בשעה 11:00 בבוקר יום חמישי, 13 במאי 1948, מצא את עצמו הגרפיקאי אוֹטֶה וַלִּישׁ בסיטואציה שאיש לא הכשיר אותו אליה. הוא זומן בדחיפות אל מוזיאון תל אביב, שהיה אז ביתו הפרטי לשעבר של ראש העיר המנוח מאיר דִּיזֶנְגּוֹף בשדרות רוטשילד 16. שם, בפגישה חפוזה שנמשכה דקות ספורות, הציב בפניו זאב שֶׁרְף, מי שנקרא אז מזכיר מנהלת העם הזמנית, משימה בלתי אפשרית בעליל: להכשיר את האולם הגדול של המוזיאון בתוך 24 שעות בלבד לרגע הדרמטי ביותר בתולדות העם היהודי המודרני, טקס הכרזת המדינה. לפני שהספיק המעצב המותש לשאול שאלה אחת, נעלם המזכיר העסוק לניהול ענייניו הדחופים, והותיר אותו עם תקציב זעום של 150 לירות בכיסו ולוח זמנים שאינו מאפשר אפילו שעת שינה אחת.
למעשה, התשתית הדיפלומטית והפוליטית של אותו בוקר גורלי נטוותה חודשים ושנים קודם לכן, בעוד המעצמות הגדולות מנהלות משחק שחמט ציני על גבו של חבל הארץ הקטן. ארצות הברית אמנם תמכה עוד בשנת 1917 בהצהרת בַּלְפוּר, אשר צידדה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, אך האינטרסים השתנו במהירות. בשנת 1945 הבטיח הנשיא האמריקאי פְרַנְקְלִין דֶּלָאנוֹ רוּזְוֶולְט לערבים כי ארצו לא תתערב באזור מבלי להתייעץ עם שני הצדדים. הבריטים, שבידיהם הופקד המנדט הקולוניאלי על הארץ עד מאי 1948, התנגדו נחרצות הן להקמת מדינה יהודית והן להקמת מדינה ערבית, ואף הגבילו באכזריות את הגירתם של פליטי השואה, הכל כדי לשמר יחסים טובים עם העולם הערבי ולהגן על האינטרסים הכלכליים והפוליטיים החיוניים שלהם.
המרוץ הדיפלומטי והחבר הסודי מאמריקה
עם כניסתו של הארי טְרוּמֶן לתפקיד נשיא ארצות הברית, הוא מינה מספר מומחים לבחינת הסוגיה הפלשתינאית. בקיץ של שנת 1946 הקים ועדה קבינט מיוחדת בראשותו של דּוֹקְטוֹר הֶנְרִי פ׳ גְרֵיידִי, עוזר מזכיר המדינה, שנכנס למשא ומתן עם ועדה בריטית מקבילה. במאי 1946 הודיע הנשיא טרומן על אישור המלצה להתרת כניסתם של 100,000 עקורים יהודים לארץ, ובאוקטובר הצהיר פומבית על תמיכתו בהקמת מדינה יהודית. במהלך שנת 1947 בחנה הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני פלשתינה את המצב והמליצה על חלוקת הארץ למדינה יהודית ומדינה ערבית. ב-29 בנובמבר 1947 אימץ האו"ם את החלטה 181, המוכרת כתוכנית החלוקה, שקבעה כי המנדט הבריטי יחולק לשתי מדינות עצמאיות במאי 1948, בעוד האזור בעל החשיבות הדתית סביב ירושלים יישאר כישות נפרדת תחת פיקוח בינלאומי בניהול האו"ם.
התנגדות מחלקת המדינה והחשש מנפט
למרות התמיכה הרשמית של ארצות הברית בהחלטה 181, מחלקת המדינה האמריקאית המליצה דווקא על הקמת משטר נאמנות של האו"ם, תוך הגבלת ההגירה היהודית וחלוקת הארץ למחוזות יהודיים וערביים נפרדים, אך לא למדינות ריבוניות. פקידי מחלקת המדינה, שחששו מפני התעצמות המעורבות הסובייטית בעולם הערבי ומפני פגיעה אפשרית באספקת הנפט לארצות הברית מצד המדינות הערביות המפיקות, ייעצו נגד התערבות אמריקאית לטובת היהודים. ככל שהתקרב מועד הפינוי הבריטי, גבר החשש במחלקת המדינה מפני מלחמה כוללת, במיוחד לאחר שהמדינות הערביות איימו בתקיפה מיידית עם אישור החלטת החלוקה.
מוכר הסידקית שפתח את דלתות הבית הלבן
כאשר התברר כי מחלקת המדינה האמריקאית מסתייגת מהחלום הציוני, נשלח המנהיג חַיִּים וַיְצְמָן לוושינגטון בניסיון נואש להציל את המצב. אולם הנשיא האמריקאי הרי ס׳ טרומן, שהיה מותש מהלחצים הבלתי פוסקים של השדולה הציונית, סירב לקבל מנהיגים יהודים נוספים ללשכתו.
כאן נכנס לתמונה אֶדִי גֵ׳יְקוֹבְסוֹן, מוכר סידקית נודד ממיזורי, שהיה במקרה חברו הקרוב של הנשיא. ג׳ייקובסון נפגש עם חברו משברר את גודל השעה, והתחנן בפניו לפגוש את וייצמן, אותו תיאר בתור המנהיג היהודי הגדול ביותר עלי אדמות. הנשיא טרומן לא יכול היה לסרב לבקשת חברו הוותיק, נעתר למפגש, ובעקבות זאת הפכה ארצות הברית למדינה הראשונה שהכירה במדינת ישראל, דקות ספורות לאחר שהכריז דוד בן-גוריון על הקמתה. באותו יום היסטורי הציג אליהו אילת, נציג המדינה שבדרך, תיבת קודש לנשיא המאושר בבית הלבן.
150 לירות ומשימה בלתי אפשרית בתל אביב
בעוד המערכה הדיפלומטית רותחת מעבר לים, אוטה וליש נאלץ להתמודד עם המציאות התל אביבית האפרורית והלחוצה. המעצב, שבילה את הלילות הקודמים בעיצוב סדרת הבולים הראשונה של המדינה שבדרך, נאלץ לרוץ בין רחובות העיר תחת הדי הקרבות שנשמעו מיפו הסמוכה.
ב-150 הלירות שקיבל, הוא רכש שולחן עץ פשוט, שטיח להעניק לאולם מראה מכובד, ובד מיוחד שנועד לכסות את קירות המוזיאון שהיו מלאים בציורי עירום שלא התאימו לצילומים ההיסטוריים של הטקס הלאומי. את הכיסאות עבור מנהיגי היישוב הוא פשוטחרים מבתי קפה מקומיים בסביבה.
מאחר שהתקציב הזעום לא הותיר מקום לרכישת דגלים או תמונה של חוזה המדינה תֵּאוֹדֹור הֶרְצְל, שאל אותם המעצב ממשרדי קרן היסוד. הדגלים היו מלוכלכים, והוא נאלץ לקחת אותם למכבסה סמוכה בדרישה לשירות כביסה מהיר כברק. פסל העירום שעמד בכניסה למוזיאון כוסה בבד לבן, ומחשש להפצצות מהאוויר מצד חיל האוויר המצרי, כיסה וליש את כל וילונות החלונות באולם בבד שחור עבה.
בנוסף, הוא נדרש להכין בדחיפות קלף מיוחד לכתיבת המגילה. הוא מיהר לבית המהנדס בסוף רחוב דיזנגוף, בדק דוגמאות קלף לעמידות ארוכת שנים, ועורר את חשדו של הפקיד במקום שחשב שמדובר באדם תמהוני, שכן נאסר על המעצב לגלות את הסיבה האמיתית לרכש.
שומר קשוח ושר משפטים בלי הזמנה
בשל מעטה הסודיות הכבד שהטיל ראש הסוכנות היהודית דוד בן-גוריון על מיקום הטקס, רק 350 מוזמנים הורשו להיכנס בשערי המוזיאון בשעה ארבע של אחר הצהריים. העיתונאים לא חשפו את המיקום, והאירוע כולו הועבר בשידור הבכורה של תחנת הרדיו קול ישראל, לאחר שפורסמה מודעה לאקונית בעיתוני הבוקר, כמו בעיתון הצופה, שבישרה על שידור ממושב מועצת העם.
ההקפדה על הבטיחות והסדר כמעט ועלתה ביוקר לאחד האנשים החשובים ביישוב. פנחס רוֹזֶן, יושב ראש מפלגת עלייה חדשה הנשכחת, שכח את הזמנתו הרשמית בבית.
השומר הניצב בפתח סירב בתוקף לאפשר לו להיכנס, וכל תחנוניו של המנהיג הפוליטי לא הועילו. רק לאחר התערבותו הדחופה של המזכיר זאב שרף, הורשה רוזן להיכנס פנימה, ולימים הפך לשר המשפטים הראשון של המדינה הצעירה.
הסודות המרתקים של מגילת העצמאות
הדרמה הגדולה ביותר התרחשה סביב ניסוח המגילה עצמה. בשבועות שקדמו לטקס, התעורר ויכוח דתי ואידיאולוגי מר בין הגוש הדתי לגוש החילוני לגבי אזכורו של אלוהים במסמך המכונן. הדתיים דרשו שמו המפורש, ואילו החילונים התנגדו בתוקף.
בבוקרו של יום הטקס טרם הושגה הסכמה, ובן-גוריון בילה שעות ארוכות בניסיונות גישור. הפשרה שהושגה ברגע האחרון היתה השימוש בביטוי "צור ישראל", המאפשר פרשנות כפולה: הדתיים ראו בו התייחסות ישירה לאל, ואילו החילונים, כפי שהסביר בן-גוריון מאוחר יותר, יכלו לראות בו ביטוי להיסטוריה ולמסורת של העם היהודי.
כאשר עלה דוד בן-גוריון אל הבמה, הוא הכה קלות בפטיש עץ בצבע אגוז על השולחן, והקהל פתח בשירת התקווה ספונטנית. בקול רועד קרא את חמש עשרה המילים הראשונות של ההצהרה, שבישרו על אישור מועצת העם. עם הישמע השם המפורש מדינת ישראל, פרץ האולם במחיאות כפיים סוערות, למעט הָרַב י׳ ל׳ פִישְׁמָן שישב על הבמה ובכה מרוב התרגשות. באותו מעמד חתם בן-גוריון על המגילה לצד משה שָׁרֵת ואליעזר קפלן שהביטו בו מקרוב.
החותמים החסרים במרתף המוצל
מגילת העצמאות נושאת את חתימותיהם של כל 37 חברי מועצת העם, אך רק 25 מהם נכחו פיזית באולם באותו יום שישי, ה' באייר תש"ח. הסיבה לכך היתה המלחמה המשתוללת: חבר אחד שהה בחוץ לארץ, ואילו השאר היו נצורים בירושלים והגנו על השכונות היהודיות מפני התקפות הערבים. עשרים וחמישה החברים שנכחו חתמו על המגילה לפי סדר אלפביתי, כשהם מותירים רווחים ייעודיים לחבריהם הנצורים שחתמו במועד מאוחר יותר. המסמך המלא שמור כיום בארכיון המדינה בירושלים.
האולם עצמו, שהיה למעשה המרתף של המוזיאון, נבחר מסיבות הגנה מפני איומים צבאיים, וחלונותיו הקטנים שכנו בחלקו העליון של הקיר סמוך לתקרה. המציאות הזו הדגישה את פגיעותו של אותו רגע היסטורי, כאשר מחוץ לכתלים התרחשה טרגדיה מקבילה עבור תושבי הארץ הערבים. עבור פלסטינים רבים, יום העצמאות של ישראל נחשב ליום הנַכְבָּה, או האסון, יום אבל על אובדן בתיהם ועל מה שהם רואים כנישול הארץ בידי קולוניאליסטים מערביים. הפליטים שנמלטו בשנת 1948 נותרו מנודים ברוב המדינות אליהן ברחו, והאו"ם הנציח את מעמדם כפליטים תוך העלמת עין מחוקים מפלים במדינות ערב. עם זאת, לאורך השנים היו מי שבחרו בנתיב השלום, ובשנת 2023 מדינות שסירבו בעבר להכיר בישראל מחזיקות בשטחן שגרירויות ישראליות רשמיות.
בין שמחה לזיכרון: דם, אש ודמעות
המאבק על הקמת המדינה החל זמן רב לפני שחצי מיליון יהודים נותרו ללא בית בעקבות מלחמת העולם השנייה. ועדת פִּיל משנת 1937, הספר הלבן הבריטי משנת 1939 ותוכנית החלוקה של האו"ם נדחו כולם על ידי ערביי האזור. עם הכרזת תוכנית החלוקה, פרצו מהומות דמים. מסוף נובמבר 1947 ועד מרץ 1948 נהרגו בעימותים 1,427 ערבים, 1,035 יהודים ולפחות 46 בריטים, ומאות נוספים נפצעו.
ההצלה הגיעה ממקור מפתיע ביותר: צ'כוסלובקיה, מדינה שקמה ב-1918, פורקה במלחמת העולם השנייה, הוקמה מחדש ב-1946 ופוצלה סופית ב-1992. המדינה הצעירה שהיתה זקוקה נואשות למזומנים, חתמה על עסקאות נשק הן עם הציונים והן עם צבא ההצלה הערבי הסורי. הנשק הצ'כי שהגיע לישראל הציל את המדינה הצעירה מהשמדה, בעוד ארצות הברית הטילה אמברגו נשק קשוח על האזור ועצרה אזרחים אמריקאים שניסו להבריח אמצעי לחימה. באוקטובר 1947 ניסתה ההגנה להטביע ספינת נשק שהפליגה לעבר הערבים, אך הנשק נמשה והועלה שוב על ספינה לסוריה. חיל הים היהודי הקטן תפס את הספינה בנמל חיפה, והלוחמים השתמשו בנשק הסורי נגד הסורים עצמם, במה שהפך לעדות מובהקת לחוצפה הישראלית.
ההיסטוריון מִיכָאֵל ב׳ אוֹרֶן תיאר בספרו "מסות חדשות על ציונות" כיצד ישב בן-גוריון בסלון ביתו והביט ביהודים הרוקדים ברחובות לרגל שובם של הגולים כריבונים בארצם לאחר אלפיים שנה. אולם השמחה היתה קצרת מועד. ב-15 במאי 1948, למחרת ההכרזה, פלשו צבאות מדינות ערב השכנות והכריזו מלחמה. מלחמת העצמאות נמשכה למעלה משנה, ועד חתימת הסכמי שביתת הנשק הנפרדים באמצע שנת 1949, שילמה המדינה מחיר כבד של 6,373 ישראלים שקיבלו את חייהם למען החופש.
בשל כך, יום העצמאות בה' באייר נקשר לנצח ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה החל בד' באייר, קשר המזכיר כי ללא הקרבת הנופלים, המדינה לא היתה קמה ולא היתה שורדת. כפי שמתאר חָנָן צִידוֹר, ביום הזיכרון של שנת 2016 השאירה משפחתו, כמו משפחות רבות אחרות, את ערוץ הטלוויזיה דולק במשך 24 שעות שבהן הוצגו שמות הנופלים, כדרך יהודית להזכיר שכל אדם הוא עולם ומלואו שאבד בטרגדיה. היום המלנכולי מסתיים בטקס רשמי בבית הקברות הצבאי בירושלים, הדגל מורם מראש התורן, ומצעדי השמחה, הבמות והפיקניקים ברחבי הארץ פותחים את חגיגות העצמאות של המדינה המצטיינת, המסתיימות בטקס הדלקת המשואות וחלוקת פרס ישראל לחוקרים ואמנים בולטים.
חומר מעשיר לקריאה
״מסות חדשות על ציונות״ ו"בן-גוריון והשיבה לכוח היהודי" מאת מיכאל ב. אורן הם קובץ מאמרים המנתח את ההקשר המדיני והצבאי הרחב של תהליך קבלת ההחלטות בהנהגה הציונית ערב הקמת המדינה, תוך התמקדות בדמותו של דוד בן-גוריון ותפיסתו לגבי הריבונות היהודית החדשה.
״32 הדקות הראשונות״ מאת פנחס יורמן הוא ספר היסטורי מפורט המתאר דקה אחר דקה את מהלכו של טקס הכרזת המדינה במוזיאון תל אביב, תוך הבאת עדויות ישירות מהמשתתפים באולם ופירוט האילוצים הטכניים והלוגיסטיים שליוו את האירוע.
״היום השישי ששינה את הגורל״ מאת מרדכי נאור הוא מחקר היסטורי מקיף הבוחן את שעות הדרמה האחרונות של המנדט הבריטי בארץ ישראל, הרקע הפוליטי להחלטת החלוקה, והאירועים שהובילו ישירות ליום שישי, ה' באייר תש"ח.
חומר מעשיר לצפייה
משדר תחנת הרדיו קול ישראל מה-14 במאי 1948 היה הקלטת השידור ההיסטורי המקורית של טקס הכרזת המדינה, שהיוותה את שידור הבכורה הרשמי של התחנה, שכוללת את נאומו של דוד בן-גוריון, קריאת המגילה ושירת התקווה המשותפת של הנוכחים באולם במרתף המוזיאון.
אם הגעתם עד כאן, כנראה שההיסטוריה זורמת בעורקיכם, או שאתם פשוט מעריכים את העובדה שאתם פשוט יהודים בארץ ישראל. כדי לא לפספס את הסיפורים על האלתור הבא, מוזמנים להירשם לניוזלטר של HistoryIsTold. מבטיחים שאצלנו אין ציורי עירום מוסתרים מאחורי הקלעים.
תאמל״ק לי