבויים הובלו דרומה ונמכרו בצפון אפריקה.
המספרים אינם הפרט היחיד שמטלטל בסיפור. התיעוד האיסלנדי מאפשר לעקוב אחר אנשים שנאלצו לנהל את חייהם בתוך מציאות חדשה במשך שנים. רק קצת יותר משלושים מן השבויים של 1627 נפדו בסופו של דבר ושבו למולדתם. אחרים מתו, התאסלמו או בנו חיים חדשים בצפון אפריקה. אַנה יַאסְפַּרְסְדוֹטִיר, שנלקחה מאיי וסטמן, נישאה למוסלמי, ובסיפור המתועד עליה מופיע גם אביה, שכופר שולם עבורו והוא חזר לאיסלנד.
יש גם אירוניה היסטורית מסוימת בשם שבו האירוע נחרת בזיכרון. האיסלנדים כינו אותו "הפשיטה הטורקית", אף שההרכב האנושי של הפושטים היה מגוון מאוד. המחקר מצביע על טורקים, צפון-אפריקאים ואירופים שהתאסלמו, ואף מציע שבין המשתתפים הבולטים היו עריקים מצפון אירופה. הכינוי שרד, אך המציאות שמאחוריו הייתה הרבה פחות מסודרת מבחינה אתנית ולאומית.
בולטימור 1631: לילה אחד שהעלים קהילה
ארבע שנים לאחר הפשיטה על איסלנד הגיעו הקורסארים לבולטימור שבמערב מחוז קורק באירלנד. בלילה שבין 19 ל-20 ביוני 1631 עגנו ספינות מחוץ לנמל, וכוח של יותר מ-200 אנשים ירד לחוף. מפקדם היה מוּרָאט רָאִיס הצעיר, הולנדי שהתאסלם והפך לאחד הקורסארים הידועים שפעלו מאלג'יר. לפני ההתקפה כבר לכד הכוח ספינות אחרות באזור, והשתמש בידיעתם של שבויים כדי להתקרב אל היישוב.
סביב השעה שתיים לפנות בוקר התפזרו הפושטים בין הבתים. ההתקפה נעשתה במהירות ובתיאום, כאשר התושבים נשלפו ממיטותיהם. בסופו של דבר נלקחו מבולטימור 20 גברים, 33 נשים ו-54 ילדים וצעירים, 107 בני אדם בסך הכול, נוסף על שבויים שנלקחו קודם לכן מספינות באזור. המסע לאלג'יר יצא עם 154 שבויים בסך הכול. רק מעטים מאנשי בולטימור ידועים בוודאות כמי שנפדו וחזרו לאחר שנים.
הפשיטה שינתה גם את היישוב שנשאר מאחור. תושבים שעברו את ההתקפה התרחקו מן החוף, ובשנים הבאות הוצבו פרשים והוקמו משואות התרעה באזור. בולטימור התאוששה במידה מסוימת, אך הפחד מהתקפה נוספת תרם לנטישתם של תושבים רבים לטובת מקומות פנימיים ובטוחים יותר. ברחבי דרום אירופה ההיגיון הזה קיבל ממדים אדריכליים: בספרד, סיציליה, סרדיניה ואזורים נוספים נבנו והורחבו מערכות של מגדלי תצפית, משואות וביצורי חוף שנועדו לזהות ספינות עוינות ולהעביר התרעה לאורך קו החוף.
הפדיון: כשמשפחה הייתה צריכה לקנות אדם בחזרה
האפשרות להשתחרר תמורת כופר יצרה כלכלה שלמה. עבור משפחה באירופה, הידיעה שאדם אהוב עדיין בחיים הייתה רק תחילת הבעיה. היה צריך לברר היכן הוא מוחזק, מי הבעלים שלו, כמה דורשים עבורו, מי מסוגל להעביר את הכסף וכיצד אפשר לוודא שהעסקה אכן תסתיים בשחרור. ככל שמעמדו של השבוי היה גבוה יותר וההערכה הייתה שמשפחתו עשירה יותר, כך יכול מחירו לעלות.
באנגליה נשענו שבויים עניים על מערכות צדקה שלא נדרשו בדרך כלל לבני האליטה. משפחות וחברים אספו תרומות, אנשי כמורה ורשויות מקומיות השתתפו במאמצים, וב-1624 הונהגו מגביות כלל-ארציות בכנסיות למען פדיון שבויים. בתקופת מלחמת האזרחים הוחלף המנגנון לזמן מה בהיטל מכס שכונה "חובה אלג׳ירית". במקומות אחרים פעלו מסדרים דתיים, ובהם הטריניטרים והמרסדרים, שהתמחו באיסוף כספים ובמסעות לפדיון נוצרים מצפון אפריקה.
הכופר הפך את העבדות למערכת משונה שבה ערכו של אדם נבע לעיתים דווקא מהאפשרות שלא להשאיר אותו עבד. שבוי עשיר היה השקעה. אדם עני, שאין מי שיגייס עבורו כסף, היה עלול להיות שימושי יותר ככוח עבודה. מאחורי כל דיון דיפלומטי עמדה אפוא שאלה פשוטה ואכזרית: כמה שווה האדם הזה, ומי מוכן לשלם?
אולי יעניין אותך
מרוקו ומולאי איסמעיל: חייו האחרים של תומאס פלו
מרוקו הייתה חלק מן העולם הזה אך לא חלק מן המערכת הפוליטית העות'מאנית של אלג'יר, תוניס וטריפולי. בתקופת הסולטאן מוּלַאי אִסְמָעִיל, ששלט בשנים 1672-1727, התקיימה בממלכה אוכלוסיית עבדים ממקורות שונים, ובתוכה גם אירופים. חשוב שלא לערבב בין העבדים האירופים לבין צבא העבדים השחורים העצום שבנה הסולטאן, שהיה מוסד שונה והוליד מחלוקת משפטית ופוליטית חריפה בתוך מרוקו עצמה.
אחד הסיפורים המפורסמים ביותר הוא זה של תּוֹמָאס פֶּלוֹ מקורנוול. ב-1715, כשהיה עדיין ילד, נתפסה הספינה שבה הפליג בידי קורסארים מסלא והוא הובא למרוקו. פלו עתיד היה להעביר שם יותר משני עשורים. הוא התאסלם, למד ערבית, שירת את מולאי איסמעיל ולבסוף השתלב גם בצבא. סיפורו מדגים עד כמה אדם שנכנס למערכת כשבוי יכול היה להיקלע למסלול חיים שונה לחלוטין מזה שהכיר בילדותו. ב-1738 הצליח פלו לעזוב את מרוקו ולשוב לבריטניה.
המסלול של פלו גם מזהיר מפני חלוקה פשטנית מדי בין "עבד" ל"חופשי". הוא נשלל מחירותו, אבל במהלך השנים רכש שפה, מעמד ותפקידים שלא התאימו לדימוי הפשוט של עבד כבול כל חייו. עובדה זו אינה מבטלת את השעבוד שממנו התחיל המסלול. היא רק מזכירה שעבדות בתקופה הקדם-מודרנית יכלה ללבוש צורות שונות מאוד, ולעיתים להשתנות במהלך חייו של אותו אדם.
כופר לא היה הדרך היחידה לחופש. שבויים ניסו למרוד על ספינות, להסתתר בכלי שיט אירופיים, לשחות אל אוניות זרות או לבנות כלי שיט מאולתרים. הבריחה הייתה מסוכנת במיוחד מאלג'יר ותוניס, משום שלא הייתה דרך יבשתית פשוטה להגיע משם לשטח נוצרי. מי שנתפס לאחר ניסיון בריחה הסתכן בעונשים קשים ואף במוות.
ג'וֹן רוֹלִינְס, מלח אנגלי שנלכד ונמכר לעבדות באלג'יר ב-1621, הצליח בשנה שלאחר מכן להוביל מרד אלים על הספינה שעליה נמצא ולהשתחרר יחד עם אחרים. סיפורו פורסם לאחר מכן באנגליה והפך לחלק מסוגה שלמה של "סיפורי שבי". הסיפורים האלה הם מקורות חשובים מאוד למחקר, אבל גם מקורות שיש לקרוא בזהירות: מחבריהם כתבו לקהל אירופי ולעיתים רצו לזעזע, להצדיק את עצמם, לגייס תרומות או ליצור סיפור הירואי.
אז כמה עבדים אירופים היו?
אחת הטענות המפורסמות ביותר בנושא מגיעה מן ההיסטוריון האמריקאי רוֹבֶּרְט סִי. דֵיוִויס. בספרו ״עבדים נוצרים, אדונים מוסלמים״ (Christian Slaves, Muslim Masters) הוא העריך כי בין 1530 ל-1780 נשבו בצפון אפריקה כמעט מיליון, ואולי עד כ-1.25 מיליון נוצרים אירופים. ההערכה כוללת שבויים מאזורים רבים באירופה, ובהם איטליה, ספרד, צרפת, הולנד, בריטניה ואף איסלנד.
אבל המספר הזה איננו מפקד אוכלוסין. אחרי הכל, אין בידינו פנקס מלא של כל האירופים שנלכדו במשך רבע אלף שנה. דייוויס ניסה לפתור את הבעיה באמצעות שחזור דמוגרפי: הוא העריך כמה עבדים אירופים נמצאו במרכזים מרכזיים בתקופות מסוימות, ואז חישב כמה שבויים חדשים היה צורך להביא מדי שנה כדי להחליף אנשים שמתו, נפדו, ברחו או התאסלמו. הוא העריך שבין 1580 ל-1680 היה צורך בכ-8,500 שבויים חדשים בשנה כדי לשמור על אוכלוסיית העבדים ברמה יציבה.
השיטה עוררה ויכוח. חוקרים אחדים ראו בה ניסיון רציני להתמודד עם מקורות מקוטעים, ואחרים סברו שההנחות שעליהן מבוססת האקסטרפולציה עלולות לנפח את התוצאה. מאמר אקדמי על השיח סביב העבדות הברברית מציין במפורש כי נביל מטר ולינדה קולי הציעו שהערכתו של דייוויס גבוהה מדי. גם מחקר חדש מ-2026 מציין שהמספר שלו כנראה גדול מדי, בין השאר מפני שהוא נשען על תיאורים שנכתבו בידי מבקרים חריפים של מדינות החוף הברברי.
לכן הדרך המדויקת לנסח את הנתון היא לא "1.25 מיליון אירופים שועבדו", כאילו מדובר במספר ודאי, אלא "דייוויס העריך שכמיליון עד 1.25 מיליון אירופים נוצרים נשבו ושועבדו בין 1530 ל-1780, הערכה שנויה במחלוקת במחקר". עצם המחלוקת אינה מערערת את קיומה של התופעה. היא נוגעת להיקפה הכולל.
גם אם מניחים בצד לחלוטין את חישובו של דייוויס, התמונה נשארת רחבת היקף. קאפ מתעד אלפי בריטים ואירים שנשבו בצפון אפריקה בין 1580 ל-1750. גִ'ילְיָאן וַייס מתארת שלוש מאות שנים של פשיטות על כלי שיט ועל חופי צרפת שהובילו לשבי של עשרות אלפי נתינים צרפתים. מחקר על היחסים בין שוודיה למדינות החוף הברברי מעריך כי בין 1650 ל-1770 נשבו בסביבות אלף נתינים שוודים שהשתתפו במסחר ארוך-טווח בים התיכון. אלה נתונים מקומיים ונפרדים, אך יחד הם מראים שאין צורך במספר כולל מוסכם כדי להכיר בכך שהשבי היה בעיה אירופית ממשית ורחבת היקף.
ההשפעה הייתה גם גאוגרפית. מחקר מודרני על ערי איטליה מצא קשר ארוך טווח בין החשיפה לפשיטות מן החוף הצפון-אפריקאי לבין דפוסי התיישבות: אזורים חשופים יותר נטו לפתח אוכלוסייה גדולה יחסית במקומות שקל יותר להגן עליהם, גם אם היו פחות נוחים כלכלית. לאורך חופי ספרד וסיציליה נבנו מערכות מגדלים שנועדו לזהות כלי שיט מתקרבים ולהעביר במהירות אותות התרעה. הפחד מן הים נרשם באבן.
מערכת ים-תיכונית, סיפור דו-כיווני
שעבוד של נוצרים אירופים בידי מוסלמים מצפון אפריקה היה אמיתי, אכזרי ומתועד היטב. אבל הוא לא התקיים בעולם שבו רק צד אחד שיעבד את האחר. בים התיכון המוקדם-מודרני גם נוצרים לכדו ושעבדו מוסלמים, והגליאות של מדינות נוצריות התמלאו בין היתר בשבויים מצפון אפריקה ומהאימפריה העות'מאנית. הסכמים בין צרפת למדינות צפון אפריקה אף כללו סעיפים לשחרור הדדי של עבדים, עדות לכך ששני הצדדים הכירו במערכת משותפת של שבי.
קאפ מתאר את התמונה במונחים של מסורת ים-תיכונית עתיקה שבה נוצרים ומוסלמים היו גם לוכדים וגם שבויים. מחקר נוסף מגדיר את העבדות הים-תיכונית של התקופה כמערכת המבוססת במידה רבה על חזית דתית: באופן גס, נוצרים יכלו לשעבד מוסלמים ומוסלמים יכלו לשעבד נוצרים, אף שהסכמים מדיניים שינו שוב ושוב את הכללים. היא הייתה שונה במבנה ובאידאולוגיה מן העבדות האטלנטית הגזעית שהלכה והתעצמה באותה תקופה, ולא נכון להכניס את שתי המערכות לתבנית אחת.
אין בכך סיבה להפחית מחומרת אחת מהמערכות, וגם אין צורך להפוך את ההיסטוריה לתחרות במספר הקורבנות. הסחר הטרנס-אטלנטי העביר מיליוני אפריקאים בכפייה ליבשת אמריקה והתבסס על מערכת תורשתית וגזעית עצומת ממדים. במקביל, בים התיכון התקיימה במשך מאות שנים מערכת אחרת של שבי, עבדות וכופר שבה דת, מלחמה וזהות פוליטית מילאו תפקיד מרכזי. דווקא ההבחנה בין המערכות מאפשרת להבין כל אחת מהן טוב יותר.
כשהמדינות האירופיות משיבות אש
הקורסארים לא פעלו במשך מאות שנים ללא התנגדות. מדינות אירופיות ניסו להתמודד איתם באמצעות כופר, הסכמים, תשלומי חסות, פעולות ימיות והפצצות. בצרפת, למשל, תקיפות נגד אלג'יר וטריפולי בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-17 הביאו לשחרור שבויים והמחישו את התחזקות יכולתה של המלוכה הצרפתית להפעיל כוח באזור. בבריטניה החל מאמצע המאה ה-17 כוחו הגובר של הצי לאפשר הפעלת לחץ יעילה יותר על אלג'יר, תוניס וטריפולי.
התגובה לא הייתה אחידה. מדינה אחת יכלה להיות במלחמה עם אלג'יר בזמן שאחרת קיימה עמה הסכם מסחרי. בריטניה, למשל, הצליחה עד סוף המאה ה-17 לצמצם מאוד את הסכנה לספנות שלה מצד אלג'יר, תוניס וטריפולי, בעוד היחסים עם מרוקו נותרו מסובכים יותר ורק ב-1721 הושג שלום ממושך. לכן אי אפשר לדבר על "אירופה נגד הפיראטים" כעל מלחמה רצופה אחת. מדובר ברשת משתנה של מלחמות, חוזים, תשלומים ועסקאות.
ארצות הברית והמלחמות הברבריות
לאחר קבלת עצמאותה מצאה גם ארצות הברית את עצמה מול מדינות החוף הברברי. היא ניהלה את המלחמה הברברית הראשונה בשנים 1801-1805, ולאחר מלחמת 1812 שבה לעימות עם אלג'יר. ב-1815 ביקש הנשיא ג'יימס מדיסון מן הקונגרס לאשר שימוש בכוח, ושייטת אמריקאית בפיקודו של סְטִיבֶן דֶּקֵייטֶר (Stephen Decatur) נשלחה לים התיכון. לאחר שהאמריקאים הביסו ולכדו ספינות אלג'יראיות, נכפה הסכם שהביא להפסקת שיטת התשלום והכופר ביחסים עם ארצות הברית ולהחלפת שבויים. דקייטר המשיך לתוניס ולטריפולי, ושם השיג גם את שחרורם של שבויים אירופים.
חשוב לדייק כאן משום שאחת הטענות החוזרות ברשת היא שארצות הברית ובריטניה "התאחדו" בראשית המאה ה-19 כדי לשים קץ לשעבוד האירופים. זה לא מה שקרה. הפעולה האמריקאית של 1815 הייתה אמריקאית. בשנה שלאחר מכן יצאה פעולה אחרת, בריטית-הולנדית, נגד אלג'יר. שתי ההתפתחויות שייכות לאותו שינוי במאזן הכוחות בים התיכון, אבל הן לא היו מבצע צבאי משותף של ארצות הברית ובריטניה.
1816: אלג'יר תחת אש
ב-27 באוגוסט 1816 עמד צי בריטי-הולנדי מול אלג'יר. בראש הכוח הבריטי עמד האדמירל אדוארד פלו, הלורד אקסמות', ולצדו כוח הולנדי בפיקוד תיאודורוס פרדריק ואן קפלן. לאחר שהמאמצים הדיפלומטיים לא הביאו לתוצאה, הצי הפגיז את העיר, את ביצורי הנמל ואת כלי השיט שבה. אחת ממטרות המבצע המוצהרות הייתה לכפות את שחרורם של עבדים נוצרים ולהפסיק את שעבודם של אירופים.
Royal Museums Greenwich מציין כי בעקבות הפעולה שוחררו 1,083 עבדים נוצרים והושג שלום בין אלג'יר להולנד. מקורות מוזיאליים אחרים משתמשים במספרים רחבים יותר ביחס לתוצאות המדיניות של המסע, אך אין ספק שההפצצה הייתה נקודת ציון מרכזית בלחץ האירופי על אלג'יר. היא גם המחישה שינוי טכנולוגי ופוליטי: מדינות שבעבר שילמו, ניהלו משא ומתן או הסתכנו באובדן ספינות החלו להיות מסוגלות להציב מול ערי החוף צי שאי אפשר היה להתעלם ממנו.
גם 1816 לא היה הסיום המיידי. פעילות הקורסארים לא נעלמה לחלוטין, ומחלקת המדינה האמריקאית מציינת שהפשיטות בים התיכון נמשכו במידה מסוימת עד לכיבוש הצרפתי של אלג'יר ב-1830. הכיבוש לא נבע מסיבה יחידה, והשחרור מעבדות שימש גם כחלק מן השפה האידאולוגית שבה הצדיקה צרפת את ההתערבות בצפון אפריקה. וייס מראה כיצד הרעיון של "שחרור" שבויים הפך בהדרגה מרעיון דתי של צדקה למכשיר מדיני ובהמשך גם לטיעון בזכות התפשטות אימפריאלית.
ומה לגבי "אמנת העבדות הלבנה" של 1904?
ברשת מסתובבת טעות שכדאי להבהיר. ב-18 במאי 1904 נחתם בפריז הסכם שנקרא הסכם בינלאומי בדבר דיכוי "סחר השפחות הלבנות". אלא שההסכם אינו קשור לקורסארים של אלג'יר, תוניס, טריפולי או מרוקו, ואינו המשך של המאבק בעבדות האירופים בצפון אפריקה. הוא שייך להיסטוריה אחרת של מאבק בסחר בבני אדם, ובייחוד בנשים ובנערות לצורכי זנות וניצול מיני. האו"ם סיווג אותו במסגרת אמנות בנושא סחר בבני אדם, והוא שולב מאוחר יותר במסגרת המשפטית הבינלאומית העוסקת בניצול הזנות של אחרים.
הדמיון הלשוני בין "עבדות לבנה" בספרות ההיסטורית על השבויים האירופים לבין "סחר השפחות הלבנות" של ראשית המאה ה-20 הוא כנראה המקור לבלבול. מדובר בשתי תופעות שונות, בתקופות שונות ובמסגרות משפטיות שונות. הסיפור של הקורסארים והעבדים האירופים כבר היה בשלב זה פרק מן העבר, לא הסיבה שבגללה נחתם ההסכם בפריז.
סחר העבדים הנשכח
הספר ״סחר העבדים הנשכח: העבדים האירופים הלבנים של האיסלאם״ (The Forgotten Slave Trade: The White European Slaves of Islam) מאת סיימון ווב (Simon Webb), יצא לראשונה ב-2020 בהוצאת Pen & Sword History. הספר בנוי כספר היסטוריה פופולרית לקהל הרחב, לא כמונוגרפיה אקדמית צפופה. ווב מתחיל בהיסטוריה קדומה יותר של העבדות באירופה, עובר לסחר בנשים ובסריסים אירופים, לממלוכים וליניצ'רים, ורק אחר כך מגיע לקורסארים של צפון אפריקה. בהמשך יש פרקים על הפשיטות באיים הבריטיים, ניסיונות אירופיים להשיב מלחמה, קורסארי סלא במרוקו, כניסת ארצות הברית לזירה והמלחמות הברבריות.
הספר נפתח מתוך טענה שהציבור חושב על "סחר העבדים" כמעט רק במונחים של הסחר האטלנטי, ומבקש להחזיר לתמונה את האירופים הנוצרים שנשבו ונמכרו בעולם המוסלמי. הקורבנות האירופים "לעיתים קרובות טופלו באכזריות רבה יותר" מעבדים שחורים באמריקה ובקריביים, כולל סירוס של נערים אירופים בקנה מידה גדול.
אף שהספר של ווב אינו הספר הטוב או המקיף ביותר בנושא, הספר מהווה מבוא מוצק ושימושי לקריאה כללית. אחרי הכל, סיימון ווב הוא כותב פורה של ספרי עיון והיסטוריה פופולרית. הוא כתב ספרים אקדמיים בתחום החינוך לצד ספרי היסטוריה פופולרית, וכתב בעיתונים כיועץ בנושאים היסטוריים.
המחקר והמקורות שלו טובים והוא מספק תמונה רחבה יותר של ההיסטוריה של העבדות וספג ביקורת על ניסיונו להציג את סבלם של האירופים כ"חמור יותר" מזה של האפריקאים בסחר האטלנטי.
הספר מכסה כמה נושאים שכולל ייצוא עבדים אירופים עוד לפני עידן הקורסארים, סריסים, ממלוכים, יניצ'רים, סלא במרוקו והקשר בין העבדות הים-תיכונית למלחמות הברבריות, נושא שווה קריאה בפני עצמו.
סיפור שכמעט נעלם מהזיכרון
האירופים שנשבו בצפון אפריקה לא היו סוד לבני התקופה. משפחות אספו עבורם כסף, כנסיות ערכו מגביות, ממשלות קיבלו עצומות, דיפלומטים ניהלו מגעים, מלחים פחדו מן האפשרות להילכד, וסיפורי שבי הפכו לחומר קריאה פופולרי. בצרפת, באנגליה, בספרד ובאיטליה הייתה התופעה חלק ממשי מן החיים הימיים. העובדה שהיום היא מוכרת פחות קשורה במידה רבה לכך שמערכות עבדות אחרות, ובעיקר הסחר האטלנטי, נעשו מרכזיות הרבה יותר בזיכרון ההיסטורי המודרני.
אבל גם כאן נדרשת זהירות. ההיסטוריה של העבדות אינה מתבהרת באמצעות החלפת סיפור אחד בסיפור אחר. העובדה שאירופים נוצרים נשבו ונמכרו בצפון אפריקה אינה מפריכה את ההיסטוריה של שעבוד אפריקאים, כשם שהסחר האטלנטי אינו הופך את השבויים האירופים לדמיוניים. מערכות שונות של כפייה התקיימו בעת ובעונה אחת, לעיתים באותו ים ולעיתים בידי חברות שבעצמן החזיקו עבדים ונפלו בשבי אצל אחרים.
יש לכך אולי משמעות מטרידה יותר מכל ניסיון לחלק את העבר בין קורבנות קבועים למקרבנים קבועים. במרחב הים-תיכוני של המאות ה-16 וה-17, כוח פוליטי, דת, מלחמה וכסף יכלו להפוך מלח לאסיר, ילד איסלנדי לתושב צפון אפריקה, הולנדי לקורסאר מאלג'יר ומוסלמי לחותר כבול בגליאה נוצרית. ההיסטוריה אינה נעשית פחות אכזרית כשמכירים במורכבות הזאת. היא פשוט נעשית מדויקת יותר.
הסיפור הזה מתחיל בספינות, בחופים ובאנשים שנעלמו מעבר לאופק, אבל הוא מוביל כמעט לכל שאלה גדולה של התקופה: דת, מסחר, מלחמה, זהות ועבדות. אם הכתבה חידשה לכם פרק שנשמט בדרך כלל מסיפורה של אירופה, שתפו אותה והמשיכו למסעות נוספים בהיסטוריה הפחות צפויה באתר HistoryIsTold.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
