תאמל״ק לי
במהלך שנות ה-40 וה-50 של המאה העשרים, סערה צרפת בעקבות מאבק משפטי ודתי מרתק על גורלם של רוֹבֶרְט וגֵ'רַלְד פִינָאלִי, שני אחים יהודים שהוריהם נרצחו בשואה. הילדים, שהופקדו למשמרת זמנית בידי אזרחית צרפתייה שהסתירה אותם, הוטבלו בחשאי לנצרות והכנסייה הקתולית סירבה להשיבם לבני משפחתם הניצולים תוך הפרת צווי בית משפט והברחתם אל מעבר לגבול. הפרשה, שהגיעה לדרגים הגבוהים ביותר בוותיקן ובממשל הצרפתי, הפכה לסמל למאבק הזיכרון והזהות שלאחר המלחמה והותירה חותם עמוק על היחסים בין הדתות באירופה.
הערפל הסמיך של חורף 1944 רבץ בכבדות על חבל האלפים הצרפתי. בעיירה הקטנה מֵילָאן הסמוכה לעיר גְרֵנוֹבְל, צעדו זוג הורים מבועתים, דוקטור פְרִיץ פִינָאלִי ורעייתו אַנִּי פִינָאלִי, כשהם אוחזים בידיהם של שני בניהם הקטנים. ב-10 בפברואר 1944, מתוך ידיעה ברורה כי טבעת החנק של הנאצים ומשתפי הפעולה של ממשל וִישִׁי הולכת ונסגרת עליהם, קיבלו ההורים את ההחלטה הקשה ביותר בחייהם. הם הפקידו את רוברט, שהיה אז בן שלוש, ואת ג'רלד הפעוט, בן השנה וחצי, במעון היום סן וינסנט דה פול שבמילאן. ארבעה ימים לאחר מכן, ב-14 בפברואר, נפרץ ביתם. הגסטפו עצר את בני הזוג פינאלי והשליך אותם אל מחנה המעבר דְרָאנְסִי. משם, הדרך אל תאי הגזים של אוֹשְׁוִוִיץ הייתה קצרה וכואבת. הילדים נותרו מאחור, מבלי לדעת כי בכך נפתח הפרק הראשון באחת הפרשות המשפטיות, הדתיות והאנושיות הסוערות ביותר של אירופה שלאחר המלחמה, פרשה הידועה בשם פרשת פינאלי.
פליטים בארץ זרה
שורשי הטרגדיה נטועים כמה שנים קודם לכן באוסטריה. פריץ ואני פינאלי היו זוג יהודים משכילים שחיו בווינה. פריץ, שהיה רופא מוסמך, זכה להערכה מקצועית רבה. הכל השתנה באחת עם סיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית בשנת 1938. בני הזוג הבינו כי חייהם בסכנה והצליחו להימלט מהמדינה, ובשנת 1939 התיישבו בגרנובל שבצרפת. הם קיוו בכל ליבם להמשיך הלאה ולהגר לבוליביה, אולם שערי המדינות היו נעולים והגבלות הגירה קשוחות מנעו מהם להשיג את אישורי המעבר המיוחלים לחבל הארץ הבטוח.
החיים בצרפת לא האירו להם פנים. ממשלת וישי האנטישמית חוקקה חוקים נוקשים שאסרו על פריץ, כרופא יהודי ואזרח מדינת אויב, לעסוק במקצועו. למרות הקשיים הכלכליים והפחד התמידי, נולדו בצרפת שני בניהם, רוברט בשנת 1941 וג'רלד בשנת 1942. הילדים היו נקודת האור היחידה בחייהם של הפליטים, אך ככל שהמלחמה התקדמה, הסכנה הפכה למוחשית יותר.
לפני שנלקחו על ידי הגסטפו, הספיקו פריץ ואנני לחלוק את מקום המסתור של בניהם במעון עם ידידת המשפחה, מָארִי פּוֹפָּארְט. פופארט, שהבינה כי מעון היום אינו מקום בטוח מספיק עבור הילדים לאורך זמן, העבירה אותם כעבור תקופה קצרה למנזר נוטרדאם דה סיון. אחיות המנזר, שחיפשו פתרון קבע בטוח יותר עבור הפעוטות, העבירו אותם לידיה של מנהלת מוסד לפעוטות וגננת בשם אַנְטוּאַנֵט בְּרוֹן.
המאבק על הילדים מתחיל
במאי 1945 שככו קרבות המלחמה באירופה, אך עבור משפחת פינאלי המורחבת החל קרב מסוג אחר לגמרי. מַרְגָּרִיט פִישְׁל, אחת משלוש אחיותיו של פריץ פינאלי, שהתגוררה בניו זילנד, גילתה את דבר מותם הטראגי של אחיה וגיסתה כבר בפברואר 1945. היא החלה לפעול מייד ובחודש מאי של אותה שנה הצליחה להשיג את אישורי ההגירה הדרושים כדי להביא את אחייניה הקטנים אליה, לחוף מבטחים בניו זילנד.
מרגריט יצרה קשר עם אנטואנט ברון וביקשה את עזרתה בארגון סידורי הנסיעה של הילדים. אלא שרון, שפיתחה רגשות עזים כלפי הילדים, סירבה להתחייב לשלוח אותם. במקום זאת, היא פנתה בחשאי לשופט מקומי וביקשה ממנו למנות אותה כאפוטרופוסית זמנית של האחים, תוך שהיא מעלימה מבית המשפט את עצם קיומם של קרובי משפחה חיים המבקשים לקבלם.
הניסיונות של המשפחה להגיע להבנות עם ברון עלו בתוהו. ב-25 באוקטובר 1946 הגיעה אָוּגוּסְטֵה פינאלי, אלמנתו של רִיצָ'ארְד פינאלי, אחיו של פריץ שנספה אף הוא בשואה, לפגישה אישית פנים אל פנים עם אנטואנט ברון. אוגוסטה התחננה לקבל את הילדים, אך ברון סירבה בתוקף ובחוסר רגישות הטיחה בה מילים קשות. לפי עדותה של אוגוסטה, ברון הצהירה בפניה בבוטות כי "היהודים אינם אסירי תודה".
מרגריט פישל לא ויתרה. היא פנתה לעזרה לכל גורם אפשרי: לראש עיריית גרנובל, לשר החוץ הצרפתי וגם לארגון הצלב האדום, אך כולם השיבו את פניה ריקם. בייאושה, היא פנתה לבישוף של אוקלנד, אשר הסכים להירתם למשימה ושלח פנייה רשמית לבישוף של גרנובל דרך הארכיבישוף של וסטמינסטר.
הבישוף של גרנובל זימן את ברון לשיחה, אך היא עמדה בסירובה. במהלך שיחה זו גילה הבישוף כי ברון כבר הספיקה להטביל את שני הבנים לנצרות. למרות זאת, כאשר השיב הבישוף של גרנובל למשפחה בחודש יולי 1948, הוא בחר להסתיר את עובדת הטבילה, ובמכתביו לבישוף של אוקלנד אף הדגיש כי הוא מתנגד נחרצות להחזרת הילדים לדודתם.
המערכה המשפטית וסוד החינוך המוסדי
לאחר שלוש שנים מתישות של ניסיונות כושלים מעבר לים, הבינה המשפחה כי עליה לפעול מתוך צרפת עצמה. הם גייסו לעזרתם את מוֹאִיז קֵלֶר, ידיד יהודי של המשפחה שהתגורר בגרנובל. קלר נפגש עם ברון בשנת 1949, ובמהלך פגישתם היא גילתה לו את הסוד השמור: הילדים כבר אינם יהודים, הם הוטבלו לדת הקתולית.
בעזרתו של קלר, אחות אחרת של פריץ, הֶדְוִויג רוֹזְנֶר, החליטה לקחת את התיק לבית המשפט הצרפתי. המאבק המשפטי הפך למלחמת התשתה ממושכת. בין השנים 1949 ל-1952 הורה בית המשפט לברון מספר פעמים להעביר את הילדים לידי משפחתם, אך עורכי הדין המיומנים שלה הצליחו בכל פעם לערער על הפסיקות ולעכב את הביצוע באמצעות פרצות טכניות ופרוצדורליות.
בעוד המאבק המשפטי מתנהל בבתי המשפט, הילדים עצמם חיו במציאות מנותקת. בשנת 1952 נחשף כי רוברט וג'רלד ראו את אנטואנט ברון, מי שהציגה את עצמה כאימם המאמצת והמגינה שלהם, רק פעמיים או שלוש בשנה. מגיל ארבע או חמש הם הועברו וגדלו בעיקר במוסדות חינוך שונים שנוהלו על ידי נזירות נוטרדאם דה סיון בפריז, בגרנובל ובמרסיי.
פרשת החטיפה, השמות הבדויים וניסיונות השוחד
ב-11 ביוני 1952 פקעה סבלנותה של מערכת המשפט, והוצא צו תקיף המורה לברון להחזיר את האחים למשפחתם באופן מיידי. ברון הגישה ערעור אחרון, אך הפסידה בו בחודש יולי של אותה שנה. למרות זאת, היא בחרה לצפצף על החוק ולא הציגה את הילדים.
בשלב זה הפך המאבק המשפטי לחטיפה פלילית לכל דבר ועניין, ברשת צפופה של שותפים לדבר עבירה מטעם הכנסייה. אֵם המנזר אַנְטוֹנִין מנוטרדאם דה סיון לקחה את הילדים והחביאה אותם בקולג' נוטרדאם דה לה ויסט במרסיי, תחת השמות המזויפים לוּאִי ומַארְק קוּאַדְרִי. כשהמשטרה החלה לבדוק, העבירו הנזירות את הבנים בין מוסדות קתוליים שונים בלוגאנו שבשווייץ, בפריז, בווּאַרוֹן, במרסיי ובבָּאיוֹן, שם הם הוסתרו תחת שמות בדויים נוספים: פְרַנְסוּאָה מַרְטֵלָה ואַנְטוּאַן אוֹלִיבְיֵירִי.
במקביל להסתרת הילדים, נעשו ניסיונות נואשים להכשיר את השרץ המשפטי בדרכים מפוקפקות. אחיה של אנני פינאלי ודודם של הבנים, אוֹטוֹ שְׁוַdefaultרְץ, התגורר באותם ימים בעיירה גְמוּנְד שבאוסטריה, לאחר שחזר מגלות ממושכת בשנחאי. ב-12 באוגוסט 1952 הגיע לביתו ביקור מפתיע: האב אָוּגֵן בֶּרְתְהוֹלְד, כומר פרנציסקני שהגיע מווינה.
ברתהולד הציג לשוורץ מכתב מאנטואנט ברון, ובו ביקשה ממנו לחתום על מסמך הממנה אותה לאפוטרופוסית הרשמית של הילדים, כביכול כדי שתוכל לרשום אותם לבית ספר ממשלתי. שוורץ, שהיה מודע היטב למאבק המשפטי של אחיותיו של פריץ, סירב לשתף פעולה.
ברון לא ויתרה. ב-12 בספטמבר 1952 כתב האב ברתהולד מכתב נוסף לשוורץ, בהנחייתה הישירה של ברון. במכתב זה הציעה ברון לממן עבור שוורץ כרטיס נסיעה ברכבת כדי שיבוא לבקר את הילדים, שלטענתה שהו במנזר פרנציסקני בשְׁטְרָאסְבּוּרְג. שוורץ הנרגש יצא למסע מפרך של 34 שעות ברכבת. כשהגיע לשטרסבורג, ביקר במנזר פעמיים, אך ברון סירבה להראות לו את הילדים. היא טענה כי חל שינוי בתוכניות והבנים נמצאים כעת במנזר בגרנובל, והציעה להסיע אותו לשם ברכבה.
שוורץ הסכים ועלה למכונית, אך במהלך הנסיעה שינתה ברון את גרסתה והודתה כי שיקרה: הילדים נמצאים בכלל בבית ספר בשָׁאמְבֶּרִי, אך הוא אינו רצוי שם. אז עברה ברון לשלב הבא וניסתה לשחד אותו באופן גלוי. היא ביקשה ממנו להצהיר שקר, כאילו ביקר אותה במהלך חגי חג המולד או חג הפסחא והעניק לה את האפוטרופסות על הילדים מרצונו החופשי.
כדי לפתות אותו, טענה ברון כי היא יודעת על קיומו של חשבון בנק שווייצרי סודי הרשום על שמו של פריץ פינאלי המנוח, והבטיחה להעביר לידיו את המסמכים הדרושים כדי לגשת לכסף, בתנאי שיסכים להסדר המשמורת איתה. שוורץ סירב לכל הצעות השוחד ובחר להגיש תצהיר משפטי מפורט לרשויות, שבו גולל את כל מסכת הלחצים וניסיונות השוחד של ברון.
מעצרים המוניים ובריחה דרך ההרים
ב-29 בינואר 1953 נעצרה ברון פעם נוספת, אך גם מאחורי סורג ובריח סירבה בעקשנות לחשוף היכן נמצאים האחים. אם המנזר אנטונין, שחששה כי המשטרה קרובה למצוא את מקום המסתור של הבנים, נתנה הוראה דרמטית: היא שלחה כמרים שהובילו את הילדים ברגל, במסע מפרך ומסוכן, דרך הרי הפירנאים המושלגים אל מעבר לגבול הספרדי, עד לעיר סן סבסטיאן.
בפברואר 1953 נעצרה גם האם אנטונין באשמת חטיפה. יחד עימה נעצרו עשרות שותפים לעבירה מקרב אנשי הכמורה והכנסייה הקתולית. תצלומי המעצרים של אנשי דת קתולים שהתפרסמו בעיתונות, זיעזעו את דעת הקהל והפכו את הפרשה לדיון לאומי נוקב בצרפת על גבולות הכוח של הכנסייה מול החוק.
הפרשה הגיעה למבוי סתום ואייימה לקרוע את החברה הצרפתית. במרץ 1953 נכנסו לתמונה בכירי ההנהגה הדתית בצרפת כדי למצוא מוצא מהמשבר. הקרדינל זֶ'רְלִיאֵה, מראשי הכנסייה הקתולית בצרפת, ויעקב קפלן, הרב הראשי של פריז, פתחו במשא ומתן רשמי ואינטנסיבי לקביעת תנאי החזרתם של הבנים. למרות ההסכמות העקרוניות, הממסד הכנסייתי לא מיהר להפעיל לחץ ממשי על הנזירים הספרדים שהחזיקו בילדים, ואלה המשיכו להחביא את רוברט וג'רלד בספרד במשך שלושה חודשים נוספים.
הסוף הגיע ב-26 ביוני 1953. הילדים נמסרו סוף סוף לידיה של זֵ'רְמֵיין רִיבְּיֵיר, שהייתה שותפה קרובה של הקרדינל ז'רלייה ופעלה מטעם המשפחה. בית המשפט העניק באופן רשמי וסופי את האפוטרופסות החוקית להדוויג רוזנר. חודש לאחר מכן, ב-25 ביולי 1953, עלו הדוויג והאחים רוברט וג'רלד על מטוס שטס מתחנת המעבר בצרפת ישירות לנתב״ג, הרחק מהישג ידה של הכנסייה הצרפתית.
פתיחת ארכיוני הוותיקן
במשך עשרות שנים נחשבה התנהלותה של אנטואנט ברון כיוזמה פרטית של אישה עקשנית שנתמכה על ידי גורמים מקומיים בכנסייה. אלא שהאמת המלאה נחשפה רק במרץ 2020 כאשר פתח הוותיקן לציבור את הארכיונים החסויים מתקופת מלחמת העולם השנייה של האפיפיור פִּיוּס ה-12.
המסמכים שנחשפו הדהימו את החוקרים: התברר כי הוותיקן עצמו מילא תפקיד פעיל ומרכזי בהסתרת הילדים ובהכוונת המאבק נגד השבתם. האפיפיור עודד באופן אישי וחשאי את אנטואנט ברון להתמיד בסירובה ולא להחזיר את הבנים למשפחתם היהודית. יתרה מכך, המסמכים הוכיחו כי בשלבים הראשונים של המשא ומתן, הוותיקן עמד על כך שאפילו אם הילדים יוחזרו למשפחתם, חובה עליהם להישאר תחת חינוך קתולי נוצרי, מאחר שהטבלתם נחשבה בעיני הכנסייה כמעשה בלתי הפיך.
בהמשך, האחים פינאלי עברו לחיות בישראל ובנו את חייהם הרחק מהמנזרים של אירופה. רוברט פינאלי הגשים את חלומו של אביו המנוח והפך לרופא, בעוד ג'רלד פינאלי, ששינה את שמו לגד, עבד כמהנדס.
חומר מעשיר לקריאה
In the Shadow of Vichy: The Finaly Affair מאת ג'ויס בלוק לזרוס (2008) הוא ספר מחקר מקיף זה צולל אל עומק התיעוד המשפטי של הפרשה, ומנתח את יחסי הכוחות בין ממשל וישי, הקהילה היהודית והכנסייה הקתולית בצרפת של שני העשורים שלאחר המלחמה.
״פרשת האחים פינאלי״ מאת פריסילה דייל ג'ונס (יהדות זמננו, תשמ"ז/1987) הוא מאמר אקדמי מפורט המציג את השתלשלות האירועים הכרונולוגית, תוך התמקדות בהיבטים הדיפלומטיים שבין צרפת, הוותיקן ומדינת ישראל הצעירה.
״פרשת ילדי פינאלי, וגם זכרונות״ מאת מרים לבא (שרשרת הדורות) היא אסופת זכרונות אישיים ומסמכים משפחתיים השופכת אור על נקודת המבט של בני המשפחה בארץ ועל הניסיונות ליצור קשר עם הילדים המוסתרים.
״פרשת ילדי פינאלי״ מאת מיכה שגריר (יקינתון, 2007) היא סקירה היסטורית קצרה המלווה בניתוח חברתי של הדי הקהילה היהודית בארץ סביב הגעתם של הילדים.
נראה כי הדחף האנושי להציל נפשות בזמן מלחמה משתווה לפעמים רק לדחף הבירוקרטי והדתי לנכס אותן לעצמך מייד לאחריה. אם סיפורם של האחים פינאלי גרם לכם להעריך מחדש את העובדה שהדודים שלכם לא היו צריכים לחצות את הפירנאים ברגל כדי לקבל עליכם בייביסיטר, אולי כדאי שתשתפו את הכתבה הזו עם חברים או פשוט תמשיכו לקרוא אצלנו על עוד כמה רגעים שבהם ההיסטוריה שכחה להיות הגיונית.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
