מחאה שהחלה בדרישה לעוד מורים, כיתות פחות צפופות ובתי ספר שאפשר ללמוד בהם הפכה בתוך ימים למשבר ארצי של חסימות, הצתות, אלפי מעצרים ועימותים עם המשטרה. ■ בין תלמידים הדורשים תנאי לימוד בסיסיים, גורמים אלימים מבחוץ ומפלגות המבקשות להשפיע על המאבק, צרפת מנסה להבין מי עוד שולט במחאה שהתפשטה למאות בתי ספר.
ביום שישי, 2 באוקטובר 2026, סופיה בת ה-17 הייתה אמורה לשבת בשיעור ספרדית בתיכון וולטר בפריז. במקום זאת היא ישבה עם עשרות תלמידים אחרים על ערימה של פחי אשפה על גלגלים שחסמה את הכניסה לבית הספר. זה היה היום השני שבו היא וחבריה מנעו את פתיחת המוסד. מאות תלמידים הצטרפו לחסימה וכל השיעורים בוטלו. "אנחנו מקווים שזה יצמח לתנועת מחאה המונית של צעירים", אמרה סופיה (שם בדוי), תלמידת השנה האחרונה שניגשה לבחינות הבגרות הצרפתיות.
היא לא ראתה בחסימה שעשוע של בני נוער שמעדיפים להבריז משיעור.
על שלט מקרטון שהחזיקו תלמידים נכתב: "בית ספר הוא זכות, לא פריבילגיה".
בתוך פחות משבוע הפך המשפט הזה לאחד הביטויים המתאימים ביותר למשבר חינוך שהתפשט מפרברי פריז לכל רחבי צרפת. תלמידי תיכון התלוננו על כיתות שבהן 35 עד 40 תלמידים, מחסור במורים ובממלאי מקום, מבנים מתפוררים, שירותים שאינם תקינים, טמפרטורות קיצוניות בחודשי החום, לוחות זמנים עמוסים ומערכת קבלה לאוניברסיטאות שהם תיארו כמסורבלת ובלתי שקופה. המחאה, שהחלה בבתי ספר באזור פריז בשבוע האחרון של ספטמבר, התרחבה ב-29 בספטמבר למחאה ארצית, החריפה ב-30 בספטמבר וב-1 באוקטובר, ועד יום שישי, 2 באוקטובר, כבר שיבשה את פעילותם של מאות מוסדות חינוך והציבה את ממשלת צרפת בפני אחד המשברים הציבוריים הקשים שחוותה בחודשים האחרונים.
למה תלמידי צרפת יצאו לרחובות?
מאחורי התמונות הדרמטיות של פחים בוערים, ענני גז מדמיע ושוטרים בציוד לפיזור הפגנות הסתתרה בתחילת הדרך רשימה הרבה פחות דרמטית של תלונות יומיומיות.
תלמידים דיברו על מחסור במורים ועל מורים נעדרים שאינם מוחלפים. הם תיארו כיתות צפופות כל כך שאין בהן די כיסאות, מסדרונות ומבנים במצב ירוד, נזילות מים, תקרות שניזוקו ואפילו חלקים מהן שהתמוטטו בזמן הלימודים. בכמה בתי ספר דובר על שירותים ללא מים, ללא נייר טואלט ועל תלמידים שנאלצו לפנות למשגיחים כדי לקבל נייר. בבתי ספר אחרים דווח על מקקים וחולדות.
התלמידים התלוננו גם על שעות לימוד ארוכות מאוד. אחד הנושאים שעלו שוב ושוב היה הפרדוקס, בעיניהם, שבין מספר שעות הלימוד הרב לבין התוצאות שמערכת החינוך הצרפתית משיגה בהשוואות בינלאומיות.
קמיל, בת 18, שתכננה להיות מורה, אמרה:
גם מזג האוויר הפך לנושא פוליטי. בגלי החום של מאי ויוני נאלצו תלמידים ללמוד ולהיבחן בכיתות שהגיעו לטמפרטורות קיצוניות. סופיאן, בן 19 שלמד ספרות, סיפר כי תלמידים ישבו בבחינות בטמפרטורות של 35 עד 40 מעלות צלזיוס.
"זה היה בלתי נסבל", אמר. "אפילו המורים אמרו שאלו תנאים בלתי אפשריים".
לדבריו, המחאה לא נבעה מרצון להפסיק ללמוד, אלא בדיוק מן ההפך. "צעירים פשוט רוצים ללמוד בתנאים מכובדים. המדינה הצרפתית נראית מופתעת מהידרדרות התוצאות בבתי הספר, אבל לא עושה דבר כדי לתקן אותה."
תלמידים חששו שהממשלה תבטל את תוכנית הארוחות המוזלות בעלות אירו אחד לתלמידים המתמודדים עם קשיים כלכליים ותפחית את הסיוע לדיור. בבית הספר ברטלו הסמוך לפריז הסבירה אליקס ריבייר, חברה באגודת ההורים, שהדרישות אינן "שטחיות".
לדבריה, שעות הלימודים הארוכות גורמות לכך שחלק מהתלמידים אינם מספיקים לאכול ארוחת צהריים, אף שהמשפחות שלהם משלמות עבור שירות ההסעדה. "הם אפילו לא מבקשים רק עוד כסף לקפיטריה", אמרה. "אין להם זמן לאכול, ולכן הם מגיעים לשיעורי אחר הצהריים על בטן ריקה."
וינסנט מרטן, בן 49 וחבר באיגוד חינוך, הגיע לאחת המחאות כדי לתמוך בבתו ובחבריה שחסמו את הכניסה לבית הספר שלהם.
בשטרסבורג סיפר תלמיד בן 17 כי בכיתתו 35 תלמידים. לדבריו, אין מספיק שירותים, בחלק מהחדרים יש נזילות מים, חדר האוכל קטן מדי והבניין "מתפרק".
בקֶסְיָה, תלמידה בת 15 שהפגינה בפנטן שבפרברי פריז, סיפרה כי בכיתה שלה 35 תלמידים, לעיתים אין מספיק כיסאות, ושעה אחת של הפסקת צהריים אינה מספיקה לכל התלמידים כדי להשיג אוכל. דייגו, בן 16 מפריז שהשתתף בהפגנה הראשונה בחייו, אמר כי "זה לא נורמלי" להושיב 40 תלמידים בכיתה במשך שעתיים.
"אנחנו כועסים", אמר. לדבריו, כדי לשנות את המערכת יהיה צורך ב"הרבה רעש" ובמחאה של בתי ספר בכל רחבי צרפת.
אחת העדויות הגיעה מתיכון פול אלואר בסן-דני, פרבר מצפון לפריז ואחד המקומות שבהם המחאה הפכה במהירות לעימות עם המשטרה. פאדילה, תלמידה בת 17, תיארה בית ספר שנמצא בשיפוצים אבל תנאי הלימוד בו רחוקים מלהיות תקינים.
הפגנות התלמידים מעוררות חרדה בממשלת צרפת
מאז הפגנות הסטודנטים של מאי 1968 – שכונו בפי הנשיא דה-גול בביטוי הבלתי-נשכח chienlit (עשיית צרכים במיטה, או במילים אחרות: כאוס מוחלט) – כל ממשלה חוששת מפני הנוער הצרפתי הזועם. תנועות נוער הן בלתי-צפויות וחסרות מבנה מוגדר; לעיתים קרובות אין להן הנהגה ברורה שאפשר לנהל איתה משא ומתן. זאת משום שכאשר הן יוצאות למחאה, קבוצות נוספות מצטרפות אליהן.
מכיוון שמדובר בצעירים, הציבור נוטה לגלות כלפיהם אהדה. ואם המשטרה שוגה וגורמת לפציעות או גרוע מכך, ההשלכות עלולות להיות בלתי-ניתנות לחיזוי. הבחירות לנשיאות מתקרבות בצעדי ענק. בשל כל הסיבות הללו, כאשר "הנוער הזועם" (*la jeunesse en colère*) יוצא למחאה, הממשלות נוהגות בזהירות רבה ביותר. כעת, בני נוער צרפתים יצאו למחאה, והם בהחלט גורמים לממשלתו של הנשיא עמנואל מקרון לחוות את מה שעיתון "לה מונד" כינה "הזעה קרה" (מצב של חרדה עמוקה).
עם זאת, הצעירים הם גם הקבוצה הגדולה ביותר של נמנעים מהצבעה בבחירות בצרפת. האסטרטגיה של מפלגת "צרפת הבלתי-כנועה" (LFI) תהיה להזכיר להם ללא הרף שהמפלגה – והמועמד הפופולרי שלה לנשיאות, ז'אן-לוק מלנשון – ניצבים לצדם,ושלקול שלהם יש משקל והשפעה…
המחאה מסלימה
ביום שלישי, 29 בספטמבר 2026, התקיימה חסימה מתואמת של בתי ספר תיכוניים בכל רחבי צרפת, כאשר Union Syndicale Lycéenne, אחד האיגודים המרכזיים של תלמידי התיכון, קרא לחסימות לאחר שטען כי עצומות והפגנות קודמות אינן זוכות לתגובה מצד ההנהגה הפוליטית.
המחאה נערכה במקביל לשביתה רחבה יותר במגזר הציבורי נגד קיצוצים בתקציב הממשלתי המתוכנן. גם מורים השתתפו בשביתה, ואיגוד החינוך Fédération Syndicale Unitaire תמך בתלמידים וקרא להפוך את "המאבק למען השירותים הציבוריים והחינוך למאבק משותף".
הפגנות האיגודים באותו יום היו ברובן שקטות, אבל מחוץ לכמה בתי ספר התמונה כבר הייתה שונה: בסן-דני הוצתו פחים, הוקמו מחסומים וחלק מגדר בית הספר פול אלואר הופל. שוטרים לפיזור הפגנות התמודדו גם עם זיקוקים שנורו לעברם והשוטרים השתמשו בתרסיס פלפל נגד בני נוער ובאחד המקרים תועד נער שנפגע בפניו מרימון גז מדמיע מטווח קצר מאוד.
ביום רביעי, 30 בספטמבר, החריפו העימותים. 625 בני אדם, רובם צעירים, נעצרו במהלך היום. שר הפנים לורן נונייז מסר כי 83 שוטרים נפצעו. נתוני הממשלה באותו שלב העמידו את מספר התלמידים ואנשי ההוראה שנפצעו במהלך ימי המחאה על 159. במקביל הופיעו טענות כי מורים הותקפו בידי תלמידים. התמונות עוררו גינויים מצד הנשיא עמנואל מקרון, חברי ממשלה ואיגודי מורים.
מקרון, שהיה בביקור ממלכתי בספרד, אמר שהוא מסוגל להבין "את החרדות ולעיתים את הכעס" של הצעירים. אבל הוא הציב קו ברור ביחס לאלימות.
מקרון הוסיף כי ראה פוליטיקאים, מגיעים לבתי ספר ומלהיטים תלמידים, ואמר שהוא רואה בכך דבר חמור.
מכאן ואילך כבר לא היה אפשר להפריד לחלוטין בין משבר החינוך לבין המאבק הפוליטי לקראת הבחירות לנשיאות ב-2027. חברי פרלמנט ונבחרי ציבור מטעם ״צרפת הבלתי כנועה״ (La France Insoumise), מפלגת השמאל הרדיקלי הצרפתית המוכרת בראשי התיבות LFI, הגיעו למחאות והביעו תמיכה בתלמידים. בין הבולטים היה בַּאלִי בַּגָאיוקוֹ, ראש עיריית סן-דני מטעם LFI, שהופיע לצד צעירים ליד בתי ספר, התייצב בין מפגינים לשוטרים והתקבל בתשואות בכמה הפגנות.
בשלב מסוים אמר בגאיוקו כי "אלימות יכולה להיות לגיטימית", אם כי הוסיף שמוטב להימנע ממנה ושמי שמפר את החוק צריך לשאת באחריות. האמירה הפכה במהירות למוקד של מתקפה פוליטית נגדו ונגד LFI. בהמשך ניסה להבהיר את עמדתו ואמר כי "אלימות אינה שיטת הפעולה שלנו".
ז'אן-לוק מלנשון, מועמד LFI לבחירות לנשיאות 2027, מצא עצמו באותו מתח. ב-29 בספטמבר הוא קרא לתומכיו "להתייצב מול אכזריות משטרתית". למחרת, 30 בספטמבר, הדגיש כי חברי מפלגתו קוראים ל"שיטות מאבק לא אלימות". ב-1 באוקטובר שב וקרא לתלמידים להימנע מהצתות ואמר שאין בהן תועלת.
הממשלה המשיכה לטעון כי LFI מעודדת ומנצלת את התנועה, ואילו המפלגה טענה שהמחאה צמחה מן התלמידים עצמם וכי היא רק תומכת בדרישותיהם. דיווחים עצמאיים תיארו את תחילת המחאה כתנועה ספונטנית של תלמידים, שאליה הצטרפו בהמשך ארגוני שמאל ואיגודים.
אולי יעניין אותך
נקודת המפנה הגיעה ביום חמישי, 1 באוקטובר 2026, כשהמחאה הפכה למשבר לאומי בקנה מידה מלא. לפי המשטרה, כ-900 הפגנות, חסימות ואירועים הקשורים למחאה התרחשו מחוץ לבתי ספר תיכוניים ברחבי צרפת. יותר מ-160 בתי ספר נסגרו באותו שלב. כ-30 קמפוסים של אוניברסיטאות נחסמו, ובהם קמפוסים בפריז ובמרסיי.
הנתונים המשיכו לעלות במהלך היום. משרד החינוך מסר בהמשך כי 1,207 בתי ספר תיכוניים חוו שיבושים או חסימות וכי 222 מהם נחסמו. משרד הפנים מסר כי 1,949 בני אדם נעצרו באותו יום בלבד.
ראש הממשלה סבסטיאן לקורנו כינס ישיבת חירום בין-משרדית וביקש משרים לבטל נסיעות מתוכננות כדי להתמודד עם המשבר. לשכתו הודיעה כי הזינוק באלימות הופך את המשך פעילותה הסדירה של מערכת החינוך ל"כמעט בלתי אפשרי" ומעמיד תלמידים ועובדים בסכנה.
הממשלה החלה לדבר במונחים של "אלימות עירונית".
אחת התמונות שהמחישו יותר מכל כיצד מחאת החינוך החלה לפגוע דווקא במערכת שהתלמידים ביקשו לשפר הגיעה מנאנט. בבית הספר התיכון נלסון מנדלה פרצה שריפה גדולה. תלמידים עמדו מחוץ למבנה, וחלקם בכו בזמן שהאש התפשטה בתוך בית הספר ופגעה בחזית הזכוכית, בקפיטריה ובאזורים נוספים. האירוניה הייתה חריפה במיוחד: כי המבנה היה בן 12 שנים בלבד. בנייתו עלתה 64 מיליון אירו והוא שירת כ-1,700 תלמידים.
ג'ולייט, אחת התלמידות, כתבה ברשתות החברתיות: "היום התיכון שלי נשרף. בית הספר שלנו." לדבריה, אנשים מבחוץ, שלא היו תלמידי בית הספר, הגיעו לחסימה, ולאחר מכן "הדברים הידרדרו והם הציתו אש".
160 תלמידים פונו מן המבנה בידי אנשי הצוות. הנזק בנלסון מנדלה לבדו הוערך בהמשך בלפחות 2 מיליון אירו, ובתי הספר באזור נאנט ספגו יחד נזקים של כ-3 מיליון אירו. קרוב ל-40 מוסדות נפגעו, ו-12 מהם ספגו נזק שהוגדר משמעותי. בית הספר נלסון מנדלה לא אמור היה להיפתח מחדש לפני נובמבר.
גם במרסיי נרשמו אירועים חמורים. היו ניסיונות להצית אש בתוך שני בתי ספר. באחד מהם נשפך דלק על מורה וליד תיכון סן-אקזופרי תועדו אנשים רעולי פנים תוקפים כבאית. בסרטון מאומת נראו כמה אנשים, חלקם לבושים בשחור, מכים את רכב החירום בחפצים קהים ושוברים את חלונותיו. באחת התמונות נראתה להבה בתא הנהג ולאחר מכן הכבאית כולה עלתה באש.
באירוע אחר ליד נמל העיר תועד אדם רעול פנים מרסס לעבר פניה של אישה חומר שנראה כלהביור מאולתר המבוסס על מכל תרסיס. חומרת פציעתה לא הייתה ברורה. אירועים כאלה חיזקו את הטענה של תלמידים, מורים והממשלה כי חלק מהאלימות כבר אינו קשור ישירות לדרישות בתי הספר.
שטרסבורג, טולוז וליל
בשטרסבורג הושבתה זמנית תנועת החשמליות במטרה להגביל את תנועתם של מתפרעים ומפגינים לאחר שתלמידים חסמו מסילות באמצעות מחסומי בקרת קהל. בטולוז דווח על כמה שריפות של פחי אשפה. בליל הרסו צעירים שלבשו קפוצ'ונים שחורים תחנת אוטובוס. בשטרסבורג, במקביל, תלמידים ניהלו עימותים עם שוטרים והחזירו לעברם מכלי גז מדמיע.
הדימוי שהלך והשתרש היה של מחאה שבה תביעות מוכרות לשיפור מערכת החינוך מתקיימות לצד סצנות שהן כבר בעיית סדר ציבורי מובהקת.
גם התנהלות המשטרה הפכה במהירות לחלק מרכזי מן הסיפור. תלמידים האשימו שוטרים בשימוש מופרז בכוח, ובכמה מקרים נפתחו חקירות רשמיות. פציעתו של הנער בן ה-14 בוואל ד'אואז, שנפגע בפניו ובלסתו, הייתה בין המקרים הבולטים.
תלמידים נוספים נפגעו מקליעים לפיזור הפגנות. עד יום שישי, 2 באוקטובר 2026, דווח ששני תלמידים סבלו מפציעות קשות לאחר שנפגעו לכאורה מתחמושת לפיזור קהל שנורתה בידי המשטרה.
לא כל אנשי החינוך התנגדו לחסימות. כמה מורים אף הגיעו להפגנות כדי להגן על תלמידיהם. ז'ולייט אסטיוויל, מורה לספרדית בתיכון בפריז, סיפרה כי תגובת המשטרה עוררה בה סלידה. "אני כאן למעשה רק כדי לספק הגנה, ליצור מחסום בין המשטרה לתלמידים", אמרה.
לדבריה, המורים שמגיעים לחסימות עושים זאת כדי "להגן על הצעירים שלנו". סנדרה שמפן-סלייה, מורה בתיכון ברטלו, אמרה כי שילוב הנסיבות מכניס תלמידי תיכון וסטודנטים ל"מצב אמיתי של חרדה". לדבריה, קל מדי להאשים אותם במניפולציה פוליטית. "אלה למעשה מציאויות חברתיות שגורמות לדברים לצאת משליטה, לצערנו. היינו מאוד רוצים שהמצב יירגע."
יום שישי, 2 באוקטובר: מאות בתי ספר נסגרים
ביום שישי כבר היה ברור שהמחאה לא דועכת. לפי משרד החינוך, 564 בתי ספר ומוסדות חינוך חוו שביתה, חסימה או הפרעה במהלך היום. כמעט 400 מתוך כ-3,700 בתי הספר התיכוניים בצרפת נסגרו. יותר מ-100 בתי ספר כבר ספגו "נזק חמור".
65 אנשי צוות חינוכי נפצעו, ובהם 40 מנהלי בתי ספר. נתונים אחרים שפורסמו באותו שלב הצביעו על 305 שוטרים שנפצעו במהומות.
מספר האנשים שנעצרו או הושמו במעצר משטרתי הגיע לאלפים. המספרים השתנו לאורך היום ובהתאם להגדרה שבה השתמש כל גוף, אך רק ביום חמישי נרשמו 1,949 מעצרים, וביום שישי כבר דובר על כמה אלפי בני אדם שנעצרו מאז תחילת ההתפרעויות.
בפנטן, צפונית-מזרחית לפריז, בערו מחסומים בכבישים וכוחות חירום פעלו מול מפגינים. בברסט השתמשה המשטרה בגז מדמיע, בעוד מפגינים השליכו חפצים לתוך מדורות.
בפריז נשרף חלק מהכניסה לבית הספר רוז'ה ורלום. רכיבים של אופניים ופחי אשפה נותרו חרוכים מחוץ למקום. כבאים כיבו שריפה מחוץ לבית הספר לאונרדו דה וינצ'י.
שריפה נוספת פרצה ליד בית הספר המקצועי הציבורי בוגרנל, במרחק של פחות מכ-1.6 ק"מ ממגדל אייפל. סרטונים הראו זיקוקים נורים באזור ועשן כבד עולה בסמוך למבנה.
בבלפור, בצפון-מזרח צרפת, הותקף שוטר בלבוש אזרחי במהלך ההפגנות. שר הפנים לורן נונייז הודיע כי נפתחה חקירה בחשד לניסיון רצח מכוון, לאחר שלדבריו השוטר "הותקף במכוון". השוטר אושפז לאחר שאיבד את הכרתו ובהמשך נמסר כי מצבו אינו מעורר עוד דאגה חמורה.
באזור אלזס נפצע תלמיד תיכון באורח קשה לאחר שככל הנראה טיפל במתקן שאדם צעיר אחר הביא להפגנה בסלסטה. פרנק לרואה, נשיא מפלגת Horizons באזור Grand Est, אמר כי חייו של התלמיד אינם בסכנה, אבל מצבו קשה. הוא תיאר את החפץ כמכל תרסיס או מתקן נפץ מסוג פירוטכני שהוכנס לפח אשפה. הנער אחז בו ונפצע. לרואה קרא ל"רוגע ואחריות" וטען כי המחאות "נפלו לידי ונדלים".
תלמידים נגד המציתים
אחת התמונות המעניינות ביותר מהמחאה לא הציגה תלמידים מול שוטרים, אלא צעירים המתעמתים אלה עם אלה. בסרטון שנצפה בפריז נראה נער מנסה לכבות פח בוער באמצעות מטף. צעיר אחר דחף אותו. כשהנער המשיך לנסות לכבות את האש, קבוצה של צעירים הסתערה לעברו, בעוד אחרים ניסו להגן עליו.
התמונה הזו חשובה מפני שהיא שוברת את החלוקה הפשוטה שבין "התלמידים" לבין "המשטרה". אפילו בתוך הקהל עצמו לא הייתה הסכמה על מטרות המחאה או על שיטותיה. מחוץ לתיכון וולטר הסביר איב, תלמיד בן 17, שהתלמידים בבית ספרו מנסים דווקא למנוע הצתות. "האווירה במחסום הזה בדרך כלל רגועה מאוד", אמר.
לדבריו, אנשים שאינם תלמידים בבית הספר הגיעו וניסו להצית דברים, ולכן התלמידים הזיזו את הפחים כדי למנוע זאת. ביום הקודם הוא שמע פיצוצים כל שתי דקות. "זה חזק ומפחיד כשדברים נורים אופקית ולא כלפי מעלה", אמר. לדבריו, היו אנשים שניסו לגרור את המשטרה לעימותים מתמשכים, "אבל אלה לא היו תלמידים מבית הספר שלנו".
גם ז'אן, שם בדוי של תלמיד בן 17 מפריז, ביקש להפריד בין המחאה לבין ההרס. הוא אמר שהתלמידים אינם רוצים שבתי ספר יישרפו. הם רוצים שהחינוך יהיה טוב יותר. "אני חושב שצרפת היא אחת המדינות הגרועות באירופה כשמדובר בחינוך. החלטנו שמספיק."
על מי שפוגע ברכוש אמר: "אין להם שום קשר אלינו" והם אינם מסייעים להשיג את השינוי שהתלמידים דורשים.
גם דייגו הדגיש כי התלמידים מבית ספרו לא גרמו נזק. "החבר'ה שעושים כאן בעיות אינם מבית הספר", אמר.
לאחר פגישה עם שר החינוך אדואר ז'פרה קראו נציגי התלמידים להמשיך במחאה, אבל באופן לא אלים. נתנאל קומברי מארגון Renouveau Lycéen אמר: "אנחנו מתנערים מהאלימות העירונית. אלה אנשים שלא נמצאים שם כדי לקדם את הדרישות שלנו."
ההבחנה הזאת הפכה למרכזית ככל שהמחאה נמשכה. מצד אחד, תלמידים, הורים ומורים תיארו בעיות חינוך עמוקות שמשרד החינוך עצמו הכיר לפחות בחלקן כלגיטימיות. מצד אחר, הצתת בתי ספר, תקיפת כבאית, פגיעה במורים, הרס תחנות אוטובוס ותקיפות של שוטרים כבר לא היו יכולים להיכלל בפשטות תחת אותה כותרת של "מאבק למען החינוך".
האם המחאה "נחטפה" על ידי השמאל?
שר החינוך ז'פרה טען בשלב מסוים כי תנועת התלמידים "נחטפה". הוא סיפר שמורים אמרו לו כי חלק מהאנשים שעמדו מולם מחוץ למוסדות החינוך "לא היו התלמידים שלי". שר המשפטים ז'רלד דרמנן דיבר על "מיעוט פעיל ואלים" ואמר שאינו בטוח שכל המשתתפים הם בכלל תלמידי תיכון.
"עברנו מהפגנות של תלמידי תיכון להפרעה לסדר הציבורי", אמר. לדבריו, ברגע שאנשים תוקפים אוטובוסים ומציתים בתי ספר, כבר אין מדובר רק במחאה.
דיווחים ממספר ערים חיזקו את האפשרות שחלק ממעשי ההרס בוצעו בידי casseurs, הכינוי הצרפתי למתפרעים או משחיתי רכוש המצטרפים להפגנות. על כל פנים, אין ספק שנבחרי LFI הגיעו להפגנות, תמכו בתלמידים וניסו לקשור את עצמם למחאה. והממשלה האשימה אותם ישירות בעידוד התסיסה. שרה בממשלה, אליאונור קארואה, אמרה כי "הילדים מנוצלים בידי השמאל הרדיקלי" והאשימה ראשי ערים מטעם LFI במתן לגיטימציה לאלימות.
גם פוליטיקאים מן הימין ומה-National Rally תקפו את המפלגה. מנגד, LFI דחתה את הטענות כי היא יצרה את המחאה. מלנשון הדגיש כי מדובר בתנועה "מאורגנת עצמאית" וקרא לשיטות מאבק לא אלימות.
על כל פנים, המחאה נולדה מתלונות תלמידים על מערכת החינוך, לאחר שצברה תאוצה החלו מפלגות ואיגודים להצטרף אליה ולנסות להשפיע על כיוונה. אלא שאפילו המלחמה בעזה השתרבבה למחאות. מחוץ לתיכון הלן בושה במזרח פריז שרו תלמידים והחזיקו שלטי תמיכה בתושבי עזה, לצד כרזות נגד מארין לה פן. במקום אחר נכתבה על פח אשפה כתובת נגד National Rally וביום שישי אף נראה תלמיד מחזיק דגל של LFI מחוץ לתיכון וולטר.
כך, המחאה הפכה גם לזירה לביטוי פוליטי רחב יותר.
המחאה מתרחשת חודשים בלבד לפני הבחירות לנשיאות צרפת ב-2027, ולכן כמעט כל אירוע קיבל במהירות משמעות מפלגתית. מארין לה פן טענה שהאירועים כבר אינם "מחאות תלמידי תיכון" אלא מהומות המאורגנות בידי מקצוענים ובפיקוח נבחרי LFI. מלנשון, מנגד, קרא לממשלה "להגיב לדרישות במקום לנהל מאבק מפלגתי".
שר המשפטים דרמנן הציע ביום שישי שהורים יישאו באחריות אזרחית לנזק שגורמים ילדיהם. לדבריו, הוא ביקש מן התובעים לדרוש מהורים כיסוי כספי לנזקים. "הורים צריכים למלא את האחריות שלהם כהורים", אמר. "מה ילדים בני 15 ו-16 עושים כשהם תוקפים תחנות אוטובוס או את מנהלי בתי הספר שלהם?"
CGT, אחד מאיגודי העובדים הגדולים בצרפת, הודיע שיצטרף למחאת התלמידים ב-6 באוקטובר 2026. האיגוד כתב כי "התלמידים של היום הם העובדים של מחר" וכי אסור להם לשלם את מחיר מדיניות הצנע. גם SNEP-FSU, SNUEP-FSU ו-Solidaires קראו לחבריהם להשתתף בשביתה ובהפגנה ב-6 באוקטובר. כאשר Solidaires פרסם הודעה תחת הכותרת "אל תתנו להם לירות בילדים שלנו", והדגיש כי לתלמידי תיכון יש חופש התאספות, התאגדות והפגנה.
כך נוצרה אפשרות שהמחאה, שהחלה כתנועה של בני נוער, תתרחב מחדש למאבק רחב יותר של עובדים ואיגודים.
אבל המחאות האלה איבדו את מטרתן כבר מההתחלה. בקרב המפגינים עצמם כבר לא הייתה הסכמה על הדרך. תלמיד אחד הצית פח. אחר ניסה לכבות אותו. קבוצה אחת התעמתה עם המשטרה. תלמידים אחרים עצרו לדבר עם השוטרים ולהסביר להם בשקט מדוע הם מפגינים.
כך שזו ודאי לא תנועה אחת בעלת רצון אחד. זו הייתה בעת ובעונה אחת מחאת תלמידים על תנאי לימוד, מרד צעירים נגד מוסדות שנתפסו בעיניהם כמוזנחים, זירה לעימות בין משטרה למפגינים, הזדמנות למתפרעים המחפשים עימות, במה לאיגודי עובדים, וזירת מאבק בין מפלגות הנערכות לשנת בחירות.
הדבר היחיד שעליו כמעט כולם הסכימו היה שהמצב בבתי הספר דורש תשובה. על כל היתר, צרפת כבר הייתה בעיצומו של ויכוח אחר לגמרי.
אם הסיפור הזה נשמע כמו עוד פרק שכבר עבר מהאקטואליה להיסטוריה עוד לפני שהסתיים, ייתכן שזה מפני שבצרפת מחאות תלמידים נוטות להגיע לרחוב הרבה לפני שהפוליטיקאים מסכימים מה בדיוק גרם להן.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
