ז׳טוליו ורגאס: האיש שעיצב מחדש את ברזיל

בבוקר 24 באוגוסט 1954 הסתיימה בחדר פרטי בארמון קטטה שבריו דה ז'ניירו אחת הקריירות הפוליטיות הארוכות, הסוערות והסתירות ביותר בתולדות ברזיל. ז׳טוּלְיוֹ דוֹרְנֶלֶס וַרְגַאס, נשיא המדינה, ירה בלבו באקדח בקוטר 32 ומת. האיש שהגיע לראשונה לשלטון ב-1930 בעקבות מהפכה, שלט במדינה בתקופה שנקשרה בשמו, הנהיג משטר דיקטטורי במסגרת Estado Novo, הודח ב-1945 וחזר לנשיאות בבחירות ישירות ב-1951, בחר לסיים את חייו בשעה שהלחץ הפוליטי והצבאי עליו הגיע לשיאו.

ורגאס נולד בסאו בורז'ה שבמדינת ריו גראנדה דו סול ב-19 באפריל 1882 ומת בריו דה ז'ניירו ב-24 באוגוסט 1954. הוא היה איש צבא, עורך דין ופוליטיקאי, נשיא ברזיל בשנים 1930-1945 ושוב מ-1951 ועד מותו. הוא הנהיג את מהפכת 1930 שהדיחה את וושינגטון לואיס, הנשיא ה-13 והאחרון של הרפובליקה הברזילאית הראשונה, ומנעה את כניסתו לתפקיד של ז'וליו פרסטס, שנבחר לנשיאות ב-1 במרץ אותה שנה. אחר כך עמד בראש הממשלה הזמנית עד 1934, נבחר בידי האספה המכוננת לנשיא הממשלה החוקתית, ביצע ב-1937 הפיכה עצמית וכונן את Estado Novo, ושלט כדיקטטור עד הדחתו ב-1945. חזרתו ב-1951 הייתה שונה בתכלית: הפעם הוא נבחר בהצבעה ישירה. תומכיו כינו אותו "אבי העניים" בשל חוקי העבודה והמדיניות החברתית של ממשלותיו, והשיטה הפוליטית שנקשרה בשמו זכתה לכינויים getulismo או varguismo, שבבסיסה עמד, בין היתר, רעיון של פיתוח לאומי באמצעות שיתוף פעולה בין המעמדות.

מהגבול עם ארגנטינה אל הפוליטיקה של ריו גראנדה דו סול

ורגאס נולד בסאו בורז'ה, באזור הפנימי של ריו גראנדה דו סול ובקרבת הגבול עם ארגנטינה, למנואל דו נסימנטו ורגאס ולקנדידה פרנסיסקה דורנלס ורגאס. כבר בפרט בסיסי כמו שנת לידתו הסתתר סיפור קטן ומוזר: בצעירותו הוא שינה את מסמכיו כדי להצעיר את עצמו בשנה ורשם את 1883 כשנת לידתו, כדי להתאים לטווח הגילים שדרש הצבא. הדבר התברר רק בחגיגות מאה שנה להולדתו, כאשר בדיקת ספרי הטבילה של קהילת סאו פרנסיסקו דה בורז'ה גילתה כי ברישום הטבילה הופיעה שנת 1882. אפילו ב-1950, כאשר Revista do Globo ערך עמו סדרת ראיונות לפני מערכת הבחירות, ורגאס עדיין תיקן את הכתבים וטען שנולד ב-1883.

משפחתו השתייכה לבעלי החוות באזור הכפרי שעל גבול ארגנטינה. חלק גדול מאבותיו היו מתיישבים פורטוגזים מהאיים האזוריים שהיגרו לריו גראנדה דו סול באמצע המאה ה-18, והוא היה גם מצאצאי המתיישבים הראשונים בסאו פאולו. בין אבותיו נמנה אמדור בואנו, דמות בולטת בהיסטוריה של סאו פאולו ופטריארך של משפחות רבות לא רק במדינה זו אלא גם במינאס ז'ראיס, גויאס ובדרום ברזיל. לאחר שהגיע לנשיאות ביקשו חוקרים להתעמק באילן היוחסין שלו, ובייחוד בקשר אפשרי לרוזני ורגאס בספרד, אך הנשיא עצמו לא גילה התלהבות מן העניין.

האמירה רמזה לאפשרות של מוצא ילידי או אפריקאי. למעשה, בין אבותיו הרחוקים מן המאה ה-16 היו ילידים, ובהם הצ'יף פיקרובי, מנהיג טופיניקין. הגנאלוג אורליו פורטו הקדיש לשושלתו חיבור מפורט בשם Getúlio Vargas à luz da Genealogia, שראה אור ב-1943 מטעם Instituto Genealógico Brasileiro. הקשר של ורגאס לעולם החוות לא היה רק עניין גנאלוגי. לאורך חייו הוא נותר קשור לגידול הבקר, הפעילות הכלכלית המרכזית בפמפס, וב-1950 היו בבעלותו שלוש אחוזות: Itu ו-Espिनilho באיטאקי, ו-Santos Reis בסאו בורז'ה.

במערכת הבחירות של 1950, בנאום באוברבה, הוא בחר להציג את עצמו בדיוק דרך העולם הזה. הוא הבטיח לדבר "בשפה הפשוטה של חבר", בסגנון שבו בעלי חוות משוחחים בעמידה ליד שער המכלאה. היה כאן משהו מובהק בדמות הציבורית שבנה לאורך השנים: גם לאחר עשרות שנים במוקדי השלטון של המדינה, ורגאס המשיך לעשות שימוש בשפה ובדימויים של ריו גראנדה דו סול הכפרית.

תלמיד, חייל ועורך דין

ב-1897 נרשם ורגאס ל-Ginásio Mineiro באורו פרטו, שם כבר למדו אחיו ויריאטו ופרוטסיו. הוא אמור היה להשלים שנתיים של לימודים תיכוניים לקראת כניסה למוסד להשכלה גבוהה, אבל שהותו בעיר נקטעה בעקבות תקרית חמורה. ב-7 ביוני 1897 נורה למוות הסטודנט מסאו פאולו קרלוס דה אלמיידה פראדו ז'וניור במהלך קטטה שבה היו מעורבים סטודנטים מריו גראנדה דו סול, ובהם ורגאס בן ה-15. החשוד המרכזי היה אחיו הבכור ויריאטו, אך הפרשה נסגרה ללא הרשעות. האירוע האיץ את שובם של האחים לריו גראנדה דו סול.

במרץ 1900 נרשם ורגאס ל-Escola Preparatória e de Tática de Rio Pardo. שנתיים לאחר מכן עזב את המוסד מתוך הזדהות עם תלמידים שסולקו בעקבות תקרית משמעתית, ועבר לפורטו אלגרה כדי להשלים את שירותו הצבאי. שם הכיר צוערים מבית הספר הצבאי של פורטו אלגרה, ובהם אאוריקו גספר דוטרה ופדרו אורליו דה גויס מונטיירו, שמות שעוד יחזרו בהמשך חייו הפוליטיים. בתחילת 1903, כאשר כבר התכונן לעזוב את הצבא, איום במלחמה בין ברזיל לבוליביה בגלל הסכסוך על אקר שינה את התוכניות. ורגאס התייצב ביחידתו ויצא בפברואר לקורומבה שבמדינת מאטו גרוסו דאז, אך לא נלחם. שאלת אקר הוכרעה לבסוף בדיפלומטיה של הברון מריו ברנקו ולא בשדה הקרב.

בדצמבר 1903, לאחר שחרורו מהצבא, החל ללמוד כסטודנט שומע ב-Faculdade Livre de Direito de Porto Alegre. במרץ 1904 התקבל ישירות לשנה השנייה לאחר שנבחן במקצועות השנה הראשונה. בתקופת הלימודים התברר כמי שמזדהה עמוקות עם castilhismo, הזרם הפוליטי של משפחתו, ובצד הפוזיטיביזם שהיה האידאולוגיה הרשמית של המפלגה הרפובליקנית של ריו גראנדה, ה-PRR, הושפע מהרברט ספנסר, צ'רלס דרווין, סן-סימון ואמיל זולא. כבר אז ניכר כושר הנאום שלו: בנובמבר 1903 נשא דברים בהלוויית ז'וליו דה קסטיליוס, וב-1906 נבחר לדובר הסטודנטים בטקס לכבוד הנשיא הנבחר אפונסו פנה בעת ביקורו בפורטו אלגרה.

צעדים ראשונים בזירה הפוליטית

בשנת 1907 נכנס ורגאס באופן ממשי לפוליטיקה המפלגתית הרפובליקנית. בתוך ה-PRR התחולל אז מאבק נגד השליטה של בורז'ס דה מדיירוס במדינה ובמפלגה. פלג מורד הציג את מועמדותו של הרופא פרננדו אבוט, ראש ה-PRR בסאו גבריאל, לנשיאות ריו גראנדה דו סול. בורז'ס, שכיהן אז כמושל בפעם השנייה ברציפות, לא התמודד פעם נוספת והעמיד במקומו את קרלוס ברבוזה גונסלבס.

ורגאס הצטרף באותה שנה ל-Bloco Acadêmico Castilhista שתמך בברבוזה. לצדו פעלו ז'ואאו נבס דה פונטורה, פירמינו פאיים פילו, מאוריסיו קרדוזו, פדרו אורליו דה גויס מונטיירו ואאוריקו גספר דוטרה, אנשים שחלקם יהפכו בהמשך לדמויות מרכזיות בפוליטיקה הברזילאית. בתמיכתו של הסנאטור ז'וזה גומס פיניירו משאדו הקים הגוש את העיתון O Debate, בניהולו של פאיים פילו, וורגאס נעשה מזכיר המערכת. באותה שנה השלים את לימודי המשפטים.

קרלוס ברבוזה ניצח בבחירות, והכתיבה והנאומים של ורגאס במסע הבחירות הותירו רושם על בורז'ס דה מדיירוס. בינואר 1908 קיבל משרה של תובע ציבורי בבית המשפט בפורטו אלגרה, אך בסוף אותה שנה בחר לשוב לסאו בורז'ה ולעסוק בעריכת דין. זו הייתה תחנה קצרה בלבד בדרך לקריירה פוליטית שבתחילה הייתה אזורית מאוד, אך כבר נשענה על אותם כישורים שיישאו אותו בהמשך אל הבמה הלאומית.

חבר פרלמנט בריו גראנדה דו סול

ורגאס כיהן כחבר הפרלמנט המדינתי מטעם PRR בשנים 1909-1912. הוא נבחר מחדש ב-1913 וקיבל 76,141 קולות, המספר הגבוה ביותר במדינה, אך התפטר זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד. הסיבה שיוחסה להתפטרותו הייתה התערבותו של בורז'ס דה מדיירוס בבחירות בעיר קשואיירה דו סול, באופן שפגע באביו של ז'ואאו נבס, ידידו של ורגאס. ב-1915 הציע לו בורז'ס להתמנות לראש משטרת המדינה, אך ורגאס סירב.

ב-1917 נבחר שוב לאספת הנציגים של ריו גראנדה דו סול, הפעם עם 79,724 קולות. במהלך כהונת 1917-1921 בלט בהגנתו על ממשלת בורז'ס דה מדיירוס, שכבר כיהן בפעם הרביעית והמשיך לקדם פרויקט שלטוני סמכותני שבעקבותיו נמלטו רבים מיריביו הפוליטיים. כחבר קואליציה תמך ורגאס במליאת האספה בדיכוי שביצעה Brigada Militar בשביתות 1919 וכן בהשתלטות המדינה על עבודות נמל ריו גראנדה ועל רשת הרכבות של ריו גראנדה דו סול. הוא היה גם חבר בוועדת התקציב, שעסקה בהוצאות ובהכנסות הציבוריות.

בפברואר 1921 נבחר לכהונה שלישית כחבר פרלמנט מדינתי עם 78,381 קולות, במקום השישי, ומונה לנשיא ועדת החוקה והסמכויות ולמנהיג סיעת הממשלה באספה. באוקטובר 1922 סימן אותו בורז'ס כמחליפו של חבר הפרלמנט הפדרלי רפאל קבדה, שמת זמן קצר קודם לכן, אך ורגאס נכנס לתפקיד רק ב-1923. עוד לפני שעשה זאת השתתף בפרשה פוליטית נפיצה במיוחד: בינואר 1923 התמודד בורז'ס פעם נוספת על נשיאות ריו גראנדה דו סול, וספירה ראשונית של הקולות העניקה לכאורה את הניצחון לז'ואקים פרנסיסקו דה אסיס ברזיל. ועדה בראשות ורגאס בחנה מחדש את דוחות ההצבעה, והמספרים המתוקנים העניקו את הניצחון לבורז'ס ואת כהונתו החמישית, למורת רוחם של תומכי אסיס ברזיל.

ב-25 בינואר 1923 נכנס בורז'ס לכהונתו החמישית, ובפנים המדינה החל מרד חמוש שנועד להפילו ונודע כמהפכת 1923. ורגאס עצמו קיבל פיקוד על כוח זמני בסאו בורז'ה, שיצא לכיוון אורוגוואיאנה כדי לעצור את התקדמותו של המנהיג הפדרליסטי אונוריו למס. אלא שלפני שהשתתף בקרב כלשהו קרא לו בורז'ס לחזור ולנסוע לריו דה ז'ניירו, שם היה עליו לתפוס את מושבו כחבר הפרלמנט הפדרלי.

מהפרלמנט הפדרלי אל משרד האוצר

בלשכת הצירים הפדרלית נעשה ורגאס למנהיג הסיעה של ריו גראנדה דו סול. אחת ממשימותיו המרכזיות הייתה לשקם את היחסים בין הנהגת המדינה לנשיא ארטור ברנרדס, לאחר שה-PRR השתתף ב-Reação Republicana, תנועה שהתנגדה להגמוניה של "רפובליקת הקפה בחלב" ותמכה במועמדותו של נילו פסניה לנשיאות. ממשלת ברנרדס הייתה סוערת והתאפיינה בשימוש במצב חירום.

ורגאס נבחר מחדש ב-1924, ובפרלמנט התייצב לצד ממשלת ברנרדס ונגד תנועות המרד של ה-tenentes. הוא תמך בדיכוי הפדרלי של מרד סאו פאולו ב-1924, שבמהלכו הופצצה העיר בידי הכוחות הנאמנים לממשלה, והשווה את פעולות Coluna Prestes ל"פשיטות של קנגסיירוס". ב-1926 התנגד למתן חנינה לקצינים שהשתתפו במרידות ה-tenentes, סייע בגיבוש הרפורמה החוקתית של ברנרדס שחיזקה את סמכות האיחוד על חשבון המדינות, התנגד להוראת דת בבתי הספר והיה לזמן קצר חבר בוועדת הכספים של הלשכה.

לאחר בחירתו של וושינגטון לואיס לנשיאות מינה הנשיא החדש את ורגאס בנובמבר 1926 לשר האוצר. בתפקידו הנהיג רפורמה מוניטרית שאושרה בקונגרס בסוף אותה שנה, ביקשה להחזיר את ברזיל לתקן הזהב והקימה קרן לייצוב המטבע. תחנת הביניים במשרד האוצר לא נמשכה שנים רבות, אך היא הרחיבה את תחום עיסוקו מעבר לפוליטיקה של ריו גראנדה דו סול והציבה אותו בלב המנגנון הכלכלי של השלטון הפדרלי.

נשיא מדינת ריו גראנדה דו סול

באוגוסט 1927 הציג בורז'ס דה מדיירוס את ורגאס כמועמד ה-PRR לנשיאות ריו גראנדה דו סול. האופוזיציה לא הציבה מועמד נגדי, ודמויות מן המחנה היריב כמו בטיסטה לוזרדו וז'וזה סילביירה מרטינס אף הודיעו על תמיכתם בו. אסיס ברזיל, מנהיגה המרכזי של האופוזיציה, המליץ לתומכיו להימנע מהצבעה ואיחל לורגאס הצלחה.

ממשלת ורגאס במדינה התאפיינה בניסיון לפיוס פוליטי ובטיפול במצב הכספי. הוא שילב אנשי אופוזיציה בממשל ונקט צעדים לצמצום זיופי בחירות. היה עליו להתמודד גם עם ירושה כלכלית מורכבת מתקופת בורז'ס: הלאמת נמל ריו גראנדה ומסילת הברזל בשנים 1919-1920 הגדילה את הוצאות המדינה, אף שהרחיבה גם את נכסיה ואת הכנסותיה, ואילו עלויות מהפכת 1923 והצורך להשקיע בשירותים שהולאמו העמיקו את הגירעון.

באישור אספת הנציגים גייס ורגאס בחו"ל הלוואה של 42 מיליון דולר בריבית שנתית של 6%. הכסף שימש לפירעון חובות ישנים שנשאו ריבית של עד 8%, ובספטמבר 1928 נוסד BERGS, Banco do Estado do Rio Grande do Sul, לימים Banrisul. הבנק הרחיב את הגישה לאשראי עבור המעמדות היצרניים, והעובדה שהעמיד הלוואות ללא תנאי השתייכות מפלגתית תרמה לפיוס בין הרפובליקנים לליברטדורס.

ורגאס גם הציע רפורמת מס שאושרה באספה ב-1928 בשינויים מסוימים. מטרתה הייתה להיאבק בהברחות ולהתאים את שיטת הגבייה למבנה הממשל שהורחב באמצעות ההלאמות. מצד אחד היא אפשרה להכנסות ממסים להישאר יציבות בין 1928 ל-1929 למרות הירידה החריפה בהיקף המסחר בעקבות המשבר הבינלאומי. מצד אחר, העלאת נטל המס הביאה לסגירת מפעלים קטנים ובינוניים, במיוחד באזורי ההתיישבות הגרמנית. השילוב בין התערבות ממשלתית, ייצוב חשבונות, הקמת גוף אשראי וניסיון לפיוס פוליטי כבר הצביע על דפוס שלטוני שיקבל ממדים לאומיים זמן קצר לאחר מכן.

משבר 1929 והדרך לבחירות לנשיאות

המערכת הפוליטית של הרפובליקה הישנה פעלה במסגרת "מדיניות המושלים", שצמחה בתקופת נשיאותו של קמפוס סאלס בשנים 1898-1902. היא הפכה את הבחירות, במידה רבה, ל"פיקציה מוסדית": הנשיא הצביע על המועמד הרשמי, והאליטות ששלטו במדינות סיפקו לו את תמיכתן, כך שתבוסתו בבחירות נעשתה כמעט בלתי אפשרית. הסדר נוסף בין האליטות של סאו פאולו ומינאס ז'ראיס הבטיח חילופי שלטון בין שתי המדינות ונודע כ"מדיניות הקפה בחלב".

ב-1929 שבר וושינגטון לואיס את ההסדר כאשר בחר בז'וליו פרסטס, אף הוא מסאו פאולו, כמועמד הרשמי לנשיאות. בתגובה העמיד Partido Republicano Mineiro את ורגאס כמועמד לנשיאות, ולצדו ז'ואאו פסואה מפראיבה כמועמד לסגן הנשיא. ההתנגדות לוושינגטון לואיס ולפרסטס התגבשה במסגרת Aliança Liberal, קואליציה ארצית שכללה את ממשלות מינאס ז'ראיס, ריו גראנדה דו סול ופראיבה וכן את המפלגות הדמוקרטיות של סאו פאולו ושל המחוז הפדרלי.

מצע הברית הליברלית דרש הצבעה חשאית, הקמת מערכת משפט לענייני בחירות, עצמאות של הרשות השופטת, חנינה רחבה למורדים של 1922, 1924 ו-1925-1927, עבודות להתמודדות עם הבצורת בצפון-מזרח, זכויות עובדים ובהן יום עבודה בן שמונה שעות, חופשה, הנהגת שכר מינימום והגנה על נשים וקטינים, לצד מדיניות כלכלית מגוננת גם כלפי מוצרי יצוא שאינם קפה.

מערכת הבחירות הייתה אלימה. עד 15 בפברואר כבר דווח על 15 הרוגים ועל 48 פצועים קשה בעימותים פוליטיים ברחבי המדינה. ב-26 בדצמבר, בהתכנסות של הברית הליברלית ליד עמודי Palácio Tiradentes, משכנה של לשכת הצירים הפדרלית, הידרדר ויכוח לעימות קטלני. אילדפונסו סימואס לופס, חבר פרלמנט מריו גראנדה דו סול וגזבר מערכת הבחירות של הברית, הסתכסך בלובי עם מנואל פרנסיסקו דה סוזה פילו, חבר פרלמנט נבחר מפרנמבוקו ותומך פרסטס. השניים נאבקו זה בזה, ולבסוף ירה סימואס לופס שלוש יריות מטווח קצר בסוזה פילו והרג אותו במקום.

הבחירות שאבדו והמהפכה שניצחה

הבחירות לנשיאות נערכו ב-1 במרץ 1930. ז'וליו פרסטס הוכרז כמנצח עם 1,091,709 קולות לעומת 742,794 שקיבל ורגאס. שני הצדדים האשימו זה את זה בזיופים, ובמינאס ז'ראיס ובפראיבה סירבו ועדות הספירה להעניק אישור למועמדי הברית הליברלית שנבחרו ללשכה הפדרלית.

חלק מהנהגת הברית הליברלית הגיע למסקנה שהדרך לשלטון אינה עוד דרך הקלפי. בין תומכי המסלול המהפכני היו וירז'יליו דה מלו פרנקו ממינאס ז'ראיס, אוסוולדו ארניה מריו גראנדה דו סול, ז'ואאו נבס דה פונטורה, פלורס דה קוניה ובטיסטה לוזרדו. אף שהתנועה התארגנה סביב ורגאס, הוא עצמו לא התלהב בתחילה מן הרעיון והיסס לקחת על עצמו את הנהגתה, בין היתר משום ששמר על יחסים טובים עם הנשיא וושינגטון לואיס.

ב-26 ביולי 1930 נרצח ז'ואאו פסואה ברסיפה. הרצח לא נבע מסיבות פוליטיות, אך הוא סיפק תנופה חזקה למחנה המהפכני. ב-3 באוקטובר פרצה המהפכה בפורטו אלגרה ובבלו הוריזונטה. כוחות שהורכבו מחיילים ומתנדבים השתלטו על ריו גראנדה דו סול ונעו דרך סנטה קתרינה ופרנה לכיוון ריו דה ז'ניירו כמעט ללא התנגדות.

ב-24 באוקטובר, 22 ימים לפני המועד שבו אמור היה פרסטס להיכנס לתפקיד, דרש הפיקוד העליון של הצבא מוושינגטון לואיס להתפטר. יומיים אחר כך הזמינה החונטה הצבאית השלטת, שכללה את טאסו פראגוזו, מנה ברטו ואיזאיאס נורוניה, את ורגאס באופן רשמי לקבל את נשיאות הרפובליקה. לאחר מסע רכבת שנמשך 20 יום ובמהלכו התקבל בהתלהבות בידי המונים בכל תחנה, הגיע ורגאס לריו דה ז'ניירו ב-31 באוקטובר ונכנס לתפקידו ב-3 בנובמבר.

הממשלה הזמנית: פירוק הסדר הישן

ורגאס נכנס לנשיאות עם סמכויות דיקטטוריות. הוא פיזר את הקונגרס הלאומי, את האספות המחוקקות ואת המועצות העירוניות וביטל את חוקת 1891. הוא הבטיח לכנס בעתיד אספה מכוננת שתכתוב חוקה חדשה, אך לא קבע לכך מועד. ראשי המדינות, מלבד זה של מינאס ז'ראיס, הוחלפו במתערבים פדרליים שמינה הנשיא.

הממשלה החדשה העניקה חנינה רחבה למשתתפי המרידות הצבאיות של השנים הקודמות והקימה שני משרדים חדשים: משרד העבודה, התעשייה והמסחר, MTIC, ומשרד החינוך והבריאות, MESP. לינדולפו קולור מריו גראנדה דו סול היה השר הראשון במשרד העבודה, ופרנסיסקו קמפוס ממינאס ז'ראיס היה הראשון במשרד החינוך. במעגל הבולט של השלטון החדש הופיעו גם אוסוולדו ארניה, תחילה כשר המשפטים ואחר כך שר האוצר; גויס מונטיירו, שקודם במהרה לדרגת גנרל; ז'ואאו אלברטו, המתערב הפדרלי בסאו פאולו; ז'וארז טאבורה, הנציג הצבאי של המהפכה במדינות הצפון; וז'וזה אמריקו דה אלמיידה, שר התחבורה והעבודות הציבוריות.

העובדים נכנסים למרכז השלטון

ורגאס הפסיק את המדיניות שעודדה הגירה לברזיל, מדיניות שהתחזקה לאחר ביטול העבדות. בדצמבר 1930 החלה הממשלה הזמנית, באמצעות "חוק שני השלישים", להגביל כניסת זרים ולדרוש מחברות להעסיק ברזילאים ילידי המדינה בלפחות שני שלישים מן המשרות. בפברואר 1931 הוקם Departamento Nacional do Trabalho, המחלקה הלאומית לעבודה, שחולקה לארבעה תחומים: היגיינה, ארגון, ביטחון סוציאלי ובטיחות ופיקוח בעבודה.

בחודש שלאחר מכן הסדיר צו נשיאותי את פעילות האיגודים והפדרציות המקצועיות, שהועמדו מעתה תחת פיקוח המחלקה הלאומית לעבודה. עובדים לא חויבו להצטרף לאיגוד, אך רק עובדים מאוגדים היו יכולים ליהנות מהטבות מסוימות של החקיקה החברתית. בין מרץ 1931 לנובמבר 1932 פורסמו צווים שהסדירו חופשות, שעות עבודה בתעשייה ובמסחר וכן את תנאי עבודתם של נשים וקטינים. במרץ 1932 הונהגה Carteira Profissional, תעודת העבודה שתיעדה את יחסי ההעסקה ושימשה גם אישור לחברות העובד באיגוד.

חקיקת העבודה של ורגאס נשענה על העיקרון הפוזיטיביסטי של "שילוב הפרולטריון בחברה". העובדים העירוניים נתפסו ככוח פוליטי שהממשלה יכולה להפיק ממנו תועלת אם תעניק להם הטבות ובמקביל תפקח עליהם מקרוב. השליטה באיגודים והגבלת הגירתם של זרים שנחשבו "בלתי רצויים" נועדו גם לבלום את התפשטותם של רעיונות קומוניסטיים. לצד הרחבת ההגנות, נותרו מחוץ למערכת הזאת קבוצות גדולות: פועלים חקלאיים ועובדות משק בית לא נכללו בחקיקה הסוציאלית של התקופה.

קפה, חוב והתערבות ממשלתית

כאשר נכנס ורגאס לשלטון היה מצבה הכלכלי של ברזיל קשה. המשבר העולמי של 1929 פגע ביצוא, ותוכנית הייצוב של הנשיא הקודם, שכבר החלה בתקופה שבה ורגאס עצמו היה שר האוצר, לא השיגה את התוצאות המיוחלות. המדיניות הכלכלית של הממשלה הזמנית התאפיינה בהתערבות חזקה של המדינה ובעידוד גיוון החקלאות והתעשייה, אך למרות גישתה השמרנית והלאומית נזהרה הממשלה מעימות ישיר עם אינטרסים פרטיים וזרים.

תחת ורגאס עבר ניהול מדיניות הקפה מממשלת סאו פאולו לידי הממשלה הפדרלית. במאי 1931 הוקמה מועצת הקפה הלאומית, שהוחלפה ב-1933 במחלקת הקפה הלאומית, ותפקידה היה לתכנן ייצור, לפקח על איכות ולעודד צריכה. הממשלה הפדרלית רכשה 18 מיליון שקי קפה מיבול סאו פאולו של 1929-1930 כדי למנוע את התמוטטות המגדלים, וחלק מהקפה שנרכש נשרף כדי לצמצם את ההיצע ולשמור על המחיר. כדי למנוע גלי ייצור יתר נוספים החלה הממשלה לגבות אלף רייס על כל עץ קפה חדש שניטע, ובמקביל יצאה למתקפה מסחרית, חתמה על הסכמי מכירת קפה עם עשרות מדינות חדשות ושמרה על הפטור ממכס עבור ארצות הברית.

לברזיל היה באותה עת חוב חיצוני של כ-237 מיליון ליש"ט, בעוד יתרות המטבע הזר שלה עמדו למעשה על אפס. במרץ 1932 חתמה הממשלה על funding loan, השלישי מסוגו בתולדות הרפובליקה, שבמסגרתו אורגן החוב החיצוני מחדש ומועד תשלומיו הוארך עד 1934. גם כאן הופיע אותו דפוס שילך ויתחזק: בעיות שהיו בעבר בעיקר בתחום המדינות או השוק הפרטי קיבלו מעתה טיפול ישיר של הממשלה הפדרלית.

שינוי מערכת החינוך

ורגאס קידם גם רפורמה כללית בחינוך בהובלת שר החינוך פרנסיסקו קמפוס. המטרה הייתה לצמצם את הדגש המופרז על השכלה גבוהה ולהרחיב מסלולים טכניים ומקצועיים שיוכלו להכשיר כוח אדם לכלכלה ההולכת ונעשית מגוונת יותר. ב-18 באפריל 1931 נקבעה רפורמה בחינוך התיכוני, שאורכו הוגדר שבע שנים: חמש שנות לימוד יסוד משותפות ושנתיים של קורס משלים. הקבלה להשכלה הגבוהה נעשתה באמצעות בחינות כניסה.

ב-30 באפריל חתם ורגאס על צו שהחזיר לבתי הספר את הוראת הדת במתכונת רשות, לאחר שהוצאה מתוכנית הלימודים הלאומית ב-1891. הצעד היה מעניין במיוחד משום שורגאס עצמו התנגד להוראת דת בבתי ספר כאשר ישב בפרלמנט הפדרלי כמה שנים קודם לכן. בתוך פחות משנה מתחילת שלטונו כבר היה ברור כי מהפכת 1930 לא הסתכמה בחילופי נשיאים: מוסדות, עבודה, כלכלה וחינוך הוכנסו כולם לתהליך של ארגון מחדש.

סאו פאולו מתקוממת: מהפכת 1932

יחסיו של ורגאס עם האליטות של סאו פאולו היו מתוחים מן היום הראשון. מהפכת 1930 הדיחה נשיא מסאו פאולו, וושינגטון לואיס, ומנעה מז'וליו פרסטס, אף הוא מסאו פאולו, להיכנס לתפקיד שאליו נבחר. Partido Democrático של סאו פאולו, שהיה יריבו של PRP של וושינגטון לואיס, תמך במהפכה וציפה כי ורגאס ימנה אחד מאנשיו להנהגת המדינה. במקום זאת הוא בחר בז'ואאו אלברטו לינס דה בארוס, קצין מפרנמבוקו שהשתתף במרד 1924 וב-Coluna Prestes. מנהיגי סאו פאולו ראו במינוי של "זר" בעל נטיות קומוניסטיות לכאורה השפלה.

ביולי 1931, כאשר המתיחות בסאו פאולו התקרבה לנקודת רתיחה, החליף ורגאס את ז'ואאו אלברטו בלאודו דה קמרגו, אזרח מסאו פאולו שהיה קשור למפלגה הדמוקרטית. פחות מארבעה חודשים לאחר מכן התפטר קמרגו יחד עם שר האוצר, הבנקאי ז'וזה מריה ויטאקר. בינואר 1932 הוכרז על הקמת Frente Única Paulista, שחיברה בין Partido Democrático ובין PRP, מפלגות שהיו בעבר יריבות אך כעת התאחדו נגד ורגאס. דרישותיהן היו הדחתו וכינון מיידי של משטר חוקתי.

בניסיון להרגיע את המדינה מינה ורגאס בפברואר את פדרו דה טולדו, איש סאו פאולו, למתערב הפדרלי, פרסם קוד בחירות חדש ובמאי קבע את 3 במאי 1933 כמועד לבחירות לאספה המכוננת שתכתוב חוקה חדשה. אלא שהצעדים לא עצרו את ההסלמה. בליל 23 במאי 1932 התרחש עימות במרכז סאו פאולו בין מפגינים נגד ורגאס ובין אנשי Legião Revolucionária התומכת בו. 13 בני אדם נהרגו, ובהם ארבעה צעירים מסאו פאולו: מרטינס, מיראגאיה, דראוזיו וקמרגו. הארבעה נעשו לקדושי המחאה והעמיקו את התסיסה הציבורית.

המרד תוכנן ל-14 ביולי, יום השנה למהפכה הצרפתית, אך הוקדם ופרץ ב-9 ביולי. מפקדיו ציפו לניצחון מהיר: הם הניחו שמינאס ז'ראיס, ריו גראנדה דו סול ומאטו גרוסו יצטרפו, ושמרד סימולטני בארבע המדינות ישתק את יכולתה של הממשלה הפדרלית להגיב. כבר ב-10 ביולי, כאשר נדמה היה לורגאס שהכוחות המורדים עומדים להפילו, הוא כתב פתק שבו תיאר את כוונתו להתאבד.

הפתק לא נדרש למלא את ייעודו. כבר למחרת התבססה התגובה הממשלתית. הכוחות של מינאס ז'ראיס וריו גראנדה דו סול לא הצטרפו למרד, וגם התגבורת ממאטו גרוסו לא הגיעה. כוחות סאו פאולו נתקעו בעמק פאראיבה, והתוכנית ל"הסתערות בלתי ניתנת לעצירה" לעבר ריו דה ז'ניירו התחלפה בניסיון נואש להגן על שטח המדינה. ללא מוצא נכנעה סאו פאולו ב-28 בספטמבר.

למרות ניצחונו הצבאי, ורגאס קיבל חלק מדרישות המורדים. התהליך החוקתי נמשך, ובסופו נולדה חוקת 1934. המרידה שכשלה בשדה הקרב השיגה בכך לפחות חלק מן היעד הפוליטי שבשמו יצאה לדרך.

ממשלה חוקתית, בחירות עקיפות ושני קצוות פוליטיים

ב-18 בנובמבר 1933 הוענק לורגאס הצלב הגדול של המסדר הצבאי הפורטוגלי של המגדל והחרב, הגבורה, הנאמנות והזכות. באותה שנה החל גם תהליך ביקורת של החוב החיצוני הברזילאי, שיבשיל להסכם עם הנושים ב-1943 ובמסגרתו הופחת החוב ב-60%.

ורגאס כינס את האספה ב-1933, וב-16 ביולי 1934 היא פרסמה חוקה חדשה. החוקה הנהיגה חידושים ובהם הצבעה חשאית, חינוך יסודי חובה, זכות הצבעה לנשים וחוקי עבודה שונים. ההצבעה החשאית שמה קץ למעמדה הדומיננטי של ההצבעה הגלויה שאפיינה את הרפובליקה הישנה ואפשרה ל"קולונלים" לפקח על קולות המצביעים.

החוקה קבעה כי לאחר פרסומה ייבחר הנשיא הראשון באופן עקיף בידי חברי האספה המכוננת. הבחירות נערכו כבר למחרת, וורגאס ניצח. האיש שהגיע לשלטון בעקבות מהפכה וניהל ממשלה זמנית בעלת סמכויות דיקטטוריות הפך כעת לנשיא מכוח מסגרת חוקתית חדשה, גם אם עדיין לא באמצעות הצבעה עממית ישירה.

באותן שנים התחזקו בברזיל שני כוחות פוליטיים מנוגדים. מימין קמה Ação Integralista Brasileira, AIB, שדגלה במדינה קורפורטיבית בהשראת הפשיזם. משמאל התחזקה Aliança Nacional Libertadora, ANL, שקיבלה תמיכה מן המשטר הקומוניסטי של ברית המועצות. בניגוד למפלגות שהיו דומיננטיות ברפובליקה הישנה וייצגו בדרך כלל אינטרסים של מדינה מסוימת, לשני הזרמים היה אופי ארצי. ב-27 בנובמבר 1937 ערך ורגאס שריפה של דגלי המדינות כסמל להתנגדות לרגיונליזם.

האיום הקומוניסטי והדרך להפיכת 1937

ורגאס והפיקוד העליון של הכוחות המזוינים הברזילאים התנגדו באופן מובהק לקומוניסטים והאיום הקומוניסטי שימש בסופו של דבר להצדקת ההישג הפוליטי הגדול ביותר של ורגאס: ההפיכה של 1937. המפלגה הקומוניסטית הברזילאית, PCB, שנוסדה ב-1922, הקימה את הברית הלאומית המשחררת, ANL, אך ורגאס הוציא את הארגון מחוץ לחוק וסגר אותו.

ב-1935 ארגנה ANL, בתמיכת האינטרנציונל הקומוניסטי, הקומינטרן, מרד נגד ורגאס שנודע כ-Intentona Comunista. הממשלה דיכאה אותו בקלות. שנתיים לאחר מכן הופיע "Plano Cohen", מסמך מזויף שהופק בידי אינטגרליסטים וטען כי הקומוניסטים מתכננים מהפכה גדולה ומתוחכמת בהרבה מזו של 1935, בתמיכה רחבה של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. הצבא וחלקים נרחבים של המעמד הבינוני השתכנעו בצורך בממשלה חזקה יותר כדי למנוע השתלטות קומוניסטית.

בתמיכת הצבא וחלקים מן הציבור ביטל ורגאס את חוקת 1934 וכונן את Estado Novo. המעבר מממשלה חוקתית לדיקטטורה לא הגיע לאחר ניצחון של יריביו אלא מתוך פעולה יזומה של הנשיא עצמו. שבע שנים לאחר שהוביל מהפכה בשם שינוי הסדר הפוליטי הישן, הוא ריכז בידיו עוצמה רחבה יותר מזו שהחזיק בעת כניסתו הראשונה לארמון הנשיאות.

Estado Novo: המדינה החדשה של ורגאס

חוקת 1937 שיצרה את Estado Novo הייתה ריכוזית וסמכותנית. היא ביטלה את חופש הפעולה המפלגתי, פגעה בעצמאות בין שלוש הרשויות ובפדרליזם שהיה קיים במדינה. ורגאס סגר את הקונגרס הלאומי והקים את Tribunal de Segurança Nacional. ראשי הערים מונו מעתה בידי מושלי המדינות, ואלה עצמם מונו בידי הנשיא.

הממשלה הקימה את Departamento de Imprensa e Propaganda, DIP, מחלקת העיתונות והתעמולה שנועדה לבנות את דמותו הציבורית של ורגאס כ"אבי העניים" וכ"מושיע המולדת". באותה תקופה פתחה הממשלה גם במהלך של התפשטות כלכלית אל שטחי גוארני-קאיוואה, תוך ריכוז האוכלוסייה הילידית בשמורות. ב-6 באוגוסט 1941 קיבל ורגאס מפורטוגל את הצלב הגדול של המסדר הצבאי של אביש.

במהלך מלחמת העולם השנייה נאלצה ברזיל להתמודד עם לחצים בינלאומיים הולכים וגוברים. בשנת 1942 הרחיבו ציי גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית את מלחמת הצוללות אל דרום האוקיינוס האטלנטי ותקפו ספינות של מדינות שהתחייבו לעקרונות האמנה האטלנטית. ההתחייבות נגעה גם לסולידריות בין מדינות אמריקה במקרה שאחת מהן תותקף בידי כוח מחוץ ליבשת, מצב שקיבל משמעות מיוחדת לאחר ההתקפה היפנית על פרל הארבור והכרזות המלחמה הגרמנית והאיטלקית על ארצות הברית. במקביל פעלה בברזיל, ובמיוחד בסאו פאולו, רשת ריגול נאצית אינטנסיבית.

אולי יעניין אותך

בוני וקלייד: האמת מאחורי המיתוס

הנרי מוזלי – ממציא הטבלה המחזורית המודרנית

בירגר אריקסן, הקצין המזדקן שהציל את המלך

חואן פרון – עלייתו ונפילתו של אחד ממנהיגיה החידתיים של ארגנטינה

צוללות גרמניות הטביעו ב-1942 כמה אוניות סוחר ברזילאיות באוקיינוס האטלנטי, ולא רק בחלקו הדרומי. הדיווחים הנרחבים בתקשורת הוציאו אזרחים לרחובות בדרישה שהממשלה תגיב בהכרזת מלחמה. לארצות הברית היו אף תוכניות לפלישה לצפון-מזרח ברזיל במסגרת Plan Rubber אם ממשלת ורגאס תתעקש להישאר נייטרלית.

גם לפני הכרזה רשמית על מלחמה הלך מצב הלחימה ונעשה בלתי הפיך. החל ממאי 1942 תקפו מטוסים של חיל האוויר הברזילאי, FAB, כל צוללת גרמנית או איטלקית שאותרה. בין 15 ל-21 באוגוסט בלבד טורפדו מול החוף הצפון-מזרחי, באזור סרז'יפה ובאהיה, חמש אוניות ברזילאיות: Baependi, Aníbal Benévolo, Araraquara, Itagiba ו-Arará. בסוף אותו חודש הצטרפה ברזיל רשמית לבעלות הברית והכריזה מלחמה על גרמניה ואיטליה.

ורגאס חתם עם הנשיא האמריקאי פרנקלין רוזוולט גם על אמנת וושינגטון, שהבטיחה ייצור של 45 אלף טונות לטקס עבור כוחות בעלות הברית. המהלך דחף את מחזור הגומי השני באמזונס והביא לאזור גם תהליך התיישבות חדש: 54 אלף עובדים מצפון-מזרח ברזיל, רובם מסיארה, עברו לאמזונס. תחת תמריצים כלכליים ולחץ דיפלומטי הקימו האמריקאים בסיסים אוויריים וימיים לאורך החוף הצפוני והצפון-מזרחי. הבסיס בפרנמירין, סמוך לנטאל במדינת ריו גראנדה דו נורטה, היה המרכזי ביותר מן הבחינה הצבאית, ואילו רסיפה נבחרה למטה הפיקוד של בעלות הברית בדרום האטלנטי.

השתתפותה של ברזיל במלחמה, ובייחוד שליחת כוח משלוח לזירת הים התיכון, הפעילה לחץ גובר על Estado Novo. דיקטטורה שנלחמה לצד מדינות בעלות הברית עמדה מול שאלות פנימיות שהפכו קשות יותר ויותר להתעלמות.

שקיעת Estado Novo והדחת ורגאס

ב-1943 הופיע Manifesto dos Mineiros, מסמך שסימן את ראשיתה של התנגדות גלויה ל-Estado Novo. פוליטיקאים, אינטלקטואלים ואנשי עסקים ממינאס ז'ראיס חתמו עליו, גינו בפומבי את המשטר הדיקטטורי ודרשו דמוקרטיזציה מחדש. המסמך הועבר בחשאי מיד ליד והמחיש כי המשטר שנראה במשך שנים מוצק ניצב כעת מול אופוזיציה מאורגנת יותר.

ב-29 באוקטובר 1945, לנוכח הפיכה צבאית שעמדה להדיחו, התפטר ורגאס ונשלח לסאו בורז'ה. ב-2 בדצמבר נערכו בחירות חופשיות לנשיאות ולפרלמנט, וורגאס עצמו נבחר לסנאט ברוב הקולות הגדול ביותר שנרשם עד אז. Era Vargas הראשונה הגיעה לסיומה, אך הקריירה הפוליטית של האיש שעל שמו נקראה התקופה לא הסתיימה.

הוא כבר שלט בברזיל במשך 15 שנים רצופות, עבר מממשלה מהפכנית לממשלה חוקתית וממנה לדיקטטורה, בנה מנגנוני עבודה, כלכלה, חינוך ותעמולה חדשים, ניהל את המדינה דרך מלחמת העולם השנייה ולבסוף הודח בידי הצבא. חמש שנים בלבד לאחר מכן ינסה לעשות דבר שנראה כמעט בלתי סביר: לחזור לאותו ארמון, הפעם לא בעקבות מהפכה או בחירה עקיפה, אלא באמצעות קולות הבוחרים.

חמש השנים מחוץ לארמון

הדחתו ב-1945 הייתה חדה, אבל לא הייתה סוף מן הסוג שמקובל לצפות לו לאחר 15 שנות שלטון, שחלקן עברו תחת דיקטטורה. ורגאס לא נכלא, לא הועמד לדין, לא איבד את זכויותיו הפוליטיות ואפילו לא נשלח לגלות מן הסוג שהוא עצמו כפה על הנשיא וושינגטון לואיס לאחר מהפכת 1930. הוא פרש לאחוזת Santos Reis בסאו בורז'ה שבריו גראנדה דו סול, בעוד דמותו ממשיכה להיות נוכחת במערכת הפוליטית החדשה שנולדה לאחר Estado Novo. גם המטבעות נשאו זמן מה את פניו: דיוקנו הופיע על מטבעות 100 ו-300 רייס עד 1942, אחר כך על מטבע של 50 סנטאבוס של קרוזיירו עד 1946, וכן על שטר של עשרה קרוזיירו.

אחד התנאים שנדונו כדי שורגאס לא יוגלה היה תמיכתו במועמדותו לנשיאות של הגנרל אאוריקו גספר דוטרה, שר המלחמה שלו לאורך Estado Novo. זו לא הייתה בחירה טבעית מבחינתו. ורגאס ראה בדוטרה בוגד שתמך בהפיכה שהדיחה אותו ב-29 באוקטובר, אך הוגו בורגי ניסה לשכנעו כי ניצחון של UDN ושל מועמדה אדוארדו גומס עלול לפרק את הישגי Estado Novo ואף להביא לנקמה אישית נגד הנשיא המודח. לאחר פגישתו עם ורגאס בסאו בורז'ה שב בורגי ב-24 בנובמבר 1945 והפיץ בעיתונים ובכרוזים את המשפט שהפך לסיסמת מערכת הבחירות של דוטרה: "הוא אמר: הצביעו לדוטרה".

ב-28 בנובמבר פרסם ורגאס "מסר אל העם" וקרא להצביע לדוטרה, אבל אפילו התמיכה הזאת נוסחה באזהרה מפורשת. הוא הבטיח להישאר לצד הציבור גם לאחר הניצחון, ואם הנשיא החדש לא ימלא את הבטחותיו, להיות לצד העם נגדו. דוטרה ניצח את אדוארדו גומס, שמסע הבחירות שלו נפגע ממשפט שאמר בתיאטרון העירוני של ריו דה ז'ניירו ב-19 בנובמבר. גומס הכריז שאין הוא זקוק לקולותיה של "חבורת הבטלנים שתומכת בדיקטטור" כדי להיבחר לנשיא. הוגו בורגי הפך את הדברים לכלי נשק פוליטי, ובמסע רדיו, כרוזים וסיכות ייחס לגומס את הניסוח "אינני זקוק לקולותיהם של נושאי קופסאות האוכל".

בבחירות לאספה המכוננת של 1946 התברר עד כמה רחוק היה ורגאס מלהיעלם מן הפוליטיקה. הוא נבחר לסנאט משתי מדינות: מריו גראנדה דו סול מטעם Partido Social Democrático, PSD, ומסאו פאולו מטעם Partido Trabalhista Brasileiro, PTB, מפלגה שסייע להקים. במקביל נבחר גם לבית הנבחרים בשש מדינות, ריו גראנדה דו סול, סאו פאולו, פרנה, מינאס ז'ראיס, באהיה וריו דה ז'ניירו, וכן במחוז הפדרלי.

במסיבת עיתונאים בריו דה ז'ניירו ב-4 בדצמבר 1946 חזר ורגאס אל יום הדחתו וטען שלא ביקש לעצמו שום משרה נבחרת, אלא קיבל באמצעות "תנועה ספונטנית של העם" כמיליון וחצי קולות ברחבי ברזיל. תשעה ימים אחר כך, בנאום בסנאט, ניסח את התוצאה כמעט כפסק דין היסטורי שניתן עוד בחייו: לדבריו, רק מעטים זוכים לכך שדעת הקהל של זמנם תשפוט אותם, בעוד רוב בני האדם נאלצים להמתין ל"צדק האל בקול ההיסטוריה". לו, טען, כבר ניתן אותו חסד באמצעות 1.3 מיליון ברזילאים שהעניקו לו מנדט כסנאטור בשתי מדינות וכציר במחוז הפדרלי ובשש מדינות נוספות.

ורגאס היה שותף גם להקמת PSD ב-1945, מפלגה שנבנתה בעיקר מן המתערבים המדינתיים לשעבר של Estado Novo. הוא אף נבחר לנשיאה, אך העביר את התפקיד לבנדיטו ולדארס. למרות כוחו האלקטורלי, השתתפותו באספה המכוננת הייתה מצומצמת מאוד. הוא היה חבר הפרלמנט היחיד שלא חתם על חוקת 1946 ונשא באספה נאום אחד בלבד, ב-31 באוגוסט 1946. בסנאט ייצג את ריו גראנדה דו סול בשנים 1946-1947 ונשא חמישה נאומים שבהם מנה את הישגי מהפכת 1930 ו-Estado Novo וביקר את ממשלת דוטרה. נאומו האחרון בסנאט היה ב-3 ביולי 1947.

לפני שחזר לסאו בורז'ה השתתף גם בעצרות בעשר בירות מדינתיות וקידם את תוכנית PTB ואת מועמדיה בבחירות 1947. לאחר מכן עזב את הסנאט ושב לעיר הולדתו, שם היו בבעלותו אחוזות Itu ו-Santos Reis. הפניות לחזור לחיים הפוליטיים לא חדלו. אדמר דה בארוס, הוגו בורגי ואחרים לחצו עליו, והקשר שנוצר עם העיתונאי סמואל ויינר התברר אף הוא כגורם משמעותי בדרך חזרה.

באוגוסט 1950 פרסם Revista do Globo גיליון מיוחד שבו הודפסו מחדש כתבות ביוגרפיות על ורגאס. מתחת לתצלום שלו רכוב על סוס הופיע משפט של ז'ואאו נבס דה פונטורה, שהתבסס על ביטוי עממי מוכר והתייחס לאפשרות שורגאס יתמודד שוב: "אם הסוס יעבור לידו כשהוא כבר אוכף, הוא יעלה עליו". הסוס, מבחינה פוליטית לפחות, אכן עבר.

"הוא יחזור": בחירות 1950

ורגאס הסכים לחזור. בנאום בפרנאיבה הוא הסביר כי קיבל קריאות ממקומות רחוקים ברחבי המדינה להיכנס למערכה שת mobilized את העם הברזילאי להגנת הזכות לחירות ולחיים. עוד לפני מסע הבחירות עצמו ניסחה PTB את הציפייה בצורה הישירה ביותר: "הוא יחזור!" המשפט הופיע לא רק בכרזות. אלזירה ורגאס שמרה מזכרות מתקופת הבחירות שבהן הודפסה הבטחה דומה לצד תמונתו המחייכת של אביה על קופסאות גפרורים, נרתיקי סיגריות, ארנקי מטבעות, מחזיקי מפתחות, עלונים, כרזות, צעיפי משי ואפילו תיקי נשים.

מועמדותו הושקה ב-19 באפריל, יום הולדתו, לאחר שאדוארדו גומס כבר הוכרז כמועמד UDN. באותו יום הצהיר ורגאס כי אם הקרבתו תשרת את ברזיל, אפשר לקחת אותו למערכה. ב-9 באוגוסט, בהכרזה בפורטו אלגרה, ניסה להציג את מועמדותו לא כשאיפה אישית אלא כתוצאה מכישלון להגיע למועמד מוסכם. לדבריו, כאשר אדמר דה בארוס והנהגת PTB הציעו אותו, כתב לסנאטור סלגאדו פילו והודיע שיהיה מוכן לפרוש לטובת פיוס כללי בפוליטיקה הברזילאית. משלא התקבלה הצעתו, אמר, נאלץ לקבל את המועמדות מכוח לחץ עממי.

המועמדות עמדה גם בפני ניסיונות משפטיים לפסול אותה בבית הדין העליון לבחירות. הטענה הייתה שורגאס הפר את חוקות 1891 ו-1934 ולכן היה צריך לעמוד לדין כעבריין פוליטי; נטען גם כי אם המפלגה הקומוניסטית איבדה את רישומה ב-1947 משום שנחשבה מנוגדת למשטר הדמוקרטי, ניתן להחיל היגיון דומה גם עליו. בית הדין לא קיבל את הטענות, משום שההתנגדות הוגשה בדרך שלא הייתה מוסמכת לעשות כן. ב-19 באוגוסט נרשמה מועמדותו באופן רשמי.

בגיל 68 יצא ורגאס למסע בכל אזורי ברזיל. בין 9 באוגוסט ל-30 בספטמבר נאם ב-77 ערים, הזכיר בכל אזור את פעולות ממשלותיו הקודמות וניסה להמיר את הזיכרון ההיסטורי בהצבעה. הראשון בנאומים היה בפורטו אלגרה והאחרון בסאו בורז'ה. ב-12 באוגוסט בריו דה ז'ניירו הבטיח שאם ינצח ב-3 באוקטובר, העם יעלה יחד איתו במדרגות ארמון קטטה ויישאר איתו בממשלה.

גם הכינוי "אבי העניים" הפך לנושא פוליטי. בנאום ברסיפה ב-27 באוגוסט התייחס ורגאס ליריבים שהטיחו בו בעת ובעונה אחת שהוא "אבי העניים" וגם "אבי העשירים". הוא השיב שמעולם לא ראה את עצמו כנציג של פלג קיצוני אלא כאדם המבקש לפעול בצדק ולמען טובת הכלל. העשירים והעניים, אמר, הם ברזילאים באותה מידה. לדבריו, כאשר סייע באשראי לחקלאים ולתעשיינים שהיו על סף חדלות פירעון, עשה זאת גם כדי למנוע הידרדרות שתפגע בשכבות החלשות ובשכירים; ובמקביל הגן על העובדים מפני ניצול והחל, למרות התנגדויות, את בניית חקיקת העבודה של ברזיל.

היריב הבולט והחריף ביותר היה קרלוס לסרדה. במאמר מערכת שכותרתו "אזהרה במקומה", שפורסם ב-Tribuna da Imprensa ב-1 ביוני 1950, ניסח לסרדה את התנגדותו בצורה שהותירה מעט מאוד מקום לפשרה: ורגאס הסנאטור אינו צריך להיות מועמד; אם יהיה מועמד, אין לבחור בו; אם ייבחר, אין לאפשר לו להיכנס לתפקיד; ואם בכל זאת ייכנס לתפקיד, יש לפנות למהפכה כדי למנוע ממנו למשול. מבחינת לסרדה, עברו הדיקטטורי של ורגאס לא יכול היה להישכח והוא היה "בלתי תואם לחלוטין למשטר דמוקרטי".

ורגאס הכיר היטב את הבעיה הזאת. את הדרמה החוזרת של מערכות הבחירות בברזיל סיכם במשפט קצר: "בברזיל לא מספיק לנצח בבחירות, צריך גם לזכות בהשבעה".

החזרה באמצעות הקלפי

ב-3 באוקטובר 1950, בדיוק 20 שנה לאחר תחילת מהפכת 1930, נבחר ורגאס לנשיא כמועמד PTB. הוא הביס את אדוארדו גומס מ-UDN ואת כריסטיאנו משאדו ממינאס ז'ראיס, מועמד PSD. רבים מחברי PSD נטשו בפועל את משאדו ותמכו בורגאס, תופעה שממנה נולד הביטוי "לכריסטיאן מועמד", כלומר לנטוש מועמד בידי מפלגתו שלו.

לתמיכתו של מושל סאו פאולו אדמר פריירה דה בארוס היה משקל מכריע. ורגאס עצמו מינה אותו ב-1938 למתערב פדרלי בסאו פאולו בתקופת Estado Novo, אך פיטר אותו ב-1941. הברית המחודשת ביניהם, שכונתה "החזית הפופוליסטית", הייתה עוד דוגמה ליכולת הפיוס הפוליטי של ורגאס. אדמר העביר אליו כמיליון קולות מסאו פאולו, יותר מרבע מכלל הקולות שקיבל, בציפייה שורגאס יתמוך בתמורה במועמדותו לנשיאות ב-1955.

התוצאה הסופית הייתה ברורה: 3,849,040 קולות לורגאס, 2,342,384 לאדוארדו גומס ו-1,697,193 לכריסטיאנו משאדו. ז'ואאו בטיסטה לוזרדו טען שנים לאחר מכן כי הנשיא דוטרה הוא שהבטיח את כניסתו של ורגאס לתפקיד ומנע מקנוניות צבאיות להתקדם.

לאחר ניצחונו התארח ורגאס באחוזת São Pedro שבאורוגוואיאנה, שהייתה בבעלות בטיסטה לוזרדו. Revista do Globo תיאר בנובמבר 1950 את "מנוחת המנצח" במידה מסוימת של אירוניה: ביום ראשון אחד בלבד קיבל הנשיא הנבחר 400 מבקרים, מהם 160 שהגיעו מריו ו-96 מסאו פאולו. באחוזה היו לו מישור לרכיבה, נהר לשיט ומגדל שבו יכול היה לחשוב על גורלם של 50 מיליון ברזילאים, אלא שהמוני המבקרים הגיעו אליו מכל מרחק אפשרי, באוויר, בים, בנהרות, ביבשה וגם, כפי שנכתב שם, "במרחקים פוליטיים".

הנשיא החוקתי שמבקש להשתחרר מהדיקטטור

ב-31 בינואר 1951 נכנס ורגאס שוב לארמון קטטה והחליף את אאוריקו גספר דוטרה. כהונתו הייתה אמורה להימשך עד 31 בינואר 1956. הפעם הגיע לנשיאות באמצעות הצבעה ישירה. טנקרדו נבס, שיהיה לימים שר המשפטים שלו, סיפר כי בממשלה השנייה היה ורגאס מוטרד מן הצורך "להשתחרר מן הדיקטטור". לדבריו, הנשיא אמר לו כי היה דיקטטור מפני שנסיבות המדינה הביאו אותו לדיקטטורה, אך כעת הוא רוצה להיות נשיא חוקתי הפועל בתוך הגבולות שקבעה החוקה.

ורגאס החזיר לממשלה כמה מאנשי מהפכת 1930 שעמם כבר הספיק להסתכסך ולהתפייס. גויס מונטיירו קיבל תפקיד במטה הכללי של הכוחות המזוינים, אוסוולדו ארניה את משרד האוצר, ז'ואאו נבס דה פונטורה וויסנטה ראו את משרד החוץ בתקופות שונות, ז'וראסי מגאליאס היה לנשיאה הראשון של Petrobras ובטיסטה לוזרדו נשלח כשגריר בארגנטינה. ניוטון אסטילק ליאל, איש תנועת הקצינים הצעירים של 1930, היה שר המלחמה עד 1953. ורגאס התפייס גם עם ז'וזה אמריקו דה אלמיידה, מושל פראיבה, שיצא לחופשה מתפקידו ביוני 1953 כדי להתמנות לשר התחבורה והעבודות הציבוריות.

לואיס ורגארה, שהיה מזכירו הפרטי של ורגאס בין 1928 ל-1945, סיפר שהנשיא כינה את הממשלה שהרכיב ב-1951 "ממשלת ניסיון", ניסוח שעורר אי נוחות בין השרים. ורגארה, שהכיר היטב את נטייתו של ורגאס לדבר מעט ובזהירות, ראה בפליטת הלשון הזאת סימן להיחלשות מנגנוני השליטה העצמית, שאותה קשר להזדקנות ולשחיקה שנבעה מחמש עשרה שנים רצופות של ממשל, משברים, עבודה בלתי פוסקת ופגיעות אישיות ומשפחתיות.

ממשלה סוערת וכלכלה תחת יד כבדה

הממשלה השנייה של ורגאס הייתה רצופה מחלוקות, הן בגלל צעדי הממשל והן בגלל טענות שחיתות. אחת מנקודות השבר הגדולות הגיעה בעקבות העלאה של 100% בשכר המינימום. בפברואר 1954 פרסמו קצינים, ובהם גולברי דו קוטו א סילבה, מחאה פומבית נגד הממשלה. "מניפסט הקולונלים" או "ממוריאל הקולונלים" נשא את חתימותיהם של 79 אנשי צבא, שרובם היו יוצאי תנועות הקצינים של 1930. בעקבות המשבר פוטר שר העבודה ז'ואאו גולארט, והממשלה איבדה תמיכה הן בתוך הצבא והן בקרב חלק מבסיסה בתחום העבודה.

ז'וסלינו קוביצ'ק תיאר שינוי בולט בהתנהגותו של ורגאס לאחר המשבר. לדבריו, האיש שהיה קודם שמח ותקשורתי הפך לאדם מרוחק, מריר ובודד, שהתהלך במסדרונות הארמון כשידיו משולבות מאחורי גבו, שקוע בעצמו וללא אנשי סוד. בקרב חבריו, סיפר קוביצ'ק, חזרה שוב ושוב שאלה אחת: "מה קורה לנשיא?"

לצד הדרמה הפוליטית נקטה הממשלה שורה ארוכה של צעדים חקיקתיים וכלכליים. חוק 1,521 מ-26 בדצמבר 1951 עסק בפשעים נגד הכלכלה העממית. חוק 1,522 מאותו יום הסמיך את הממשלה הפדרלית להתערב במשק כדי להבטיח הפצה חופשית של מוצרים החיוניים לצריכת הציבור, עד שהוחלף ב-1962. צו 30,363 מ-3 בינואר 1952 הגביל החזרת הון זר למדינות המוצא ל-8% מכלל רווחי החברות הזרות, ונשאר בתוקף עד 1991. צו 31,546 מ-6 באוקטובר אותה שנה הסדיר את עבודתם של חניכים קטינים ונשאר בתוקף עד 2005.

ב-5 בינואר 1953 נכנס לתוקף חוק 1,802 שהגדיר פשעים נגד המדינה והסדר הפוליטי והחברתי, ביטל את חוק הביטחון הלאומי של 1935 ונשאר בתוקף עד 1967. ב-3 באוקטובר 1953, יום השנה למהפכת 1930, נחקק חוק 2,004 שקבע את מונופול המדינה על חיפוש והפקת נפט. הוא בוטל ב-1997. חוק 2,083 מ-12 בנובמבר 1953 עסק בחופש העיתונות ונשאר בתוקף עד 1967, ואילו הוראה מספר 70 של Superintendência da Moeda e do Crédito, SUMOC, הנהיגה ב-1953 שערי חליפין מרובים ומכרזי מטבע.

באותן שנים נבנו כמה מן המוסדות הכלכליים שנקשרו לשלטונו. ב-20 ביוני 1952, מכוח חוק 1,628, נוסד BNDE, הבנק הלאומי לפיתוח כלכלי, לימים BNDES. ב-19 ביולי נוסד Banco do Nordeste בחוק 1,649. ב-22 בדצמבר 1952 הוקם Instituto Brasileiro do Café, IBC, שפורק ב-1990. ב-3 באוקטובר 1953 נולדה Petrobras מכוח חוק 2,004. ב-29 בדצמבר אותה שנה הקים חוק 2,145 את CACEX, מחלקת סחר החוץ של Banco do Brasil. ב-11 בינואר 1954 נוצר ביטוח חקלאי בחוק 2,168. ב-1 ביולי 1954 חתם ורגאס גם על חוק 2,252 בעניין השחתת קטינים, חוק שנשאר בתוקף עד 2009.

ב-1951 התמודד ורגאס בפעם השנייה עם בצורת חמורה בצפון-מזרח ברזיל, לאחר הבצורת של 1932. בהודעתו לקונגרס על אותה שנה ציין שמספר המהגרים מצפון-מזרח ברזיל ומצפון מינאס ז'ראיס לסאו פאולו יותר מהוכפל: מ-100,123 בני אדם ב-1950 ל-208,515 ב-1951.

סביב הקמת Petrobras התפתחה תנועה לאומית רחבה שנודעה בסיסמה "הנפט הוא שלנו". ורגאס ניסה להקים גם את Eletrobrás, אך לא הצליח, והחברה נוסדה רק ב-1961. ב-1954 החלה לפעול תחנת הכוח ההידרואלקטרית Paulo Afonso I, והחלה בניית Rodovia Fernão Dias שחיברה את סאו פאולו לבלו הוריזונטה, מיזם שהושלם בתקופת ז'וסלינו קוביצ'ק. במרץ 1952 נחתם גם הסכם לשיתוף פעולה ולסיוע צבאי בין ברזיל לארצות הברית, שנכנס לתוקף ב-1953 ונמשך עד שהנשיא ארנסטו גייזל ביטל אותו ב-1977.

"ים של בוץ"

מול הישגי הממשלה הצטברו האשמות שחיתות נגד אנשים בסביבתו של הנשיא. ורגאס עצמו אמר שהוא יושב בתוך "ים של בוץ". הפרשה הקשה ביותר מבחינת דעת הקהל נקשרה לוועדת החקירה הפרלמנטרית שעסקה בעיתון Última Hora של סמואל ויינר. קרלוס לסרדה ואחרים האשימו את ויינר בכך שקיבל כסף מ-Banco do Brasil כדי לתמוך בורגאס. Última Hora היה כמעט כלי התקשורת היחיד שתמך בנשיא, בשעה שחלקים גדולים מן העיתונות פעלו נגדו.

בתוך האווירה הזאת אירעה הפרשה שהפכה משבר פוליטי למשבר משטרי.

היריות ברחוב טונלרו

בשעות הבוקר המוקדמות של 5 באוגוסט 1954 נורו יריות מול הבניין שבו התגורר קרלוס לסרדה בקופקבנה שבריו דה ז'ניירו. רב-סרן רובן פלורנטינו ואז מחיל האוויר הברזילאי, FAB, נהרג. לסרדה, עיתונאי, חבר UDN ואחד מיריביו החריפים ביותר של ורגאס, נפצע ברגל. בהמשך יהיה חבר קונגרס ומושל גואנברה, אבל באותו לילה עצם נוכחותו בזירה הספיקה כדי להצית את המערכת הפוליטית.

המתנקשים זוהו כאלסינו ז'ואאו דו נסימנטו וכעוזרו קלימריו אוריבס דה אלמיידה, אנשים שהשתייכו למשמר האישי של ורגאס, שכונה בציבור "המשמר השחור". המשמר הוקם במאי 1938 להגנת הנשיא לאחר מתקפת תומכי האינטגרליזם על ארמון קטטה. כאשר שמע ורגאס על ההתנקשות בלסרדה אמר: "קרלוס לסרדה חטף כדור ברגל. אני חטפתי שני כדורים בגב".

המשבר היה חמור במיוחד משום שרב-סרן ואז השתייך לחיל האוויר, שבו היה בריגדיר אדוארדו גומס, יריבו של ורגאס בבחירות 1950, גיבור נערץ. חיל האוויר הקים חקירה מקבילה שקיבלה את הכינוי "רפובליקת גלאאו". ב-8 באוגוסט פורק המשמר האישי.

כלי התקשורת דיווחו מדי יום על המצוד. אלסינו נתפס ב-13 באוגוסט, וקלימריו ב-17 באוגוסט בידי קולונל חיל האוויר דליו ז'רדים דה מאטוס, שיהיה בעתיד שר חיל האוויר. במהלך המצוד נעשה שימוש גם באמצעי שנחשב חדשני לזמנו: מסוק.

הפרשה לא חדלה להיות שנויה במחלוקת גם לאחר מכן. בשנת 2004, כשהיה בן 82, טען אלסינו בראיון ל-Jornal do Brasil כי הירייה הראשונה שפגעה ברב-סרן ואז נורתה דווקא מאקדחו של קרלוס לסרדה. תושב רחוב טונלרו טען בטלוויזיה ב-24 באוגוסט 2004 שלסרדה כלל לא נפגע מכדור. מסמכים, דוחות ותוצאות הבדיקות הרפואיות של לסרדה מבית החולים Miguel Couto נעלמו.

גרגוריו פורטונאטו, ראש המשמר האישי של ורגאס, הואשם כי הזמין את ההתנקשות. מאוחר יותר הודה בבית המשפט שהיה המזמין. במשפט הראשון ב-1956 נגזרו עליו 25 שנות מאסר. ז'וסלינו קוביצ'ק הפחית את העונש ל-20 שנה וז'ואאו גולארט ל-15. בשנת 1962 נרצח פורטונאטו בכלא Complexo Lemos de Brito בריו דה ז'ניירו בידי אסיר אחר, פליסיאנו אמיליאנו דמאס. עבור ורגאס, בינתיים, לא היה עוד זמן להמתין לבירור ההיסטורי.

22 באוגוסט: הגנרלים דורשים לפרוש

פרשת טונלרו הביאה את העיתונות ואת הצבא לדרוש מהנשיא להתפטר או לפחות לצאת לחופשה מתפקידו. ב-22 באוגוסט פרסמו 19 גנרלים של הצבא "מניפסט גנרלים" שקרא להתפטרותו. בין החותמים היו קסטלו ברנקו, ז'וארז טאבורה ואנריקה לוט. הם הצהירו כי הדרך הטובה ביותר להרגיע את הציבור ולשמור על אחדות הכוחות המזוינים היא התפטרותו של הנשיא והחלפתו בהתאם לכללים החוקתיים.

בלילה שבין 23 ל-24 באוגוסט התכנסה ישיבת הממשלה האחרונה של ורגאס. השרים המליצו לו לצאת לחופשה. ביומנו, בעמוד של יום שני, 23 באוגוסט 1954, כתב כי מאחר שהממשלה לא הגיעה למסקנה, הוא יחליט בעצמו: השרים הצבאיים ישמרו על הסדר הציבורי; אם הסדר יישמר, יבקש חופשה, ואם לא, "המורדים ימצאו כאן את גופתי".

בהודעה רשמית שפורסמה באותו לילה נמסר כי הנשיא הסכים לצאת לחופשה בתנאי שהסדר והסמכויות החוקתיות יישמרו. אם לא, נאמר, יעמוד ללא היסוס על זכותו להגן על סמכויותיו החוקתיות גם במחיר חייו.

בסוף הישיבה חתם ורגאס על נייר. השרים לא ידעו מהו וגם לא העזו לשאול. לאחר סיום הישיבה עלה במדרגות לעבר דירתו, הסתובב אל שר המשפטים טנקרדו נבס, מסר לו עט זהב מסוג Parker 51 ואמר: "לחבר הנכון בשעות הלא נכונות".

24 באוגוסט 1954

ורגאס חש שהאופוזיציה, "רפובליקת גלאאו" והעיתונות סוגרות עליו. בליל יום ברתולומאוס הקדוש הסתגר בחדרו בארמון קטטה. בשעות הבוקר המוקדמות של 24 באוגוסט 1954 ירה בלבו.

סגן הנשיא קפה פילו, שהיה מן המחנה המתנגד לורגאס, נכנס באותו יום לנשיאות, הרכיב ממשלה חדשה ושינה את כיוון השלטון. ברחובות, לעומת זאת, התגובה הייתה של הלם המוני. גופתו של ורגאס הועברה לקבורה בסאו בורז'ה. משפחתו סירבה להצעה שה-FAB יטיס את הארון לריו גראנדה דו סול וסירבה גם לטקסי הכבוד הרשמיים שממשלת קפה פילו ביקשה להעניק לנשיא המנוח.

ורגאס הותיר אחריו שתי גרסאות של מכתב התאבדות שהפכו יחד ל-"Carta-Testamento": אחת כתובה ביד ואחת מודפסת. הגרסה בכתב יד, שעליה חתם בסוף ישיבת הממשלה האחרונה, פורסמה לציבור רק ב-1967 בידי בתו אלזירה ורגאס בכתב העת O Cruzeiro, בניסיון להשיב לטענתו של קרלוס לסרדה כי מסמך כזה לא היה קיים.

הגרסה המודפסת הייתה ארוכה יותר ונעשתה בשלושה עותקים. ז'ואאו גולארט הקריא אותה בהתרגשות בהלווייתו של ורגאס בסאו בורז'ה. דווקא בה הופיע המשפט שיהפוך למפורסם ביותר מכל דבר אחר שהותיר אחריו: "אני יוצא מן החיים כדי להיכנס להיסטוריה". האותנטיות של גרסה זו נותרה שנויה במחלוקת, בין היתר משום שהופיע בה המשפט הספרדי "Se queda desamparado". גם במותו, כפי שהיה בחייו, ורגאס לא חדל להיות מוקד לוויכוח.

אוסוולדו ארניה, ידידו ובעל בריתו הוותיק, נשא בהלוויה נאום רגשי והבטיח בשם חבריו של ורגאס להיות נאמנים לו לאחר מותו אף יותר משהיו בחייו, ולהמשיך לרצות את מה שלדבריו רצה תמיד למדינה: סדר, שלום ואהבה בין הברזילאים. חמישים שנה לאחר מותו, ב-2004, הועברו שרידיו לאנדרטה במרכז סאו בורז'ה.

מותו שינה את המשבר

יש הטוענים שהתאבדותו של ורגאס דחתה הפיכה צבאית שנועדה להדיחו. לאחר שקפה פילו השמרן נכנס לנשיאות, הפיכה מיידית כבר לא הייתה נחוצה. הפיכה צבאית אכן התרחשה לבסוף ב-1964, ובצדה הצבאי נטלו חלק מרכזי אנשים שבאו מקרב קציני 1930. ז'רבס פסריניו סיפר שכאשר היה רב-סרן צעיר שזה עתה קודם נמשך למערכות פוליטיות בידי אזרחים ובהם קרלוס לסרדה, ואף סיפר כי יום לפני ההתאבדות משכו אותו פיזית בזרוע כדי להצטרף למהלך להפלת ורגאס.

ההתאבדות הפכה את הנשיא, מבחינה ציבורית, מנאשם לקורבן. הדבר סייע לשמור על הפופולריות של תנועת העבודה ושל PTB והקשה על קפה פילו לבצע חקירה מקיפה של החשדות נגד ממשלת ורגאס האחרונה. האבל הציבורי תרם גם לאווירה הפוליטית שבה נבחר ז'וסלינו קוביצ'ק לנשיאות וז'ואאו גולארט לסגן הנשיא ב-1955, תוך תבוסת UDN. השניים נחשבו בעיני חלק מן הציבור ליורשים פוליטיים של ורגאס.

ביום שלאחר ההתאבדות יצאו אלפים לרחובות כדי להיפרד בפעם האחרונה מ"אבי העניים". רבים שמעו על המוות במהדורת Repórter Esso, תוכנית החדשות הרדיופונית הפופולרית של התקופה. תמונותיו חולקו ברחובות, וקרלוס לסרדה נאלץ לעזוב את ברזיל מחשש לזעם ההמון.

בשנת 1962 הקדיש הזמר טיישייריניה לנשיא המנוח את "24 de agosto", הרצועה השישית באלבום Saudades de Passo Fundo. השיר תיאר ארץ שרועדת עם ההודעה ברדיו, עננים שמכסים את השמים, ציבור שמתאבל וברזיל שלובשת שחורים. הוא הזכיר גם את הפרדוקס שכבר היה חלק בלתי נפרד מדמותו של ורגאס: אדם שעבר מלחמות ומהפכות ובסוף מת בכדור שירה בעצמו.

מורשת כלכלית שהוויכוח עליה לא הסתיים

ברזיל עברה שינויים כלכליים עמוקים במהלך נשיאויותיו של ורגאס, אך נותר ויכוח רחב בשאלה מה מן השינויים הללו ניתן לייחס לו ישירות, ובייחוד מה היה חלקו בתיעוש המדינה. לצד הוויכוח, מוסדות שהוקמו או עוצבו בתקופות שלטונו המשיכו לפעול שנים רבות לאחר מותו, ובהם Petrobras, BNDES ומנגנוני חקיקת העבודה.

השפעתו לא נותרה בתחום הכלכלה או המוסדות בלבד. היא הפכה לתרבות, קולנוע, מוזיקה, שמות רחובות, ערים ומבני ציבור, ולבסוף גם לאופן שבו ברזיל זכרה את עצמה במאה ה-20.

חומר מעשיר לצפייה

דמותו של ורגאס הופיעה שוב ושוב בקולנוע ובטלוויזיה. לאון קאקוף גילם אותו בסרט O País dos Tenentes מ-1987; קרלוס פריירה במיני-סדרה Agosto מ-1993, בסרט For All – O Trampolim da Vitória מ-1997 ובמיני-סדרה JK מ-2006; רנאטו בורגי בסרט Lost Zweig מ-2002; פאולו בטי ב-Chatô, o Rei do Brasil מ-2003; אוסמר פראדו ב-Olga מ-2004 ובסרט התיעודי Tancredo – A Travessia של סילביו טנדלר מ-2011; ריקרדו בלאט ב-O Amigo Invisível מ-2006; טוני ראמוס בסרט Getúlio מ-2014; ומרקוס ברדה ב-Rondon, o Desbravador מ-2016.

הנשיא שהיה גם חבר האקדמיה הברזילאית ללשון

ורגאס נבחר ב-7 באוגוסט 1941 כחבר השלישי בכיסא מספר 37 של Academia Brasileira de Letras, שכיסאו מוקדש למשורר תומאס אנטוניו גונזגה. הוא התקבל רשמית ב-29 בדצמבר 1943 בידי אטאולפו דה פאיבה, ירש את אלקנטרה משאדו ולאחר מותו עבר הכיסא לאסיס שאטובריאן.

חלק ניכר מכתביו שפורסמו היו אוספים של נאומים. A Nova Política do Brasil יצא ב-11 כרכים וקיבץ את נאומיו המרכזיים מ-1930 עד 1945; כאשר נבחר לאקדמיה ב-1941 כבר תפסו נאומיו שבעה מן הכרכים. As Ideias do Presidente Getúlio Vargas מ-1939 היה אוסף משפטים מתוך אותה סדרה, שאורגנו לפי נושאים בידי אלסידס ז'נטיל. As Diretrizes da Nova Política do Brasil מ-1942 כלל מבחר קטעים מנאומיו ומראיונותיו לעיתונות הבינלאומית.

A Política Trabalhista no Brasil, שיצא ב-1950, ריכז נאומים שנשא בין 1945 ל-1947. A Campanha Presidencial קיבץ את נאומי מערכת הבחירות של 1950, ו-O Governo Trabalhista do Brasil, בארבעה כרכים, את נאומי השנים 1951-1954. יומנו האישי, Diário, המשתרע על השנים 1930-1942, ראה אור בשני כרכים ב-1997.

משפחה, נישואים ופיוס מסוג אחר

לורגאס היו ארבעה אחים: ויריאטו, פרוטסיו, אספרטקו ובנז'מין, שכונה Bejo. ב-4 במרץ 1911 נישא בסאו בורז'ה לדרסי לימה סרמניו בת ה-15 בביתו של סגן אנטוניו סרמניו. לזוג נולדו חמישה ילדים: לוטרו ורגאס, גטוליניו שמת בגיל צעיר, אלזירה ורגאס, ז'נדירה ומנואל סרמניו ורגאס, "מנקו", שהתאבד ב-1997 באותה הדרך שבה שם אביו קץ לחייו.

גם הנישואים עצמם נשאו משמעות פוליטית מקומית. שתי המשפחות תמכו במחנות יריבים במהפכה הפדרליסטית של 1893. משפחתה של דרסי הייתה maragato ותמכה במפלגה הפדרליסטית של ריו גראנדה דו סול, ואילו משפחת ורגאס הייתה ximango של PRR. גלאוקו קרניירו כתב בספר Lusardo, o Último Caudilho כי תדאו אונר תיאר את הפיצול הזה כמסורת עמוקה של האליטה הפוליטית במדינה: האב ליברטדור ולכן גם הבן ליברטדור, ומשפחות אף נמנעו מלהשיא את ילדיהן לרפובליקנים, כמעט כמעין אריסטוקרטיה שאינה מתחתנת עם "פשוטי העם". נישואי ורגאס ודרסי היו, אם כן, גם אקט של פיוס בין שתי מסורות יריבות.

בנוגע למאהבת הסודית שיוחסה לורגאס בשנות ה-30, ז'וראסי מגאליאס כתב בספר הראיונות האוטוביוגרפי Juraci, o último tenente מ-1996 כי הייתה זו איימה סוטו מאיור, שלימים נודעה כגברת De Heeren. לדבריו, לואיס סימואס לופס סיפר לו שאיימה שיבחה אותו בפני הנשיא מתוך הכרת תודה על האופן שבו קיבל אותה בארמון ברגע קשה.

אגנוסטיקן שהחזיר את הדת לבית הספר

ורגאס הגדיר את עצמו אגנוסטיקן והושפע בצעירותו מן הפוזיטיביזם. ז'וליו דה קסטיליוס, שהיה מורה דרך פוליטי שלו בריו גראנדה דו סול, ואחיו פרוטסיו היו מזוהים אף הם עם הזרם הזה. ב-1907, כאשר היה נואם המחזור בפקולטה למשפטים בפורטו אלגרה, אף הכריז כי "המוסר הנוצרי מנוגד לטבע האנושי".

עם השנים השתנה השיח. ורגאס ראה בכנסייה הקתולית בעלת ברית חשובה סביב המהלך שהעלה אותו לשלטון ב-1930. עלייתו לנשיאות סימנה מצד אחד התרחקות מן ההכוונה הפוזיטיביסטית שאפיינה את הרפובליקה הישנה, ומצד אחר חזרה של השפעה קתולית במדינה החילונית. בסביבות 1930 לחץ הקרדינל השני של ברזיל, סבסטיאו למה, על ורגאס להחזיר את הקתוליות למרחב הציבורי וכתב לו: "או שהמדינה מכירה באלוהי העם, או שהעם לא יכיר במדינה". ורגאס אכן הנהיג מחדש הוראת דת בחינוך הציבורי.

האיש שמאחורי הנשיא

כמי שהושפע מ'וליו דה קסטיליוס, מהדמויות המרכזיות בפוליטיקה של ריו גראנדה דו סול בסוף המאה ה-19, ראה ורגאס את החיים הציבוריים כשליחות. ב-1950 הגדיר את שלטונו במונחים כמעט אורגניים: השליחות החברתית והפוליטית של ממשלתו, אמר, לא נולדה משרירות לבו של אדם או מן האינטרסים של קבוצה, אלא נכפתה עליו ועל שותפיו בידי צורכי החיים הלאומיים ושאיפות התודעה הקולקטיבית.

לואיס ורגארה, מזכירו הפרטי בשנים 1928-1945, תיאר נשיא שלא אהב מנגנון מנופח. כאשר שב לארמון ב-1951 מצא ורגארה לדבריו יותר מ-200 עובדים בשירותי הנשיאות, בעוד ורגאס בתקופתו הקודמת היה מתנגד להוספת עובדים ושואל: "למה עוד פקידים? כבר יש לנו כל כך הרבה".

אותה קפדנות הופיעה גם ביחס לכסף ציבורי. ורגארה סיפר כי שום הוצאה לא נעשתה בלי אישורו של ורגאס, וכאשר נותר סכום קטן בסוף שנת תקציב אמר לו הנשיא: "הכסף הקטן הזה אינו שלי ואינו שלך. הוא של האוצר. החזר אותו".

הסופר מנוטי דל פיקיה יצא מפגישה ראשונה עם ורגאס בתחושת בלבול כמעט מוחלטת. לדבריו, לא הצליח לגבש דעה ברורה על האיש, אך חש שורגאס כבר הספיק "לצלם" אותו. הוא אמר לורגארה כי כדי להכיר את הנשיא יצטרך לראות אותו שוב ושוב, והדבר שהרשים אותו יותר מכל היה מבטו: לכאורה מופשט, ובכל זאת כאילו ראה את כל מה שנמצא קרוב ורחוק בעת ובעונה אחת, "מבט היקפי של זבוב" יחד עם תפיסה של המרחקים.

ורגאס עצמו השאיר ביומנו דוגמה לנטייה הזאת לנתח אנשים במהירות. ב-21 באוקטובר 1934, לאחר ביקורו של הקרדינל אאוג'ניו פאצ'לי, לימים האפיפיור פיוס השנים עשר, תיאר אותו כגבוה, דק, זריז, אינטליגנטי, משכיל ודיסקרטי, בעל מראה של סגפן מודרני ושונה מאוד מן הטיפוס החביב והשמנמן של רוב עמיתיו. מנגד, ז'וזינו מוראיס הציג דיוקן שלילי בהרבה של ורגאס והדגיש את חוסר הביטחון שלו, אופיו הדיקטטורי והמאפיינים האלימים במשפחתו.

אדם אחד, כמה משטרים

ורגאס התחיל כחייל צעיר שלא נלחם בסכסוך אקר, עבר למשפטים ולפוליטיקה של ריו גראנדה דו סול, נעשה חבר פרלמנט, שר אוצר ומושל מדינה, הפסיד בבחירות לנשיאות והגיע לשלטון באמצעות מהפכה. הוא פיזר מוסדות, החזיר אותם, נבחר באופן עקיף, ביטל את החוקה שהעניקה לו נשיאות חוקתית וכונן דיקטטורה. הוא שלט בזמן מלחמת העולם השנייה, הודח בידי הצבא, נבחר לסנאט, פרש לחווה וחזר חמש שנים לאחר מכן לנשיאות באמצעות בחירות ישירות.

אותה ביוגרפיה כוללת חקיקת עבודה לצד פיקוח הדוק על האיגודים, הרחבת סמכות המדינה לצד דיכוי פוליטי, תעמולה לצד הישגים מוסדיים, תמיכה בעובדים לצד שותפויות עם בעלי הון, אנטי-קומוניזם לצד מדיניות לאומית חזקה, אגנוסטיות לצד החזרת הדת לבתי הספר. התואר "אבי העניים" התקיים באותו אדם שכונן את Estado Novo, והנשיא שביקש ב-1951 להיות חוקתי היה אותו פוליטיקאי שב-1937 ביצע הפיכה עצמית.

ב-24 באוגוסט 1954 נסגר המעגל בחדר בארמון קטטה. אך המוות לא סיים את המאבק על משמעותו של ורגאס. הוא רק העביר אותו מן הפוליטיקה הפעילה אל הזיכרון הציבורי. תומכיו המשיכו לראות בו מי שבנה מסגרות חברתיות וכלכליות ששינו את ברזיל, יריביו לא שכחו את שנות הדיקטטורה, והמדינה המשיכה להשתמש במוסדות, בחוקים, בסמלים ובשפה פוליטית שנולדו בתקופות שלטונו.

ורגאס עצמו אמר פעם שלא כל אדם זוכה להישפט בידי בני דורו. במקרה שלו, בני הדור ההוא אכן שפטו אותו, אלא שהם לא הגיעו לאותו פסק דין.

אם המסע הזה אל אחת הדמויות המורכבות של ברזיל גרם לכם לרצות להבין טוב יותר כיצד בני אדם, מוסדות ומהפכות מעצבים מדינות, המשיכו לקרוא ב-HistoryIsTold ושתפו את הכתבה עם מי שאוהב היסטוריה ארוכה-ארוכה-ארוכה…

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.