בשעה 10:40 בבוקר 19 בספטמבר 1995 נגעו גלגליו של בואינג 707 איראני במסלול בבסיס עובדה. הוא לא היה אמור להתקרב לישראל. שעות ספורות קודם לכן ישבו נוסעיו בטיסת פנים שיצאה מטהרן אל אי הנופש קיש שבמפרץ הפרסי. עכשיו המתינו להם מחוץ למטוס חיילים ישראלים, ואילו בשמים שמעל הבסיס השלימו מטוסי חיל האוויר משימת ליווי יוצאת דופן.
הסיבה לשינוי החד במסלול הייתה אחד מאנשי הצוות. רֶזָא גַ'בָּרִי, דייל בן 29, עלה לטיסה כשהוא נושא עמו אקדח ומפה של ישראל. הוא לא תכנן להגיע לקיש. במשך חודשים חיפש דרך לעזוב את איראן, ובאותו בוקר החליט להפוך את מקום עבודתו לאמצעי הבריחה שלו.
"אם לא תרשו לנו לחדור לישראל, נתרסק". הקריאה שנשמעה ממטוס איראני מעל המזרח התיכון בספטמבר 1995 הציבה את ישראל בפני תרחיש שכמעט קשה להמציא: מטוס שנחטף באיומי אקדח, נוסעים איראנים על סיפונו, מדינות באזור שסגרו בפניו את המרחב האווירי ודלק שהלך ואזל. היעד המקורי היה אי נופש במפרץ הפרסי. בתוך זמן קצר השתנה היעד למקום שאיש מהנוסעים לא ציפה להגיע אליו: בסיס חיל האוויר בעובדה.
הדייל רֶזָא גַ'בָּרִי, שביקש לברוח מאיראן, השתלט על המטוס וניסה למצוא מקום שיוכל לנחות בו. ישראל, שהייתה מבחינתו גם יעד אפשרי וגם מקום שבו האמין כי יהיה מוגן מהחזרה לאיראן, הסכימה לבסוף לקבל את המטוס. ההחלטה של ראש הממשלה יצחק רבין הובילה לנחיתה בעובדה, למשא ומתן בן שעות, למפגש טעון בין הנוסעים לבין בַּתְיָה אַרָד, אמו של הנווט השבוי רוֹן אַרָד, ולמשפטו של ג'ברי בישראל. אלא שסיפור החטיפה לא הסתיים כאשר המטוס חזר לטהרן. במשך שנים ניסה ג'ברי לבנות לעצמו חיים בישראל, נאבק על מעמדו ולבסוף החל גם בהליכי גיור.
טסים לנופש ומגיעים לארץ אויב
בבוקר 19 בספטמבר 1995 המריא מאיראן מטוס בואינג 707. הוא השתייך לחברת התעופה האיראנית "סאהא אייר", דיווחים שונים טענו שזה היה מטוס של חיל האוויר האיראני שהוחכר לחברה פרטית ושימש בטיסת שכר של "כיש אייר". על כל פנים, יעדו היה אי הנופש קיש שבמפרץ הפרסי, אתר שבו נהגו אנשי האליטה האיראנית וקציני צבא לבלות את חופשותיהם. המטוס המריא בשעה 9:20 עם 174 נוסעים ואנשי צוות. בין הנוסעים היו גם פקידים איראנים ואנשי צבא, שחלקם נסעו עם נשותיהם וילדיהם.
ג׳ברי נולד בעיר מאינה שבצפון איראן למשפחה של מוסלמים אדוקים, אך סירב ללכת בדרכה. לאחר שהפך לדייל ב"סאהא אייר" גבר הלחץ עליו להיות מוסלמי אדוק. קידומו בחברה הוקפא והנהלת החברה לא אפשרה לו להתפטר. הוא הרגיש כלוא והחליט כי ישראל עשויה להיות הפתרון למצוקתו. ג׳ברי, אז בן 29, ניסה שוב ושוב לעזוב את עבודתו כדייל, אך בקשתו נדחתה. במשך כשישה חודשים חשב על עריקה ועל דרך לצאת מאיראן. בישראל, הוא טען כי שירת בצבא הרפובליקה האסלאמית של איראן במשך 10 שנים והחזיק בדרגת קולונל . על פי דיווח של Fardanews, הוא עבד בעבר בחברת הנפט Gachsaran.
לקראת הטיסה הבריח למטוס אקדח ומפה של ישראל. במשך יותר משעה התנהלה הטיסה כמתוכנן. כאשר המטוס כבר התקרב לאי הנופש קיש והטייס נערך לנחיתה, נכנס הדייל לתא הטייס כשהאקדח בידו.
"אתם חטופים", צעק.
מיד לאחר מכן השתמש במערכת הכריזה כדי למסור לנוסעים את החדשות שאיש מהם לא ציפה לשמוע במהלך טיסת פנים קצרה: "המטוס נחטף". כך הנוסעים שקיוו להגיע לאי נופש מצאו את עצמם בדרך למדינת אויב.
התוכנית לא התפתחה בדיוק כפי שג'ברי קיווה. הוא רצה לצאת מאיראן ולהגיע לאירופה, אך כמות הדלק במטוס לא אפשרה טיסה כזאת. בתחילה הורה לטייסים לפנות מערבה. הוא דרש להגיע לסעודיה, אך הסעודים לא אפשרו למטוס לנחות. גם האפשרות הירדנית נסגרה. הטייס ביקש אישור נחיתה בממלכה, אך בעמאן סירבו לקבל את המטוס. גם המלך חוּסֵיין סירב לאפשר את הנחיתה.
ישראל וירדן חתמו על הסכם שלום שנה קודם לכן, ב-1994, וחוסיין התקשר לראש הממשלה רבין והזהיר אותו כי המטוס עושה את דרכו לכיוון ישראל. עכשיו נותרה בפני המטוס אפשרות חריגה במיוחד. הוא פנה מערבה, לעבר מדינה שהמשטר האיראני הגדיר כאויב. באיראן שלאחר המהפכה כונתה ישראל "השטן הקטן", לצד ארצות הברית, "השטן הגדול". הציונות הייתה עבירה שעונשה מוות, והנסיעה לישראל, שכונתה בדרכונים האיראניים "פלסטין הכבושה", הייתה אסורה.
אבל בשמים לא נותר הרבה מקום לאידאולוגיה. הדלק הלך ואזל. הטייס יצר קשר עם מגדל הפיקוח בנמל התעופה בן גוריון והבהיר עד כמה המצב חמור.
הידיעה על מטוס איראני חטוף המבקש להיכנס למרחב האווירי הישראלי הגיעה לאנשי חיל האוויר, לראש הממשלה ולרמטכ"ל. עבור ישראל הייתה זו גם בעיה ביטחונית מובהקת. האפשרות שהחטיפה אינה אלא סיפור כיסוי ושבתוך המטוס נמצא מטען חבלה או מסתתרים לוחמים איראנים נלקחה ברצינות.
רבין החזיק במדיניות ברורה נגד סיוע למטוסים חטופים. בתחילה אף נענה המטוס בשלילה כאשר ביקש לנחות בישראל. אלא שהדיווחים על מצב הדלק שינו את התמונה. רבין לא רצה להיות שותף או לשאת באחריות להתרסקותו של מטוס מלא נוסעים. הוא אישר את הנחיתה, אך לא בנמל התעופה בן גוריון. בשל החשש שמטען חבלה נמצא על המטוס הוחלט להרחיקו ממרכז הארץ ולהפנותו לבסיס עובדה שבנגב, כמה עשרות קילומטרים צפונית לאילת. שלושה מטוסי חיל האוויר הישראלי, פגשו את הבואינג באוויר וליוו אותו דרומה לעבר הבסיס.
למרבה האירוניה, כמה חודשים קודם לכן תורגל בבסיס עובדה תרחיש של נחיתת מטוס חטוף. אל"ם אַרְיֵה וַיְסְבּוּרְט, שהיה מפקד בסיס עובדה בזמן החטיפה, סיפר לימים כי קיבל את ההתראה במהלך יום שגרתי. הוא הורה להפעיל את המחסומים בבסיס ונסע למגדל הפיקוח כדי לנהל משם את הקשר עם המטוס.
חייל דובר פרסית הובא למגדל כדי לסייע בתקשורת. החשש שמדובר במלכודת לא נעלם גם כאשר המטוס התקרב למסלול.
בשעה 10:40 נגעו גלגלי הבואינג במסלול. המטוס הופנה לנקודה מבודדת, הרחק ממטוסים אחרים. שניות לאחר עצירתו נפתחה הדלת. שני אנשי ביטחון יצאו ממנה כשכלי נשק בידיהם ופנו אל חייל צה"ל דובר הפרסית: "המטוס הזה חטוף על ידי אדם, דייל של מטוס, שרוצה לברוח מאיראן לאירופה".
הנחיתה לא סיימה את המשבר. במשך כשלוש שעות נוהל משא ומתן עם ג'ברי. כוחות בפיקודו של שָׁאוּל מוֹפָז, שהיה אז אלוף פיקוד הדרום, הגיעו לבסיס. לבסוף יצאו הנוסעים ואנשי הצוות מן המטוס. ג'ברי הניח את האקדח על המסלול ונכנע. באחד מתיאורי רגע הכניעה יוחסו לו ארבע מילים פשוטות: "נמאס לי מאיראן".
הוא הסביר כי חטף את המטוס מפני שרצה לעזוב את איראן בכל דרך אפשרית. ג'ברי הועבר לתחנת המשטרה באילת. בחקירתו הוא לא ניסה להציג את עצמו כאדם המעוניין לשוב הביתה. להפך.
הוא חזר על אותה עמדה בפני המשטרה: "גזרו עליי דין והכניסו אותי לכלא. אני מעדיף להיות בכלא ישראלי מאשר לחזור לאיראן". הוא הזהיר: "תחזירו אותי ואידון למוות. בישראל אחיה".
ג'ברי נחקר בחשד לשוד אווירי, החזקת נשק, חטיפה והסתננות והודה בכל האישומים. בריאיון לסוכנות הידיעות Associated Press הסביר כי מניעיו היו גם פוליטיים: "אני מאמין שהעם באיראן אינו ראוי לחיות במצב מדוכא כל כך. רציתי לפרסם זאת ולהודיע על כך לעולם". לדבריו, מעולם לא התכוון לפגוע בנוסעים או באנשי הצוות.
הוא אף ביקש להופיע בפני מועצת הביטחון של האו"ם. "חטפתי את המטוס כדי להסב את תשומת הלב העולמית למצב באיראן", הסביר. "אני מבקש להופיע בפני מועצת הביטחון כדי להתריע על המצב הקשה שם. המצב נעשה בלתי נסבל והעולם חייב להתערב".
הנוסעים הועברו אל הטרמינל האזרחי בעובדה. רבים מהם היו אמידים ונשאו כסף וזהב בבגדיהם. באולם נראתה לפתע תמונה לא שגרתית לבסיס ישראלי: גברים מזוקנים בחולצות שחורות ונשים מכוסות בשחור. בתחילה שררה מבוכה. חלק מהנוסעים שהבינו כי הגיעו לישראל נמנעו מלדבר מחשש שבשובם יואשמו בכך ששוחחו עם "האויב הציוני".
התגובה הישראלית הייתה מעשית הרבה יותר. חיילים וחיילות חילקו מזון ושתייה. החיילות הביאו ממתקים מהשקם, אנשי חיל הרפואה סיפקו חיתולים לתינוקות, ובהמשך חולקו לילדים צעצועים ושוקולדים ולמבוגרים סיגריות. שלושה דוברי פרסית הובאו מאילת כדי לדבר עם הנוסעים ולהפחית את המתח. יְהוּדָה חֵן, אחד מהם, עבר ביניהם והסביר להם: "אמרתי להם שאין להם שום סיבה לפחד, לא יגעו בהם כאן לרעה".
הקברניט וטייס המשנה זכו ליחס חם במיוחד ואף הורשו ללון במגורי צוותי האוויר הישראליים. ויסבורט סיפר כי הקברניט הופתע מן היחס שקיבל במדינה שאותה תפס כאויב. כאשר שאל אותו מפקד הבסיס כיצד החיים באיראן, הפטיר הקברניט: "יותר טוב בישראל".
בשעה 17:00 קיבל אולם הנוסעים תפקיד נוסף. כמה עשרות מן האיראנים ביקשו להתפלל. הם חיפשו את הכיוון למכה, ולאחר שמצאו אותו פרסו שמיכות צבאיות ששימשו כשטיחי תפילה. אחרים השתמשו בניירות גדולים. הגברים הסתדרו בשורות והתפללו. בקצה האולם הצטרפו גם כמה נשים.
בשעה 19:00 הוגשה לנוסעים ארוחת ערב חמה. התמונות של מוסלמים איראנים המתפללים בבסיס צבאי ישראלי זכו בהמשך לפרשנות שונה לחלוטין באיראן. אחד העיתונים שם הכתיר את הסיפור במילים: "תפילה במאורתו של השטן".
ובטהרן טוענים: ישראל ארגנה את החטיפה
בעוד החיילים בעובדה חילקו אוכל, בטהרן כבר התפתחה גרסה אחרת לגמרי של המתרחש. סוכנות הידיעות האיראנית אירנ"א תקפה את רבין וטענה כי ראש ממשלת ישראל ארגן אישית את חטיפת המטוס. פרשן בסוכנות קבע: "כל הראיות מוכיחות כי היה תיאום מושלם בין הטרוריסטים לבין ראשי השלטון הציוני".
איראן טענה כי הקליטה את השיחות בין "החוטפים הטרוריסטים לבין הקצינים הישראלים", וכי ההקלטות הוכיחו שהייתה תוכנית שהוכנה מראש בידיעת ישראל. מומחה שצוטט באיראן אף טען כי אחד החוטפים אמר לטייס: "מארחינו מחכים לנו בישראל. עלינו להגיע ליעדנו. ישראל. בקרוב".
יו"ר הפרלמנט האיראני, עַלִי אַכְּבַּר נָאטֶק נוּרִי, אמר ברדיו טהרן כי העיכוב בהחזרתו של ג'ברי ממחיש את "אופיו הטרוריסטי של המשטר הציוני". ממשלת איראן גינתה את הבאת המטוס ל"פלסטין הכבושה" ודרשה את הסגרתם המיידית של "הפיראטים". היא פנתה גם למזכ"ל האו"ם דאז, בּוּטְרוֹס רָאלִי, בדרישה שישראל תחזיר מיד את המטוס, את נוסעיו, את אנשי הצוות ואת החוטפים.
ג'ברי עצמו היה מודאג מסיבה אישית מאוד. באיראן נותרו אמו, שלושת אחיו ואחותו, והוא חשש שייפגעו כנקמה על מעשיו.
אולי יעניין אותך
בתיה ארד מגיעה לעובדה
אלא שעבור משפחה אחת בישראל, המטוס האיראני נראה לרגע כמו הזדמנות. הנווט רון ארד נפל בשבי לאחר שמטוסו התרסק בלבנון ב-1986. ב-1988 דווח כי ארד "נמכר" לאיראן, וישראל ניסתה להשיבו. כאשר נודע כי מאות איראנים נמצאים בעובדה, בני משפחתו חשבו שאולי ניתן יהיה להשתמש במצב כדי ללחוץ על טהרן למסור מידע על גורלו.
בתיה ארד הגיעה לבסיס. היא דרשה שלא לשחרר את הנוסעים האיראנים עד שיתקבל מידע מממשלת איראן על בנה. "רבין דיבר על הצד ההומניטרי של הפרשה", אמרה. "הייתי רוצה לראות את המחווה משני הצדדים, שזה לא יהיה חד צדדי. אני מרגישה היום נבגדת על ידי עמי וממשלתי".
ויסבורט ליווה אותה בזמן שהותה בבסיס. "השיחות היו מרגשות והיא סיפרה על תחושותיה ואכזבותיה", נזכר. "הבנתי את הצורך שלה להיות מעורבת באירוע אך לא הייתה לי אפשרות לעזור לה".
ארד נעמדה מול הנוסעים האיראנים. קצין בדרגת רב-סרן תרגם את דבריה לפרסית.
הנוסעים גילו סקרנות. אחדים התקרבו אליה ושמעו את דבריה. אישה לבושה בשחור אמרה: "אני מקווה שהוא יחזור כמה שיותר מהר". אחד הנוסעים הוסיף: "גם אני מקווה שבנך יחזור בריא ושלם. אני מאמין שלא צריך להחזיק אף אחד בשבי. כמו שלנו יש שבויים בעיראק, אנחנו רוצים שהם יחזרו כמה שיותר מהר, כך אני מקווה שיחזרו כולם".
ארד ליטפה אחד הילדים האיראנים והצמידה מדבקה לחולצתו. "אתה יודע, ילד, מה כתוב פה?" שאלה אותו והצביעה על הכתובת באנגלית: "שחררו את רון ארד".
היא עלתה על כבש המטוס והדביקה ליד הדלת מדבקה גדולה באותו נוסח. בתיעוד נוסף היא נראתה תולה כרזה גדולה למרגלות המטוס ומבקשת מן הנוסעים לענוד את המדבקות.
האיראנים חוזרים לטהרן
חמישה נוסעים ביקשו, כמו ג'ברי, להישאר בישראל. ממשלת ישראל לא נענתה לבקשותיהם. לא הושג הסכם לשחרור ג'ברי תמורת רון ארד, וגם הניסיון להפוך את נוכחות הנוסעים למנוף בעניין הנווט השבוי לא הניב עסקה. ב-20 בספטמבר עלו הנוסעים ואנשי הצוות בחזרה למטוס. אדם אחד לא הצטרף אליהם: החוטף.
רגע לפני העלייה למטוס התנפלו נוסעים על ערימה של גיליונות "ידיעות אחרונות" שחילק להם הצלם ג'ו קוט כמזכרת. חלקם נופפו לשלום, ובמיוחד הילדים. נוסע אחד ניגש לעיתונאים ואמר: "נגע מאוד ללבי מה שאתם עושים למען רון ארד. אני מקווה שהוא יחזור אליכם במהירות".
פקח הטיסה הישראלי איחל לקברניט שיגיע במהרה לישראל בטיסה סדירה. הקברניט הודה לו בחום. כאשר עמד המטוס לצאת מן המרחב האווירי הישראלי, בירכו אותו גם טייסי חיל האוויר ואיחלו לו דרך צלחה. הפעם לא התקבלה תשובה. המטוס המריא לטהרן, לאחר שהתיקונים שנדרשו בו הושלמו.
כאשר נחת המטוס בטהרן קיבלו הנוסעים מסר מסוג אחר לגמרי. קריין רדיו טהרן בירך אותם: "ברוכים הבאים מהכלא הישראלי".
קברניט המטוס, קפטן קְיוֹמָארְז מוֹפְא חאמִי בן ה-49, טען כי ישראל ידעה על החטיפה מראש. הוא הצביע על נוכחות העיתונאים בבסיס כראיה מבחינתו: "מטוס מלא עיתונאים נחת בבסיס האווירי הישראלי זמן קצר בלבד לאחר שהגיע לשם המטוס האיראני".
אבל לא כל הנוסעים תיארו את השהות באותו אופן. אַרְזוּ טָאנָהָה, בת 25, אמרה: "הישראלים התייחסו אלינו טוב ונתנו לנו אוכל טוב. אבל אין דבר שמשתווה לאוכל איראני".
נוסע אחר הרחיק לכת ואמר: "אין בי עוד רצון לצעוק 'מוות לישראל' אחרי החוויה הזו". לצד הדברים הללו נשמעה גם ביקורת. אחד הנוסעים טען שאנשי הצבא הישראלים חקרו את הנוסעים "בפראות" פעם אחר פעם ושאלו אם יש להם קרובי משפחה שהם קציני צבא בכירים.
כלי התקשורת באיראן בחרו להדגיש את נאמנות הנוסעים לעקרונות האסלאם, ובמיוחד את התפילות שנערכו בעובדה. המפגש המוזר בין שתי המדינות הסתיים אפוא כמעט כפי שהחל: כל צד התבונן באותו מטוס וראה סיפור אחר.
גורלו של החוטף
ג'ברי נשאר מאחור. ישראל הבהירה תחילה כי לא תסגיר אותו לאיראן וכי יועבר לארץ מקלט. הוא עצמו ביקש מקלט מדיני וטען כי חטף את המטוס בשל יחסם העוין של שלטונות איראן כלפי העם. אלא שישראל לא היתה יכולה להתעלם מהאקדח ומהחטיפה שבוצעה וביולי 1996 הרשיע בית משפט מחוזי את ג'ברי בשוד אווירי. האישומים נגדו הוגשו מתוקף כללי המשפט הבינלאומי שמדינת ישראל מחויבת להם. במהלך הדיונים הוזכרה טענתו כי ביצע את המעשה בגלל "המצב הקשה במולדתי". לאחר שמיעת הטיעונים לעונש נדחה מתן גזר הדין למועד מאוחר יותר.
לבסוף נידון ג'ברי לשמונה שנות מאסר. אך בפועל ריצה כארבע עד ארבע וחצי שנים. לאחר שחרורו מן הכלא עבר ג'ברי להתגורר באילת. קהילת יוצאי איראן בישראל סייעו לו והפכו עבורו לקהילה חדשה. הוא עבד תחילה כמאבטח בחנות באילת, לאחר כמוכר בחנות נעליים ובסופרמרקט וב-2007 כבר עבד כמנהל משמרת בחנות נעליים גדולה. בשנת 2000 אף תועד בצילומים כשהוא מוכר נעלי ספורט.
בשנת 2000, כשהוא בן 32, פנה ג׳ברי פעם אחר פעם למשרד הפנים בבקשה לקבל אזרחות, ונענה בשלילה. מעמדו היה של אזרח ארעי והוא נשא תעודה מתאימה. נְעִימָה תְּפִילִין, תושבת אופקים שסייעה לאיראנים ולעיראקים שנמלטו מארצותיהם לישראל, נרתמה לעזרתו והפכה לדמות שג'ברי תיאר כאמו המאמצת. היא פנתה לשר החוץ שמעון פרס ולבכירים אחרים בממשלה, ואלה הבטיחו לבדוק את הסוגיה. היא אף איימה לעתור לבג"ץ ולדרוש מהמדינה להסביר מדוע אינה מעניקה לו אזרחות.
שנים לאחר מכן המשיכה תפילין לטעון כי המדינה צריכה להעניק לו תעודת זהות. "הוא אוהב את המדינה לא פחות מאלה שגרים בה", אמרה.
ובינתיים, חייו של ג'ברי בישראל קיבלו תפנית נוספת בינואר 2007, כאשר החל בהליכי גיור. בשנים בכלא והקשיים בקבלת אזרחות לא שינו את תחושתו כלפי המקום שאליו הגיע באמצעות חטיפת מטוס. "חוץ מזה שעושים לי בעיות עם קבלת האזרחות, קיבלתם אותי בחמימות רבה", אמר בעברית שוטפת. "אני מרגיש חובה מוסרית להחזיר לכם, לכן החלטתי להתגייר".
שלוש פעמים בשבוע למד יהדות בכיתה של רב באילת. הוא החל לשמור שבת, הלך לבית הכנסת, התפלל והדליק נרות שבת. "אני אוהב את היהדות", סיפר. "השיעורים מרתקים ואולי בעתיד אחזור בתשובה. אני שומר שבת. חשוב לי להיות יהודי. יש בדת שלכם דברים יפים. הלכתי לבית כנסת, התפללתי קצת, אני מדליק נרות שבת. ההרגשה טובה".
באותה עת העריך כי בתוך כחצי שנה יסיים את לימודיו ולאחר מבחן הגיור יוכל להפוך ליהודי. הוא קישר בין תהליך הגיור לבין הרצון להשתייך לחברה שבה חי. "אני מרגיש כאילו נולדתי פה", אמר בחיוך. "התאקלמתי בארץ, אבל יש פה בעיות של ביורוקרטיה. אני מקווה שמשרד הפנים ייתן לי בקרוב תעודת זהות, כמו לכל אזרח במדינה".
למרות המרחק והשנים שחלפו, ג'ברי המשיך להתגעגע למשפחתו באיראן. הוא שמר עמה על קשר טלפוני ולעיתים התכתב עם בני משפחתו באינטרנט. המשפחה רצתה שיתחתן. גם הוא רצה בכך, אך מבחינתו הגיור היה חלק מהדרך לחיים החדשים שביקש לבנות.
"חשוב למשפחה שלי שאתחתן. אני רוצה להכיר בחורה יהודייה, לבנות משפחה ולהתחתן, אבל אני חייב לסיים את הגיור כדי שאוכל להגשים את החלום שלי", אמר. "היום אני גר לבד, אין לי שום שייכות, אני רוצה להיות שייך ליהדות".
הוא קיווה שאם השלטון באיראן יתחלף יוכל לחזור ולבקר את בני משפחתו. באיראן המתין לו גזר דין מוות, ולכן חזרה קבועה לא עמדה מבחינתו על הפרק. "אני ישראלי לכל דבר", הדגיש. "זו המדינה שלי שנתנה לי מקלט מדיני. פה נתנו לי חיים חדשים".
בשנת 2006 פורסמה באתר חדשות איראני טענה שלפיה ג'ברי נתפס בגבול איראן וטורקיה לאחר שנשלח לשם בידי המוסד הישראלי. אלא שבפועל, הוא עדיין התגורר בישראל, במעמד פליט והמשיך לנהל מאבק על מעמדו. במקביל התקדם בתהליך הגיור.
שנים מאוחר יותר נמסר מפי יהודייה איראנית-ישראלית שהכירה אותו אישית כי ג'ברי חילק את זמנו בין תל אביב לפיליפינים. כאשר נשאל באמצעותה אם יסכים להתראיין על סיפורו, הוא לא התלהב לחזור אליו.
כשהתרחיש הפך לתרגיל
שנים לאחר שהבואינג האיראני נחת בעובדה, המשיך בסיס חיל האוויר להתכונן לאפשרות שמטוס חטוף נוסף יופיע מעל מסלוליו. באחד התרגילים נקטע השקט בבסיס בשעה 12:25 בהודעה על מטוס חטוף העושה את דרכו לנחיתה. הפעם לא היה מדובר במשבר אמיתי אלא בתרגיל רחב היקף שנועד לבדוק כיצד יפעל הבסיס בתרחיש כזה.
רס"ן שְׁלוֹמִי, סגן מפקד טייסת תעופה בעובדה, הסביר כי ההתראה הראשונית מתקבלת מהבור במטה חיל האוויר ומועברת מיד לכל הגורמים הרלוונטיים. המטרה הראשונה היא ליצור קשר עם המטוס, להביא אותו לנחיתה בטוחה ולכוון אותו למקום החניה.
אל"ם אִיתָמָר, מפקד בסיס עובדה, הסביר כי לאיכות הקשר הראשוני יש השפעה על כל מה שיתרחש בהמשך. הצוות הבכיר נדרש לנהל את השיחה ממגדל הפיקוח, ובמידת האפשר מובא למגדל חייל הדובר את שפת החוטפים. במקביל יש לנהל את סביבת המסלולים באופן שאינו גורם לחוטפים לחוש מאוימים.
כוחות הבסיס נפרסים בנקודות מפתח. השערים נחסמים בפני זרים, ואנשי הבסיס מוצבים לאורך הכבישים כדי לכוון את הכוחות שיגיעו מבחוץ. הכוח הראשון שאמור להגיע הוא יחידת לוט"ר אילת וצוות משא ומתן. אחריהם מגיעים מאות חיילים, נגדים וקצינים מעוצבת אדום, בפיקוד תא"ל רָפִי מִילוֹא, האחראים על גזרת הבסיס. בשלב מאוחר יותר מגיעים גם לוחמי הימ"מ.
חפ"ק מאולתר מוקם ליד מגדל הפיקוח. בתרחיש התרגיל היה זה מטוס "אייר אירופה" שהמריא מברצלונה ועליו 100 נוסעים, מהם 66 ישראלים, וכן ארבעה אנשי צוות. בשעה 14:30 נחת המטוס המדומה. ארבעה צוותים רפואיים הוזנקו לקרבתו כדי להיות מוכנים לקליטת בני ערובה פצועים. זמן קצר לאחר מכן נחת בבסיס מסוק "ינשוף", בלאקהוק של חיל האוויר, ובו לוחמי הימ"מ.
החוטפים בתרחיש דרשו מצה"ל לפרסם בחשבון היוטיוב הרשמי שלו סרטון שבו הוא משמיץ את עצמו. שלומי הסביר כי לדרישה כזאת ניתן להסכים משום שמחירה נמוך, אך במקביל לומר לחוטפים שהפרסום מתעכב כדי להרוויח זמן.
בשעה 15:12 התקבל דיווח על שלושה בני ערובה הרוגים. במקביל נעצרו באירופה, במסגרת התרחיש, פעילים המשתייכים לאותו ארגון טרור, והמידע מהם סייע לזהות את החוטפים. בשעה 20:20 שוחררו כ-18 בני ערובה פצועים. עשרה מהם הוטסו במסוקי ינשוף לבית החולים סורוקה.
בשעה 21:18 הגיע שיאו של התרגיל. צוותי ימ"מ פרצו למטוס, הרגו ארבעה חוטפים וחילצו את בני הערובה, תשעה מהם פצועים. אנשי הבסיס היו אחראים לפתיחת צירי הפינוי ולאפשר לאמבולנסים להגיע במהירות אל המסוקים.
כ-600 איש נכנסו לבסיס במהלך התרגיל. הוא הפעיל את אנשי טייסות המנהלה, התחזוקה והתעופה ונועד לחבר כשירויות שונות לתרחיש אחד. איתמר הסביר כי השאיפה היא לתרגל אירוע כזה פעם בשנה או בשנתיים, משום שכל חטיפה עשויה להתפתח אחרת ולדרוש גמישות.
התרגיל היה בדוי. הסיבה שבגללה התייחסו אליו ברצינות רבה כל כך הייתה כתובה בהיסטוריה של המסלול עצמו. ב-1995 כבר עמד שם בואינג 707 איראני אמיתי, מוקף בכוחות ישראליים, ובתוכו אנשים שלא ידעו בבוקר אותו יום כי עד הערב יתפללו, יאכלו ויישנו במדינה שהכירו כאויבת.
שנים לאחר מכן, כשניסו להחזיר אותו אל הסיפור שהחל באותו בוקר של ספטמבר 1995, הוא העדיף שלא. "שום דבר טוב לא ייצא מזה", אמר. אולי מבחינתו המטוס כבר נחת מזמן.
חומר מעשיר לצפייה
שלא במפתיע, הפרשה עוררה סערה באיראן ומטבע הדברים זכתה לעיבוד טלוויזיוני וקולנועי, הסרט האיראני ״אסיר 707״ הוא סרט דרמה משנת 2001, שביים וכתב חביבאללה בהמאני. הסרט עוסק בצעיר שמתוך נקמה, חוטף מטוס נוסעים מעל קיש ולוקח אותו לישראל.
במאי 2025, חברת ההפקות Rim הפיקה סרט תיעודי באמצעות אנימציה תלת-ממדית על החטיפה בעזרת נוסעים בטיסה. הסרט התיעודי פורסם בערוץ היוטיוב הרשמי.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
שאלות ותשובות
מתי נחטף המטוס האיראני שנחת בישראל?
מי היה רזא ג'ברי ולמה הוא חטף מטוס לישראל?
מדוע יצחק רבין הסכים לאפשר למטוס האיראני החטוף לנחות בישראל?
מה עשתה בתיה ארד כאשר הנוסעים האיראנים שהו בישראל?
מה קרה לרזא ג'ברי לאחר חטיפת המטוס?
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
