ממהפך 1996 ועד בחירות 2022, ההיסטוריה הפוליטית שלנו רצופה ברגעים שבהם התחזיות של מכוני הסקרים התנגשו עם המציאות. מפלגות שזכו למנדטים בודדים בסקרים הפכו לכוחות משמעותיים בכנסת, מועמדים שנראו בדרך לניצחון הפסידו, ולעיתים אפילו תמונת הגושים השתנתה. אבל עד כמה הסקרים באמת טועים, והאם ייתכן שגם תמונת הבחירות שנראית כיום ברורה למדי תתהפך ביום ההצבעה?
ב-29 במאי 1996, בשעה 22:00, מיליוני ישראלים נצמדו למסכי הטלוויזיה. מערכת הבחירות הסוערת, שהתנהלה פחות משבעה חודשים לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין, הגיעה לסיומה. שמעון פרס, ראש הממשלה המכהן, התמודד מול בנימין נתניהו, מנהיג הליכוד הצעיר שביקש להוביל את המדינה בדרך אחרת.
כאשר פורסמו תוצאות מדגמי הטלוויזיה, היה נדמה שפרס הצליח לשמור על כסאו. מדגם הערוץ הראשון העניק לו 50.6 אחוזים מהקולות, יתרון קטן אך משמעותי לכאורה במרוץ הצמוד. אלא שככל שהתקדמה ספירת הקולות, התמונה התהפכה. בבוקר כבר התברר שנתניהו הוא המנצח, עם כ-50.5 אחוזים מהקולות.
זה היה אחד מלילות הבחירות הדרמטיים בתולדות ישראל. לא רק בגלל חילופי השלטון, אלא גם משום שהוכיח עד כמה דק הגבול בין תחזית המוצגת לעיני הציבור לבין המציאות שמתגלה בקלפי.
מאז חלפו שלושה עשורים כמעט, התחלפו ממשלות, מפלגות קמו ונעלמו ושיטות הסקירה נעשו מתוחכמות בהרבה. ובכל זאת, בכל מערכת בחירות חוזרת אותה השאלה: האם המספרים שמוצגים מדי ערב במהדורות החדשות אכן מספרים לנו מי צפוי לנצח?
כדי להבין את התשובה, צריך לחזור לכמה ממערכות הבחירות שבהן הסקרים החמיצו את מה שהתרחש בפועל.
1996: הלילה שבו היתרון של פרס הפך לניצחון של נתניהו
הבחירות לכנסת ה-14 היו יוצאות דופן מכמה סיבות. לראשונה בתולדות המדינה, הציבור התבקש להצביע בשני פתקים נפרדים: אחד למפלגה ואחד לראש הממשלה. השינוי נועד לחזק את מעמדו של ראש הממשלה, אך יצר מציאות פוליטית חדשה ומורכבת.
הבוחרים יכלו להצביע למועמד אחד לראשות הממשלה ובמקביל להעניק את קולם למפלגה שאינה מזוהה עמו ישירות. עבור הסוקרים, המשמעות הייתה שצריך לחזות שתי התנהגויות הצבעה שונות.
מערכת הבחירות התנהלה בצל רצח רבין, הפיגועים שהתרחשו בחודשים שקדמו להצבעה והוויכוח הציבורי על הסכמי אוסלו. הסקרים שיקפו לאורך הדרך תנודות בתמיכה בשני המועמדים, אך הבעיה הבולטת ביותר התגלתה דווקא בליל הבחירות.
בשעה שהמדגם של הערוץ הראשון הצביע על יתרון קל לפרס, ספירת הקולות האמיתית העניקה לבסוף את הניצחון לנתניהו, בפער של כ-30 אלף קולות בלבד.
מבחינה מספרית, לא הייתה זו סטייה עצומה. ההפרש בין שיעור התמיכה שחזה המדגם לפרס לבין התוצאה הסופית עמד על מעט יותר מנקודת אחוז אחת. אבל מבחינה פוליטית, ההבדל היה עצום: המדינה קיבלה ראש ממשלה אחר.
מעניין שבאותה מערכת בחירות מדגמי המנדטים לכנסת היו מדויקים למדי. מפלגת העבודה קיבלה 34 מנדטים לעומת תחזית של כ-35, ואילו הליכוד קיבל 32 מנדטים, בדומה לתחזיות המדגמים.
כלומר, ייתכן שסקר יצליח לתאר היטב את חלוקת הכוחות הכללית, ובכל זאת יחמיץ את השאלה הפוליטית החשובה ביותר.
2006: מפלגת הגמלאים שלא הייתה אמורה להצליח
עשר שנים לאחר מכן נרשמה הפתעה מסוג אחר לחלוטין.
מערכת הבחירות של 2006 התקיימה בתקופה של טלטלה פוליטית. אריאל שרון, שפרש מהליכוד והקים את קדימה, לקה בשבץ מוחי ולא שב להכרה. אהוד אולמרט תפס את מקומו בראש המפלגה והוביל אותה לבחירות.
בזמן שעיקר תשומת הלב הציבורית הופנתה למאבק בין קדימה, העבודה והליכוד, התקיימה בשולי המערכת הפוליטית התמודדות שנראתה כמעט חסרת חשיבות: מפלגת הגמלאים, גיל, בראשות רפי איתן.
בסקרים האחרונים שלפני הבחירות זכתה המפלגה בדרך כלל לתמיכה זעומה. חלק מהסקרים העריכו שתצליח לקבל שני מנדטים בלבד, ואחרים כלל לא העניקו לה ייצוג בכנסת.
אלא שביום הבחירות קרה משהו אחר.מפלגת הגמלאים קיבלה שבעה מנדטים והפכה לאחת ההפתעות הגדולות של הבחירות. היא אף הצטרפה לקואליציה שהקים אולמרט.
מה גרם להצלחה המפתיעה? ההסבר המקובל אינו מסתכם בהתעניינות פתאומית בזכויות הגמלאים. חוקרים הצביעו על האפשרות שהמפלגה משכה קולות מחאה, ובהם מצביעים שהתאכזבו ממפלגת שינוי, שהתפרקה לאחר מאבקים פנימיים.
כך הפכה רשימה שנחשבה שולית למוקד משיכה עבור מצביעים שחיפשו אלטרנטיבה למפלגות המוכרות.
עם זאת, יש כאן פרט חשוב: מדגמי הטלוויזיה שפורסמו לאחר סגירת הקלפיות כבר זיהו את הצלחת הגמלאים והעניקו להם בין שישה לשמונה מנדטים.
במילים אחרות, הסקרים שנערכו לפני הבחירות החמיצו את התופעה, אך מדגמי יום הבחירות הצליחו לזהות אותה. המקרה הזה המחיש עד כמה קשה לחזות את כוחן של מפלגות חדשות, במיוחד כאשר התמיכה בהן אינה נובעת בהכרח מנאמנות פוליטית ממושכת.
2013: שמונה המנדטים שהסוקרים לא ראו
בינואר 2013 נערכו הבחירות לכנסת ה-19. בנימין נתניהו התמודד לראשות הממשלה כשהוא מוביל רשימה משותפת של הליכוד וישראל ביתנו. במקביל נכנס לזירה הפוליטית שחקן חדש: יאיר לפיד, איש תקשורת מוכר שהקים שנה קודם לכן את מפלגת יש עתיד.
לפיד הציג את מפלגתו כאלטרנטיבה המתמקדת במעמד הביניים, בשוויון בנטל ובנושאים אזרחיים וכלכליים. הסקרים אמנם העניקו לו מקום בכנסת, אך לא חזו את ממדי הצלחתו.
סקר הסקרים של חדשות 2, שריכז 11 סקרים לקראת הבחירות, העריך שיש עתיד תקבל 11 מנדטים.
תוצאות האמת היו שונות לחלוטין: יש עתיד זכתה ב-19 מנדטים והפכה למפלגה השנייה בגודלה בכנסת.
הפער של שמונה מנדטים לא היה עניין שולי. מדובר בכוח פרלמנטרי ששינה את יחסי הכוחות במשא ומתן הקואליציוני והשפיע על הרכב הממשלה שקמה לאחר הבחירות.
אבל גם כאן חשוב להבחין בין הצלחתה של מפלגה מסוימת לבין התמונה הפוליטית הרחבה יותר. דווקא גוש המפלגות שזוהו עם נתניהו הוערך בסקר הסקרים בכ-65 מנדטים, לעומת 61 מנדטים בתוצאות האמת, לפי החלוקה שבה השתמשה בדיקה מאוחרת של גלובס.
כך שבזמן שמפלגה בודדת הצליחה הרבה מעבר לציפיות, חלוקת הכוחות הגושית לא השתנתה באותה עוצמה.
אולי יעניין אותך
2015: כשהסקרים העניקו למחנה הציוני יתרון והליכוד ניצח בפער גדול
אם צריך לבחור מערכת בחירות אחת שהמחישה את מגבלות הסקרים בישראל, 2015 היא אחת הדוגמאות הבולטות ביותר.
המאבק המרכזי התנהל בין הליכוד בראשות בנימין נתניהו לבין המחנה הציוני, רשימה משותפת למפלגת העבודה ולתנועה, בהנהגת יצחק הרצוג וציפי לבני.
בשבוע האחרון שלפני הבחירות התגבשה בסקרים תמונה שנראתה ברורה למדי: המחנה הציוני צפוי להיות המפלגה הגדולה בכנסת.
לפי מחקרו של הסוקר והסטטיסטיקאי פרופ' קמיל פוקס, שפורסם במסגרת הספר *הבחירות בישראל 2015* של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ממוצע 11 הסקרים שנערכו בשבוע האחרון העניק לליכוד 21.3 מנדטים בלבד. המחנה הציוני, לעומת זאת, קיבל בממוצע 24.5 מנדטים.
הפער היה אומנם קטן, אך התחזיות הצביעו על יתרון למחנה הציוני.
ואז הגיע יום הבחירות. הליכוד זכה ב-30 מנדטים, בעוד המחנה הציוני הסתפק ב-24. מפלגת השלטון קיבלה כמעט תשעה מנדטים יותר מממוצע הסקרים האחרונים, והפער בין שתי המפלגות התהפך לחלוטין.
איך זה קרה? אחד ההסברים המרכזיים היה מעבר מצביעים בין מפלגות, בעיקר בתוך מחנה הימין. הבית היהודי בראשות נפתלי בנט קיבל בסקרים האחרונים כמעט 12 מנדטים בממוצע, אך סיים את הבחירות עם שמונה בלבד.
קמיל פוקס הצביע במחקרו על השפעת הקמפיין בימים האחרונים, ועל התגייסות של מצביעים שהעדיפו בסופו של דבר לחזק את הליכוד על פני מפלגות אחרות.
אבל כאן מתגלה אולי הנתון המעניין ביותר.למרות ההחמצה הגדולה בתחזית הליכוד, בדיקת גלובס מצאה שהגוש המזוהה עם נתניהו עמד על כ-65 מנדטים בסקרים לעומת 67 בתוצאות האמת, כאשר ההגדרה כללה גם את ישראל ביתנו, שהצטרפה לממשלה רק בהמשך כהונתה.
כלומר, מספר המנדטים של הליכוד השתנה באופן דרמטי, אך מאזן הכוחות הרחב השתנה הרבה פחות. הסקרים לא בהכרח טעו בשאלה כמה אנשים תומכים במחנה פוליטי מסוים. הם טעו בעיקר בשאלה לאיזו מפלגה בתוך אותו מחנה יעניקו אותם מצביעים את קולם.
2022: הפעם הסקרים החמיצו גם את שאלת הרוב בכנסת
בנובמבר 2022 הגיע הציבור הישראלי לקלפיות בפעם החמישית בתוך פחות מארבע שנים. לאחר רצף של מערכות בחירות, ממשלות קצרות מועד ומבוי סתום פוליטי, התמודדו המפלגות שוב על האפשרות להרכיב ממשלה יציבה.
בסקרים האחרונים שלפני הבחירות התקבלה תמונה מורכבת. לפי בדיקת המשרוקית של גלובס, בארבעה מתוך שישה סקרים מרכזיים שפורסמו בכלי התקשורת קיבל גוש נתניהו 60 מנדטים, אחד פחות מהרוב הדרוש בכנסת. בשני סקרים אחרים הוענקו לו 61 ו-62 מנדטים.
בסופו של דבר קיבל הגוש 64 מנדטים. בניגוד לשנת 2015, שבה עיקר ההפתעה הייתה בחלוקת המנדטים בין המפלגות, הפעם הייתה לסטייה משמעות גושית מובהקת. רוב הסקרים שנבדקו לא חזו את היקף הרוב שהתקבל בתוצאות האמת.
אחד הגורמים המרכזיים לתוצאה היה אחוז החסימה. מרצ, שהסקרים האחרונים העניקו לה בדרך כלל ארבעה או חמישה מנדטים, לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה. גם בל"ד נותרה מחוץ לכנסת.
למרצ חסרו כארבעת אלפים קולות בלבד כדי להיכנס לכנסת. בבחירות כולן ניתנו יותר מ-417 אלף קולות לרשימות שלא עברו את אחוז החסימה, מספר חסר תקדים בתולדות הבחירות בישראל, לפי מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה.
המשמעות הייתה מרחיקת לכת. קולות רבים שהוענקו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה לא השתתפו בחלוקת המושבים בכנסת. יתר המפלגות התחלקו במנדטים בהתאם לקולות הכשרים שהוענקו לרשימות שעברו את הסף.
מבחינת הסקרים, זו אחת הבעיות הקשות ביותר לחיזוי: מפלגה שמקבלת תמיכה השקולה לכארבעה מנדטים עשויה למצוא את עצמה בלי ייצוג כלל אם היא אינה מצליחה לעבור את אחוז החסימה.
במקרה של 2022, הדבר השפיע לא רק על כוחן של המפלגות הקטנות, אלא גם על הרוב הפרלמנטרי שנוצר.
מדוע הסקרים טועים, גם כשכולם מצביעים על אותה מגמה?
כדי להבין כיצד טעויות כאלה מתרחשות, צריך תחילה להפריד בין שני מושגים שנוטים להתערבב בשיח הציבורי: סקר ותחזית.
סקר הוא ניסיון למדוד את עמדות הציבור בזמן מסוים, באמצעות מדגם של נשאלים. התחזית, לעומת זאת, מנסה להעריך כיצד אותן עמדות יתורגמו לתוצאות הבחירות.
ההבדל נשמע טכני, אבל הוא מהותי.כאשר מכון סקרים שואל אדם למי יצביע, הוא אינו יכול לדעת בוודאות אם אותו אדם אכן יגיע לקלפי, אם ישנה את דעתו בימים הקרובים או אם הוא משקף בתשובתו את העדפתו האמיתית.
גם העובדה שמדובר במדגם מייצג אינה מבטיחה דיוק מושלם. יש קבוצות באוכלוסייה שקשה יותר להגיע אליהן, אחרות שנוטות פחות להשתתף בסקרים, ולעיתים נדרשות התאמות סטטיסטיות כדי להעריך את משקלן האמיתי.
נוסף על כך, קיימת טעות הדגימה. כאשר אנחנו רואים בסקר פער של מנדט או שניים בין מפלגות, לא מדובר בהכרח בהבדל מובהק בתמיכה הציבורית. חשוב גם לזכור שטווח טעות של כמה נקודות אחוז אינו זהה לטווח של כמה מנדטים, ושלא כל טעויות הסקרים נובעות מדגימה מקרית.
אבל הטעות עשויה להיות גדולה יותר כאשר כמה גורמים מצטברים יחד: שינוי מאוחר בדפוסי ההצבעה, הערכה שגויה של שיעורי ההשתתפות, ייצוג חסר של קבוצות מסוימות או טעות בהערכת סיכוייה של מפלגה לעבור את אחוז החסימה.
ומה לגבי מצב שבו כל הסקרים מצביעים על אותה תוצאה? לכאורה, כאשר כמה מכוני מחקר מגיעים למסקנה דומה, אפשר להרגיש בטוחים יותר. אלא שגם כאן יש מגבלה: סוקרים שונים עשויים להתמודד עם אותן בעיות מתודולוגיות, להשתמש בהנחות דומות או להחמיץ את אותה מגמה.
במילים אחרות, הסכמה בין כמה סקרים אינה מבטיחה שהם צודקים. היא עשויה להעיד על כך שכולם מודדים מגמה אמיתית, אך אינה שוללת את האפשרות שקיימת טעות משותפת.
מפלגה גדולה היא לא בהכרח גוש גדול
אחת הטעויות הנפוצות בקריאת סקרים בישראל היא ההתמקדות במפלגה הגדולה ביותר.
מערכת הבחירות הישראלית מבוססת על חלוקה יחסית של המושבים בכנסת. ראש הממשלה אינו נבחר באופן ישיר, אלא נדרש להרכיב ממשלה שזוכה לאמון הכנסת.
לכן, מפלגה שמקבלת 30 מנדטים אינה בהכרח קרובה יותר להקמת ממשלה ממפלגה שמקבלת 25 מנדטים. מה שקובע הוא היכולת לגבש קואליציה שתזכה לתמיכה מספקת בכנסת.
גם ההגדרה של גוש אינה תמיד חד-משמעית. יש מפלגות שמצהירות מראש עם מי ישתפו פעולה, אחרות ששומרות על עמימות, ולעיתים השותפויות שנוצרות לאחר הבחירות שונות מאלה שנראו סבירות לפני ההצבעה.
משום כך, גם תחזית מדויקת יחסית של מספר המנדטים לכל מפלגה אינה בהכרח תחזית מוצלחת של הרכב הממשלה העתידית.
הבחירות של 2015 ושל 2022 ממחישות היטב את ההבדל הזה. ב-2015 הסקרים החמיצו בגדול את הישגו של הליכוד, אך היו קרובים יותר בחיזוי מאזן הגושים לפי ההגדרה שנבדקה. ב-2022, לעומת זאת, גם שינויים קטנים לכאורה בתמיכה במפלגות שנמצאו סמוך לאחוז החסימה השפיעו על החלוקה הגושית.
לקראת הבחירות לכנסת ה-26, אפשר לעקוב אחר השוואת הסקרים ומפת הגושים במרכז הבחירות של History Is Told, ולבחון כיצד משתנות הערכות התמיכה במפלגות.
בין הסקר האחרון לפתק שבקלפי
בשנת 1977 הצליח מדגם הטלוויזיה של חנוך סמית לזהות בדיוק מרשים את המהפך ההיסטורי שהעלה את מנחם בגין והליכוד לשלטון. בשנת 1996, לעומת זאת, יתרון זעום במדגם של הערוץ הראשון התברר כניצחון של המועמד השני.
בשנת 2006 החמיצו סקרים מוקדמים את הישג הגמלאים, בשנת 2013 לא חזו את ממדי הצלחתה של יש עתיד, ובשנת 2015 העריכו בחסר משמעותי את כוחה של מפלגת הליכוד.
בשנת 2022 כבר ראינו כיצד תוצאה שונה מזו שנרשמה ברוב הסקרים האחרונים יכולה להשפיע גם על שאלת הרוב בכנסת.
כל אחת ממערכות הבחירות הללו מספרת סיפור אחר. בחלקן השתנתה העדפת הבוחרים, באחרות התקשתה המדידה לזהות דפוסי הצבעה מסוימים, ולעיתים היה זה דווקא אחוז החסימה ששינה את התוצאה הסופית.
לכן, אין סיבה להתעלם מסקרים, אבל גם אין הצדקה להתייחס אליהם כאל תוצאות מוגמרות. הם כלי חשוב להבנת דעת הקהל ולזיהוי מגמות, לא הצצה ודאית אל העתיד.
בסופו של דבר, כל סקר מספק תמונת מצב של ציבור שנמצא עדיין בתהליך קבלת החלטות. הוא יכול למדוד העדפות, לזהות מגמות ולהצביע על אפשרויות, אבל יש דבר אחד שאף סקר אינו מסוגל להחליף: את ההחלטה של הבוחר ברגע שבו הוא עומד מאחורי הפרגוד ומכניס את הפתק למעטפה.
כי בפוליטיקה הישראלית, כפי שההיסטוריה מלמדת, ההבדל בין מה שנראה ברור בסקר לבין מה שמתרחש בקלפי עשוי להיות קטן במספרים, אבל עצום במשמעותו.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.